בית

בבל , , 19/11/2018

                           

 

רם קולהאס אז מה בעצם קרה לאורבניזם?

מתוך סטודיו - כתב עת לאמנות גיליון 62

המאה שלנו היתה קרב אבוד בשאלת הכמות

יותר מתמיד, העיר היא כל מה שיש לנו

               
מקצוע מתקיים על הפנטזיות שלו, האידיאולוגיה שלו, היומרה שלו, האשליות שלו - אשליות של מעורבות ושל שליטה - ולפיכך אין ביכולתו להעלות על הדעת צניעויות חדשות, התערבויות חלקיות, היערכויות אסטרטגיות, עמדות מתפשרות שבידן להשפיע, להורות דרך, להצליח במונחים מוגבלים, לערוך מחדש, להתחיל מאפס, אבל לעולם לא לשוב ולכונן שליטה.

למרות ההבטחה המוקדמת שלו, גילויי הגבורה התכופים שלו, 'האורבניזם' לא יכול היה להפיק המצאות ויישומים בקנה-המידה הדרוש לדמוגרפיה האפוקליפטית שלו. במשך 20 שנה צמחה לאגוס משניים, לשבעה, ל-12 ול-15 מיליון תושבים; איסטנבול הכפילה את אוכלוסייתה משישה ל-12 מיליון. סין מכינה את עצמה להכפלות סוחפות אף יותר.
איך להסביר את הפרדוקס, את העובדה ש'האורבניזם', כמקצוע, נעלם ברגע ש'האורבניזציה' בכל מקום - לאחר עשורים של האצה מתמדת - עומדת להשיג "ניצחון" מכריע, עולמי, על המצב  'האורבני'?
ההבטחה האלכימיסטית של המודרניזם - להמיר כמות לאיכות באמצעים של הפשטה וחזרה - התגלתה ככישלון, כתרמית: כישוף שלא עבד. הרעיונות, האסתטיקה והאסטרטגיות שלו מחוסלים. סך כל הנסיונות לפתוח בהתחלה חדשה רק דילדל את האשראי של 'רעיון' ההתחלה החדשה. אשמה קולקטיבית בעקבות המפלה הזאת הותירה מכתש ענק בהבנתנו את המודרניות והמודרניזציה. מה שהופך את ההתנסות הזאת למביכה ומשפילה (עבור אדריכלים), היא העיקשות המתריסה והמראית החיונית של 'העיר', למרות הכישלון המשותף של כל הכוחות הפועלים עליה או מנסים להשפיע עליה - בדרכים של יצירה, לוגיסטיקה, פוליטיקה. המקצוענים של העיר הם כמו שחקני שחמט המפסידים למחשבים. טייס אוטומטי מעוות עולה בתחבולותיו, פעם אחר פעם, על כל הנסיונות להקיף את העיר, מסכל את כל היומרות להגדירה, מגחיך את הביטויים הכנים ביותר של כשלונה בהווה ושל עתידה הבלתי אפשרי, נוהג בה ללא רחם הלאה, במעופו קדימה. כל אסון חזוי מראש נבלע איכשהו מתחת לכיסוי האינסופי של 'האורבני'.
אפילו כאשר ההתקדשות של 'האורבניזציה' ברורה כשמש ובלתי נמנעת מבחינה מתימטית, שרשרת של פעולות ועמדות מאסף אסקפיסטיות דוחה את שעת החשבון הסופי בשני המקצועות שבעבר הסתבכו יותר מאחרים בעשייה של ערים: אדריכלות ו'אורבניזם'. אורבניזציה ממאירה שינתה את המצב האורבני עצמו ללא הכר. 'העיר בהא הידיעה אינה קיימת עוד'. מכיוון שמושג העיר מעוות ומתוח כיום באופן חסר תקדים, כל התעקשות על מצבה הבראשיתי של העיר - במונחים של דימויים, חוקים, הרכבה - מובילה באורח חד-סטרי דרך נוסטלגיה אל חוסר רלוונטיות.
בשביל האורבניסטים, ייתכן שגילויין מחדש של מעלות העיר הקלאסית - גילוי שהשתהה עד לרגע שבו הן כבר חסרות סיכוי – היה הנקודה שאין ממנה חזרה, רגע גורלי של התנתקות, של היפסלות. עכשיו הם מומחים לכאב רפאים: רופאים הדנים בסיבוכים הרפואיים של איבר כרות.

קשה להסתגל למעבר מעמדה קודמת של כוח למעמד פחות של צניעות יחסית. חוסר סיפוק מ'העיר' העכשווית לא הוביל לפיתוח חלופה מהימנה: במקום זאת הוא רק פילס דרכים מזוקקות יותר ויותר לביטויו של חוסר הסיפוק.
מכיוון שהדור של מאי 1968 (הדור הגדול ביותר אי-פעם, שנלכד ב"נרקיסיזם הקולקטיבי של הבועה הדמוגרפית") הוא עכשיו סוף-סוף בשלטון, מפתה לחשוב שהוא האחראי לחיסולו של האורבניזם - מצב עניינים שבו ערים אינן יכולות עוד להיעשות - באורח פרדוקסלי דווקא 'בגלל' שהוא זה שגילה מחדש והמציא מחדש את העיר.  מאי 1968 שיגר את הרעיון של התחלה חדשה לעיר. מאז אנחנו עסוקים בשני מהלכי פעולה מקבילים: תיעוד של יראת הכבוד המוחצת שאנו חשים כלפי העיר הקיימת, פיתוח פילוסופיות, פרויקטים, פרוטוטיפים לעיר משומרת ומשוחזרת - ובה-בעת לגלוג על השדה המקצועי של האורבניזם עד כדי חיסולו, פירוקו באמצעות הבוז שאנו רוחשים לאלה שתכננו (עם שגיאות תכנון ענקיות) שדות תעופה, ערי פיתוח, ערי לוויין, דרכים מהירות, גורדי שחקים, מערכות תשתית, וכל הנשורת האחרת של המודרניזציה. אחרי שחיבלנו באורבניזם - הגחכנו אותו עד לנקודה שבה מחלקות האוניברסיטה כולן נסגרו, חברות פשטו את הרגל, משרדי מנגנון פוטרו או הופרטו.

ה"תחכום" שלנו מחביא סימפטומים מובהקים של פחדנות המתמקדת בשאלה הפשוטה של נקיטת עמדה - אולי הפעולה הבסיסית ביותר בעשיית 'העיר'. אנחנו בעת ובעונה אחת דוגמטים וחמקמקים. את החוכמה הצרופה שלנו אפשר לקרקס בקלות: על פי דרידה איננו יכולים להיות 'שלמים', על פי בודריאר איננו יכולים להיות 'ממשיים', על פי ויריליו איננו יכולים להיות 'שם' - גולים בעולם הווירטואלי, בסרט אימה. יחסינו העכשוויים עם ה"משבר" של 'העיר' מתאפיינים ברב-משמעות עמוקה: אנחנו עדיין מאשימים אחרים במצב אשר לו אחראים גם האוטופיזם חשוך המרפא שלנו וגם הבוז שלנו. כתוצאה מיחסינו הצבועים עם הכוח - מלאי בוז ועם זאת חמדנים - פירקנו את התחום כולו, ניתקנו את עצמנו מהיכולת לבצע, ודנו אוכלוסיות שלמות למצב שבו אין באפשרותן להצפין תרבויות על גבי הטריטוריה שלהן - הנושא של 'אורבניזם'.

כעת נותרנו עם עולם נטול 'אורבניזם', רק אדריכלות, אפילו יותר אדריכלות. נקיון האדריכלות הוא הפיתוי שלה; הוא מגדיר, מרחיק, מגביל, מפריד מה"שאר" - אבל הוא גם מכלה. הוא מנצל וממצה עד תום את הפוטנציאלים שרק 'האורבניזם', בסופו של דבר, יכול לייצר, פוטנציאלים שרק הדמיון המיוחד ל'אורבניזם' יכול להמציא ולחדש.  מותו של 'האורבניזם' - המפלט שאנו מוצאים בביטחון הטפילי של האדריכלות - יוצר אסון: יותר ויותר חומר רוכב על שורשים מזי רעב.
ברגעינו היותר מתירניים התמסרנו לאסתטיקה של הכאוס – הכאוס "שלנו". אבל, במובן הטכני, כאוס הוא מה שקורה כאשר דבר לא קורה, לא משהו שאפשר להנדס, להקיף; זה משהו שמסתנן, לא משהו שאפשר לייצר. היחסים הלגיטימיים היחידים שאדריכלים יכולים לנהל עם הכאוס, הם מילוי תפקידם החוקי בצבא של אלה המסורים להתנגדות לו, ונכשלים.
אם ייתכן "'אורבניזם' חדש", הוא לא יהיה מושתת על הפנטזיות התאומות של סדר וכל-יכולות; הוא יהיה בימוי של אי-ודאות; הוא לא יעסוק בארגון של אובייקטים קבועים פחות או יותר, אלא בטיפוחן של טריטוריות בעלות פוטנציאל; הוא לא ישאף לתצורות יציבות, אלא ליצירה של שדות כשירות המאפשרים תהליכים הדוחים התגבשות לכלל צורה קבועה; הוא לא יהיה על-אודות הגדרה מדוקדקת או הטלת סייגים, אלא על-אודות מושגים מתרחבים הכופרים בגבולות; לא על-אודות הפרדה וזיהוי של ישויות, אלא על-אודות גילוי של הכלאות חסרות שם; הוא לא יהיה רדוף על-ידי 'העיר' אלא עסוק בשידוד תשתיות לאינסוף של התעצמויות והשתנויות, קיצורי דרך והיערכויות חדשות - בהמצאה מחדש של חלל פסיכולוגי. מאחר ש'האורבני' נמצא עכשיו בכל, 'האורבניזם' לעולם לא יוכל עוד להיות על-אודות "החדש", רק על-אודות "העוד" ו"המאויך"; הוא לא יהיה על-אודות המתורבת, אלא על-אודות נחשלות.
'מאחר שיצא משליטה, 'האורבני' עומד להפוך לווקטור ראשי של הדמיון. בהגדרתו החדשה, 'האורבניזם' לא יהיה רק, או בעיקר, מקצוע - אלא דרך חשיבה, אידיאולוגיה: לקבל את הקיים. בנינו טירות מחול. עכשיו אנחנו שוחים בים שסחף אותן. על מנת לשרוד, יהיה על 'האורבניזם' לדמיין חדשות חדשה. על מנת לשרוד, יהא על 'האורבניזם' לדמיין חדשות טובות.

לכשישתחרר מחובותיו הקדמוניים, 'האורבניזם', בהגדרתו החדשה כאופן פעולה על הבלתי נמנע, יתקוף את האדריכלות, יפלוש לחפירותיה, יניסה ממבצריה, יחתור תחת ודאויותיה, יסיג את גבולותיה, יגחיך את עיסוקה הכפייתי בחומר ובתוכן, יהרוס את מסורותיה, יבריח בעשן את הביצועיסטים שלה.
מה שנראה ככשלונו של 'האורבני' נותן הזדמנות יוצאת מן הכלל, עילה להשתובבות ניטשיאנית עליזה. עלינו לדמיין לעצמנו 1001 מושגים אחרים של עיר; עלינו לקחת סיכונים בלתי שפויים; עלינו להעז ולהיות בלתי ביקורתיים לחלוטין; עלינו לבלוע עמוק ולהעניק מחילה על ימין ועל שמאל. ודאותו של הכישלון תהיה גז/חמצן הצחוק שלנו; המודרניזציה - הסם שהשפעתו עלינו חזקה ביותר. מאחר שאיננו אחראים, עלינו להיעשות בלתי אחראים. בנוף של תועלתנות גוברת ושל חוסר יציבות, האורבניזם לא חייב עוד להיות הנכבדה שבבחירותינו; האורבניזם יכול לקחת את עצמו בקלות, להיעשות 'מדע עליז' - אורבניזם קל.
ומה אם פשוט נכריז שאין כל משבר - נגדיר מחדש את יחסינו עם העיר לא כעושיה אלא פשוט כנתיניה, כתומכיה?

תרגום מאנגלית: דפנה רז
עורך מדור אדריכלות: צבי אפרת

 

cctv.jpg

הדמייה של מגדל ה- CCTV בבייג'ין / OMA

רם קולהאס גודל או בעיות גודל

מעבר לקנה-מידה מסוים, אדריכלות מקבלת תכונות של 'גודל'. הסיבה הטובה ביותר לדון ב'גודל' היא זו שנתנו מטפסי האוורסט: "מפני שהוא שם".
'גודל' הוא אדריכלות אולטימטיבית. >>>

 

הזיית ניו יורק

מנהטן היא אבן רוזטה של המאה העשרים. >>>

 

הקדמה

איך כותבים מניפסט - על צורה של אורבניזם שתתאים למה שנותר מהמאה העשרים - בעידן שסולד ממניפסטים? החולשה הקטלנית של מניפסטים נובעת מכך שמעצם טבעם הם אינם מבוססים על ראיות.
הבעיה של מנהטן הפוכה: מנהטן היא הר של ראיות ללא מניפסט. >>>

 

גי דבור חברת הראווה

"כאשר הצורך נחלם בחברה, החלום הופך לצורך.
הראווה היא חלום הבלהות של החברה המודרנית הכבולה, שאינו מבטא בסופו של דבר, אלא את תשוקתה לישון. הראווה היא שומר הסף של השינה."

הראווה היא התוצאה והפרוייקט של תנאי הייצור המודרניים. >>>

סטודיו - כתב עת לאמנות גליון 116

תמר גטר נגד תרבות החשיפה וייצוג הקורבן השותק. עבודת קיץ: תשבץ אמנות - רועי רוזן. הביינאלה לאדריכלות בוונציה. דוד הד על החיץ בין הצופה לאמנות בעבודות של מונה חאטום. . >>>

ארז צפדיה מרחב עירוני ופוליטיקה לאומית: ממדים של שליטה והתנגדות בכתיבה עכשווית על העיר

על שלושה ספרים העוסקים בעיר בישראל ובשטחים: "עיר לבנה, עיר שחורה" מאת שרון רוטברד, "כשהדרור הפסיק לשיר: רמאללה במצור – יומן" מאת רג'א שחאדה ו"קהילת יפו הערבית ומסגד חסן בכ: גיבוש זהות קולקטיבית, העצמה עצמית והתנגדות" מאת נמרוד לוז. >>>

ז'אן נובל להעז את האורנמנט

מאמר מוקדם (1981)מאת ז''אן נובל בעד האורנמנט הגלוי ונגד האורנמנטיקה הלטנטית של ארכיטקטורת הבטון של שנות השישים והשבעים. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית