בית

בבל , , 16/11/2018

                           

 

ג'יין ג'ייקובס המדרכה

מתוך מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות

כבישים עירוניים משמשים למטרות רבות לבד מתנועת כלי רכב, ומדרכות עירוניות – חלקי הרחוב שנועדו להולכי רגל – משמשות למטרות רבות לבד מתנועת הולכי רגל. שימושים אלה קשורים לתנועה אך אינם שקולים לה, וחלקם כשהוא לעצמו בהתנהלות הנאותה של העיר אינו נופל מזה של התנועה.
אין במדרכה עירונית כשלעצמה ולא כלום. היא הפשטה. יש לה משמעות רק בזיקתה לבניינים ולשימושים אחרים הגובלים בה או במדרכות סמוכות. אפשר לומר דברים דומים על כבישים, שכן הם משמשים למטרות אחרות מלבד תנועת כלי הרכב הנעים בטבורם. כבישים ומדרכותיהם, המקומות הציבוריים המרכזיים של העיר, הם איבריה החיוניים ביותר. חשבו על עיר, ומה צץ בראשכם? רחובות. אם רחובות העיר נראים מעניינים, העיר נראית מעניינת. אם הם נראים משעממים, העיר נראית משעממת.
יתר על כן, וכאן אנו מגיעים לבעיה הראשונה, אם רחובות העיר בטוחים מפני ברבריות ופחד, אזי העיר בטוחה במידה סבירה מפני ברבריות ופחד. כאשר אומרים שעיר, או חלק ממנה, מסוכנים, או אומרים עליה שהיא ג'ונגל, מתכוונים בראש ובראשונה לכך שאין מרגישים בטוחים על מדרכותיה.
אולם, המדרכות, ואלה המשתמשים בהן, אינם מוטבים סבילים של הביטחון, וגם לא קורבנות חסרי אונים של סכנה. מדרכות, השימושים הגובלים בהן ומשתמשיהם הם שחקנים פעילים בדרמה של ציוויליזציה מול ברבריות המתרחשת בערים. שמירה על עיר בטוחה היא משימה ראשונה במעלה של רחובות העיר ומדרכותיה.
המשימה הזאת שונה לחלוטין מכל שירות אחר הנדרש ממדרכות ומכבישים בערים קטנות או בפרוורים אמיתיים. ערים גדולות אינן ערים קטנות שהוגדלו. הן גם אינן פרוורים צפופים יותר. הן שונות מהותית מערים קטנות ומפרוורים, ואחד ההבדלים הוא שהעיר, מטבעה, מלאה בזרים. כל מי שגר בעיר גדולה נתקל בזרים יותר מאשר במכרים. וזאת לא רק במקומות התכנסות ציבוריים, אלא גם על מפתן הבית. אפילו תושבים הגרים בשכנות נחשבים לזרים, וחייבים להיות כאלה, ולו רק בשל כמות האנשים הנמצאת בתחום גאוגרפי מצומצם.
אדם חייב להרגיש בטוח ומוגן בשעה שהוא הולך ברחוב בין כל אותם זרים – זו תכונת יסוד של חלק עיר מצליח. אל לו להרגיש מאוים אוטומטית על ידם. אזור עירוני שנכשל בכך ייכשל גם במישורים אחרים ויעמיס על עצמו, ועל העיר בכללותה, תִלי תלים של פורענויות.
הברבריות כובשת היום רחובות עירוניים רבים, או כך חוששים אנשים, ולמעשה אין זה משנה. "אני גר ברובע מגורים יפה ונעים", אומר ידידי המבקש לעקור משם. "הרעש היחיד שמפריע לי בלילה הוא צעקה אקראית של מישהו שנשדד". אין צורך במקרי אלימות רבים באחד מרחובות העיר או ברבעיה כדי שיחששו להסתובב ברחוב. וכשחוששים ללכת ברחוב משתמשים בו פחות, וכך הוא נהיה בטוח עוד פחות.
אין ספק, יש אנשים רדופי פחדים, והם לעולם לא ירגישו בטוחים, יהיו הנסיבות האובייקטיביות אשר יהיו. אך לא כן הפחד התוקף בני אדם זהירים, סובלניים ומאירי פנים בדרך כלל; הם מפגינים לא יותר משכל ישר בשעה שהם מסרבים לצאת לאחר רדת החשכה – ובכמה מקומות גם בשעות היום – לרחובות שבהם הם עלולים להיות מותקפים באין רואה ומושיע, עד שיהיה מאוחר מדי.
אין לראות בברבריות ובחוסר הביטחון האמיתי, לא המדומיין,, שמעוררים הפחדים האלה בעיה אופיינית לשכונות עוני. למעשה הבעיה חמורה ביותר ב"אזורי מגורים שקטים" ומהוגנים, כמו זה שידידי עומד לעקור ממנו.
הבעיה גם אינה אופיינית לחלקים הישנים בערים. היא מגיעה לממדיה המביכים ביותר בכמה חלקים משוקמים בערים, ובכללם, לכאורה, בדוגמאות שיקום מן המוצלחות ביותר, למשל בשיכונים שנבנו לבעלי הכנסות בינוניות. מפקד תחנת משטרה אזורית בשיכון מסוג זה, שזכה להערכה כלל-ארצית (מצד מתכננים ואנשי כספים), לא זו בלבד שהזהיר באחרונה את התושבים שלא לצאת בשעות החשכה, אלא אף הפציר בהם לעולם לא לפתוח את הדלת מבלי לדעת מי עומד מאחוריה. לחיים כאן יש הרבה מן המשותף עם חייהם של שלושת החזירונים או שבעת הגדיים הקטנים במעשיות הילדים. בעיית חוסר הביטחון במדרכה ועל מפתן הדלת בערים שעשו מאמצים קפדניים לשיקום ולהתחדשות חמורה לא פחות מאשר בערים שנותרו מאחור. אין גם שום טעם להטיל את האחריות לסכנות העיר על קבוצות מיעוט, על העניים או על המנודים. מידת ציוויליזציה  והביטחון בתוך קבוצות מעין אלה, כמו גם באזורי העיר שבהם הן מתגוררות, מגוּונת מאוד. חלק מהמדרכות הבטוחות ביותר בניו יורק, למשל, בכל שעות היום והלילה, הן אלה שלאורכן חיים עניים או קבוצות מיעוט; וחלק מהמסוכנות ביותר נמצאות ברחובות שחיים בהם עניים או קבוצות מיעוט. הדברים נכונים גם לגבי ערים אחרות.
ביסוד העבריינות והפשיעה בפרוורים ובערים קטנות, כמו גם בערים הגדולות, חייבים להיות חוליים חברתיים עמוקים ומורכבים. ספר זה לא יעסוק בהשערות באשר לסיבותיהם העמוקות. נסתפק, בשלב זה, באמירה שכדי לקיים חברה עירונית המסוגלת לאבחן את בעיותיה החברתיות העמוקות ביותר ולהתחקות אחר שורשיהן ראוי לחזק בראש ובראשונה את הכוחות שכבר קיימים בערים ופועלים לשמור על ביטחון ציוויליזציה. בניית אזורים בעיר שמאפשרים תנאים נוחים לפשיעה הוא מעשה נואל, אבל בדיוק כך אנו עושים.
הדבר הראשון שיש להבין הוא ששלום הציבור בערים – שלום המדרכה והרחוב – אינו נשמר בעיקרו על ידי המשטרה, נחוצה ככל שתהיה. הוא נשמר בראש ובראשונה על ידי רשת מורכבת, בלתי מודעת כמעט, של בקרות ואיזונים וולונטריים, המופעלים על ידי התושבים עצמם. בחלקים אחדים בעיר השמירה על החוק והסדר במדרכה הציבורית נותרת כמעט לחלוטין בידי המשטרה ואנשי הביטחון; שיכונים ציבוריים ישנים ורחובות שקיימת בהם תחלופת אוכלוסייה גבוהה מאוד הם לעתים קרובות דוגמאות מובהקות לכך. מקומות כאלה הם ג'ונגלים. אין שום כוח שיטור המסוגל לאכוף ציוויליזציה במקום שנהרסה האכיפה הנורמלית והמזדמנת.
דבר נוסף שיש להבין הוא שבעיית חוסר הביטחון אינה יכולה לבוא על פתרונה באמצעות פיזור התושבים בצורה דלילה, כלומר על ידי החלפת אפיוני העיר באפיוני הפרוור. לו כאן היה טמון הפתרון לסכנה הקיימת ברחובות העיר, אזי לוס אנג'לס היתה עיר בטוחה ביותר, משום שלכאורה כמעט כולה פרוורית. אין בה למעשה שום אזור המצדיק את הכינוי אזור עיר צפוף. אלא שכמו כל עיר גדולה אחרת, לוס אנג'לס אינה יכולה להתעלם מהאמת: בהיותה עיר היא מורכבת מזרים, ולא כולם נחמדים. נתוני הפשיעה בלוס אנג'לס מדהימים. מבין 17 אזורי המטרופולין הסטנדרטיים, בעלי אוכלוסייה של יותר ממיליון תושבים, לוס אנג'לס היא קטגוריה בפני עצמה, בהיותה בולטת כל כך בפשיעה. בייחוד נכון הדבר לפשעים שגורמים לבני אדם לפחד מהרחוב – תקיפתם שם.
בלוס אנג'לס, למשל, שיעור האונס (הנתונים משנת 1958) הוא 31.9 לאוכלוסייה בת 100,000 נפש, יותר מכפליים משיעור האונס בשתי הערים שניצבות אחריה ברשימה – סנט לואיס ופילדלפיה; פי שלושה בהשוואה לשיעור האונס בשיקגו – 10.1; ויותר מפי ארבעה בהשוואה לשיעור האונס בניו יורק – 7.4 ל-100,000. 
שיעור הפשיעה בנסיבות מחמירות בלוס אנג'לס הוא 185 ל-100,000, לעומת 149.5 בבולטימור ו-139.2 בסנט לואיס (שתי הערים שניצבות אחריה ברשימה), 90.9 בניו יורק ו-79 בשיקגו.
השיעור הכללי של פשעים חמורים בלוס אנג'לס עומד על 2,507.5 ל-100,000 נפש, והוא גבוה הרבה יותר מאשר בערים הבאות אחריה ברשימה: סנט לואיס – 1,634.5 ויוסטון – 1,541.1 או משיעור הפשיעה בניו יורק – 1,145.3 ובשיקגו – 943.5.
הסיבות לשיעור הפשיעה הגבוה בלוס אנג'לס הן ללא ספק מורכבות, ומקצתן, לפחות, לא ברורות. אך זאת נוכל לומר בבטחה: דילול העיר אינו ערובה לביטחון מפני הפשיעה עצמה ומפני הפחד ממנה. למסקנה דומה נגיע גם באשר לערים שבהן יוצרים הפסידו-פרוורים או הפרוורים המיושנים תנאים אידאליים לאונס, תקיפה, הכאה, שוד מזוין וכיוצא באלה.
אנו מגיעים אפוא לשאלה החשובה הנוגעת לכל רחוב עירוני: עד כמה הוא מאפשר תנאים נוחים לפשיעה? אולי יש שיעור מוחלט של פשיעה בעיר נתונה, שימצא לו מוצא בדרך זו או אחרת (אינני מאמינה בכך). בין שזה נכון ובין שלא, סוגים שונים של רחובות עירוניים אוספים אליהם מנות שונות למדי של ברבריות ושל פחד מפני ברבריות.
חלק מרחובות העיר אינו מאפשר לברבריות להתקיים ברחובות. הרחובות בנורת' אנד בבוסטון הם דוגמה מצוינת. קרוב לוודאי שהם המקום הבטוח ביותר עלי אדמות. מרבית תושבי נורת' אנד הם איטלקים או ממוצא איטלקי, אך רחובותיו הומים כל העת ומשרתים אנשים רבים ממוצאים ומרקעים שונים ומגוונים. חלק מהזרים שבאים מחוץ לעיר עובדים באזור או בקרבתו; חלקם באים כדי לערוך קניות או לטייל; רבים, וביניהם קבוצות מיעוטים שירשו אזורים מסוכנים שאחרים נטשו קודם לכן, באים במיוחד לנורת' אנד כדי לפדות שם את משכורותיהם. מיד אחר כך הם עורכים שם את הקניות השבועיות הגדולות שלהם, שכן הם בטוחים שברחובותיו לא יאלצו אותם להיפרד מכספם בדרך שבין קבלתו להוצאתו. 
פרַנק הַווי (Havey), מנהל המרכז המקומי לשירותים חברתיים במקום (North End Union), אומר: "אני נמצא בנורת' אנד כבר 28 שנים, ובמשך כל השנים לא שמעתי על מקרה אחד של אונס, תקיפה, הטרדה מינית של ילד או כל סוג אחר של פשיעה שהתרחש באחד מרחובות האזור. לו היה מקרה כזה, הייתי שומע על כך, גם אם הדבר לא היה מגיע לעיתון". הווי מוסיף ואומר שבשלושת העשורים האחרונים היו רק כחצי תריסר ניסיונות לפתות ילדים או לתקוף נשים בשעות המאוחרות של הלילה. בכל המקרים הללו סיכלו את הניסיון עוברי אורח, משקיפים מהחלונות או חנוונים.
בינתיים באזור שדרת אֵלם היל (Elm Hill Avenue) ברוֹקסבֵּרי (Roxbury), חלק מיושן בבוסטון שלמראית עין הוא בעל אופי פרוורי, המצב שונה: תקיפות רחוב והחשש המתמיד מפני תקיפות, באין "דוחפי אף" שיגנו על הנפגעים, ממריצים אנשים זהירים להדיר רגליהם מהמדרכות בלילה. אין תמה שבשל סיבות אלה ואחרות הכרוכות בהן (חוסר תקווה ושעמום) רובו של רובע רוקסברי מוזנח. הוא נעשה מקום שמוטב לעוזבו.
אינני רוצה לייחד את רוקסברי, או את אזור שדרת אלם היל, שבעבר היה אזור איכותי, כאזורים פגיעים; ליקוייהם, ובייחוד "הגסיסה  הגדולה של החדגוניות" (The Great Blight of Dullness), הם חזון נפרץ גם בערים אחרות. אולם, הבדלים כאלה בביטחון הציבורי בתוך אותה עיר ראויים לציון. המצוקה הבסיסית של אזור שדרת אלם היל איננה נובעת מקיומה של אוכלוסייה פלילית, מופלית או ענייה. מקור מצוקותיה טמון בעובדה שאזור עירוני זה אינו מסוגל לתפקד ברמה הפיזית בביטחון, ולפיכך גם לא בחיוניות.
גם בחלקים שלכאורה דומים זה לזה במקומות שלכאורה דומים זה לזה ישנם הבדלים מרחיקי לכת בביטחון הציבורי. מקרה שאירע בבתי ווֹשינגטון (Washington Houses) ממחיש היטב את העניין. קבוצת דיירים בדיור ציבורי זה, שנאבקה לבסס את עצמה, ערכה טקסים באוויר הפתוח באמצע דצמבר 1958 והעמידה שלושה עצי חג המולד. העץ המרכזי, מגושם וקשה לנשיאה, הועבר זקוף ומקושט ל"רחוב" הפנימי בשיכון, שדרה מרכזית ובה גינה וטיילת. שני העצים האחרים היו קלים לנשיאה – גובהו של כל אחד מהם לא עלה על 1.8 מטרים, והם הועברו לשני מגרשים קטנים בשולי השכונה, אשר גבלו ברחוב סואן וברחובות חוצים והומים של העיר הישנה. בלילה הראשון נגנב העץ הגדול על כל קישוטיו. שני העצים הקטנים וכל קישוטיהם נותרו שלמים על עומדם, עד שנלקחו מהמקום בראש השנה. "המקום שממנו נגנב העץ הוא לכאורה המקום הבטוח ביותר והמוגן ביותר בשיכון, אך הוא גם המקום הבטוח פחות לאנשים, ובייחוד לילדים", אומר עובד סוציאלי שסייע לקבוצת הדיירים. "בשדרה הזאת אנשים אינם בטוחים יותר מאותו עץ חג המולד, ואילו המקום שעמדו בו בבטחה שני העצים האחרים, המקום שבו רק פינה אחת מבין הארבע היא בתוך השיכון, בטוח גם לבני אדם".
 
את זאת יודעים כולם: רחוב הומה בעיר עשוי להיות גם רחוב בטוח, רחוב עירוני נטוש עלול להיות מסוכן. אבל כיצד מתנהלים הדברים באמת? ומה גורם לכך שמרבים להשתמש ברחוב או מדירים רגליים ממנו? מדוע נמנעים מלהשתמש במדרכה בשדרה של בתי וושינגטון, מקום האמור להיות מוקד משיכה? מדוע אנשים אינם נמנעים מללכת על מדרכות העיר הישנה, הנמצאת ממערב להם? ומה בנוגע לרחובות ההומים חלק מהזמן ולפתע מתרוקנים?
רחוב עירוני שמשמש זרים ומנצל את נוכחותם כנכס ביטחוני, כפי שעושות תמיד שכונות עירוניות מוצלחות, צריך שיהיו לו שלוש תכונות עיקריות:
ראשית, צריך להיות תיחום ברור בין המרחב הציבורי לבין המרחב הפרטי. מרחבים ציבוריים ופרטיים אינם יכולים לחלחל זה לתוך זה, כפי שקורה בפרוורים או בשיכונים.
שנית, צריכות להיות עיניים ברחוב, עיניים השייכות לאנשים שנוכל אולי לכנותם בעלי הרחוב הטבעיים. הבניינים ברחוב שנועדו לקלוט זרים, ולהבטיח את ביטחונם של הדיירים ושל הזרים כאחד, חייבים לפנות לרחוב. הם אינם יכולים להפנות לו את גבם או את צדם האטום ולהשאיר את הרחוב בעיוורונו.
שלישית, צריך להיות שימוש כמעט בלתי פוסק במדרכה, הן כדי להוסיף על מספר העיניים היעילות הממוקדות ברחוב והן כדי לגרום למספר רב של אנשים בבניינים הניצבים לאורך הרחוב להתבונן במדרכה. איש לא נהנה לשבת על מדרגות כניסה או להביט מהחלון כשהרחוב ריק. כמעט אין איש שעושה כן. מספר רב של אנשים מבדרים את עצמם, מדי פעם בפעם, בהתבוננות בפעילות הרחוב.
ביישובים קטנים ופשוטים מערים גדולות נראה שהפיקוח על התנהגות ציבורית מקובלת, ואולי גם על פשיעה, פועל במידה זו או אחרת של הצלחה באמצעות רשת ענפה הכוללת מוניטין, רכילות, הבעת קורת רוח או מורת רוח וסנקציות. לכל אלה עוצמה כאשר אנשים מכירים זה את זה והמידע עושה לו כנפיים. עם זאת רחובות עירוניים צריכים להתנהל על פי שיטות ישירות יותר, היות שאינם מפקחים רק על התנהגותם של תושבי העיר אלא גם על התנהגותם של מבקרים המגיעים מהפרוורים ומהערים הקטנות כדי לבלות ולהתרחק מהרכילות ומהגבלות הבית. מפליא אפוא שערים הצליחו לפתור את הבעיה הזאת, הקשה במהותה. אף על פי כן, ברחובות רבים נמצא פתרון מוצלח מאוד לכך.
הניסיון להתחמק מהסוגיה של רחובות עירוניים לא בטוחים ולהשקיע מאמץ בהפיכת היבטים אחרים של המקום לבטוחים – למשל, חצרות פנימיות ומגרשי משחק מוגנים – הוא ברכה לבטלה. על רחובות העיר, מטבעם, לעשות את רוב המלאכה בעניינם של זרים, משום שכאן הם מסתובבים. על הרחובות לא רק להגן על העיר מפני זרים חמסנים, אלא גם להגן על זרים רבים רודפי שלום ובעלי כוונות טובות המשתמשים בהם, ולהבטיח את ביטחונם כאשר הם עוברים ושבים. יתר על כן, אנשים רגילים אינם מוכנים לבלות את חייהם במקלט מלאכותי, והדבר נכון גם לילדים. כולם חייבים להשתמש ברחובות.
לכאורה נראה שלפנינו כמה מטרות פשוטות: לנסות להבטיח את ביטחון הרחובות שהשטח הציבורי בהם הוא ציבורי מעל לכל ספק, ואינו מעורב פיזית בשטח פרטי או בשטח לא מוגדר, וכך גבולותיו ברורים ומעשיים; וכן לדאוג לכך שבשטחי הרחוב הציבוריים יהיו עיניים משגיחות ברציפות ככל האפשר.
אך לא קל כל עיקר להשיג את המטרות הללו, ובייחוד את האחרונה. אי-אפשר להכריח אנשים להשתמש ברחובות שאין להם כל סיבה להשתמש בהם. אי-אפשר להכריח אנשים להתבונן ברחובות שאין הם רוצים להתבונן בהם. השגת ביטחון ברחוב באמצעות פיקוח והשגחה הדדיים של ההולכים בו נשמעת אולי מאיימת, אך במציאות אין היא מאיימת כלל. השגת ביטחון ברחוב מתרחשת במיטבה בדרך לא מכוונת, ועל פי רוב ללא שמץ של עוינות או חשדנות, דווקא במקומות שבהם אנשים משתמשים ברחוב ונהנים ממנו באופן וולונטרי וכמעט אינם ערים לעובדה שהם בעצם מפקחים עליו.
התנאי הבסיסי להשגחה מעין זו הוא פיזור של חנויות רבות ושטחים ציבוריים אחרים לאורך מדרכות האזור, ובכללם, בעיקר, בתי מסחר ומקומות ציבוריים פעילים בערבים ובלילות; חנויות, ברים ומסעדות, כדוגמאות עיקריות, פועלים בדרכים שונות ומורכבות כדי לסייע בהשגת ביטחון המדרכה.
ראשית, מקומות אלה מספקים לאנשים – לדיירי הרחוב ולזרים כאחד – סיבות ממשיות לשימוש במדרכה שאליה פונות חזיתות המבנים.
 שנית, הם מעודדים אנשים ללכת לאורך המדרכות, לעבור על פני מקומות שאינם, כשלעצמם, מוקד משיכה לשימוש הציבור ולאיישם בזכות היותם בדרך למקומות אחרים; מבחינה גאוגרפית השפעה זו מצומצמת ולכן על העסקים באזור עירוני להיות סמוכים זה לזה כדי להביא לאיוש רחובות שאין בהם מקומות ציבוריים לאורך המדרכה. יתר על כן, רצוי שיהיה מגוון בתי עסק כדי שלאנשים תהיה סיבה להתהלך הלוך ושוב.
שלישית, בעלי חנויות ועסקים קטנים אחרים מצדדים בשלום ובסדר; הם שונאים חלונות מנופצים ושוד מזוין; הם שונאים מצב שבו לקוחותיהם חרדים לביטחונם. כשמספרם רב דיו הם שומרי רחוב ומשגיחי מדרכות מצוינים.
רביעית, פעילותם של אנשים היוצאים לסידורים או לאכול ולשתות היא כשלעצמה מקור משיכה לאנשים אחרים.
נראה שהנקודה האחרונה – מראה אנשים מושך אנשים אחרים – אינה מובנת למתכננים ולאדריכלים של ערים כל עיקר. הם מניחים שתושבי העיר מבקשים מראה של ריקנות, שקט וסדר גלוי לעין. אין טעות גדולה מזו. רצונם העז של אנשים להתבונן בפעילות ובאנשים אחרים ניכר ללא הרף בערים בכל מקום ומקום. ביטוי קיצוני ומגוחך לכך נמצא בחלק הצפוני של בּרוֹדוֶויי (Broadway) בניו יורק, במקום שבמרכז הרחוב עוברת שדרת הליכה צרה, ממש בלב התנועה. במקומות שבהם מצטלבת השדרה הארוכה הזאת, המשתרעת מצפון לדרום, ברחובות החוצים הוקמו ספסלים מאחורי מחסומי בטון גדולים, ומדי יום ביומו, בכל מזג אוויר כמעט, הספסלים גדושים באנשים המתבוננים בעוברי אורח החוצים את השדרה לפניהם, בלוק אחר בלוק אחר בלוק. הם מתבוננים בתנועה, מתבוננים באנשים המתהלכים על המדרכות ההומות ומתבוננים זה בזה. בסופו של דבר ברודוויי מגיע לאוניברסיטת קולומביה ולמכללת בַּרנַרד (Barnard College) – האחת בצד ימין, האחרת בצד שמאל. כאן הכול שקט ושרוי בסדר מופתי. אין עוד חנויות, אין עוד פעילות שמחוללות החנויות, כמעט אין עוד הולכי רגל החוצים את הרחוב – ואין גם מתבוננים. ספסלים עומדים שם – אבל הם ריקים גם כשמזג האוויר נאה ביותר. התיישבתי עליהם, והבנתי מדוע. אין מקום משעמם מזה. אפילו הסטודנטים מתרחקים משם. הם בחרו במדרגות המשקיפות על הצומת ההומה ביותר של הקמפוס כמקום הראוי לשהות בחוץ, להכין שיעורים בחוץ או להתבונן אל הרחוב. 
וכך גם ברחובות עירוניים במקומות אחרים. ברחוב שוקק חיים נמצאים תמיד משתמשים וצופים. בשנה שעברה המתנתי לאוטובוס ברחוב כזה בלוֹאֶר איסט סַייד (Lower East Side) במַנהָטַן (Manhattan). עמדתי שם רגע קט; אך התחלתי לספוג את פעילות הרחוב – אנשים שיצאו לסידורים, ילדים ששיחקו ובטלנים שישבו על מדרגות הכניסה – וכבר צדה את עיני אישה שפתחה את החלון בקומה השלישית של בית דירות מעבר לכביש וקראה: "הלו, גברת!" כאשר הבנתי שהיא מבקשת למשוך את תשומת לבי השבתי לה, והיא צעקה: "האוטובוס לא עובר כאן בשבת". ואז, בבליל של צעקות ותנועות פנטומימה, כיוונה אותי אל מעבר לפינה. אישה זו היתה אחת מני אלפי אנשים בניו יורק השומרים על הרחובות בצורה אקראית. הם שמים לב לזרים. הם מבחינים בכל המתרחש. אם הם צריכים לנקוט פעולה – להדריך אדם זר הממתין במקום הלא נכון או לקרוא לשוטר – הם פועלים. אמנם מבצע הפעולה צריך בדרך כלל להיות די בטוח בעצמו, בבעלותו על הרחוב ובתמיכה שיקבל אם יידרש לכך – עניינים שנעסוק בהם מאוחר יותר בספר זה; אבל עצם ההתבוננות מהותית עוד יותר מהפעולה עצמה, וגם מהווה תנאי הכרחי לה.
לא כל מי שנמצא בעיר עוזר לשמור על רחובותיה, ורבים מתושבי העיר או מהעובדים בה אינם ערים לסיבה שבגללה שכונתם בטוחה. מקרה שאירע לפני כמה ימים ברחוב שאני גרה בו עניין אותי בשל נקודה זו.
קטע הרחוב שאני גרה בו קטן, אך הוא כולל מגוון של מבנים: כמה בתי דירות מהסגנון הישן ובתים בני שלוש או ארבע קומות שהוסבו לבתי דירות בשכר דירה נמוך שבקומת הקרקע שלהם פועלות חנויות, או הושבו למצבם המקורי – בתים חד-משפחתיים – כמו שלנו. מעבר לכביש היו בעבר בעיקר בתי אבן בני ארבע קומות שבקומת הקרקע שלהם פועלות חנויות. עם זאת, לפני 12 שנה הוסבו כמה בניינים, מהפינה עד לאמצע הבלוק, לבניין אחד גדול בעל מעלית, ובו דירות קטנות בדמי שכירות גבוהים.
המקרה שמשך את תשומת לבי היה מאבק מאופק שהתנהל בין גבר לילדה קטנה כבת שמונה או תשע. נדמה היה שהגבר מנסה לפתות את הילדה ללכת אחריו. הוא ניסה לשדל אותה והפגין אדישות לסירוגין. הילדה התאבנה, כפי שעושים ילדים כאשר הם מתנגדים, ונצמדה לקיר של אחד מבתי הדירות שמעבר לכביש.
בעוד אני מביטה מבעד לחלון הקומה השנייה בביתנו ומתלבטת כיצד להתערב ואם כדאי, הבנתי שהתערבותי מיותרת. מהאטליז שמתחת לבית הדירות יצאה האישה שמנהלת את החנות יחד עם בעלה; היא עמדה שם, בטווח שמיעה מאותו אדם, ידיה משולבות ומבט נחוש על פניה. ג'וֹ קוֹרנַקיָה (Cornacchia), שמנהל את המעדנייה יחד עם חתניו, יצא באותו רגע בערך ועמד בתקיפות בצד האחר. כמה ראשים צצו מחלונות הדירות שלמעלה, אחד מהם נסוג מיד, ובעליו הופיע שוב כעבור שנייה בדלת הכניסה, מאחורי התוקף כביכול. שני גברים יצאו מהבר הסמוך לאטליז, ניגשו לדלת הכניסה והמתינו. במדרכה הקרובה לביתי ראיתי את המסגר, את הירקן ואת בעל המכבסה – כולם יצאו מפתח חנויותיהם. גם מכמה חלונות נוספים עקבו אחר המחזה. האיש לא היה מודע לכך שהוא מוקף. איש לא התכוון להניח לו לגרור איתו את הילדה, גם אם איש מהם לא הכיר אותה.
אני מצטערת – מצטערת בשל סיבות דרמתיות בלבד – לספר לכם שהתברר שהילדה הקטנה היא בתו של אותו אדם.
במהלך הדרמה הקטנה כולה, שארכה אולי חמש דקות בסך הכול, לא הופיע ולו זוג עיניים אחד בחלונות בניין הדירות הקטנות המושכרות בדמי שכירות גבוהים. ורק בו. כאשר עברנו לראשונה לבלוק שלנו, ציפיתי בחדווה לעת שכל הבניינים ישופצו כמו בניין זה. עכשיו החכמתי, ואני צופה בעגמומיות ובתחושה מבשרת רעות למימוש החדשות האחרונות שלפיהן שינוי דומה צפוי לחזיתו של שאר הבלוק. לדיירים בבניין הדירות הקטנות המושכרות בדמי שכירות גבוהים – רובם דיירים ארעיים במידה כזו שאיננו יכולים אפילו לעקוב אחר מראה פניהם  – אין מושג קלוש מי שומר על הרחוב שלהם, וגם לא כיצד. שכונה עירונית מסוגלת לספוג לא מעט ציפורים נודדות מעין אלה ולהגן עליהן, כפי שעושה השכונה שלנו. אולם, אם וכאשר תאוכלס השכונה רק על ידי שכמותם, ימצאו תושביה בהדרגה את הרחובות בטוחים פחות, יתמהו על המתרחש, ואם המצב יידרדר ינדדו לשכונה אחרת בטוחה יותר באורח מסתורי.
בכמה שכונות עירוניות עשירות, שההשגחה בהן בשיטת "עשה זאת בעצמך" מצומצמת מאוד, כמו באזור המגורים של שדרת פּארק (Park Avenue) או בחלק הצפוני של השדרה החמישית בניו יורק, שוכרים את שירותיהם של שומרי רחוב. מפתיע עד כמה המדרכות החדגוניות של אזור המגורים בשדרת פארק, למשל, אינן בשימוש; המשתמשים המשוערים שלהם מאכלסים את מדרכות שדרות לֵקסינגטוֹן (Lexington) ומָדיסוֹן (Madison), ממערב וממזרח, המשופעות בחנויות מעניינות, ברים ומסעדות, ואת הרחובות החוצים המובילים אליהן. רשת של שוערים ואנשי תחזוקה, שליחים ומטפלות, מעין שכונה בשכר, מספקת עיניים לאזור המגורים של שדרת פארק. הביטחון שמספקים השוערים משמש בלילה כסוללת מגן, והמטיילים עם הכלבים הולכים בביטחון ומשלימים את עבודת השוערים. אך רחוב זה סובל כל כך מהיעדר עיניים, וחסר סיבות ממשיות להשתמש בו או להתבונן בו ולא לפנות ממנו בפינה הראשונה – שאילו היו דמי השכירות נמוכים ולא מאפשרים להחזיק בשכונה שפע שוערים ואנשי מעלית, הוא היה הופך ללא ספק לרחוב מסוכן מאוד.
כשרחוב מתאים לשימושם של זרים, כשיש בו תיחום ברור ויעיל בין השטח הציבורי לבין השטח הפרטי, ויש לו מלאי בסיסי של פעילויות ועיניים – אזי ככל שירבו הזרים כן ייטב.
זרים היו ליתרון אדיר ברחוב מגורי וברחובות הצדדיים היוצאים ממנו, בייחוד  בלילה, כאשר נחוצה רמת ביטחון גבוהה במיוחד. התמזל מזלנו וזכינו ברחוב שלנו לא רק בבר שמתפרנס מאנשי הסביבה ובבר נוסף מעבר לפינה, אלא גם בבר מפורסם המושך אליו כל העת גדודי זרים המגיעים משכונות סמוכות ואפילו מחוץ לעיר. פרסומו בא לו בזכות המשורר דילַן תוֹמַס (Thomas), שנהג לבלות בו והזכיר את המקום בכתביו. אכן, הבר פועל בשתי משמרות שונות זו מזו. בבוקר ובשעות אחר הצהריים המוקדמות הוא משמש מקום מפגש חברתי לקהילה האירית הוותיקה של סוורים ובעלי מלאכה אחרים באזור, כשם שהיה תמיד. אך משעות הצהריים המאוחרות ועד השעות הקטנות של הלילה הוא משנה את פניו, ונראה כשילוב בין מקום מפגש לא-רשמי של סטודנטים אוהבי בירה למסיבת קוקטיל ספרותית. בליל חורף קר, כאשר חולפים על פני "הסוס הלבן" (White Horse) והדלתות פתוחות, בוקע משם פרץ של שיחה ועליצות – מחזה מחמם לב. התנועה המתמדת בבר תורמת רבות לנוכחות סבירה ברחוב שלנו עד שלוש לפנות בוקר, ועושה אותו לרחוב שתמיד בטוח לחזור אליו. המקרה היחיד, הידוע לי, של תקיפה ברחוב שלנו התרחש בשעות המתות שבין סגירת הבר לבין עלות השחר. את מקרה ההכאה עצר אחד משכנינו שראה את המתרחש מחלון דירתו. הוא התערב בעודו בטוח – גם אם לא היה ער לכך – שגם בלילה הוא נוטל חלק ברשת איתנה של שומרי חוק וסדר.
great-american-cities.jpg

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית