בית

בבל , , 15/9/2019

                           

 

רם קולהאס גודל או בעיות גודל

מתוך סטודיו - כתב עת לאמנות גיליון 62

פורסם בסטודיו מס' 63, יוני 1995


זנים
 
מעבר לקנה-מידה מסוים, אדריכלות מקבלת תכונות של  'גודל'. הסיבה הטובה ביותר לדון ב'גודל' היא זו שנתנו מטפסי האוורסט: "מפני שהוא שם".
'גודל' הוא אדריכלות אולטימטיבית.
קשה להאמין ש'מידות' של בניין לבדן מגלמות פרוגרמה אידיאולוגית, עצמאית מרצון אדריכליו.
מבין כל הקטגוריות האפשריות, נדמה שדווקא 'גודל' אינו ראוי למניפסט; לאחר שנפסל כבעיה אינטלקטואלית, נראה שהוא בדרכו להכחדה - כמו הדינוזאור - כתוצאה מגמלוניות, איטיות, נוקשות, קושי. אבל למעשה, רק 'גודל' מייצר את 'משטר המורכבות' המגייס את מלוא התבונה של האדריכלות ושל השדות הקרובים לה.
לפני מאה שנה, דור של פריצות דרך מושגיות וטכנולוגיות שתמכו בהן שחרר 'מפץ גדול' אדריכלי. בכך שגרמו אקראיות של זרימה, קיפול של מרחק, מלאכותיות של חללי פנים, צמצום של מאסות, מתיחה של ממדים והאצה של בנייה - המעלית, החשמל, מיזוג האוויר, הפלדה ולבסוף התשתיות החדשות יצרו אשכול מוטציות שהוליד זן חדש של אדריכלות. האפקטים המשולבים של המצאות אלה היו מבנים גבוהים ועמוקים יותר, 'גדולים יותר' משהיה אפשר להעלות על הדעת אי-פעם בעבר, עם פוטנציאל מקביל לארגון-מחדש של העולם החברתי – רמת פרוגרמציה מקיפה ועשירה לעין ערוך.

תיאורמות

'גודל', שהוזן בראש ובראשונה באנרגיה הלא תבונית של הכמותי, היה לאורך המאה כולה, פחות או יותר, מצב בלי הוגים, מהפכה בלי פרוגרמה.
הספר Delirious New York הבליע "תיאוריית' גודל'" ראשונית, שהתבססה על חמש תיאורמות:

1. מעבר למאסה קריטית מסוימת, בניין נהיה בניין 'גדול'. כבר אי-אפשר להשתלט על מאסה כזאת באמצעות מחווה אדריכלית בודדת, או אפילו באמצעות שילוב כלשהו של מחוות אדריכליות. חוסר אפשרות זה מבשיל את העצמאות של חלקי הבניין, שאין לבלבלה עם קיטוע: החלקים נשארים מחויבים לשלם.

2. המעלית, לצד משפחה של המצאות קרובות - בכך שהיא יוצרת קשרים מיכניים, שאינם אדריכליים - מאפסת ומרוקנת את הרפרטואר הקלאסי של האדריכלות. מוקדי עניין כמו קומפוזיציה, קנה-מידה, פרופורציות, פרטים, אינם מובנים היום מאליהם. "אמנות" האדריכלות היא חסרת ערך במונחים של  'גודל'.

3. ב'גודל', המרחק בין פיר הבניין לבין המעטפת גדל עד לנקודה שבה החזית כבר אינה חושפת את המתרחש בפנים. נחרץ גורלה של הציפייה ההומניסטית ל"כנות": אדריכלות פנים ואדריכלות חוץ הופכות לפרויקטים נפרדים, שהאחד מטפל בחוסר יציבות של צרכים פרוגרמטיים ואיקונוגרפיים, והאחר - סוכן של דיסאינפורמציה - מציע לעיר מראית יציבה של אובייקט.
האדריכלות חושפת - בעוד ש'גודל' מביא במבוכה; 'גודל' משנה את העיר מסך-כל של ודאויות להצטברות של תעלומות. מה שאתה רואה כבר איננו מה שאתה מקבל.

4. באמצעים של מידה בלבד, בניינים כאלה נכנסים למישור א-מוסרי, מעבר לטוב ולרע. השפעתם עצמאית מאיכותם.

5. ביחד, כל ההינתקויות האלה - מקנה-מידה, מקומפוזיציה אדריכלית, ממסורת, משקיפות, מאתיקה - מבליעות את ההינתקות הסופית והקיצונית מכולן:' גודל' כבר אינו חלק מרקמה כלשהי. הוא קיים; לכל היותר הוא שרוי בדו-קיום. התת-טקסט שלו הוא 'לעזאזל' הקונטקסט.


מודרניזציה

ב-1978 היה נדמה ש'גודל' הוא תופעה המשתייכת ל"עולמ(ות) (ה(חדש)ים)" ותומכת בהם. אבל במחצית השנייה של שנות ה-80 התרבו סימניו של גל מודרניזציה חדש, העשוי להטביע - במידה זו או אחרת של הסוואה - את "העולם הישן", תוך גירוי אפיזודות של התחלה חדשה אפילו ביבשת ה"מוגמרת".
כנגד אירופה ברקע, הלם ה'גודל' מאפשר לנו להפוך את מה שהיה מובלע ב-Delirious New York לגלוי ומוצהר בעבודותינו. 'גודל' נעשה פולמוס כפול, המתעמת עם נסיונות קודמים להשיג גיבוש וריכוז - כמו גם עם דוקטרינות עכשוויות, המעמידות בספק את "השלם" ו"הממשי" כקטגוריות בנות קיימא ומסתפקות בהתפוררות ובהתמוססות הבלתי נמנעות של האדריכלות.
האירופאים כבר התגברו על איום ה'גודל' באמצעות תיאורטיזציה שלו אל מעבר לנקודת היישום. תרומתם היתה ה"מתנה" של מבנה-העל [megastructure], מעין תמיכה טכנית חובקת-כל ומאפשרת-כל, שהעמידה בספק קיצוני ביותר את מעמדו של הבניין הייחודי:  'גודל' בטוח מאוד, שיישומיו הנאמנים מונעים כל אפשרות של בנייה בפועל.
"האורבניזם המרחבי" (1958) של יונה פרידמן היה אמבלמטי:
'גודל' מרחף מעל פני פריז כמו שמיכה מתכתית של עננים, מבטיח התחדשות פוטנציאלית בלתי מוגבלת אך לא ממוקדת של "כל דבר", אבל לעולם לא נוחת, לעולם לא מתעמת, לעולם לא דורש את מקומו הלגיטימי - ביקורת כדקורציה.
 ב-1972 הציע מרכז ז'ורז' פומפידו - הלופט האפלטוני – חללים שבהם הכל אפשרי. הגמישות שנולדה כתוצאה מכך נחשפה ככפייה של הממוצע התיאורטי על חשבון האופי והדיוק גם יחד - 'ישות' במחיר של 'זהות'. באורח מעוות, ההפגנתיות הבוטה שלו מוציאה מגדר האפשר את הנייטרליות האמיתית, המתממשת בלא כל מאמץ בגורד השחקים האמריקאי.
הדור של מאי 1968, הדור שלי - אינטליגנטי מאין כמוהו, מעודכן, נגוע במידה נכונה בטראומות שנגרמו על-ידי אסונות נבחרים, גלוי לב בכל הנוגע לשאילה מדיסציפלינות אחרות - נשא חותם מובהק של כשלון המודל הזה ומודלים אחרים של צפיפות וגיבוש, כתוצאה מחוסר רגישות שיטתי לפרטיקולרי; להתמודדות עם הבעיה הוא הציע שני קווי הגנה עיקריים: הריסה והיעלמות.
בקו ההגנה הראשון, העולם מפורק לכלל פרקטאלים בלתי תואמים של ייחודיות, שכל אחד מהם מהווה עילה לפירוד נוסף של השלם: עווית של קיטוע שהופכת את הפרטיקולרי למערכת. מאחורי התמוטטות זו של פרוגרמה המבוססת על החלקיקים הפונקציונליים הקטנים ביותר, מסתמנת נקמתה הלא-מודעת והחולנית של הדוקטרינה הישנה, צורה-בעקבות-פונקציה, שבאופן בלתי נלאה דוחפת את תוכנו של הפרויקט - במסווה זיקוקין די-נור של תחכום אינטלקטואלי וצורני - אל עבר הדרדור שבדיאגרמה, המהווה אכזבה כפולה שכן האסתטיקה שלה מציעה תיזמור עשיר של הכאוס.
בנוף הזה של ביתוק איברים ושל אי-סדר מזויף, כל פעילות 'מושמת במקומה הראוי.
ההכלאות/סמיכויות/התחככויות/חפיפות/הרכבות הפרוגרמטיות האפשריות ב'גודל' - ובעצם כל מנגנון ה'מונטאז'', שהומצא בתחילת המאה כדי לארגן יחסים בין איברים נפרדים - נפרמים על-ידי חטיבה אחת של האוונגרד העכשווי, בקומפוזיציות של נוקשות ודקדקנות כמעט נלעגת מאחורי מראית של פראות.
האסטרטגיה השנייה, ההיעלמות, חורגת משאלת ה'גודל' - שאלה של נוכחות מאסיבית - באמצעות עיסוק מורחב בהדמיה, בווירטואליות, באי-קיום.
מאז שנות ה-60, מעשה טלאים של טיעונים שהוצלו מפח האשפה של סוציולוגים אמריקאים, אידיאולוגים, פילוסופים, אינטלקטואלים צרפתים, סייבר-מיסטיקאים וכיוצא באלה, מעמיד את האדריכלות כ"מוצק הראשון שיתפוגג לאוויר" באמצעות ההשפעות המשולבות של מגמות דמוגרפיות, האלקטרוניקה, המדיה, המהירות, הכלכלה, הפנאי, מות האלוהים, הספר, הטלפון, הפקס, השפע, הדמוקרטיה, וקיצו של "הסיפור הגדול"...
האוונגרד הזה, המבשר את היעלמותה הממשית של האדריכלות, עורך ניסויים בווירטואליות ממשית או מודמית, ובשמה של הצניעות מקומם מעפר את כל-יכולתו המוקדמת בעולם של מציאות-מדומה (שבו, האם ייתכן, תמיכה בפשיזם פטורה מעונש?).

מקסימום

באורח פרדוקסלי, "השלם" ו"הממשי" חדלו להתקיים כיעדים אדריכליים אפשריים בדיוק ברגע שבו סופו הקרב של האלף השני עד לבהלה כוללת לארגון-מחדש, ליכוד, התפשטות, כמיהה לממדי-על.
מכיוון ששקע בעיסוקים אחרים, המקצוע כולו איבד בסופו של דבר את היכולת לנצל אירועים דרמטיים בתחומי החברה והכלכלה, אירועים שאילו התמודד איתם היה עשוי לשקם בכך את אמינותו.
העדר תיאוריה של 'גודל' - מהו המקסימום שאדריכלות יכולה לעשות? - הוא החולשה המסרסת ביותר של האדריכלות.
בהעדר תיאוריה של  'גודל', האדריכלים מוצאים את עצמם במצבו של פרנקנשטיין: בעליו של ניסוי מוצלח בחלקו, שתוצאותיו יוצאות מכלל שליטה וכתוצאה מכך נפסלות.
בגלל שאין תיאוריה של  'גודל', איננו יודעים מה לעשות איתו, איננו יודעים איפה לשים אותו, איננו יודעים מתי להשתמש בו, איננו יודעים כיצד לתכנן אותו.
שגיאות גדולות הן הקשר היחידי שיש לנו עם 'גודל'.
אבל למרות השם המטומטם, 'גודל' הוא תחום תיאורטי בסוף-המאה הזה: בנוף של מבוכה, התפוררות, היפרדות, התכחשות, המשיכה של 'גודל' טמונה בכוחו לבנות-מחדש את השלם, להקים לתחייה את הממשי, להמציא-מחדש את השיתופי, לשוב ולהתעקש על מקסימום אפשרות.
רק באמצעות 'גודל' תוכל האדריכלות להתבחן מהתנועות האידיאולוגיות והאמנותיות המדולדלות של המודרניזם והפורמליזם, על מנת לשוב ולמצוא את המכשירנות שלה כאמצעי של מודרניזציה.
'גודל' מכיר בכך שהאדריכלות, כפי שאנחנו מכירים אותה, מצויה בקשיים - אבל הוא לא מתאמץ יתר על המידה להיטיב עימה בהעלאת גירה של עוד יותר אדריכלות. הוא מציע כלכלה חדשה, שבה כבר לא "הכל הוא אדריכלות", כלכלה שבמקום זאת משתלטת-מחדש על עמדות אסטרטגיות באמצעות נסיגה וריכוז, תוך מסירת שאר חלקיה של אדמת המריבה לידי כוחות האויב.

התחלה

'גודל' 'הורס, אבל הוא גם התחלה חדשה. ביכולתו לאחות את מה שהוא שובר.'
פרדוקס ה'גודל' הוא, שלמרות החישוב המושקע בתכנון – ולמעשה בגלל עצם נוקשותו - הוא האדריכלות היחידה המייצרת את הבלתי צפוי. במקום לאכוף דו-קיום, 'גודל' תלוי במשטרים של חירויות, במצרף של מקסימום הבדל.
רק 'גודל' מסוגל לכלכל שגשוג מתירני של אירועים בבית קיבול אחד. הוא מפתח אסטרטגיות שמארגנות הן את עצמאותם והן את תלותם ההדדית במסגרת היישות הגדולה יותר, בסימביוזה שמדגישה ייחודיות ולא מוותרת עליה.
באמצעות זיהום במקום טוהר וכמות במקום איכות, רק 'גודל' יכול לתמוך ביחסים חדשים באמת בין ישויות פונקציונליות, יחסים המרחיבים את זהויותיהן במקום להגבילן. המלאכותיות והמורכבות של 'גודל' 'משחררות את הפונקציה משריון המגן שלה כדי לאפשר סוג של נזילות; מרכיבים פרוגרמטיים פועלים במשותף ליצירת אירועים חדשים - 'גודל' 'חוזר למודל של 'אלכימיה' פרוגרמטית.
במבט ראשון, הפעילויות הנצברות במבנה של  'גודל' 'דורשות' יחסי גומלין, אבל  'גודל' גם מפריד ביניהן. כמו מטילי פלוטוניום, שבהתאם למידת שיקועם במים מעכבים או מזרזים תגובה גרעינית, 'גודל' מווסת את עוצמות הדו-קיום הפרוגרמטי.
למרות ש'גודל' הוא תוכנית שמימושיה אינסופיים, הוא מאפשר דרגות של שלווה ואפילו רוך. פשוט אי-אפשר להפיח כוונה במאסה כולה. ענקיותה מסכלת את הדחף הבלתי נשלט של האדריכל להכריע ולקבוע. אזורים אחדים יישמטו, חופשיים מאדריכלות.

 צוות
 
 'גודל' 'הוא המקום שבו אדריכלות היא בהבעת הכי אדריכלית והכי פחות אדריכלית: הכי אדריכלית - בגלל גודלו העצום של האובייקט; הכי פחות אדריכלית - משום שכתוצאה מאובדן עצמאותה, היא נעשית מכשיר בידי כוחות אחרים, היא 'תלויה'.
'גודל' הוא על-אישי: האדריכל כבר לא נידון לכוכבות. מעבר לחתימה אישית,  'גודל' פירושו כניעה לטכנולוגיות; למהנדסים, קבלנים, יצרנים; לפוליטיקה; לאחרים. הוא מבטיח לאדריכלות מעין מעמד פוסט-הירואי - יישור קו מחודש עם הנייטרליות.
אפילו כאשר 'גודל' נכנס לסטרטוספירה של השאפתנות האדריכלית - הצינה הטהורה של המגלומניה - אפשר להשיגו רק במחיר של ויתור על שליטה, של השתנות מוחלטת. הוא כולל רשת של חבלי טבור המחוברים לדיסציפלינות אחרות, שביצועיהן חיוניים ממש כמו אלה של האדריכל: כמו מטפסי הרים הקשורים ביניהם בחבלי ביטחון, כל הלוקחים חלק בעשיית ה'גודל' הם צוות (מלה שכלל אינה מוזכרת בארבעים השנים האחרונות של הפולמוס האדריכלי).

מבצר

אם' גודל' משנה את האדריכלות, הצטברותו מייצרת סוג חדש של עיר.
חללי החוץ של העיר כבר אינם תיאטרון קהילתי שבו "זה" קורה; לא נשאר "זה" קהילתי. הרחוב הפך לסרח-עודף, לתחבולה ארגונית, ללא יותר מקטע במישור המטרופולין הרציף, שבו שרידי העבר ניצבים מול המיכשור החדש ברתיעה עצבנית.
'גודל' יכול להתקיים 'בכל מקום' על אותו מישור.
לא רק ש'גודל' אינו מסוגל לקשור יחסים עם העיר הקלאסית - 'לכל היותר הוא שרוי איתה בדו-קיום' - אלא שבכמותם ובמורכבותם של מתקניו הוא כשלעצמו אורבני.
'גודל' כבר לא צריך את העיר: הוא מתחרה עם העיר; הוא מייצג את העיר; הוא מקדים את העיר; או בניסוח מדויק עוד - 'הוא-הוא' העיר. אם האורבניזם מייצר פוטנציאל והאדריכלות יותר מנצלת אותו, 'גודל' מגייס את הנדיבות של האורבניזם למלחמה בקמצנותה של האדריכלות.
'גודל' = אורבניזם נגד אדריכלות.
'גודל', בהיותו עצמאי מכל הקשר, הוא האדריכלות היחידה שיכולה לשרוד, ואפילו לנצל, את המצב השורר כיום בעולם, מצב של לוח חלק: הוא לא שואב את השראתו מנתונים שלעתים קרובות מדי נסחטו עד טיפת המשמעות האחרונה; הוא נמשך באופן אופורטוניסטי לאתרים של מקסימום הבטחת תשתית; הוא, בסופו של דבר, סיבת הקיום של עצמו.
למרות מידותיו, הוא צנוע.
לא כל אדריכלות, לא כל פרוגרמה, לא כל אירוע ייבלעו על-ידי 'גודל'.
יש "צרכים" רבים שהם לא-ממוקדים, חלשים, לא-מכובדים, קנטרניים, סודיים, חתרניים, חלשים, "אפסיים" במידה רבה מכדי שיוכלו לקחת חלק במערכים של  'גודל'.
'גודל' הוא מבצרה האחרון של האדריכלות - התכווצות, היפר-אדריכלות. כלי הקיבול של  'גודל' יהיו ציוני דרך בנוף פוסט-אדריכלי - עולם שהאדריכלות גורדה ממנו כפי שמציוריו של ריכטר גורד הצבע: עולם חסר גמישות, לא משתנה, מוחלט, שם לנצח, מיוצר במאמץ על-אנושי.  'גודל' מוותר על השדה לטובת האדריכלות-שאחרי.


תרגום מאנגלית: דפנה רז
עורך מדור אדריכלות: צבי אפרת

 

nyd160.jpg

Flagrant délit (על חם) / מדלון וריסנדורפ - איור מתוך "הזיית ניו יורק"

רם קולהאס אז מה בעצם קרה לאורבניזם?

"מאחר שאיננו אחראים, עלינו להיעשות בלתי אחראים. בנוף של תועלתנות גוברת ושל חוסר יציבות, האורבניזם לא חייב עוד להיות הנכבדה שבבחירותינו; האורבניזם יכול לקחת את עצמו בקלות, להיעשות 'מדע עליז' - אורבניזם קל. >>>

 

הזיית ניו יורק

מנהטן היא אבן רוזטה של המאה העשרים. >>>

 

הקדמה

איך כותבים מניפסט - על צורה של אורבניזם שתתאים למה שנותר מהמאה העשרים - בעידן שסולד ממניפסטים? החולשה הקטלנית של מניפסטים נובעת מכך שמעצם טבעם הם אינם מבוססים על ראיות.
הבעיה של מנהטן הפוכה: מנהטן היא הר של ראיות ללא מניפסט. >>>

 

אדולף לוס דיבור לריק, למרות הכל

לוס היה לא רק אחד החלוצים של הארכיטקטורה המודרנית, אלא מבקרה של חברה, תרבות ותקופה. כתיבתו התפרשה על מגוון רחב של נושאים, מארכיטקטורה ואורבניזם ועד לאופנה ונימוסי שולחן. לראשונה בעברית, אוסף נרחב ומקיף של מאמריו של אדולף לוס משני ספריו. >>>

ג'יין ג'ייקובס מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות

ב־1958 הביטה ג'יין ג'ייקובס מחלון דירתה ברחוב הדסון 555 בגריניץ' וילג' בניו יורק, וראתה שהעיר הנהדרת שבה בחרה לחיות הולכת ונעלמת. >>>

פול ויריליו ארכיטקטורה פוטנציאלית

"נצחון הנוחיות אף פעם לא היה יותר מארעי. ... הארכיטקטורה התדרדרה בהפכה למקום של נופש." >>>

פול ויריליו הפונקציה האלכסונית

"...אנו נמצאים אל מול הצורך הדחוף לקבל כעובדה היסטורית את סופו של האנכי כציר מרחבי ואת סופו של האופקי כמשטח קבוע, שמפנים את מקומם לטובת הציר האלכסוני והמשטח המשופע... >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית