בית

בבל , הודפס ב, 23/1/2018

עתיק רחימי אבן הסבלנות: הפתיחה

מתוך אבן הסבלנות


 מהגוף דרך הגוף עם הגוף
מאז הגוף ועד לגוף.
אנטונן ארטו

 
אי שם באפגניסטן או במקום אחר

 
החדר קטן. מלבני. הוא מחניק למרות קירותיו הבהירים, התכולים, ושני וילונותיו המעוטרים בציפורים נודדות הקופאות במעופן בשמים צהובים וכחולים. הווילונות מחוררים פה ושם, וזה מאפשר לקרני השמש לחדור פנימה, עד שהן נעצרות על הפסים הדהויים של שטיח קילים. בקצה החדר יש וילון נוסף. ירוק. ללא עיטורים. הוא מסתיר דלת חסומה. או מחסן. 

החדר ריק. חף מכל קישוט. מלבד הקיר המפריד בין שני החלונות שעליו תלוי פגיון קטן, ומעל הפגיון תצלום, של גבר משופם. הוא אולי בן שלושים. שיער מתולתל. פנים רבועים, נתונים בתוך סוגריים של שתי פיאות לחיים, גזוזות בקפידה. עיניו השחורות מבריקות. הן קטנות, אף גדול ונשרי מפריד ביניהן. הגבר לא צוחק, ובכל זאת נראה כמי שכובש את צחוקו. זה מעניק לו ארשת מוזרה, של גבר שמלגלג בלבו על המתבונן בו. התצלום בשחור לבן, צבוע ביד אומן בגוונים חיוורים. 

מול התצלום, לרגלי קיר, אותו גבר, מבוגר יותר כעת, שרוע על מזרון אדום כמו צבע הרצפה. יש לו זקן. פלפל ומלח. הוא רזָה. מדי. עור ועצמות. חיוור. מקומט. אפו דומה יותר ויותר למקור של נשר. הוא עדיין לא צוחק. ועדיין נראה מלגלג. פיו פעור למחצה. עיניו, קטנות עוד יותר, שקועות בארובותיהן. מבטו תלוי בתקרה, בין הקורות הגלויות, השחורות והמרקיבות. ידיו, חסרות תנועה, מוטלות לאורך גופו. מתחת לעורו השקוף מתפתלים ורידים, כמו תולעים נבובות השזורות בעצמות שלד גופו הגרמי. על ידו השמאלית הוא עונד שעון מכני, ועל הקמיצה טבעת נישואים מזהב. בשקע זרועו הימנית, קטטר מוסך לוורידיו נוזל חסר צבע שמקורו בשקית פלסטיק שתלויה על הקיר, בדיוק מעל ראשו. שאר גופו מכוסה בכותונת ארוכה כחולה, רקומה בצווארון ובשרוולים. רגליו, נוקשות כמו שני כלונסאות, קבורות מתחת לסדין לבן, מלוכלך. 

יד, יד אישה, מונחת על החזה שלו, מתחת ללבו, מתנועעת מעלה-מטה לקצב נשימתו. האישה יושבת. רגליה מקופלות ונעוצות בחזה. ראשה מקנן בין ברכיה. שערה שחור, שחור מאוד, וארוך, הוא מכסה את כתפיה השמוטות, עוקב אחר התנועה הסדורה של זרועה.

בידה האחרת, השמאלית, היא אוחזת במחרוזת תפילה שחורה וארוכה. היא פורטת אותה. בשקט. לאט. לקצב תנועת כתפיה. או לקצב נשימתו של הגבר. גופה עטוף בשמלה ארוכה. סגולה. מקושטת בשוליה ובקצות השרוולים בכמה דוגמאות עדינות של שיבולים ופרחי חיטה.

בהישג יד, על כרית קטיפה, מונח ספר פתוח בעמוד ראשון, הקוראן. 

ילדה קטנה בוכה. היא לא בחדר. היא אולי בחדר הסמוך. או במסדרון.

ראשה של האישה זז. ביגיעה. הוא מגיח משקע הברכיים.

האישה יפה. בדיוק בפינת עינה השמאלית, צלקת קטנה, שמצמצמת קלות את זווית העפעפיים, ומשווה למבטה אי-שקט משונה. שפתיה הבשרניות, יבשות וחיוורות, ממלמלות ברכות ובאטיות מילת תפילה אחת. 

ילדה שנייה בוכה. היא נשמעת קרובה יותר מהאחרת, מאחורי הדלת, ללא ספק. 

האישה מושכת את ידה מחזה הגבר. היא קמה ויוצאת מהחדר. חסרונה אינו משנה דבר. כרגיל, הגבר אינו זז כלל. הוא ממשיך לנשום בשקט, לאט. 

קול צעדיה של האישה משתיק את שתי הילדות. היא נשארת איתן שעה ארוכה, עד שהבית, העולם, מתפוגגים אל תוך הצללים של שנתן; אחר כך היא חוזרת. ביד אחת, בקבוקון לבן, באחרת, מחרוזת התפילה השחורה. היא מתיישבת לצד הגבר, פותחת את הבקבוקון, רוכנת מעליו וזולפת שתי טיפות כולירין בעין ימין, שתי טיפות בעין שמאל. בלי להרפות ממחרוזת התפילה. בלי להפסיק לפרוט אותה. 

קרני השמש עוברות דרך החורים בשמים הצהובים והכחולים שבווילון, מלטפות את גב האישה ואת כתפיה שמתנדנדות בסדירות, למקצב המעבר של חרוז אחד במחרוזת התפילה בין אצבעותיה. 

במרחק, אי שם בעיר, מתפוצצת פצצה. היא אולי מחריבה באלימות כמה בתים, כמה חלומות. משיבים אש. חילופי האש מפלחים את השקט הכבד של הצהריים, מרעידים את הזגוגיות, אבל לא מעירים את הילדות. כתפי האישה קופאות לרגע – למשך שני חרוזים במחרוזת התפילה. היא טומנת את בקבוקון הכולירין בכיסה. "אלקאהר," היא ממלמלת. "אלקאהר," היא חוזרת. היא חוזרת על המילה עם כל נשימה של הגבר. ועם כל מילה, היא מחליקה בין אצבעותיה חרוז במחרוזת התפילה. 

סיבוב שלם של מחרוזת התפילה נשלם. תשעים ותשעה חרוזים. תשעים ותשע פעמים "אלקאהר". 

היא מזדקפת ושבה למקומה על המזרון, כנגד ראש הגבר, ושוב מניחה את ידה הימנית על החזה שלו. היא מתחילה סיבוב נוסף של מחרוזת התפילה.

כשהיא מגיעה פעם נוספת ל"אלקאהר" התשעים ותשעה, ידה זונחת את החזה של הגבר ונודדת לצווארו. אצבעותיה אובדות בתחילה בזקן העבות, מתעכבות בתוכו לנשימה או שתיים.  ואז מגיחות ונפרשות על השפתיים, מלטפות את האף, את העיניים, את המצח, ולבסוף נעלמות שוב בסבך השיער המלוכלך. "אתה מרגיש את היד שלי?" גופה השבור רוכן מעליו, היא בוחנת את עיניו. שום סימן. היא מקרבת אוזן אל שפתיו. שום קול. הוא נראה בוהה כתמיד: הפה פתוח למחצה, המבט תועה בין קורות התקרה הכהות.

היא מתכופפת עוד קצת ולוחשת: "בשם אללה, תן לי סימן שאתה מרגיש את היד שלי, שאתה חי, שאתה חוזר אלי, אלינו! רק סימן אחד, סימן קטן שייתן לי כוח, ואמונה." שפתיה רועדות. הן מתחננות: "רק מילה אחת..." מחליקות על אוזן הגבר ולוחשות לתוכן. "אני מקווה שאתה לפחות שומע אותי." ראשה נח על הכרית. 

"אמרו לי שתוך שבועיים תוכל לזוז, לתת סימן... אבל אנחנו כבר בשבוע השלישי... או כמעט. ועדיין כלום!" היא מסתובבת ונשכבת על הגב. מבטה תועה אל המקום שבו תועה מבטו של הגבר, אי שם בין הקורות השחורות והמרקיבות. 

"אלקאהר, אלקאהר, אלקאהר...

האישה מזדקפת לאטה. היא בוחנת את הגבר בייאוש. שוב מניחה את ידה על החזה שלו. "אם אתה מצליח לנשום, אז אתה יכול גם לעצור את הנשימה שלך, נכון? תעצור אותה!" היא אוספת את שערותיה על עורפה ומתעקשת: "תעצור אותה רק פעם אחת!" ושוב מקרבת את אוזנה אל שפתיו. היא מאזינה לו. היא שומעת אותו.

הוא נושם. 

היא רוטנת, אובדת עצות: "אני לא יכולה יותר."   

אחרי אנחת רוגז, היא קמה בפתאומיות וחוזרת על דבריה בקול רם יותר: "אני לא יכולה יותר..." מובסת. "מבוקר עד ערב, לדקלם ללא הרף את שמותיו של אלוהים, אני לא יכולה יותר!" היא מתקרבת כמה צעדים אל התצלום, לא מתבוננת בו, "היום הוא היום השישה-עשר..." היא מהססת, "לא..." וסופרת בחוסר ביטחון את אצבעותיה.

היא שבה על עקבותיה, מבולבלת, וחוזרת למקומה כדי להעיף מבט על הדף הפתוח בקוראן. היא בודקת. "שישה-עשר יום... היום אני צריכה להגיד את השם השבעה-עשר של אלוהים. אלקאהר, השליט. זהו זה, השם השבעה-עשר..." מהורהרת. "שבעה-עשר ימים!" היא נסוגה לאחור. "כבר שבעה-עשר ימים אני חיה לקצב נשימתך." בתקיפות. "כבר שבעה-עשר ימים אני נושמת איתך." היא מתבוננת בגבר. "אני נושמת כמוך, תראה!" היא שואפת אוויר עמוקות, ואז נושפת אותו בכאב. בקצב אחד איתו. "גם אם היד שלי לא נחה על החזה שלך, אני יכולה עכשיו לנשום כמוך." היא מתכופפת לעברו. "וגם אם אני לא לידך, אני נושמת לפי קצב הנשימה שלך." היא מתרחקת ממנו. "אתה שומע אותי?" היא מתחילה לצעוק: "אלקאהר" ולסובב מחדש את מחרוזת התפילה בין אצבעותיה. תמיד באותו מקצב. היא יוצאת מהחדר. קולה נשמע: "אלקאהר, אלקאהר..." במסדרון ובמקומות אחרים. 

"אלקאהר..." רחוק יותר.

"אלקאהר..." חלש יותר.

"אל..." לא נשמע.

נעלם.
 


Atiq Rahimi

ספרים מאת עתיק רחימי

עפר ואפר

גשר, נהר חרב בנוף שומם, ביתן של שומר מדוכדך, דרך נעלמת באופק, בעל חנות שתוהה על העולם, זקן אחד, ילד קטן אחד. המתנה.
דבר אינו זז או כמעט אינו זז.
זוהי אפגניסטן בתקופת המלחמה נגד ברית המועצות. >>>

 

חומרים מאת עתיק רחימי

עפר ואפר, ההתחלה

"אני רעב." אתה מוציא תפוח מצרור גוֹלֶה סִיבּ אדום, ומתכוון לנקות אותו בכנף הכותונת המאובקת שלך. התפוח מתלכלך יותר. אתה מחזיר אותו אל הצרור ומוציא תפוח אחר, נקי יותר, ונותן אותו ליאסין נכדך היושב לידך, ראשו שעון על זרועך העייפה. >>>

 

http://readingmachine.co.il/home/books/1234636225/1234636561