בית

בבל , , 21/7/2018

                           

 

ניקולא פארג הייתי מאחוריך, ההתחלה

מתוך הייתי מאחוריך

לאמיליה

Ero dietro di te: אתה יודע מה זה אומר? זה אומר הייתי מאחוריך. למעשה, במשך כל ארוחת הערב, היא ישבה לשולחן שמאחורי זה שלנו וכל אותו זמן התבוננה בי בלי ידיעתי. מצחיק, עכשיו אני תופס שאם מותחים אותו קצת, את המשפט הזה, הוא במידה רבה סמלי. הפירוש שלו יכול להיות גם: "במשך כל הזמן הזה, כל השנים האלה, הייתי בדיוק מאחוריך, לא רחוק ממך, ואתה לא ראית אותי. זה היה אפילו ברור לגמרי, אתה ואני, אבל החמצנו זה את זה פעם אחר פעם. ועכשיו הנה אני, כאן לפניך, ובכוונתי להאיר את עיניך, הכדור נמצא במגרש שלך, לא תוכל לומר שלא ידעת ולקונן על שהחמצת את הזדמנות חייך". לא?

המלצר הוא שמסר לי כרטיס קטן בסיום הארוחה, יחד עם החשבון. נו, אותו כרטיס ביקור עם השם, הלוגו והפרטים של המסעדה. באיטליה, אני לא יודע אם הבחנת בזה, הם תמיד עשויים כהלכה, הדברים האלה, תמיד מודפסים בקפידה, על גבי נייר נאה, עם עיטורים מעודנים, טיפוגרפיה יפה: זה תמיד אישי מאוד, האיטלקים קשובים הרבה יותר מאיתנו לדברים האלה. בגב הכרטיס היה רשום בעט כדורי: "Ero dietro di te – Alice", באיטלקית מבטאים את השם אָליצֶ'ה, ולמטה מספר של טלפון נייד, באיטליה המספרים מתחילים ב-33 או 34. המלצר הושיט לי אותו בחיוך והתחיל לספר לי באיטלקית מה קרה. הנהנתי בראשי, בעוד שלמעשה הבנתי רק מילה אחת מכל חמש, סירבתי להודות שאני לא מבין איטלקית, הגאווה שלי נפגעה, אבל מתוך יוהרה טהורה המשכתי להנהן. תגובה מטופשת, אה? אידיוטית לגמרי, לא?

כשתפס שאני לא מבין אותו, הוא פנה בטבעיות לאבי ולאשתו, שמדברים איטלקית, ואמר להם שהבחורה שישבה לשולחן מאחורי זה שלנו עמדה על כך שמספר הטלפון שלה יגיע אלי. זה בידח אותו, את המלצר, הוא חייך, הוא חייך! לא חיוך לגלגני או אדיש, לגמרי לא. אדרבה, חיוך, הייתי אומר, של ביישנות, של ביישנות נרגשת, מתפלאת. נלהבת ומתפלאת, בדיוק כך. הוא כמעט הסמיק, עד כדי כך הוא היה נבוך מהחיוך שלו ועד כדי כך הוא מצא את העניין גם מוגזם וגם רומנטי, מצדה של הבחורה, להשאיר לי את מספר הטלפון שלה ככה, בלי חוכמות. אין מה לומר, מדובר כאן בסיטואציה שקיימת רק בקולנוע או בספרים, ואם אני שם את עצמי במקומו של המלצר, הרי לא כל יום קורים, במסעדה שלו, דברים כאלה. נכון שלא הייתי ממש מודע לזה כיוון שאני חוויתי את זה, כיוון שהמילים האלה היו מיועדות לי. אבל אני יכול לתאר לעצמי: מבחוץ זה בטח די מטריד, לא? אז שאלתי את המלצר, הפעם באנגלית – אגב, שמת לב שהאיטלקים, כששואלים אותם "דו יו ספיק אינגליש?" עונים לך בענווה "ג'אסט א ליטל ביט"? דג'וּסטֵליטוּלבּיט, במבטא, ועושים ככה עם האגודל והאצבע המורה. הם עונים לך "ג'אסט א ליטל ביט", בעוד שבפועל הם מבינים ומדברים אנגלית הרבה יותר טוב מאיתנו, הצרפתים. לא? לא שמת לב לזה? ובכן, המלצר. אני שואל אותו באנגלית, כשאני משתדל להעלים כל זכר למבטא צרפתי – כי אחרי הכול הוא מביך, המבטא שלנו, כשאנחנו מדברים אנגלית, לא? – אני שואל אותו אם הבחורה עדיין כאן, איך היא היתה, אם היתה יפה או לא, אני מבקש ממנו לתאר לי אותה, אבל לא ברצינות. אני מבקש ממנו את זה בשביל הצחוק, כדי להתחכם קצת לפני אבא שלי, אשתו ואחי הקטן, לא בכוונה רעה. רק בשביל הכיף ומשום שזה עשה לי טוב, להתבדר תוך כדי דיבור על נושאים קלילים כאלה.

כי אין לך מושג כמה רע הרגשתי בערב ההוא, נשבע לך. אלכסנדרין בגדה בי יותר מחודש קודם לכן אבל לא הצלחתי להתאושש, זה היה נורא. חשבתי על זה בכל פעם שהסתכלתי עליה, ניסיתי להפסיק לחשוב על זה, אבל ללא הועיל, בסופו של דבר הסיפור הזה תפח לממדים עצומים, הוא נעשה פתולוגי, הוא הרג אותי לאט וביסודיות בתוך המוח, הרגשתי שהדם שלי הולך ואוזל, היה לי גוש בבטן יום ולילה, אתה יודע, הגוש הזה שנתקע לך בִפנים ולא מרפה ממך, תחושת אי-נחת נפשית שהופכת מיד לכאב פיזי אובייקטיבי, אתה יורד לסוף דעתי? מסוג הדברים שנותנים לך נגדם תרופות נגד דיכאון, פרוזאק וכאלה. לפני שזה קרה לי לא הבנתי את הפרוזאק. לפני כן, כיוון שקבעתי לעצמי כלל ברזל, לא להודות לעולם שלא טוב לי – בסופו של דבר השתכנעתי שאין לי שום בעיה, אתה מבין, לפני כן הייתי מר-אין-לי-בעיות – ומרוב שהחדרתי לעצמי לראש שאני מאושר, לא הבנתי לא את התפקיד, לא את התועלת ולא את ההשפעה של כל הכימיה הזאת. אנשים דיברו איתי על דיכאון ועל אי-נחת, וזה נשמע לי מופשט לחלוטין, חשבתי שכל התרופות האלה, כל הפסיכולוגים וכל הדיבורים הם נחלת החלשים. זה עשה אותי יהיר, לגלגן, חסר סובלנות ממש. לא הבנתי שאפשר להיות אומלל בלי להתנגד לזה, לא הבנתי שאפשר לעקם את הפרצוף, להזדקן בעשר שנים בבת-אחת, שאפשר, ביום בהיר אחד, לא לרצות עוד לחייך אל העולם. חשבתי שמי שרע לו מחליט שרע לו, ושבסיכומו של דבר, לא אמור להיות לו רע כל כך, בתוך האי-נחת הזאת שלו, אתה קולט את הסגנון?

ובכן, בשום רגע לא עלה על דעתי להשיג לעצמי מרשם של פרוזאק כיוון שיש לי, למען האמת, ככה נדמה לי, אגו אדיר-ממדים שגורם לי להחזיק תמיד את הראש מעל למים וליפול תמיד על הרגליים, יקרה מה שיקרה. אלא שהיום אני מבין, שיש ייסורים נפשיים כואבים מדי, כבדים מנשוא, שבטווח הארוך עלולים באמת לגרום לך ללכת לאיבוד. ושכנגד הייסורים האלה, הרפואה המערבית פיתחה מולקולות שמסוגלות להפוך את החיים לפחות בלתי נסבלים. ושטעות להימנע מהן אם באמת זקוקים להן, אם קשה מדי, אם אין כוחות לנהוג אחרת, אם הן יכולות להפוך אותנו לאומללים פחות. ושאין בכך שום בושה. לא, בעניין הזה הפסקתי לבוז לכל אותם אנשים שמתפטמים בכדורים ושלא מסתירים שרע להם, זה קל מדי. הם עושים כמיטב יכולתם, את זה הבנתי. משום שכעת אני יודע, שהאומללים אומללים כיוון שמן הסתם הם חוטפים כהוגן. הבנתי שאדם יכול לסבול בלי שיצליח להתעלם מהסבל שלו. על כל פנים, אני כבר לא בז לאיש. הוא הפך אותי לאנושי יותר, הסיפור הזה. למען האמת, חיכיתי לגיל שלושים כדי לתפוס שאני לא שונה מכל השאר ושכולנו באותה סירה, שהייתי מטומטם גמור כשהאמנתי שאני מחוץ למערכה. זה בכל אופן מה שאמרה לי הפסיכולוגית כבר בפגישה הראשונה שלנו, בחודש יוני: "עכשיו אתה כבר לא מעל האחרים, אתה עם האחרים", והתעקשה מאוד על ה-עם. האחרים, לפני כן חשבתי שאין לי מה לומר להם. אבל כמה שמחתי למצוא אותם, את האחרים, כשהיה לי צורך לדבר. כי לפני כן לא דיברתי, אתה מבין? מר-אין-לי-בעיות, אני אומר לך. והיום אני יכול לומר לך, שרק מפני שדיברתי במשך שעות, לאוזניים קשובות או לא קשובות, אין לכך חשיבות, יצאתי מזה. כן, אני מכריז על כך קבל עם ועדה: תודה לאחרים, תודה! הצלתם את חיי, ותסלחו לי שהתנשאתי מעליכם במשך זמן כה רב, אני מבטיח לכם שלמדתי את הלקח ושלא אעשה את זה יותר! הגעתי לשלב שבו אין לי אפילו שום נקיפות מצפון, שום בושה להשיב על השאלה: "הכול בסדר?" ב-"לא, לא בסדר, ממש לא בסדר, אני צריך לדבר, יש לך רגע?" ולא להסס, אני שחרדתי יותר מכול לנפץ את הדימוי המלוטש שלי בעיני האחרים ולהפריז בדיבורים על עצמי ועל הבעיות שלי, לא להסס לדבר אליהם במשך שעות תמימות, כמו כולם, להלעיט בלי בושה את האחרים בדיבורים שלי כפי שהאחרים הלעיטו אותי בדיבורים שלהם כשהם הרגישו רע, כשגרמתי להם להאמין שאצלי הכול בסדר ושאני מטה להם אוזן קשבת, בדיוק אותה אוזן קשבת שהם מטים לי היום, כשיש לי בעיות משלי. ולהסתיר מהם לגמרי שהם מעמיסים עלי לפעמים, בדיוק כפי שקרוב לוודאי, מבין אלה שאיתם דיברתי על הבעיות שלי בזמן האחרון, וזה נכון גם לגביך, היו לפחות אחד או שניים שניפחתי להם את השכל, לא? אני לא מעמיס עליך עכשיו? בטוח? אבל לא אכפת לי, בעצם, אם מקשיבים לי או לא. עכשיו אני מדבר. ותמיד קורה משהו כשאנחנו מדברים. אני, בכל אופן, תפסתי שהאחרים לא מצפים ממך לחסוך מהם את הבעיות שלך ולהרגיש טוב, נהפוך הוא. האחרים מצפים ממך להוריד סוף סוף את המסכות ולהודות שהמהות שלך לא שונה מזו שלהם, שכולנו נמצאים באותו חרא. זה השיתוף האמיתי, זאת האנושיות. כל עוד הרגשת טוב, כל עוד ניסית לחסוך מהם את הבעיות שלך, הקסמת אותם אבל נשארת מחוץ למעגל, היית גבוה מדי, האושר שלך הרחיק אותם, עצבן אותם, התקיף אותם. ככה הם מעריכים אותך הרבה יותר, הם קשובים לך יותר ורחומים כלפיך יותר עכשיו, כשהורדת את המסכות, אחרי שהם-עצמם דמיינו אותך במשך זמן כה רב מחוץ למערכה והמתינו בקוצר רוח פרוורטי ליום שבו תרד מגדולתך סוף סוף, כמו כולם.

בקיצור, אמרתי לך שחיכיתי לגיל שלושים כדי לסבול. ואולי כדי לגלות שאני מסוגל לסבול כמו כולם ושהחוסן הנפשי כביכול שלי, האדישות האלגנטית כביכול שלי, הריחוק המדוד כביכול שלי מכל מצב, ריחוק שאינו אלא תאורטי, שאינו אלא אידאליסטי, שאינו אלא ספרותי, כל זה התגמד ביחס לסטירה הגונה בפרצוף, סטירה בנאלית, ישירה וחזקה. חיכיתי לגיל שלושים כדי להתבגר, בעצם. בעיות אמיתיות, לידיעתך, מעולם לא היו לי באמת. אני ילד בלי טראומות, אין שום אסון הרה גורל בעבר שלי. לא ננטשתי, לא נאנסתי, לא הוכיתי, הורי לא התעללו זה בזה בנוכחותי, אבא שלי לא הרג אף אחד, הוא לא ישב בבית סוהר ולא שתה, אמא שלי לא ירדה לזנות כדי להאכיל אותי, לא הייתי עד לזוועות, לרציחות, להשמדות עמים, להגליות ולשאר רעות חולות. העבר שלי בנאלי ובורגני לגמרי: אחות קטנה, אמא ואבא שאוהבים זה את זה ומכבדים זה את זה, שאוהבים אותנו, ושיום אחד מחליטים שזה לא עובד יותר ונפרדים בהסכמה, נקודה. לכל אחד ילד ובהצלחה, ולא נשכח שאהבנו זה את זה, ושמעל לכול צריך לדאוג לאיזון הנפשי של הילדים. טראומה קטנטונת ושכיחה של גירושים ומשפחה שנבנית מחדש, דכדוכים פעוטים של ילד מפונק, החיים נמשכים, אין ממה לעשות עניין.


Fargues, front

עוד תראה

"הגוף מתוכנת למצוא פתרונות שימנעו מאיתנו למות מצער, קצת כמו שתחת עינויים בסופו של דבר מתעלפים" >>>

 

שרי ריינולדס האושר השמימי של כנען

ב"כנסיית האש והגופרית ורוחו הכל -יכולה של האל" קובע סבא הרמן החוקים לכולם, וכולם מצייתים או משלמים את המחיר. אך הפיתוי נוגע גם בקהילה מבודדת זו. אצל נינה הפיתוי מופיע בדמותו של ג'יימס והיא מוצאת עצמה בהריון. >>>

אסף שור מוטי

הוא ישכב על גבו במיטתם, שהיא המיטה שלהם, והיא תיטול את העט העבה שינוח על השולחן הסמוך למיטה, והיא תגיד לו, תתהפך. ואז ישכב על בטנו במיטתם, במיטה שלהם, והיא תכתוב על גבו, בעט העבה, שייך לאריאלה. מוטי זה הינו אישי ואינו ניתן להעברה. >>>

בוב ורוברטה סמית בוב ורוברטה סמית - ללא כותרת

אחרי שפרנסיס בייקון חתך לעצמו את האוזן, היה זה פרנק זאפה שלקח אותו לבית חולים מתוך התערוכה I Hate You In June משכן לאמנות עין-חרוד. >>>

לורי מור נותנת

בסרט האחרון שלה המצלמה התעכבה על האגן, אגן הירכיים החשוף, ולמרות שזה לא היה האגן שלה, יצא לה שם של אחת שנותנת.
"יש לך את הגוף לזה," אמרו לה מנהלי הסטודיו בארוחת צהריים בצ'ייסנס. היא הפנתה את מבטה. "הביאס קורפוס," אמרה, בלי לחייך. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית