מתוך אישה, דירה, רומן

בגיל שבע-עשרה התגלגלתי שלא בכוונה לתוך חיים כפולים. מעט קודם הועפתי מבית הספר התיכון והורי לחצו עלי לעבוד כשוליה. לא ידעתי אז באיזה מקצוע לבחור. הייתי אובד עצות אבל רציתי להרגיע את הורי המבוהלים. לא רציתי להתחיל לעבוד כשוליה, אבל לבסוף נכנעתי ללחץ והנחתי לאמא להציג אותי בפני מנהלים שונים. האווירה בשיחות שבהן הצעתי את מועמדותי היתה מדכדכת ומענה. בכל פעם שנכנסתי בעקבות אמי לחדרו של מנהל חשתי את הפחד מחדש. במקום לעשות רושם טוב, רק הקשבתי והבטתי סביבי. המנהלים לא מצאו חן בעיני, אני לא מצאתי חן בעיניהם. באותו בוקר התנהלו הדברים באופן גרוע במיוחד. ישבנו מול מנהל של משתלה גדולה. הוא החזיק בידו את תעודת הסיום שלי ולא חסך מאתנו את הסתייגויותיו. אפילו גנן צריך השכלה כללית גבוהה מן הממוצע, אמר המנהל ונעץ את מבטו בפני. אני לא העזתי לדבר, אמי השיבה במקומי. היא חיפשה כל פעם הסברים חדשים לציונים הגרועים שלי. כעת אמרה שגם הכירורג פרדיננד זאורברוך היה תלמיד גרוע ביותר ובכל זאת הפך לכירורג בעל שם עולמי. המנהל ואני נדהמנו. שנינו התבוננו באמי. איך עלה על דעתה לקשור בין חיי התלמיד הקטנים והעלובים שלי לבין פרדיננד זאורברוך? מנהל העסק רצה מן הסתם לדעת אם אני יודע בכלל לדבר, אם אני מסוגל לבנות משפטים שלמים. אבל אני נאלמתי דום, לא יכולתי לפתוח את פי. ראיתי את פניו של המנהל אבל מבטי חלף על פניו החוצה. מאחוריו היה חלון גדול שבעדו נשקף רחוב תוסס. שם הדביק מישהו כרזה חדשה על לוח המודעות. זאת היתה מודעת פרסומת צבעונית ענקית לשוקולד חדש, חצי מריר. תוך חצי דקה הייתי שקוע במילים חצי מריר. קלטתי שאני עצמי מצוי במצב חצי מריר ושהכרזה הזאת עזרה לי להבין את מצבי. על העזרה הלא-צפויה הזאת חשתי פתאום אסיר תודה. יותר מכול רציתי לכתוב לעצמי את שתי המילים האלה, אבל זה לא היה אפשרי באותו רגע, לכן שמרתי אותן בזיכרוני. האמת היא, שמגיל חמש-עשרה התעסקתי בספרות מדי יום ביומו כמעט. קראתי וכתבתי, כתבתי וקראתי. כתבתי סקיצות וסיפורים קצרים שאותם שלחתי ללא הבחנה למערכות עיתונים וכתבי-עת. טווח כתבי-העת נע בין שבועון צרכנות המכונה "לוקולוס", שהיה מונח אז באטליז שנהגנו לקנות בו, לבין "סימפליציזמוס" ממינכן, עיתון סטירי בעל עבר מפואר שעליו כמובן לא ידעתי אז דבר. לאחר שתי דקות נוספות סימן לנו המנהל ששיחת ההיכרות המרירה למחצה הסתיימה, מעט לפני שנעשתה מרה לגמרי, ושעלינו ללכת. אמא דחפה את התעודה האחרונה שלי לתיק היד שלה. היה ברור שלא איאלץ להיות גנן, וזה לא הפריע לי. הצטערתי שגרמתי לאמא עוגמת נפש. המועקה לא התפוגגה גם בחשמלית, בדרך הביתה. קיוויתי שאמא לא תבוא אלי בטענות. והיא אמנם שתקה. לפחות על כך רציתי להודות לה, אבל גם עכשיו לא הצלחתי לפתוח את הפה. בחוץ הקפיץ מישהו בדל סיגריה לעבר החשמלית. עשיתי שטות וצחקתי צחוק קצר. אמי הביטה בי מיד. היא לא הבינה איך אני יכול לצחוק, אפילו צחוק קצר, לאחר יום מאכזב כל כך. אני בעצמי לא יכולתי להבין זאת. מרוב כעס התעלמה ממני אמא בכוונה, ומבטה חלף לידי מנוכר ככל האפשר. לא אמרתי לה שאת המבט המפוצל הזה (לא מסתכלת עליך ובכל זאת מתכוונת אליך) הבנתי עוד פחות משהבנתי את צחוקי.

בבית חיכו לי הפתעות נעימות יותר. עלון של "צער בעלי חיים" וידיעון של אגודת הרוקחים הדפיסו טקסטים קצרים שלי ושלחו לי עותקים. התיישבתי במטבח, קראתי אותם ושמחתי. אמא פרשה לחדר השינה. אני חושב שלא הופתעתי למראה הטקסטים המודפסים. כבר כשהייתי בן שבע-עשרה יכולתי לקרוא לעצמי סופר, אבל לא העזתי. היה לי ברור, החניכות שאליה אתקבל במוקדם או במאוחר אינה אלא שלב מעבר. האמת היא שרציתי לכתוב כמקצוע ראשי, ואפילו להתחיל מיד. לא ידעתי כמובן איך לעשות זאת ולכן הייתי עצוב. הנחתי את שני העותקים ופתחתי את המעטפה הנוספת. אלה היו כתבי-יד שלא התקבלו. קראתי אותם שוב ושאלתי את עצמי מדוע נדחו. את כתבי-היד שמצבם עוד היה סביר הכנסתי למעטפות חדשות ושלחתי למערכות של עיתונים אחרים. האזנתי לשקט בדירה, דבר לא זז. לא נעים לשבת זמן רב מדי לבד במטבח לאחר ראיון עבודה כושל. עברו שלושה שבועות מאז סולקתי מבית הספר. עד האביב, עד התחלת החניכות שקיוויתי למצוא, נותרו לי עוד כמה חודשים חופשיים שרציתי לבלות בכתיבה, בשוטטות ובהרהורים. אמא לא יצאה מחדר השינה. היא כבר מזמן לא דיברה יותר על ענייניה. כשהייתי בן ארבע-עשרה יעצתי לה להתגרש. אז דמיינתי לעצמי שהיא תיקח את ידי וביחד נתחיל חיים חדשים. אבל לאמא לא היה כוח לברוח, להפך, היא השתתקה ונחלשה משנה לשנה, ואפילו לא הרגישה כשישבתי אתה ליד השולחן והבטתי בה מוכן בכל רגע לצאת איתה לדרך. עכשיו הסתכלתי במעטפות הלא-מבוילות שלי. בדידות רצויה ולא רצויה התערבבו זו בזו. הדומייה העמיקה ובד בבד עלה מתוך היום האומלל ניחוש על אומללות החיים עצמם.  אסור היה לי לאפשר את השילובים הללו. לקחתי את המעטפות ויצאתי מהדירה.

סניף הדואר על אשנביו היה ריק ונעים בשעה זו. בעודי מדביק בולים הבחנתי באחד האשנבים משמאלי בצרור נטוש של ורדים אדומים. אף אחד לא שם לב לזר שהיה עטוף בנייר דק.  חשבתי על גודרון שאותה הייתי אמור לאסוף מן המשרד מאוחר יותר. היא תשמח אם אפתיע אותה בוורדים. הלכתי לאשנב השמאלי וקניתי עשרה בולים יפים למשלוח כתבי-היד שלי שלבטח לא יצטמצם. כשעזבתי את האשנב לקחתי את זר הוורדים והגעתי אתו כמעט עד לדלת המסתובבת. אבל אז שמעתי מאחורי קול. זה היה קולו של הפקיד ליד האשנב, שאפילו קם ממקומו כדי לקרוא לי. הפרחים שלך? שאל ישירות וקולו חצה את האולם. לא, אמרתי וחזרתי אל האשנב, חשבתי ששכחו אותם, כלומר איבדו אותם, זאת אומרת שאין להם דורש, ואם לא אקח אותם אולי אפילו יזרקו אותם. אהה! אמר הפקיד. הרי אינך יכול סתם כך לקחת את הפרחים! אין ספק שעוד מעט יחזור הנה מישהו שהפרחים באמת שלו! האיש פשוט לקח לי את הפרחים מהיד, ליתר דיוק הושטתי לו אותם מעבר לדלפק. לא התעכבתי לראות איך הוא נד בראשו, הסתובבתי מיד ומיהרתי לצאת מהדואר.
 
 

תומס מורן העולם שיצרתי בשבילה

מפגש מיוחד בין בלש משטרתי המרותק למיטתו עקב מחלה חשוכת מרפא, לבין אחות המטפלת בו.המפגש מתעלה מעל המציאות הקודרת ונושא את השניים אל עבר מחוזות קסומים ודמיוניים, הנשלטים ע"י אהבה ופיוט. >>>

יורם טהרלב מצע אשה מצע טוב

סיפורן של כמה מהנשים הנועזות בתנך - רחב הזונה, בנותיו של לוט, יעל שרה והגר, ושתי בת שבע ועוד. >>>

ר.ק. נראיין לחכות למהאטמה - פרק ראשון

אמו, שמתה בשעה שילדה אותו, ואביו, שנהרג במסופוטמיה, יכולים היו להיות מבחינת שְרִירַאם דמויות מן האגדות. מכל מקום, לקיומה של אמו היתה לו ראיה מוחשית בדמות תצלום נתון במסגרת, שבמשך שנים התנוסס על הקיר במקום גבוה מדי, כך שנבצר ממנו לראותו. >>>

אסף שור מוטי (הקדמה)

הספר הזה חמור במבנהו. חמור ופשוט. פירמידה סימטרית מאוד שראשה עננים ובסיסה גיאומטריה אוקלידית. ובכל זאת הוא ספר, לא קונצרט וכדומה אמנויות ביצוע, ואין לי אפשרות לשבת באולם ולהעיר בזמן החזרות. ואין שום חציצה בין הקהל והבמה. >>>

גירסה להדפסה