מתוך דרך הזן בימי דיכאון

ויהי במחצית נתיב חיינו,
ואמצא אובד ביער חושך.

דנטה, הקומדיה האלוהית [1]

כשהייתי בן שבע-עשרה, יצאתי עם שני חברים למסע בסירת קאנו במרחבים הפראיים של צפון חבל אונטריו בקנדה. היינו לבדנו, וברשותנו רק סירות הקאנו שלנו וכמה מנות של מזון יבש. איש מאיתנו לא היה טייל מנוסה.

חשבנו שנוכל לעשות את הדרך ללא כל סיוע, ולהיעזר רק בתושייתנו ובכמה מפות טובות. אלא שחמישה ימים לאחר תחילת המסע גילינו שאנחנו אבודים לחלוטין. התעמקנו במפות וחזרנו על עקבותינו, אבל לא הצלחנו למצוא בשום אופן את סימני הדרך שחיפשנו. נהר ארוך ומפל מים לא נמצאו במקום שבו אמורים היו להיות, ואגם הופיע במקום לא צפוי. הלכנו לאיבוד באזור לא מוכר, והמפות שלנו, וכל היכולות האישיות שעליהן סמכנו, התגלו כחסרות כל תועלת.

כאשר מצאתי את עצמי, בגיל שלושים ושבע, שרוי בדיכאון עמוק, החוויה היתה דומה מאוד למה שחוויתי באותו טיול מחנאות. שוב הייתי אבוד באזור לא מוכר, מקום מפחיד ועם זאת יפהפה. כל סימני הדרך נעלמו. מכשולים הופיעו לפתע במקומות לא צפויים. המפות שהתרגלתי לסמוך עליהן לא הציגו את האזור שנמצאתי בו. וגרוע מכול, אפילו לא ידעתי שהלכתי לאיבוד. ואם אני לא הבנתי זאת, כיצד יכול היה מישהו אחר לדעת או להגיש לי עזרה?
תמיד נעזרתי בתרגולים הבודהיסטיים שלי כדי להתמודד עם מצבים קשים, אבל במקרה זה לא היה בהם די.

ראה היה שאין להם נגיעה למה שעובר עלי. הדיכאון גזל ממני את חיותי ואת כל מה שנחשב בעיני מעניק חיים. התרגול הרוחני לא היה יוצא מכלל זה. נראה היה שלמשנות הרוחניות או הדתיות לא היה הרבה מה לומר על חוויית הדיכאון. אין זה מפתיע, שכן חלק כה משמעותי מן הרוחניות מבוסס על רעיון הבריחה וההתעלות אל הנשגב. ואם יש דבר אחד שהדיכאון הוא לא, הרי זה התעלות. נהפוך הוא. הדיכאון הוא חוויה של שקיעה בבוץ, בלי כל יכולת לעלות מבעד לרקבובית כמו פרח הלוטוס, שדימויו רווח בתורות הרוחניות.

עם זאת, תמיד האמנתי בתרגול רוחני שמכוון לעבר השתקעות מלאה בתוך החיים, או צלילה לעומקם, אם יש בכך צורך. לכן התמדתי בתרגול בעודי מנסה למצוא דרך לקשור בינו לבין מה שעובר עלי. בסופו של דבר גיליתי שתנועת הנפילה מטה של הדיכאון מאפשרת לי להשתקע באופן עמוק ומלא יותר בתוך חיי, ושבהשתקעות זו טמונה הזדמנות נהדרת ללמידה, להיפתחות ולגדילה. התברר לי שאני יכול להכניס את הדיכאון אל מרחבי התרגול הזן-בודהיסטי שלי, ולמדתי שגם אחרים יכולים לעשות את זה – בלי קשר לנטיות הרוחניות האישיות שלהם.

דיכאון הוא מחלה לא רק של הגוף ושל התודעה, אלא גם של הלב. דיכאון מעניק לנו הזדמנות לגלות עומק ברוחנו, בחיינו ובלבנו. נוכל ללמוד דברים רבים על עצמנו ועל עולמנו באמצעות המסע הזה. תרגול קשוב ומלא חמלה יאפשר לנו גם להחלים החלמה עמוקה ולגדול בחיינו הרוחניים.

הספר הזה הוא מדריך למרחבים שהם הדיכאון. כתב אותו אדם שמכיר את המרחבים הללו, ונוכח שאין די במפה לבדה כדי להתמצא בהם. הספר מראה כיצד להשתמש במשאבינו האישיים וכיצד ללמוד לקרוא את הסימנים סביבנו ולהקשיב להם. בעיקרו הוא מדריך לגדילה, להשגת תובנה ולמימוש.

בסיפור אחד על אודות הבודהה, שואל אותו אחד מתלמידיו שאלה תאורטית ושכלתנית ביותר. הבודהה משיב בסיפור על אדם שנפגע מחץ משוח ברעל, ואז שואל, "האם אדם כזה היה אומר, 'לא אתן להוציא ממני את החץ עד שלא אדע מי ירה בי: אם הוא ממעמד הלוחמים או ממעמד הכוהנים; ממעמד הסוחרים או ממעמד העבדים; מה שמו ומה שם משפחתו; אם הוא גבוה, נמוך או שגובהו ממוצע; אם פניו שחורות, חומות או זהובות; מאין בא – מאיזה כפר, עיירה או עיר. מה סוג הקשת שממנה ירו את החץ, מה סוג המיתר שבה, מה סוג החץ, מה סוג הנוצות בקצה החץ ומהו החומר שממנו עשוי חוד החץ'? מה לא הסברתי? אם היקום נצחי או לא, אם יש אלוהים או לא, ושאלות אחרות מסוג זה. ומה כן הסברתי? הסברתי את הסבל, את סיבת הסבל ואת הדרך שמובילה להפסקת הסבל"[2].

ברוח זו אני מבקש להגיש לכם את הספר הזה, בתקווה להעניק עזרה מעשית לאחרים השרויים בכאב הדיכאון. הלוואי שתוכלו להשתמש בו כך שידריך אתכם דרך כאבכם, ואולי אף דרך הסבל הגדול יותר של החיים, הסבל המשותף לכולנו.

הערה על ההתבוננויות

ההתבוננויות המובאות בסופו של כל פרק הן הזדמנויות לחקור באופן מעמיק יותר את הרעיונות המוצגים בספר. אל תחושו אשמה אם תבצעו אותן באופן "לקוי" או אם לא תבצעו אותן כלל. השתמשו בהן אם הן מדברות אליכם. אם לא, המשיכו הלאה. ההתבוננויות הללו הן הזמנות, לא מרשמים.
רוב המדיטציות ותרגילי הדמיון המודרך מבוססים על תרגולי זן ובודהיזם מסורתיים. אפשר שתגלו כי הם מסייעים לכם יותר כשהם מבוצעים במקום שקט ובישיבה זקופה על כרית או על כיסא, אך שוב, השתמשו בהם בדרך המתאימה לכם ביותר.

המזמורים מבוססים על שירי תרגול מסורתיים הנקראים גטהא. אנחנו משתמשים בהם לא כתפילות או כהיגדים חיוביים, אלא כדי להחזיר את עצמנו אל הרגע הנוכחי, וכדי לעזור לעצמנו לזכור כיצד אנחנו רוצים לחיות כאשר נקרים על דרכנו מכשול או הזדמנות.

גם ההתבוננויות האחרות נמצאות כאן למענכם ותוכלו לבחור אם לבצען או לא, איש על פי ראות עיניו. היו עדינים כלפי עצמכם. זכרו, זהו הנתיב שלכם, אתם העומדים לצעוד בו, ואתם שתחליטו באיזו דרך לבחור.
אני מאחל לכם כל טוב במסעכם.

הערות

פיליפ מרטין לעצור כדי להאזין

המקום האפור שהוא הדיכאון יכול להיות מאיים ומבלבל. בין שנקלעתם לשם בעבר ובין שלא, כל פעם שונה מקודמתה. לעתים תרגישו אולי שאתם נמצאים במדבר קר, חסר חיים ובודד. במקרים אחרים תרגישו שאתם ביער עבות, חשוך ורוחש חיות איומות שאורבות בצללים מחוץ לשדה הראייה. >>>

מישל וולבק אפשרות של אי

מי מביניכם ראוי לחיי נצח?

דניאל הוא קומיקאי ציני שעשה קריירה מטאורית מבדיחות מרושעות ונבזיות על מין, מוצא, דת וגזע.
סיפור החיים שלו הוא רדיפה אחר אהבה, מין ונעורים, ובריחה מהשיעמום, מהבדידות ומהזיקנה. >>>

ז'ורז' פרק איש ישן

אחרי "הדברים" וזוג גיבורים שהוא אולי לא יותר מהשתקפות בחלון הראווה, ואחרי "איזה טוסטוס קטן עם כידון מצופה כרום בקצה החצר?" וגיבור אלמוני שאפילו המחבר אינו זוכר את שמו, ב"איש ישן", הרומן השלישי שלו, מתמודד ז'ורז' פרק לראשונה עם דמות אמיתית, שאין לה שם אבל >>>

ז'ורז' פרק איש ישן (ההתחלה)

"תחילה זו רק מין לאות, עייפות, כאילו שמת לב פתאום שזה זמן רב, זה כמה שעות, אתה אחוז אי-נוחות זדונית, משתקת, בקושי מכאיבה ועם זאת בלתי נסבלת, התחושה המבחילה והחונקת שאתה נטול שרירים ועצמות, שאתה שק מלט המצוי בין שקי מלט. >>>

הרמן מלוויל בארטלבי

הנובלה המפורסמת של מלוויל בתרגום דפנה לוי. התפרסמה לראשונה ב"המעורר" 2. >>>

גירסה להדפסה