בית

בבל , , 12/12/2018

                           

 

עמרי הרצוג דין וחשבון לאקדמיה

מתוך מיכל היימן התקפות על חיבור


בת–תוקף

התקפות על חיבור, בירור מושגים: חיבור - חוליה מקשרת בין אלמנט אחד לאחר, שהיו נפרדים זה מזה עד למעשה הקישור; חיבור - טקסט פרוזאי רציף, המתאפיין במבנה פרוגרסיבי וליניארי. להתקיף חיבור משמעו לבודד, להציל פרטים מפרטים אחרים, לפגוע בהשתייכות, לשמר אוטונומיות; משמעו לצאת נגד המשמעות היציבה שרצף אלמנטים עשוי ליצור, לצאת נגד תלות ויחסי גומלין, נגד סימני הפיסוק, נגד אשליית הלכידות של מה שיכול להשמיע/להראות את עצמו.
 
אולם בהרצאה–סרט מעשה באמנות שמתקיפה חיבורים - שמתייחסת למאמר "התקפות על חיבור" מאת הפסיכואנליטיקאי ווילפרד ביון - יש סדר, התקדמות, פתיחה וסיום. עבודת הווידיאו מחברת עבודות קודמות של מיכל היימן עם טקסטים פסיכואנליטיים, יומנים אוטוביוגרפיים, סיפורי מקרה קליניים, יצירות של אמנים אחרים, זכרונות ילדות ואירועי יומיום. היא מייצרת חיבור על מנת להתקיף אותו, משום שההתנגדות לחיבור היא בראש ובראשונה מעשה מסדר שני, אקט של היטפלות, טיפול או טפילות; הידע הגלום בחיבור צריך להיות מוצג על הבמה כדי שיהיה אפשר לטפל בו, כלומר להרוס אותו. מעשה היצירה וההרס שלובים זה בזה, תלויים זה בזה בסמיכוּת של הווייתם, וזו השערוריה של מיכל היימן, הטרנסגרסיה שלה.

מעשה החיבור הוא יצירה של גבול: על מנת לחבר, יש לייצר תחילה גבול סביב יחידות בדידוֹת, לסמן את ראשיתן ואת סופן כדי שיהיה אפשר לקשר ביניהן, להרכיב מהן מכלול שגם בו יש התחלה וסוף. לכן החיבור, ככל גבול, אינו מתקיים אם אינו ניתן לחילול, ואין לו קיום ממשי מחוץ למחווה שעוברת דרכו ושוללת אותו. ההתקפה על החיבור ממצה את הווייתה ברגע שבו החיבור נוכח, כעדוּת שמתרחשת ביחס לחיבור וזקוקה לו על מנת להתקיים. החיבור, לעומת זאת, אינו יכול להיות כזה אם אין כוחות הבאים להרוס אותו:  כוחות הבדידות וחוסר הרציפות, כוחות האוטונומיה והמובהקות, שהחיבור מבקש להכריעם. נקודת המגע בין החיבור להתקפה היא הצטלבות מוזרה של שתי תנועות, שמחליפות ביניהן את הווייתן: החיבור מחולל על–ידי ההתקפה, וחילולו מביא אותו עד גבול הווייתו; הוא מפגין את אחדותו תוך כדי תנועת האובדן שלה.

היימן מצילה ותוקפת, עדה למכלול וחותרת תחתיו. סדרת סרטי וידיאו שלה מן השנים 2001—2008 - השזורה (יחד עם הסדרה סוג–בת) בהרצאה–סרט מעשה באמנות שמתקיפה חיבורים - עוסקת בעדות, באלימות, בהצלה ובחוסר יציבות, וזה מקור תוקפה ותוקפנותה גם יחד. העבודה היא מערכת ומערכה: נפש העֵד היא שדה קרב, שבו מתנהל קרב מאסף נגד האסון שאורב מעבר לפינה, בבוקרו של יום, בזווית המבט, עם הפצעתם של דימוי ותמונה שנשלפים מהזיכרון, פוגעים בתודעה ומפֵרים את שגרת היומיום שלה. הן מצטברות, ההתקפות, ויוצרות מפות, כלים, מערכים ותנודות; הן נעות בין טקטיקות של התבוננות והעלמת עין, הפנמה והדחקה, התקדמות ונסיגה. הן מגייסות כוחות שממלאים את השורות: פרגמנטים של סופי קאל, אביבה אורי, אנטואן דה סנט–אקזופרי, סמואל בקט, אשה אלמונית שצועדת ברחובות תל–אביב; פרגמנטים שסמוכים זה לזה, שפופים זה לצד זה וגם נפרדים זה מזה אל מול הזמן החולף, כלומר אל מול האימה המצטברת. ההתקפות יוצרות את הפרוטוקול, את החוק של עצמן, מארגנות את העדויות, שופטות ומכריעות, וגם מרצות את גזר הדין: מאפשרות לשאת הרצאה.


לשאת הרצאה

הרצאה מלומדת, מעוגנת, נסמכת על מקורות, מציעה זווית חדשה על מושאיה - כל המושגים האקדמיים שהופכים הרצאה למקור של ריצוי ושל התרצות. בהרצאה יש חוקים: בראש ובראשונה נוכחות של קהל, שאליו מופנה הידע. הקהל ישוב בכסאות בדממה, פונה אל המרצה; לדבר במהלך ההרצאה זו גסות רוח. להתהלך באולם, לקום ולעמוד, לעלות על הבמה - כל אלה פעולות אסורות בתכלית. כולם מקשיבים ומתבוננים, או מעמידים פנים שמקשיבים, מתחילתה של ההרצאה ועד סופה. אבל כאן, בהרצאה–סרט שנושאת מיכל היימן, אין קהל מיידי, ישיר, שנוכח על מנת "לקחת" את מה שניתן. הפסקול מתחלף: השתיקה, כחכוחי הגרון, שיעולים מזדמנים, מחיאות כפיים ושאלות בסיום נעדרים מן ההרצאה הזאת. ההתקפות על חיבור מוצגות במוזיאון: הקהל עומד, מדבר, מחווה דעה בהמולה בלתי יאה. הנמנעים נכנסים באמצע, יוצאים לפני הסוף, שומעים את הסוף לפני ההתחלה. ההרצאה מופקעת מהמרחב הטבעי שלה, האקדמי, והופכת להתקפה על הטקס של מסירת הידע. הטקס מותקף, ובו–בזמן ההרצאה נישאת באין מפריע, במחזוריות אינסופית, מייצרת ידע על מנת להתקיף את תנאי מימושו.

ובכל זאת, נוכחת שאלת המחקר: האם סבל ביון מהלם קרב? לא, זו לא השאלה. השאלה היא: האם מיכל היימן סובלת מהלם קרב? האם הקהל שמציץ בדברים הוא קורבן של הלם קרב, הלם ההתקפה?

למוזיאון תל–אביב לאמנות מגיעות נשים השוכבות במיטותיהן, נשים הכלואות בחדריהן, הנתונות במגשים נערמים, בשכבות של בטון, בשכבות של נשים, כמו שמְספר אותן הזיכרון של היימן - נשים חולות, משוגעות, שממלאות את תל–אביב; נשים ששוכבות גם כאן, במוזיאון, בקומה מעל, על ספת הפסיכולוג. ולמוזיאון מגיעים גם גברים, שטבעו בחול או צפו ביקיריהם טובעים בחול, ועצרו כמה מטרים מהם כדי לא לטבוע בעצמם, לטשו בהם עין בלי להתקרב, בלי לזוז. הגברים והנשים שמגיעים למוזיאון, אלה שגרים במגשי הדירות שעל החולות, מתבוננים בהתקפות על חיבור מס. 2, מתבוננים דרך המצלמה שהוצבה בין מעקות המרפסת, מקובעת וממוסגרת כמו הדמויות בסרטיו של גודאר (בריז'יט בארדו מבעד לחלון, בפתח הדלת, ממוסגרת במשקוף), באדם שנופל, נופל ונעלם כמו בלעה אותו האדמה. ומשמיעים קול חנוק של תדהמה ואימה: הוא נפל, הכבלים לא אחזו בו, החיבור הופר.

כמו בלעה אותו האדמה, אותו, הפועל הפלסטיני. כמו בלעה אותם האדמה, הנהגת שמתבוננת ברחובות דרך מסיכה של אביבה אורי, הדמות שנבלעה בחולות, האשה שצועדת בצהרי יום כיפור ואין לדעת לאן היא צועדת, רק לעבר היעלמותה. נעלם גם הקהל שאינו נוכח בהרצאה–סרט. בלעה אותם, את כולם, האדמה. הנוכחות מותקפת, הסיפור מותקף (האם הפועל שרד? היכן יתאבלו על האדם שטבע בחולות? "מה המשמעות של כל זה?"), ובמקומם מגיח סיפור חדש, סיפורו של "הדין–וחשבון", הדין הפסיכואנליטי, החשבון של מפות הקרב ושרטוטי הטנקים. דין–וחשבון לאקדמיה.


רבותי רמי המעלה

הדובר בסיפורו של קפקא "דין–וחשבון לאקדמיה" הוא קוף, שנטמע בחברת בני אדם ומשמיע הרצאה קצרה בפני מומחים. הקוף הזה נלכד, הושם בכלוב, פניו נלחצו אל הסורגים. הוא לא היה יכול לזוז בו, כפות ולכוד כמו הנשים במיטותיהן, הגברים בטנקים, הגברים הכפותים בחבלים. "לא חופש ביקשתי לי", הוא מספר, "רק מוצא; ימינה, שמאלה, לכל מקום שהוא; דרישות אחרות לא היו לי; אפילו לא יהיה גם המוצא אלא אשליה". והמוצא הוא ההתבוננות: "התבוננתי באנשים המתהלכים כה וכה, תמיד אותם הפרצופים עצמם, אותן התנועות עצמן". ומי שמתבונן, ומבטו מטמיע אותו בסביבתו האנושית, בולעת אותו האדמה. "זה מה שקרה לי", מוסר הקוף ב"דין–וחשבון לאקדמיה"; "פשוט נעלמתי. לא היתה לי ברירה, וזאת אם נדבק בהנחה שבחופש לא היה אפשר לבחור". (1)

המוצא הוא ההתבוננות, והיימן מאפשרת למתבוננים להתמזג בהתרחשות, להטמיע אותה בתוכם: לבו של המתבונן צונח כאשר הפועל צונח, העיניים מציצות מבעד למסיכה יחד עם עיניה של האמנית, הפה נפער כמו החול כאשר הדמות טובעת בו. וגם יומניו של ביון ממלחמת העולם הראשונה הופכים למיכל, tank, של פרטים גרפיים על שדות הקרב. צריך להכיל אותם כאשר מיכל מציגה אותם; להכיל את המיכל.

ההתבוננות היא אופציית ההצלה, החיבור, נטילת החלק ונטילת הידיים; והיא גם אזור של סכנה, של מחדל, של אסון: אסון המבט במה שנעלם מבלי להיעלם איתו. ההתבוננות היא שדה קרב, שבו המלים (סיפורים, זכרונות, תיאוריות, יומנים) הן מיכלים, טנקים, שמותקפים ללא הרף על–ידי הדימויים (תמונות, זכרונות, שרטוטים). "הו מלים מלים", אומרת היימן בקולה הרך, "הו תרבות יפה. ואיך מדברים משם? מתוך החשיכה? כשהפה מלא בחול?"; כיצד אפשר להיות עדים, כאשר מעשה העדות עצמו נתון במתקפה?


איך מדברים משם?

הדיבור של היימן, כמו עבודותיה החזותיות, מתמקד במתן עדות. עדוּת, על פי מילון אבן–שושן, היא "ידיעות שהעד מוסר בבית הדין מכל שראה או ששמע. העד מוסר את עדותו לאחר שבועה, כי ימסור רק דברי אמת". האמנית מוסרת את העדות בבית הדין שבחלל המוזיאון, שבויה בתחומו, שבועה בו. עדותה כפולת פנים: היא נישאת על כנף מילותיה–שלה, סתורות ומפולשות, ועם זאת יש בה גם ערך מכונן כשל "מציאות", או מה שעשוי להיחשב כאמת–של–המציאות, במידה שהמידע עונה על המאפיינים הנדרשים (סמיכות בזמן לדבר שבועה, קוהרנטיות, מהימנות העד ומידת מעורבותו באירוע). ההרצאה מבהירה: היימן כשרה לעדות.

עדות מהווה כלי פסיכואנליטי ראשון במעלה; אך בה–בעת העדות היא סיפור שמסופר, עובר צנזורה מודעת ובלתי מודעת, ועושה שימוש בכלים של הבניית דמויות ועלילה ובמנגנונים של אחדות אסתטית ורטורית. עדות היא גשר בין היסטוריה, אמנות ופסיכואנליזה, גשר המאפשר לדיסציפלינות הללו לשפוט את המציאות החורגת מהטקסט שבו היא נמסרת. אולם הפער בין העדות לבין מה שהתרחש (או היה יכול להתרחש) מחבר את העדוּת לניצוֹלים, ולהם בלבד; הופך את העדים לבני–המזל ששרדו את הטראומה וכעת הם נגועים בתסמונת דחק פוסט–טראומטית. היימן הופכת את הצופים בעבודתה לקהילה של עדים, עדים להיעלמות, להתקפות, למיכלים ולהצלה הזמנית. אבל יצירה כזאת של קהילת עדים כרוכה בעיוות מוסרי: העדים למתרחש לא נוטלים בו חלק, ולפיכך הם–עצמם "נעלמים". חוסר המעורבות, שבעטיו תוקפת היימן את החיבור, את התשובה לשאלה "מה ראית?", ממתן את השאפתנות החזותית של הזיכרון וכופה עליה את ההסתפקות במועט של ה"התבוננות".

כך לשון האמת מצטמצמת לז'רגון בלבד, לדְבר הרצאה, לשפה משותפת המשמשת להישרדות של המבט, להישרדות בלבד. ביון, הפסיכואנליטיקאי שאחריו מתחקה היימן, הופך למטאפורה של ניצוֹל–פגום, עד–מתבונן, משרטט, מצייר, כותב לאביו ולאמו על מה שֶראה. וכמוהו, גם מי שראה את גוף הגבר הנופל מהבניין (אל מותו? אל חייו?), או את פני האשה במסיכה (מי שם, מחוק מאחוריה? מי רואה בשם מי?), הופך לנגוע בהלם העדות. המבט של העד, שנגאל מהאסון, הופך למותקף: "מה ראית?", כלומר: "מדוע לא עשית מה שנדרש כדי להיות שם, בזמן האסון? מדוע לא הפכת אַת למושא האסון כדי לספר אותו כמו שהיה, כדי לא להינצל ממנו?", כלומר: "מה ראית?".

הנגע מחייב התבוננות בעיניים פקוחות; בלי המבט לא קיימת עדות, לא הצלה, לא התקפה. הזעזוע האסתטי שמעוררת העדות על ההיעלמויות שמציגה היימן אינו קתרזיס; הוא יוצר את אשליית העמידה מול המציאות, בעודו מכונן–מצלם את המציאות כמועקה של אסון. היימן מזמינה את נמעניה, שאינם נוכחים באירוע אלא רק צופים בו ממרחק, ככל העדים: "אני מניחה שבאחדים מכם עולה עכשיו מועקת סרט ישנה [...]. אני מזמינה אתכם לצרפה לארכיון 'מועקות הסרטים' שלי". סרט ועוד סרט, תצלום, זיכרון שלי ושל אחר, של צופה ושל מציג, של מטפל ומטופל: אי–אפשר להישאר חפים מפשע כשצופים ביצירתה של היימן. אי–החפות מפשע, מהתקפה, אינה אשמה שמבקשת הצלה או כפרה: זהו מצב תודעה, יקיצה מתמשכת המלוּוה תמיד בהלם, הלם הקרב.

 

 


 הערות:
(1) פרנץ קפקא, "דין–וחשבון לאקדמיה", רופא כפרי, תרגום מגרמנית: אילנה המרמן (תל–אביב: עם עובד, 2004), עמ' 256—257, 262.

Through the Visual

מיכל בן-נפתלי אני לא כאן

על הריאליזם הרדיקלי של מיכל היימן >>>

מיכל היימן מבעד לחזותי

מעשה באמנות שמתקיפה חיבורים, 1917-2008 >>>

 

שפת הזעם והכאב: קריאה במכתביה של לואיז כהן

מה לי וללואיז כהן? דבר לא, הייתה אולי עונה. במפגש בינינו פעורה תהום בלתי-עבירה של זהויות ושל משמעויותיהן: צעיר ומבוגרת, גבר ואישה, אשכנזי ומזרחית, לבן ושחורה."
מתוך גליון מס' 12 של כתב העת "הכיוון מזרח". >>>

הצביעות והעצבנות

על שניים מהספרים הבולטים של יוצרים אפריקאים שתורגמו בשנה האחרונה לעברית ועל אופן שבו ההוצאה הישראלית בוחרת לשקף את הסיפור הזר על־מנת להזמין לתוכו את קוראיו.
מתוך גליון 10 של כתב העת "הכיוון מזרח" המוקדש לפוסטקולוניאליזם אפריקאי. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית