מתוך פבל וולברג פבל וולברג בגלריה דביר

התצלום שאל מולי, התצלום שכעת אל מולך:

קבוצת גברים שעיניהם קשורות, ידיהם כבולות בכבל מאולתר, מוזר. הידיים נכבלו מאחור, או מלפנים. בקצה הימני, הבחור בחולצה הכתומה הנשען אל הקיר, נדמה לי שאין זה אלא נער. גופו דק וגמלוני, ועיניו קשורות בסמרטוט של בד לבנבן. כל העיניים קשורות באותו הבד. חלק מערכת הציוד האחידה של חיילי צה"ל. כמו הכבל ששימש לקשירת הידיים. עיניי העצורים קשורות ועיוורות ובכל זאת הן מביטות קדימה: אל הצלם, אל החיילים הישראלים הנמצאים שם – מחוץ לפריים – אך יותר מכל הן מביטות בך, הצופה. צפופים, עיוורים, ועם זאת, עמידתם הדרוכה מגלמת גוף שאינו נכנע. התנוחות המשתנות של הגוף, העמידה העיוורת, מגלמות בדרך מושקטת אך לגמרי ברורה נוכחות של אדם. אדם, שבה בעת שנחמסה ממנו זהותו הראשונית – מבטו – פניו – הוא מתכונן ומתייצב כלוחם חירות פלשתיני.

התעצמותה זו של הזהות הפלשתינית מתגשמת עכשיו, אל נוכח מבטו של הצופה בתמונה: אתה הוא העד שאליו מכוון הגוף העיוור את מבטו הגזול, הקשור. עד לאותה עמידה, שמתוכה וממנה מצטללת ומתגבשת הזהות של גבר, או נער צעיר, והנה הוא: "הפלשתיני".

חומת הבטון שמקטע ממנה משמש כמרחב שאליו נדחסו העצירים איננו אלא התפאורה המדויקת להופעתה של הדמות הזו:
מקטע עיוור של מרחב היסטורי ממשי שנעתק אל עבר האל-זמן, אל סוג הנצח המוטבע כתצלום. על רקע חומת בית-הכלא, כל אחד מהגברים האלמונים שלפניך איננו אלא "הפלשתיני".

תנאי-כינונה של זהות זו יוצקים את תווי הפנים הנעדרים. הדיוקן אשר נוצר אל מול עיניי המתבונן, ובאמצעות מבטו, מורכב מכוח עז של התנגדות שקטה לחלוטין, ולגמרי נוכחת. העיוורון, אם כן, איננו של הפלשתיני קשור העיניים, הכבול. העיוורון הוא של הכוח הגלוי שכבל אותם כך. האם הוא איננו רואה את הרגע שאל נוכח עיניו?
עיוורונו של אותו הכוח - המצויד בנשק קל ומשוכלל, בערכת מעצרים מהירים המתבצעים בחטף, בבתי-דין של שדה, בכל שעה משעות היום או הלילה – גלוי ומשונה. משהו מאותה מוזרות המתגלה במקטע הבטון החשוף של חומת הכלא שברקע מאחור. מוזרות שמקורה הוא באנאכרוניזם של המבנה המיושן של "חומה". מתי הועילו אלו להגן או להפריד? האם לא קרסו כולן יחד עם המאה העשרים אשר במהלכה נבנו? אותה מאה שגילמה כמו פארסא אימתנית את התקוממות ה"לאום" כטרור, כפאשיזם, וכנפילה וקריסה שבות ונישנות. סממניה האפלים של המאה הרצחנית הזו – בתי-דין של שדה, חומות ביטון אילמות - כמו ומשוכפלים כעת מולך, במאה שלאחריה, כעיוורון אילם ואלים אשר שב ומייצר את סיוטיו מתוך דחף אינרטי, לחלוטין עיוור.

בה בעת, אותו אנכרוניזם מאיים, זה שמוטבע בסימניה של מאה של לאומיות ולאומנות שכמו ומסרבת להסתיים – מבשר גם את הקץ הבלתי-נמנע של אותו כוח עיוור. התמונה הזו יכולה גם להעיד על הרגע שלאחר אותו עיוורון. הרגע שבו מנותצת החומה, מותרות העיניים, הידיים, מותרת החירות. ההיסטוריה המתרחשת כהווה חי ופעיל לעיני הצלם, לעיני החיילים, אפשר גם ותתגשם כעבר שתם ונחתם. זהו הזמן העתידי המגיח כאפשרות מבעד לסימניו האנכרוניסטיים של ההווה המצולם. תן לו להיות. ולו לרגע, להתגלות.

טול כרם, 2002 / פבל וולברג. צילום צבע. 100x150

ארז שוייצר אם אין לדבר על יופי

תצלומיו של וולברג הם תמיד פוליטיים בהכרח וא-פוליטיים במפגיע, הם בוטים ופיוטיים כאחד, הם מספרים סיפור, אך בקריאה בהם יש עוצמה פרה-וורבלית >>>

שמעון אדף לעולם בתוך גרסה

גבר אוחז בסכין, נער מחזיק ראש ערוף של עז, מוכן לארוז אותו, התמונה הזו לא יכולה לבשר טובות >>>

אירנה גורדון שמיים נמוכים

פניהם של הילדים מופנים מטה, מוסתרים, הצלם נוטש את גיבוריו כמו האל את ברואיו: הוא מוותר מראש על לכידת דימוי דרמטי מרכזי - שהרי מהות האסון היא >>>

זה שבלתי ניתן לכבול אותו

שבא סלהוב בעקבות מאמרו של הפילוסוף הצרפתי ז''אן-לוק נאנסי "הדימוי-הנבדל". >>>

שמים בשר ודם

על התערוכה Heaven בקונסטהאלה דיסלדורף וגלריה טייט ליברפול. >>>

גלריה לימבוס טבולה ראסה

יצירה משותפת של 4 אמניות: דפנה איכילוב, מרגרט אנדרטון, ג'וליה דוגרה-ברזל וברנדה מיו. בתערוכה יוצגו עבודות צילום, רישום, סאונד, 8 מ"מ, ומיצבים שתוכננו לחלל הגלריה - מקלט. התערוכה תפלרטט עם ארכיטקטורת המקלט. >>>

אריאלה אזולאי איך זה נראה לך?

קובץ שיחות עם בעלי מקצוע, שיחות החושפות שמה שנגלה למבט של בעל מקצוע אחד איננו בהכרח מה שנגלה מנקודת מבטו של בעל מקצוע אחר. שיחה עם הטייס שנטל חלק במבצע ענבי זעם, שיחה עם ארכיטקט, שיחה עם צוללן, שיחה עם רופא מארגון רופאים ללא גבולות , שיחה עם אמנית ועוד. >>>

דליה אמוץ דיר צמית 3

דליה אמוץ בקעה 5

גירסה להדפסה