 |
|
בבל , , 23/5/2012 |
|
| ||
|
|
|
|
ענת הררי
מאה אמהות, מאה זיכרונות: פתח דבר
במשך חודשים רבים מלוות אותי בכל אשר אפנה מאה אמהות. הן צופות בי ואני צופה בהן. מדי פעם הן מייעצות לי, נוזפות בי, מתקנות אותי, לפעמים אני אותן. אני מוקפת אהבה וחום, חמלה ודאגה, אבל לא רק. לעתים צצה אכזבה, ולעתים תסכול. ויש גם לא מעט כעסים. וסכנות. אני לומדת ממאה אמהות מה הן עשו, מה אמרו, מנסה לנחש איך הן הרגישו, על מה חשבו. רוצה להיות טובה יותר, טובה כמותן, מספיק טובה. אני מנסה להסיק מנימת זיכרונו של הכותב איזו מין אמא היתה לו, ומה זה אומר מבחינתו, ולראות את עצמי דרך עיני ילדַי. אסופת הזיכרונות נפתחת ונסגרת בזיכרון געגוע והשתוקקות לאם שאיננה. ביניהם משובצים עשרות זיכרונות שיחד מרכיבים פסיפס רחב של אמהוּת, על השגרתי והיומיומי שבתפקיד, לצד הצבעים העזים שקיימים בו, שכן האמהוּת – כמו החיים עצמם – מורכבת מהיומיומי, לצד רגעי שיא לא שגרתיים. חלק מהזיכרונות מעוררים צער על אובדן האם, אבל יש גם כאלה שמעלים את ההרהור המטריד שאולי, במצבים מסוימים, מוטב היה כבר בלעדיה? דבר אחד ברור: קיומה של אמא – כמו היעדרה – הם שני צדדים של אותו מטבע, והוא הצורך העצום באמא וחשיבותה הגורלית בחיי ילדיה. כי גם אם שאיננה, נוכחת במלוא היעדרותה ונותרת מושא לגעגוע או לכעס. לכל אחד ואחת אלפי זיכרונות מאמא שלו – "טובים" או "רעים" – שמתעוררים לנוכח צליל, ריח, סיפור, תמונה או טעם. אז איך בוחרים זיכרון אחד בלבד מתוך השק המלא זיכרונות? מדוע צץ דווקא הזיכרון הזה ולא אחר? מדוע בחר מי שבחר להציג את אמו הטובה והמיטיבה, או לחלופין, את אמו המכאיבה, הפוצעת? האם נבחר הזיכרון בשל היותו היוצא דופן, או משום שהוא משקף את המוכר והידוע? האם היה זה זיכרון מוקדם, ראשוני, מלא רגש ותמימות, או זיכרון מאוחר יותר, שבו שלובים זה בזה הרגש החי והמחשבה הבהירה? בשביל חלק מהכותבים היתה בחירת הזיכרון האחד פשוטה ומהירה, ונולדה מתוך רצון להנציח את זכר אמם או לסגור מעגל ולהשתחרר. אצל אחרים נבע הקושי לבחור זיכרון – או אפילו לגעת בשק – מתוך געגוע לאם שאיננה, לאם שהזדקנה והשתנתה לבלי הכר, או מתוך כעס לאם שהכזיבה. מעל לכול מרחפת שאלה אחת גדולה: עד כמה אנחנו מכירים את אמא – את האישה שהיא אמנו – על כל מורכבותה, על צדדיה השונים? ומדוע נחשף אלינו רק חלק מכוליותה? האם זו היא שהפגינה רק צדדים מסוימים באישיותה, או שמא אנחנו אלה שבחרנו לראות רק מה שרצינו או יכולנו לראות? הזיכרונות שקובצו באסופה זו נבחרו בזכות הזיכרון עצמו, והם מובאים כלשונם, כל כותב וסגנונו הוא. מחלקם מנשבת רוח של פייסנות, מאחרים רוח של הערצה או סלחנות שמקורה בהבנה של מורכבות התפקיד האמהי. לפעמים דווקא הניסיון האישי כהורה מעצים את הכעס והאכזבה, כי הרי רק מנקודת מבט הורית אפשר להבין באמת את עומק החטא האמהי. חלק מהזיכרונות כתובים בשפה דיווחית, אחרים סיפוריים יותר. חלקם מפורשים ומשתפים את הקוראים גם בתובנות ובמסקנות, ואחרים ישירים, גולמיים. וכולם אמיתיים. הזיכרונות משקפים לא רק את הסגנון האמהי הפרטי, אלא גם את רוח התקופה, את הנהגים התרבותיים השונים ואירועים מתולדות העולם והארץ. מאה הזיכרונות נכתבו בידי כותבים בטווח הגילים שבין 17 ל-98. גיל הכותבים מעורר מחשבות על הדרך שבה התעצב הזיכרון במשך השנים: עד כמה שופצו הזיכרונות במהלך הזמן כדי שיתאימו לתמונה השלמה, שיתאימו להווה, שיהלמו את הפרשנות הנלווית להם – אשר נשענת על כל מה שאירע בעקבות הזיכרון? מאה בנות ובנים של מאה אמהות לימדו אותי לשים לב למילה, למבט, לאירוע. הם סיפרו לי שהזיכרונות שייצרבו בתודעתם של ילדי יעצבו לא רק את דמותי כאמם ואת הקשר בינינו, אלא גם ישפיעו על זהותם בכלל ועל זהותם ההורית בפרט. |
|
השעון מצלצל בחמש וחצי לפנות בוקר. אנחנו קמות, שותות נס קפה, מתלבשות, כל אחת בחדרה. פעם בכמה זמן צועקות פתאום אחת לשנייה: "נוסעים לסיני!" >>> ום שלישי בשבוע, אמצע אוגוסט. המחנה הגדול הסתיים ומצאתי עבודה בשופרסל בהדבקת מחירים על מוצרי המדף. >>> כשהייתי בת ארבע-עשרה נסעתי עם אמי לטיול בסיני שנכבש רק חודש לפני כן, וטיול אליו היה בבחינת הרפתקה לטיילים אמיצים במיוחד. >>>
רותי, מרגלית, קלודין, אנה ונשים נוספות הן כולן אמהות לנשים בהיריון או סבתות טריות. השינויים המורכבים שחלים ביחסיהן עם בנותיהן בצומת זה בחייהן, והמעבר הטעון אל הסבתאות שהן חוות, מפגישים אותן בקבוצת "מעברים". >>>
|
|
Created by: Zzzen Design: eFshar Copyright © Babel LTD. All rights reserved
