בית

בבל , , 16/11/2018

                           

 

יוסף סדן המיושן, המודרני והטרום-מודרני, פתח דבר

מתוך מחברים לא ידועים לילות ערב


איש אינו רשאי לגזול מנוף ילדותנו סיפורים, דברי אגדה למיניהם ומעשים שאירעו ממש, או סיפורים יצירי הדמיון, שהם אוצרות חמדה גם בבחרותנו ובגרותנו. סיפורי המזרח ושפע הסיפורים ברוח המזרח אינם יוצאים מכלל זה. לא הכול חייב לפסוע בנתיב המודרניות. גם תקופתנו עתירת הקולנוע ויתר אמצעי ההמחשה מתירה לרבים מאיתנו לטעום טעם של ממש מן ההוויה הספרותית הנושנה הזו וליטול לעצמנו שעת רגיעה מכלליו של הסיפור המודרני.

*

מה מְרתק יותר:
הסיפורים המלבבים עצמם, או תולדות הקובץ רבות התהפוכות?

אין פְּסוּל בנימה אישית, כאשר המדובר הוא בסיפורים העוברים אל הכרתנו דרך הלב ודרך החשיבה (והמחקר) כאחד. לפיכך אספר כאן כי אל אוצר סיפורי "אלף לילה ולילה" התוודעתי מחדש לרגל טִרְחתי, בשנים האחרונות, על איסוף חומרי ספרות, דברי אגדה ואף מהתלות שאפשר, באורח מוגבל ובזהירות הנדרשת, לכנותם ספרות עממית. אלו הם שכיות חמדה אשר הושלכו מהיכל הספרות ה"טובה", הרשמית והמתהדרת ברמתה הלשונית המוקפדת, צחצוחי לשון ערב ומליצותיה, או לפחות תקינות לשונית. הם הושלכו אל המאגר הרחב יותר שאין הספרות ה"טובה" מכירה בו ולעתים גם לועגת לו. החומרים שנמשכתי אליהם לא זכו להיקלט אף במסגרת "אלף לילה ולילה". אמנם מסגרת זו הצילה לנו (כפי שנראה מיד) שפע חומרים שהספרות ה"רשמית" הערבית לא אבתה להכיל. הסיפורים שעסקתי בהם לא נקלטו אף ב"אלף לילה ולילה", חרף העובדה הבולטת שלפי אופיים יכלו

להיקלט בו בנקל: האופי הסיפורי האגדי, דמיון והקבלה בין עלילות ואבחנות של לשון וטעם. כך נולדו שני ספרַי על אשר איננו ב"אלף לילה ולילה" שיחסכו לנו עתה ציוני ביבליוגרפיה מלאים, ונסתפק כאן רק בקיצוריהם כדי לא להטריד את הקורא [1]. הגרסה הראשונית, בטרם כתבתי את ההקדמות המנוסחות סופית לשני ספרי אלו, משמשת אותי במידה מסוימת גם כאן והדבר מקל על כולנו, משום שאפשר להיתפס לשטף ההגיגים, בעוד פרטי החומרים הביבליוגרפיים, המרומזים כאן בקיצורים, ניתנים, כאמור, לעיונו של הקורא הסקרן, בשני הספרים שציינתי ואינם מפריעים לנו כאן.

הימצאותו של חומר כה רב דְמוּי "אלף לילה ולילה" שלא זכה להיכנס לשום מסגרת (גם לא של "אלף לילה ולילה", כאמור) ושוכב למעצבה בכתבי-יד זנוחים, מבליטה דווקא את שליחותו של הקובץ הנודע. את הגשמתה של השליחות הטיל על "אלף לילה ולילה" הגורל התרבותי של כולנו, אולי בידי מלאך הממונה על הספרות. ניתן להבחין בעליל כי ייעודו של הקובץ "אלף לילה ולילה" היה להציל את הספרות הבלתי "רשמית", אף שתפקידו זה לא תוכנן מראש והקובץ נגרר בשולי התודעה הספרותית, ורק במאתיים השנים האחרונות היתה לו עדנה גם בתודעת הציבור הערבי. יש הנוטים להתווכח ולשאול: האומנם נדבקו הערבים בהתלהבותו של הקהל האירופי אשר, מתוך צימאון לרומנטיקה, קידם בהתרגשות את התרגומים הראשונים של תרגום כתבי-יד של "אלף לילה ולילה" ללשונות אירופה (שהראשונה להן היתה הצרפתית), או שמא הושפע הקהל גם מכוחות פנימיים שפיעמו בו על סף התקופה המודרנית - והחליט לשנות את עמדתו כלפי הקובץ המפורסם? הרי מספרים עממיים, כפי שנראה להלן, השמיעו מסיפוריו של הקובץ כמעט עד סף ימינו, והבעיה היתה רק חוסר התקבלות וחוסר הערכה על-ידי החברה המשכילית (וגם זה עוד יבואר כאן). אולם הקובץ לא הציל אלא חלק מן החומרים שנפתחו מול עיני כשבחנתי כתבי-יד של סיפורים אשר ראוי להגדירם בתואר "דְמוּיֵי אלף לילה ולילה". מתוך כתבי-יד זנוחים,

משוועים הם להיגאל, להיות מוּצָאים לאור, או לזכות לפחות להתייחסות כלשהי. רק בודדים עסקו בהם (ביניהם Von Hammer וכן, הרבה אחריו, René Basset, שניהם באורח חלקי מאוד; Hans Wehr, Felix Tauer; מתרגמים כמו R. Burton שהביאו בשולי תרגומיהם חומרים מתוך כתבי-יד מאוחרים של "אלף לילה ולילה" מהמאה ה-18 ואחריה, שיוצריהם לא הסתפקו בהעתקה אלא הוסיפו כהנה וכהנה מסיפורי בני-דורם, כמו כתב-יד מונטגיו [Montague] וכתב-יד ריינהארדט [Reinhardt] בסטראסבור (שטראסבורג); החוקרים המצרים השאם עבד אלעזיז ועאדל עבד אלחמיד, החוקר A. Chraïbi; ועתה שני ספרַי שהזכרתי כבר).

גם גאולת חלק מהעושר שנוצר באוצר הספרותי הערבי הלא "רשמי" (או שמא נאמר ה"עממי", למרות מידת הזהירות הראויה באשר לתואר זה), אשר נפלה בחלקו של הקובץ "אלף לילה ולילה", היא שליחות שלא תסולא בפז. זו שליחות החובקת תרבויות עולם, שאימצו את לילות ערב בשפות כה רבות. זו שליחות בהעברת חומרים, בתפוצה, בשפע תרגומים, בהשפעה על יצירות חדשות, ביצירה בשפת האיוּר, הקולנוע והמוסיקה. ראוי לתהות על כמה בעיות, דווקא על רקע זה של "אלף לילה ולילה" ובחירתו החלקית. ניחוחם של סיפורי הקובץ מושך אותנו ולשונם קרובה קמעה ללשון המספר בעל-פה, בבתים, ברחובות ובשווקים (ראו להלן, סוגיהם השונים של מספרים אלו). ראוי לתהות גם על אופייה ותולדותיה של הצמיחה הבלתי-מכוּונת והבלתי-ערוכה מראש של קובץ מפליא זה ואשר מותירה לנו את המגוון הבא:


- סיפורים שנכללו אולי בקובץ בשלבים קדומים - ונפלטו בשלב מאוחר.
- סיפורים שהיו מחוץ לקובץ - והסתפחו אליו בשלבים שונים.
- עד היום קיימות נוסחאות שונות ואין אנו יכולים להחליט מה שייך ל"אלף לילה ולילה האמיתי" (ואין נוסח "אמיתי", בחזקת קאנון) ומה אינו כן, כי אין נוסח אמיתי לקובץ חי, נושם ומתפתח לאורך דורות.
- ויכולים אנו לתהות איך קרה שסיפורים מהידועים ביותר (ויש שיאמרו כי הם מהמפורסמים ביותר בתבל), כגון "עלא-אלדין (אלאדין) ומנורת הקסמים" הגיעו לנוסחאות שתורגמו, עובדו ו"הועשרו" רק באירופה והם חסרים דווקא בנוסחאות הערביות, כי מקורן הערבי נעלם. ההנחה היא שמלאכת הבאת כתב-יד של הקובץ (כתב-יד חלקי ביותר) לצרפת של סוף המאה ה-17 ושתורגם לראשונה בתחילת המאה ה-18, לוּותה גם במסירת סיפורים נוספים, שעברו את הפְּריזְמה של מסירה בעל-פה לאוזני המתרגם גאלאנד (Antoine Galland) ומאוזניו - לקולמוסו.
- וישנן עוד סוגיות מרתקות וחידות האופפות את "אלף לילה ולילה".

בהשתלשלות זו, יכולנו כמעט להסיק שתְכני הסיפורים עצמם אינם הגורם המרתק היחיד בפרשה; תולדות האסוּפה, ניגודיהן ותהפוכותיהן מעניינות אף הן ובמידה שאינה פחותה. בהמשך נרמוז על כמה התפתחויות וחומרי יסוד של אוסף הסיפורים הזה.

די לנו אם נזכור כלל מקובל: סיפור-מסגרת אחד יכול לספוח אל עצמו ולהכיל שפע סיפורים. וסיפור-המסגרת של "אלף לילה ולילה" הוא על מלך (שהריאר שמו) שדימה, לאור אשר אירע לו והתנהגות של בחורות אשר בה התנסה, כי נשים אינן נוטות להישאר נאמנות.

סיפור-מסגרת זה, שהוא עצמו אגדה ולא מסמך היסטורי, מסביר לנו כיצד יוצא המלך למסע ארוך, יחד עם אחיו, כדי למצוא, אי-שם בתבל, אישה שנאמנותה מוכחת, נתקל בדרכו רק במעשי בוגדנות, מתייאש וחוזר לביתו ולארמונו. אך מאותו יום חושש הוא מקשר קבוע עם נשים, מתראה בכל לילה עם בחורה חדשה שאנשיו, עושי-דברו, תרים ומחפשים בשבילו, וכל בוקר הוא מוציאה להורג. כך עוברים עליו לילות רבים עד שמגיע תורה של שהרזאד, גיבורת סיפור-המסגרת של "אלף לילה ולילה", לארוח לו לחברה והיא בחורה משכילה, ממשפחה אריסטוקרטית (בתו של שר), שניחנה בכושר התיאור והסיפור. היא משמיעה באוזניו סיפורים ודואגת תמיד שלא לספר את סופם, כדי שהמלך, שניעורה בו סקרנות לשמוע את ההמשך, ישאירהּ בחיים יום נוסף. לאחר אלף ואחד לילות (מקור הכותרת: אלף לילה ועוד לילה, קרי: אלף לילה ולילה) מתחרט המלך על השקפותיו המיזוגניות (כלומר, נגד נשים ועל כך עוד נתעכב) ונושא אותה לאישה (על סיפור-המסגרת ראו למשל: Cosquin; Grotzfeld, 50-68; Littmann. VI, 698ff). בגרסה מקבילה בתוכנה, אך שונה בראשיתה, פותח ומסתיים גם הקובץ הקצר יותר "מאה לילה ולילה" שנפרד ממשפחת "אלף לילה ולילה" עוד בימי-הביניים, אך מוסיף עם זאת אלמנט אחר: המלך (לפחות בראשית הפרשה) הוא אדם המאוהב בעצמו וביופיו ואינו מתנזר, חלילה, מהצצה במראה, בהזדמנויות חגיגיות, כדי לבדוק את אמיתות הדבר.

קל להבין שלפנינו מסגרת כללית מאוד, שבמרכזה אישה וירטואוזית האמוּנה על מלאכת הסיפור וקל להבין שהמסגרת עשויה לקלוט כל סיפור שייקלע לידינו. אמנם היתה, בראשית המאה העשרים, מגמה להדגיש את המגמה החינוכית. יש שדיברו על חינוך בעל ערך פמיניסטי: הגבר המיזוגני, שונא הנשים, מתחנך על-ידי מספרת הסיפורים שהרזאד ועצם הבחירה בסיפוריה מובילה לכיוון חינוכי חשוב זה של מסגרת אסוּפת "אלף לילה ולילה". אולם, למעשה, הוכח כי הקובץ היה חופשי ופתוח לכל מיני מגמות סיפוריות ותרבותיות וכי רבים מהסיפורים אינם משתלבים עם הכיוון החינוכי הזה ואפילו מנוגדים לו. באורח כללי, רובם הוכנסו לקובץ שנים אחרי שהערבים ירשו את סיפור-המסגרת מתרבות אחרת (שקיעים הודיים-פרסיים ועדות אגדית של הטקסט עצמו מצביעים לכיוון זה); רבים מהם צמחו בזמן מאוחר, הרבה אחרי חדירת סיפור-המסגרת של המלך קוטל הנשים, לאורך דורות של יצירה עצמאית וקליטה מבחוץ, - ואף בדורות מאוחרים (סיפורים ועיצוב סיפורים ישנים אפילו בתקופה העות'מנית). לפיכך, אין סיפורים אלו מצייתים למסגרת הסיפורית ולמטרתה ולרוב הם מתקיימים באופן עצמאי עוד לפני היכללם בקובץ. למרות כל אלו, יש חשיבות לטענה החינוכית-מגדרית שהועלתה (על-ידי M. Lahy-Hollebecque ולהלן, נחזור על העניין המגדרי עם סימוכין ראויים נוספים).

סיפורי אגדה הם, כידוע, בקעה להתגדר בה לכל חוקרי הספרות העממית. ב"אלף לילה ולילה" מוצגים לפנינו חומרים כתובים. הם הגיעו אלינו בכתבי-יד שונים, שאינם ספרות-עַם צרופה המתנהלת בעל-פה, אלא ספרות הגיעה אלינו כתובה ואשר יש בה קורט עממיות, אך עצם ההעלאה על הכתב מרחיקה אותה במקצת מן הצורה, הסגנון ורמת הלשון של המספר בעל-פה. אפשר גם לתהות באיזו מידה ראוי להדגיש את אופיו של הקובץ כספרות כתובה, כמו הספרות המסורתית ה"טובה" והגבוהה בערבית, ספרות ה"אדב" הקלאסי - מצד אחד - ובאיזו מידה ראוי להדגיש קווים בולטים הנובעים ממסירה שבעל-פה (ראו למשל הוויכוח על השאלה בין "Oral", Hämeen-Anttila לבין Pinault, "Techniques").

במבנים כמעט מוּכָּרים-מראש של מהלכי עלילה, מפליגים להם המוסֵר בעל-פה והכותב אל עבר עלילות והתפתחויות רקע המצוירות בצבעים עזים. לעתים נתקלים אנו במעברים פתאומיים, שכלל אינם נדירים, בצורת גלישה הסתברותית המשתלשלת מהיגיון להיגיון. כל אלו דורשים רגישות ספרותית לאגדות, אך לרגישות זו חייבים להתלוות סקרנות וכמה וכמה סוגי ידע. בכל כתיבה על "אלף לילה ולילה" נמהל גם קורטוב של התבשמות ספרותית, בדיקת שורשיה וחקר חברתי-תרבותי של כל האופף את הסיפורים (דת, מנהגים, תרבות חומרית וכיוצא בהם).

כך, קרוב לוודאי, הציע ה"חַכּאוּוַתי", הלא הוא מספר-הסיפורים הערבי, את מרכולתו הסיפורית בפני שומעיו, למן ימי-הביניים ועד סף תקופתנו. הכינוי חכאוותי התייחד על-פי רוב למְסַפּר של מעשיות, ולא רק בנוסח "אלף לילה ולילה". מעשיות כאלו נקראות, בין היתר, חִכּאיאת, ומשמיעיהן נקראים לא רק חכאוותי אלא גם רַאוִי, מֻחַדִּת', קאץ, מַדַּאח, שַׁאעִר (כאן לא במובן הרגיל של: משורר) ובמונחים אחרים, התלויים לעתים בסוג הסיפור שהמספר התמחה בו (וראו Lane, 397ff, 406ff, 419ff; Pinault, 12-13; Hämeen-Anttila, “Oral”; Irwin, 103ff; Lyons, 2; Reynolds, 1-3 ). מספר עממי זה איווה לו לבימה את הרחוב ואת כיכרות השוק והופיע לפני עוברי אורח, בעלי מלאכה וסוחרים בעלי חנויות ודוכנים. הגיעו הדברים עד כדי הגדרת "אלף לילה ולילה", הן מבחינת קהלו והן מבחינת יסודות השזורים בעצם עלילתו, כספרותם של הסוחרים, דהיינו – הספר של הבורגנות (כך אומרים, גם בשל סיבות נוספות,,Abel 151ff; Irwin 120ff , ואני הייתי מציע אולי: ספרות שווקים, כי בהם התרכז המסחר).

תוצר ספרותי רב-קסם נבט ופרח, בעל-פה ובכתב, בעקבות פעילות תרבותית זו. אם ננקוט מידה של זהירות ודיוק, נוכל לומר כי לפנינו ספרות שיש בה גם כל האמור ביצירה נכתבת. מלבד כמה הקלטות מאוחרות (מעשה ידי חוקרים, בדרך-כלל), שהרי החומרים הגיעו אלינו בצורה כתובה. אולם, מאחוריה מהדהדים התנסויותיו ועושרו של ההיגד שבעל-פה, ברחוב, במסיבות רעים ולעתים רחוקות אף במרומי הארמון. בהיכלותיהם של אנשי השלטון והאריסטוקרטיה ובמסיבות הספרותיות של משכילים ואנשי ספר לגלגו מדי פעם על פן חשוב ו"המוני" זה של היצירה, והיו אף שאסרו על בניהם לטעום ממנה, שמא יֵצאו לתרבות רעה (;Mez, 8, 234; Abbott, 155; Pinault, 2); אגב, החוקרים מסתמכים, בין היתר, על הסופר אל-צוּלִי, בן המאה העשירית לספירה, המספר כיצד נסיך ש"צנזורה" הוטלה על ספרי הקריאה שלו, התנצל ואמר כי חומרי קריאתו רציניים ואינם, חלילה, סיפורי נפלאות הודו, אגדות סִינְדִבִּאד וסיפורי החתול והעכבר...).

האריסטוקרטים אסרו על עצמם ועל בניהם להתענג בפומבי על צריכת ספרות זו, אולי גם בשל לשונה שלעתים אינה בבחינת שפה תקנית ומשופרת. באצבע צרדה הכו ודרשו הללו מצאצאיהם להתמסר לקריאה רצינית ומשכילה (בענפי "אדבּ", מדעי הלשון וענפי הדת, למשל). למרות כל אלה חדר לפעמים שיחם של מספרים אל ארמונותיהם של שועים ואף אל אסופות דברי דעת והיגד, בעיקר למאוחרות שבהן. יש בכל זה כדי לתרץ כיצד סיפורים החביבים על העם עוסקים גם בנסיכות ובנסיכים, אך בעת ובעונה אחת יצוקה בהם מידה של עממיות.

טקסטים רבים עברו תהליך של יצירה מחדש, עיצוב חומר שרווח גם בעל-פה, או אף המצאה ספרותית חדשה בכתב, לפי דגמים מוכרים למדי אצל השומעים, או הקוראים, שנוצקו לתוך עיסתה של הכתיבה היוצרת. יש אף שהעתיקו ו"השלימו" את הקובץ בסיפורים שהעתיקו מקובצי "אדבּ" שנזכרו לעיל.

[...]

בעברית הורגלנו ללשון שירה, ולפעמים מצוחצחת, המשמשת לתרגומן של אגדות. אותות הדור הישן, דור בעלי נורמות תרבותיות והלשוניות ניכרו בכך. לא נשמט מבינתי כי הרגלי הדור החדש שונים וכי התרגום הנפלא של "אלף לילה ולילה" בקולמוסו של י.י. ריבלין קשה אולי לכמה מצעירי הדור עתה. אל נשכח שמתרגם זה יצק מים על ידיו של ח.נ. ביאליק בתרגמו את הקוראן, בעברית יפהפייה. מלבד חילוקי דעות פעוטים שהיו לריבלין עם המשורר הנודע (שנבעו מנטייתו של ביאליק להתעקש כדבעי, פה ושם, בעניין צירופי לשון; ראה רשימתי ב"הארץ", מדור "תרבות וספרות", 2.9.05). כך חיזק ביאליק בריבלין את הנורמות הנאות והמרוממות של העברית שבפי אותו דור. אך כאשר שקד ריבלין על תרגום "אלף לילה ולילה" לעברית, כבר לא היה ביאליק בין החיים והזדקרה האמת הידועה שלשונו של ריבלין עצמו צחה ומופלאה וכי הוא מיטיב לפתור בעזרתה כל מיני מעקשים שמתרגמים מוצאים לפניהם. הוויכוח כיום, שאיני נוטה ליטול בו חלק, נסב, מן הסתם, על השאלה: את מי, או את מה, יש לגרור? במילים אחרות: האם עלינו לגרור את הקוראים בני הדור החדש לרמה הישנה והטובה, או שמא עלינו לגרור את הרמה אליהם ולעבד להם חומרים לנורמה והרגל קלים יותר?
 
אני מקווה שתרגומה של חנה עמית-כוכבי יְגלה אולי אפיק שיש בו שידוך בין רמת לשון ומליצתה, לבין ערכי הדור והרגליו. קשה לי לנחש ואני סקרן לראות מה יהיה הנתיב.  בכך נשלם מעגלנו ולא תם.



הערות:

[1] י. סדן, לא אלף ולא לילה, תל אביב (עם עובד), 2003. בצרפתית, נוסח מועשר ומדויק: J. Sadan, Et il y eut d’autres nuits, Paris (Entrelacs, groupe Albin Michel), 2004. ראוי לעיין בעיקר בביבליוגרפיה שבכל אחד מהשניים (היא מועשרת יותר בנוסח הצרפתי), שכן אנו משתמשים בה, בעזרת קיצורים שאינם מכבידים על הקורא, גם במבוא אשר לפנינו. נעיר כי מאז יצאו שני הספרים לאור התווספו לרשות הקוראים מקורות ידע חדשים ונציין כמה מהם: U. Marzolph and R. van Leeuwen (eds.), The Arabian Nights Encyclopedia (2 volumes), Santa Barbara, Denver and Oxford (ABC Clio), 2004; U. Marzolph (ed.), The Arabian Nights Reader, Detroit (Wayne State University Press), 2006; Yuriko Yamanaka (ed.), The Arabian Nights and Orientalism: Perspectives from East and West, London and New York (Tauris), 2006; U. Marzolph (ed.), The Arabian Nights in Transnational Perspective, Detroit (Wayne State University Press), 2007.


Arabian Nights

מחברים לא ידועים סיפור המסגרת; מעשה החמור והשור עם בעל השדה

נפתח ונאמר - דעו כי מעשי הקדמונים הם לקח לאחרונים למען יראה האדם את מה שאירע לזולתו ויחכים ויקרא את דברי עמי הקדם ואת קורותיהם ויימנע מללכת בדרכיהם. השבח למי שקבע כי מה שאירע לדורות ראשונים יהיה לקח לדורות אחרונים. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית