בית

בבל , הודפס ב, 15/9/2019

אלי סמית עבר

מתוך עולם מלון


עבר



אאאאאאאא
אאאאאאאאאאאאה איזו נפילה איזו המראה איזו צלילה איזה זינוק אל החושך אל האור איזו נסיקה איזו גלישה חבטה התרסקות איזו הישמטות איזו תאוצה איזו סחיפה איזו בהלה איזו יבבה טרופה מהוסה איזו טיסה עיסה פיסה שבורה שסועה איזה לב בצניחה איזה סוף.

אילו חיים.

איזה זמן.

מה שהרגשתי. אז. נעלם.

זה הסיפור, הוא מתחיל בסוף. הקיץ היה בשיאו כשנפלתי, העלים היו על העצים. כעת החורף כבר בעיצומו (העלים נשרו לפני זמן רב) וזהו זה, הלילה האחרון שלי, והלילה מה שמתחשק לי יותר מכל דבר בעולם הוא אבן בתוך הנעל. ללכת לאורך המדרכה כאן מחוץ למלון ולהרגיש איך אבן משתקשקת בנעל שלי, אבן קטנה וחדה, נדחקת לחלקים שונים של הסוליה ומכאיבה בדיוק במידה שהיא מענגת, כמו כשמגרדים עקצוץ. דמיינו עקצוץ. דמיינו כף רגל, ומדרכה תחתיה, ואבן, אבן שנדחקת כנגד משקל הגוף חזק אל תוך עור כף הרגל, או אל עצמות האצבעות הגדולות, או האצבעות הקטנות, או אל הקימור הפנימי של כף הרגל, או העקב, או פקעת השריר הקטנה שמחזיקה את הגוף זקוף ומאוזן ומאפשרת לו לנוע על פני האדמה כל עוד היא קשה ועוצרת נשימה.

כי כעת לאחר שהנשימה שלי, כמו שאומרים, נלקחה, הדבר המעקצץ הזה חסר לי כל הזמן. לא מתחשק לי שום דבר אחר. כל הזמן מטרידים אותי דברים שמעולם לא עלו על דעתי, אפילו לא לרגע, בעודי בחיים. לדוגמה, רק כדי להניח את הדעת, הנפילה שלי. לו יכולתי לדעת כמה זמן היא ארכה, כמה זמן בדיוק. בלי להסס אעשה את זה שוב, למען ההזדמנות, כדי לזכות בהזדמנות, ההזדמנות לחיות דקה של חיים, שישים שניות שלמות, כל כך הרבה. אעשה את זה גם עבור שבריר מזה, במלוא משקל גופי פעם נוספת לו רק יכולתי (והפעם אזרוק את עצמי ברצון למטה אאאאאאא
אאאאאאאה הפעם אספור בדרך, עשרים ואחת, עשרים ושתאאאאאהה), לו יכולתי להרגיש זאת שוב, איך נחתתי בו, במרתף, מגובה ארבע קומות, מכף רגל עד קצות שערות, מוֹת. מות הרגל, מות הזרוע, מות היד, מות העין. מות אני, ארבע קומות ביני לבין העולם, ככה לקח לי כדי להילקח, זו היתה המידה, האורך והמוות, הפרידה הקצ-.

קומות גבוהות ומרווחות למדי, קומות ברמה גבוהה למדי. אי אפשר להגיד שעזבתי בלי קלאסה. החדרים רוהטו לאחרונה, ובטעם טוב, עם מיטות טובות, חזקות ויקרות, ותקרות גבוהות שבקומה הראשונה והשנייה מעטרים אותן כרכובים, וגרם מדרגות גדול ורחב-ידיים שבמקביל לו, בירכתיים, נפלתי. עשרים ואחת מדרגות בין קומה לקומה ועוד שש-עשרה למטה אל המרתף. נפלתי את כולן. מרחב ניכר למדי בין השטיח העבה מעל לשטיח העבה מתחת, אם כי במרתף הרצפה עשויה אבן (היא זכורה לי, קשָה) הנפילה היתה קצרה, פחות משנייה מפוארת אחת לקומה, להערכתי עכשיו, כל כך הרבה זמן אחרי שזה קרה, הירידה, הסוף. זה היה מעודן. הנפילה. התחושה. חיכוך של פעם בחיים, הטיסה אל עבר הסוף המר, כל הדרך למטה כדי ללחך את האבק.

למלא את הפה אבק, זה היה יכול להיות משהו. אתם יכולים לאסוף אותו בכל רגע, נכון? בכל רגע שיתחשק לכם, מפינות חדרים, מתחת למיטות, מעל לדלתות. השערות המגולגלות והדברים המיובשים והפיסות של מה-שהיה-פעם-עור, כל השאריות המפוארות של יצורים נושמים טחונות עד דק ומודבקות זו לזו בעזרת שאריות של רשתות קורים משומשות ופתיתי עש, הפתיתים השקופים של כנף זבוב בשר מפורקת. הייתם יכולים בקלות (אתם יכולים, מתי שתרצו, אם זה מה שתבחרו לעשות) למרוח את ידכם באבק, לגלגל חתיכה קטנה ויקרה של אבק בין אצבע לאגודל ולראות כיצד נטבעת בה טביעת האצבע, שלכם, הייחודית, זו שאין לאף אחד אחר. ואז אתם יכולים ללקק אותה. וגם אני יכולתי, לו היתה לי שוב לשון, ואם הלשון שלי היתה רטובה, להרגיש את הטעם שלה. לכלוך יפהפה, אפור ומשובח, הזוהמה שהחיים מותירים אחריהם, הנצמדת לחך הגרמי של הפה ואין לה טעם כמעט, מה שתמיד עדיף על העדר טעם מוחלט.

הכול בשביל לטעום. לטעום אפילו אבק.

כי עכשיו כשאני עומדת להיעלם, אני כאן יותר משאי פעם הייתי. עכשיו כשאני לא יותר מאוויר, השאיפה היחידה שלי היא לנשום אותו. עכשיו, כשדממתי לעד, חה חה, בשבילי הכול מילים מילים מילים. עכשיו, כשכבר אין לי אפשרות להושיט יד ולגעת, זה הרצון היחיד שלי, לגעת.

ככה זה נגמר. טיפסתי אל תוך זה, זה. המעלית של כלי האוכל, חדר קטן מאוד שתלוי מעל פיר ריק, שכחתי את המילה, יש לה שם משלה. הקירות, התקרה והרצפה שלה היו כולם ממתכת כסופה. היינו בקומה העליונה, השלישית, שם היו פעם מגורי המשרתים, לפני מאתיים שנה כשהיו משרתים בבית, אחר כך הוא שימש כבית בושת ושם למעלה היו משכנים את הבנות הזולות, הבנות החולות או המבוגרות יותר, שימכרו שם את הסחורה שלהן, ועכשיו כשזה מלון ולכל חדר יש מחיר ללילה, החדרים הקטנים עדיין עולים קצת פחות, כי התקרות קרובות יותר לרצפה בחלק העליון של הבית. הוצאתי את כלי האוכל והנחתי אותם על השטיח. נזהרתי לא לשפוך שום דבר. זה היה רק הלילה השני שלי. הצלחתי לעשות את זה. טיפסתי פנימה, כי רציתי להוכיח שזה אפשרי. השתבללתי כמו חילזון בקונכייה, כשהצוואר והגב שלי מכונסים פנימה, דחוסים בכוח אל תקרת המתכת, הפנים שלי בין הזרועות, החזה שלי בין הירכיים. יצרתי עיגול מושלם והחדר התנודד, הכבל ניתק, החדר נפאאאאאא
אאאאאאאל ונשבר על הקרקע, גם אני נשברתי. התקרה נפלה למטה, הרצפה עלתה למעלה לקראתי. הגב שלי נשבר, הצוואר שלי נשבר, הפנים שלי נשברו, הראש שלי נשבר. הכלוב שסגר על הלב שלי נפרץ והלב שלי יצא החוצה. נדמה לי שזה היה הלב שלי. הוא פרץ מן החזה שלי ונדחס אל הגרון. ככה זה התחיל. בפעם הראשונה (ובאיחור) נודע לי איזה טעם יש ללב שלי.

אני מתגעגעת למצב הזה שבו יש לב. חסר לי הרעש שהוא היה משמיע, החום שהיה מפיץ סביבו, הדרך שבה הוא לא הניח לי לישון. מחדר אחד לאחר חולף המבט שלי על פני מיטות סתורות אחרי אהבה ושינה, ואחרי כן על פני מיטות נקיות ומוכנות, שממתינות שוב לגופים שיחליקו פנימה אל תוכן, סדינים מעומלנים ומקופלים, מיטות שפיותיהן פעורים לומר ברוכים הבאים, מהרו, היכנסו, השינה בדרך. המיטות מזמינות כל כך. הן פוערות פה בכל רחבי המלון, בכל לילה, לגופים המחליקים אל תוכן זה עם זה או לבד, לכל האנשים בעלי הלבבות הפועמים, המחליקים לתוך חללים שהותירו בשבילם אנשים אחרים שהלכו בינתיים, אלוהים יודע לאן, אנשים שרק לפני כמה שעות חיממו את אותם חללים.

שקעתי בניסיון להיזכר בהרגשה ההיא, לישון מתוך ידיעה שהיקיצה בוא תבוא. שקעתי במעקב צמוד אחר הגופים, מתוך רצון לראות מה לבם מתיר להם לעשות. שקעתי בהתבוננות בהם כשהם ישנים לאחר מכן. ישבתי בקצה מיטות מלאות סיפוק, חסרות סיפוק, נוחרות, שקועות בשכחה, בנדודי שינה, מיטות של אנשים שלא חשו בנוכחות של מישהו אחר, שלא חשו שיש מישהו בחדר מלבדם.

צריך למהר. השינה מגיעה. הצבעים דוהים. שמתי לב שלתנועה לא היה היום צבע, כל הרחוב החורפי היה דהוי, זמן רב מדי הוא הופקר לרוח ולשמש. היום אפילו לשמש לא היה צבע, ולרקיע. המשמעות של כל זה ברורה לי. ראיתי את המקומות שהיו פעם ירוקים. לא ראיתי כמעט שום אדומים, ואף לא כחול אחד. אני אתגעגע לאדום. אני אתגעגע לכחול ולירוק. אני אתגעגע לדמויותיהם של נשים וגברים. אתגעגע לריח של כפות רגלי שלי בקיץ. אתגעגע לריח. לכפות רגלי. לקיץ. לבניינים ולאופן שבו נפערים בהם חלונות. לאריזה המבריקה של מזונות. למטבעות קטנים ששווים מעט, למשקלם בכיס או ביד. אתגעגע לקולות או לשירים הבוקעים מן הרדיו. לצפייה באש. לצפייה בדשא. לצפייה בציפורים. בכנפיים שלהן. בדברים ההם שלהן. הדברים דמויי החרוזים שמשמשים להן . הדברים שבאמצעותם הן רואות. הדברים שבאמצעותם אנחנו רואים, שניים כאלה, בפנים מעל האף. המילה נעלמה. ידעתי אותה לפני רגע. אצל ציפורים הם שחורים ודומים לחרוזים. אצל אנשים הם חורים קטנים המוקפים צבע: כחול, ירוק או חום. לפעמים הם יכולים להיות אפורים, גם אפור זה צבע. אני אתגעגע לראייה. אני אתגעגע לנפילה שהרסה אותי, שהפכה אותי למאאאאא

אאאאאההה שאני היום. לכל הרוחות, לעד, לעולמי עדי עד עולם-לאין-קץ עם קץ ככלות הכול, אמן. הנכונות לעשות זאת שוב ושוב היא שמביאה אותי לטפס בכל לילה, מאז שנפלתי בקיץ שעבר (האחרון שלי), מעלה אל הקומה העליונה, אף על פי שהמעלית נעלמה בינתיים, אלוהים יודע לאן, סולקה בגלל משהו שקשור לטעם טוב (מותי, עניין לגנאי, טרגדיה שאין מדברים עליה, סיפור אפלולי, נכנס לעיתונים ליום אחד והתפוגג למחרת, מלונות זקוקים לפרנסה), הפיר עדיין שם, יורד מאחורי גרם המדרגות, אוצר הבטחה עמוקה כקבר, מלמעלה כל הדרך מטה, להטיל את עצמי פנימה, זה הדבר היחיד שנותר לי לעשות, לרחף בחלל הריק, להיערם על הקרקע כמו שלג משמִים. או תוך שיגור עצמי, במאמץ עילאי לרחף במהירות מטה כדי להטיח את עצמי באבן, רק כדי לחלוף דרכה כאילו האבן היא מים, או שאני להב חם והאבן היא חמאה. אין לי דרך להטביע חותם. לא נשאר לי מה לשבור.

דמיינו צלילה לתוך מים, פני המים נשברים סביב הכתפיים שלכם כדי לפנות מקום בשבילכם. דמיינו אותם קרים או חמים. דמיינו חמאה קרה שנמסה אל תוך לחם מחומם, שחלקו העליון זהוב, נעלמת. יש מילה ללחם מחומם. יש לי מילה. היתה לי. היא נעלמה.

זה הסיפור. כשנחתתי במרתף מאאאה שהייתי נשבר, ניתז מעלי כמו גצים של אש הניתזים מראשי להבות. הלכתי ללוויה כדי לראות מי הייתי. האירוע היה עגום במקצת. זה היה יום קר של חודש יוני, האנשים לבשו מעילים. למען האמת זה מקום נחמד, המקום שקברו אותה בו. ציפורים שרות על העצים, ושאון תנועת מכוניות נישא מרחוק. באותם ימים יכולתי לשמוע את כל טווח הצלילים. כעת הציפורים מרוחקות ותנועת המכוניות כמעט לא נשמעת. אני מבקרת שם לעתים תכופות. עכשיו חורף. הם הציבו אבן עם השם שלה והתאריכים שלה ותמונה בצורת אליפסה. היא עוד לא דהתה. היא תדהה, עם הזמן. היא נחשפת לאור השמש של אחר הצהריים. גם על אבנים אחרות יש תמונות מאותו סוג, והגשם חודר פנימה, וכשהעונות מתחלפות סביב האבנים, מחממות ומקררות אותן, הטיפות מתעבות ומתאדות בצדה הפנימי של הזגוגית מעל התמונות. הנער הקטן ההוא שחובש כובע של תלבושת בית ספר, הרחק מעבר לתלולית הדשא. האישה הקשישה, רעיה אהובה. האיש הצעיר ההוא בחליפה החגיגית שיצאה מן האופנה לפני עשרים וחמש שנה. כולם ממשיכים לנשום מעבר לזגוגיות שלהם. אני מקווה שגם שלנו תנשום את הנשימה הזאת. שלה.

מתחת לאדמה, בקור, בריחות העשירים והקטנים של אדמה ועץ ולכה לחה, כל כך הרבה דברים מרגשים עוברים עליה עכשיו. למשל הפִּיות כבדי הראש והמדגדגים של תולעים, כל דבר. היינו נערה, מתנו צעירה, ההפך מזקֵנה, ככה מתנו. היו לנו שֵׁם ותשעה-עשר קיצים, כך מספרת האבן. שלה/שלי. היא/אני. טוק טוק. מי שאאאא
אאאאאם? אני. מי זה אאאא
אאאאני? אאאאאאא-ת בעצמך. מישהו גזר את התמונה שלה כדי שתתאים למסגרת. אפשר להבחין ברעד של המספריים הזהירים סביב קצה הראש שלה. ראש של נערה, שיער כהה עד הכתפיים. פה סגור ומחייך. בהירים וביישנים, הדברים שבהם היא ראתה. הם היו פעם בצבע כחול ירקרק. הראש באליפסה מזכוכית זהֶה לזה שממוסגר בחדרים השונים של הבית, אחד בסלון, אחד בחדר ההורים, אחד בחדר הכניסה. בחרתי באנשים העצובים ביותר ועקבתי אחריהם כדי לראות היכן התגוררנו. איכשהו הם נראו לי מוכרים. הם ישבו על הספסל הקדמי בכנסייה. לא יכולתי להיות בטוחה. נאלצתי לנחש. חשבתי שהם היו שלנו, האנשים, וצדקתי. לאחר הלוויה הלכנו הביתה. בית קטן, בלי מדרגות אל הקומה מעל, שום מקום שאפשר ליפול ממנו כראוי. כיסא בבית הזה יכול לתפוס כמעט קיר שלם. כורסה ושני כיסאות ממלאים את החדר עד שכמעט לא נשאר מקום בשביל הרגליים של האנשים שיושבים.

כלב נבח עלי ממרחק שני בתים. חתול רעד דרכי היכן שפעם היו העקבים שלה, התחכך באוויר. עוד אנשי לוויה הגיעו והבית נהיה אפילו עוד יותר קטן. צפיתי בהם שותים תה בָּאין-מקום שבתוכו היא חיה. הלכתי לחדר שלה. שתי מיטות היו דחוקות בו. ריחפתי מעל מיטה. עברתי דרך הקיר בחזרה לסלון. ריחפתי מעל מיתה. ריחפתי מעל הטלוויזיה. ריחפתי מעל שואב האבק.

הם אכלו את הסלמון, הסלט והסנדוויצ'ים הקטנים והלכו, לוחצים את ידו של האיש בכניסה, האב. לאחר צאתם חשו הקלה. הקדרות התפוגגה מראשי רובם כבר כשהגיעו אל שער הגן וסגרו אותו מאחוריהם. חזרתי אל תוך הבית כדי לבחון את האנשים שנשארו. היו שם שלושה. האישה היתה הכי עצובה. היא ישבה על הכיסא והמילים הלא אמורות שתלו מעל ראשה אמרו: אף על פי שזה הבית שלי שבו התגוררתי במשך עשרים ושתיים שנה, ובתוכו אני מוקפת משפחה וחפצים מוכרים, אני לא באמת יודעת כעת היכן אני נמצאת. האיש הכין תה ופינה את הכלים מהשולחן. כל אחר הצהריים, כשהתה נשתה או התעבה לקרום, הוא העמיס ספלים על מגש והלך אל המטבח, מילא את הקומקום והכין עוד תה, והחזיר שוב את הספלים כשהם מלאים. במטבח הוא עמד, פתח את דלת הארון, לא הוציא ממנו מאומה, ושב וסגר את הדלת. מהילדים נותרה נערה, עוד אחת. סדק של כעס החל להסתמן תחת קו השיער הצהוב שלה, חצה את המצח והתקדם היישר מטה ממש במרכז פניה, חצה את הסנטר, הצוואר, החזה, כל הדרך עד הבטן, שם הוא הסתבך לכדי קשר שחור, שהצליח רק בקושי לחבר בין שני החצאים שלה. היא ישבה, מחבקת את ברכיה, מתחת לתמונה הממוסגרת של הנערה שאיננה עוד. בתמונה הזאת נראינו לובשת עניבה, מבוישת, אוחזת מדליה שעוצבה בצורה של גוף בשעת שחייה.

על הצלחת נותר סלמון. שאלתי את עצמי איזה טעם יש לו. האיש ניגש, לקח אותו משם, וגרף אותו אל תוך שקית ניילון בחצר האחורית. איזה בזבוז. הוא היה יכול להשאיר אותו. הם היו יכולים לאכול אותו מאוחר יותר או למחרת, והטעם שלו לא היה פחות טוב, אפילו יותר. רציתי שידע. הסתכלתי עליו בעצב, אחר כך בביישנות, ואז הוא ראה אותי. הוא שמט את שקית הניילון. היא נפלה בקול רשרוש על אבני המרצפת השבורות. הפה שלו נפער. שום קול לא נפלט ממנו (השמיעה שלי היתה אז מצוינת עדיין). נפנפתי לעברו במדליית השחייה שלי. הוא החוויר. הוא חייך. הוא ניער את ראשו ושלח מבטו דרכי, ואז נעלמתי שוב והוא זרק את הסלמון לפח. חצי דג, עם עצמות שאפשר היה בקלות להוציא. הוא היה מבושל להפליא. היה לו צבע ורדרד נהדר. כל זה קרה בקיץ שעבר, האחרון (במפתיע) שלי. באותו זמן עוד יכולתי לראות את כל קשת הגוונים של אדום.

מכיוון שכך, בהמשך התאמנתי על תמונת בית הספר שהיתה מונחת על הטלוויזיה. הפנים היו כל כולם תמימוּת ועייפוּת, הגיל שלוש-עשרה, פזילה קלה בַּ, בַּ. הדברים שאיתם היא ראתה. ליטשתי עד שלמות את האדמומית שלהם על פי תמונה אחרת, שם היא נראתה לצד נערות אחרות. מפניהן של כל הנערות המטושטשות קרנו אורות אדומים ואומץ מדומה והן החזיקו משקאות בידיהן. בדקתי שאני מגלמת את הילדה הנכונה. היא היתה שם, מתחבאת מאחור. עבדתי קשה על החוֹם במבטה בתמונה שעל האח, זו שבה חובקת זרועה את כתפה של האישה שישבה כעת אבודה כל כך על הכיסא. אמא שלה.

יכולתי לבצע את האני שבאליפסה של המצבה בלי להתאמץ בכלל. זה היה קל, חיוך קל אך רציני, תמונת פספורט לצורך כניסה לעולמות אחרים. אבל התמונה שהכי אהבתי לבצע היתה זו שבה הופיעה גם האחות שנשארה בחיים, אותה תמונה שהאחות החביאה בארנק שלה והסתכלה בה רק אחרי שההורים שלה הלכו לישון או כשהיתה נעולה בחדר. שתיהן ישבו בה על כורסה, אבל הנערה שאיננה עוד נתפסה בדיוק כשהיא אומרת משהו, מבטה פונה הרחק מן המצלמה. זו היתה יצירת המופת שלי, זווית התנועה, המבט הצוחק, מה שעוד נותר להיאמר. היסח דעת שכזה דורש תשומת לב מרובה.

בין הקיץ לחורף עשיתי כל מה שעלה בידי. הופעתי בפני האב. הופעתי בפני האם. הופעתי בפני האחות. האב העמיד פנים שהוא לא רואה. ככל שהוא ראה יותר, הוא התעלם עוד יותר. חומה התגבהה מעלה מעל כתפיו עד שהקיפה את ראשו. בכל ביקור ראיתי שנוספה לה שורת לבנים חדשה. עם בוא הסתיו היא כבר התנודדה הרבה מעל לקודקודו, ולבניה שהונחו ברישול מסוכן, והגיעו כמעט עד תקרת הסלון, התנגשו באהיל שסחרר את האור והצל בכל פעם שהוא חצה את החדר.

אל האם באתי רק פעמיים. זה גרם לה לבכות, לחוש אומללה, עצבנית ומפוחדת. זה לא היה נעים. בשתי הפעמים זה נגמר בדמעות ובשבועות ללא שינה. חשבתי שמוטב למענה שלא אעשה את זה ולכן הנחתי לה לנפשה.


Ali Smith

ספרים מאת אלי סמית

המקרית

אסטריד מצלמת שְׁחָרים בסוני הדיגיטלית שלה. התריס בחדר של מגנוס מוגף תמיד. הוא אף פעם לא מתרחץ, לא במקלחת ולא באמבטיה. >>>

כמו

איימי ואש, שתי נשים צעירות שהמשיכה ביניהן, כמו המשיכה בין קרח לאש, מרקיעה אל מעבר לגבולות החבויים בין תרבויות, ארצות, משפחות, חברויות ואהבות. סמית שוברת ציפיות בקשר לניגוד בין דמיון למציאות, ומפתה את הקוראים לבחור את משמעות החיים כסיפור משכר של אהבה. >>>

 

חומרים מאת אלי סמית

מתת אל

סיפור קצר שראה אור לראשונה בעברית בגליון 13 של כתב העת "המעורר". >>>

 

http://readingmachine.co.il/home/books/1211436850/1211437701