בית

בבל , , 25/4/2019

                           

 

מוקי צור הקדמה

מתוך מוקי צור, שרון רוטברד (עורכים) לא ביפו ולא בתל אביב

גורל מיוחד יש לשכונות הדרום בתל אביב. הן נולדו ברגעי פיכחון; בימים של נסיגת החלום. בעת שהתגלו צרכים פשוטים יותר מאלו שנחרתו על הדגלים. בניגוד למקומות אחרים בארץ-ישראל שהושפעו מתוכניות של סיירי רעיונות מגוונים, החל בצליינים ועד לחלוצים, ממתיישבים דתיים מכתות שונות ומחזונות של שליטים המבקשים להנציח את תהילתם ועוצמתם, כאן פעלו כוחות אחרים.

שכונות דרום תל אביב היו בעברן הרחוק זירות פעולה של קבוצות אנושיות שונות ומגוונות. נותרו בהן אף שרידים של שלטון הממלוכים במאה ה-14, אולם השרידים המרכזיים שבהן מקורם בהתפתחות המקום במאות ה-19 וה-20. האזור חי אז בשולי הסערות הכבדות שפקדו את יפו במהלך המאות הללו, ועדיין הדהדו בו הדי הקרבות של נפוליאון על יפו, קרבות שלוו במגיפות ובהרס והפכו את יפו לאזור מוכה ושולי. הנמל של יפו היה מהנמלים הגרועים והבלתי-בטוחים בארץ. אולם ייתכן שדווקא התנאים הקשים הם שהפכו את האזור למקום שבו ניתן ליזום ולשנות, רחוק מספיק מעיניו המגבילות של השלטון העות'מאני שבאמצע המאה ה-19 ניסה להפוך לביורוקרטיה מודרנית מדורגת ורציונלית. כך חשף עצמו לתעתועי שררה, להתערבות כוחנית של המעצמות, לשחיתות שלטונית מושרשת ולהתקפות אלימות מצד האוכלוסייה. כיבוש הארץ בידי מצרים של איברהים פחה מ-1831 ועד 1840 היתה פסק זמן שעודד פיתוח והגירה של רבים לארץ. עם סיום השלטון המצרי שב למשול השלטון העות'מאני, חלש יותר ונתון ללחצי המעצמות. בתקופה זו נמסרו אדמות מדינה רבות בסביבתה של יפו לידי אנשים פרטיים. לא מעט שחיתות היתה קשורה במהלך, אך הוא היה גם ראשיתו של פיתוח מואץ. בסביבות יפו נשתלו כרמים, עצי תות לתעשייה ופרדסים רחבים. בורות ובארות פרנסו במים את פרדסי השמוטי שהלכו ושגשגו. משאבות וגנים כוננו את מה שנקרא בזמנו הבאיארות, חוות קטנות ובריכות השקיה. ליוו אותם הסבילים, רהטים שסיפקו מים לנודדים העושים דרכם בדרכים. פיתוח רשת הדרכים הביא בעקבותיו פיתוח של תחנות ביניים ומקום שתייה לנודדים.

בתנאים אלה של יציבות פרחו השחיתות והחקלאות, והשפיעו על התפתחותה של יפו כמרכז תרבותי, מסחרי וטכנולוגי, דווקא משום ריחוקה ממרכזי השלטון והיותה שער לעולם. נמלה המסוכן והבלתי-יעיל של יפו היה לנמל המרכזי. הורדת החומות שלה בסוף המאה ה-19 רק עודדה מגמות אלה.

בתקופה זו החלה גם התפתחות היישוב היהודי ביפו, במקביל למתרחש בעיר. מסביב לעיר ובתוכה התרכזו אנשים ופותחו מוסדות שהיו לבסיס של היישוב החדש. לימים הם בשלו לעמוד מאחורי מפעל ההתיישבות של העלייה הראשונה והשנייה. המושבות הראשונות קמו בסביבת יפו. הן קיבלו גיבוי מהקהילה היהודית המגוונת: ממומחי דרכי השלטון, בייחוד בני הקהילה הספרדית, מנציגי המתיישבים האשכנזים, מחברות של חובבי ציון, הברון רוטשילד ויק"א ומההסתדרות הציונית על הבנק שלה ועל לשכת העלייה והמשרד הארץ-ישראלי. כל זה התרחש בתוך העיר יפו ובשכונות היהודיות שהוקמו בפרווריה עם היציאה מהחומות. אזור הפרדסים והכרמים נותר פתוח ופרוץ. האדמה הפרטית והמחלוקות עליה היו הזדמנות לחדירה של אנשים ומפעלים.

המסלול המתפתח של יפו על פרדסיה ופרווריה היהודיים נראה אז מובטח, על אף שכבר ב-1908, עם מהפכת הטורקים הצעירים, התעורר בחדות יתרה מתח בין שתי התנועות הלאומיות, הערבית והיהודית. שתיהן ביקשו לקבל מהמשטר החדש יותר זכויות פוליטיות. חלום המדינה החל לפרוח. למרות המתח ששרר בין יהודים וערבים, התנהלו ביפו שיחות בין נציגי שתי התנועות הלאומיות לפעולה משותפת לקבלת עצמאות.

מלחמת העולם הראשונה היתה מכה אנושה לאזור, ובייחוד נפגעו יפו ותל אביב. האימפריה העות'מאנית הנסוגה מפני מעצמות ההסכמה התמודדה עם מרד האומות בתוכה, וחששה מהלאומיות הערבית והיהודית המתעוררת. ביפו התסיסה הלאומית היתה גדולה במיוחד, והשלטונות ביקשו להדביר אותה. בין המושלים בארץ הלכה והתחזקה התחושה שהלאומיות הערבית והיהודית הופכות לאיום ממשי על שלטונם. היו ביניהם חילוקי דעות על המדיניות הנדרשת לאור המסקנה הזאת: האם להגלות, להעניש ולכלוא את המנהיגות המקומית, או לכוון אותה. הבדלי הגישות הולידו צעדים לא עקביים. בנוסף לכך, הצבא הגרמני ששהה בארץ מיתן את השלטונות המקומיים משיקולים של פוליטיקה עולמית. מדי פעם גאתה באזור האלימות, והורגשה ידו החזקה של שלטון חלש. זו היתה תקופה של מצוקה כלכלית. אובדן היצוא, התקפת ארבה מחריבה-כול, גירוש המוני למצרים של אזרחים זרים, בעיקר יהודים, והגליה לדמשק ולאנטוליה את כל מי שנחשד כמנהיג יהודי או ערבי. המצוקה הגיעה לשיאה עם הפקודה לגרש את תושבי יפו ותל אביב. לאנשי הפרדסים מסביב לעיר היה יתרון גדול: הצבא היה זקוק לתוצרת חקלאית, ולכן הגירוש הגדול לא כלל אותם ואת עובדיהם. כך, גירושה של תל אביב היהודית היה מושלם כמעט. לא כן גירוש הערבים מיפו. הסביבה החקלאית של העיר הצילה רבים מתושביה.

אלפי ההרוגים בקרבות שניטשו על הארץ, הצבא הנסוג, מצבי הביניים הארוכים, כל אלה רק החריפו את המצוקה.

עולי העלייה השלישית הציתו את הדמיון של כל התושבים, יהודים כערבים. המתח היה גבוה. ריח הצהרת בלפור והמהפכה הסובייטית עמד באוויר. חלומות היהודים מוכי הפוגרומים והמלחמה הביאו לעלייה מהירה לארץ ולהקמת המדינה היהודית. הערבים שלא קיבלו את שביקשו עם בוא הניצחון הבריטי, פגשו בעולים יהודים צרובי מהפכה ונלהבי ציונות. האיום של הציונות והמהפכה הסובייטית החרידו את תושבי יפו הערבים. הם ביקשו לנצל את פחדי הבריטים מפני השתלטות הקומוניזם במאבקם הפוליטי. בואם של 10,000 עולים חדשים ליפו, הוויכוחים על המנדט הבריטי ואירועי תל-חי התסיסו את התושבים. ב-1921 הציתו המאורעות בין יהודים לערבים את חיי העיר המשותפים. יהודי יפו נאלצו ללכת.

יפו נפרדה בכוח מרוב יהודיה. אלפי היהודים העוזבים חיפשו את ביתם במקום אחר. חלק ניכר מהם הגיע עם אוהליו לצפון העיר והיה לגרעין של כמה שכונות חדשות שקמו באופן מאורגן בתל אביב השכנה. העיר המאורגנת שילבה אותם בקרבה, כשהאחראי החשוב היה חיים בוגרשוב. אך חלק מהפליטים חיפשו דרך לעגון במקום שיאפשר להם לחיות עם פחות יומרות. להקים בית, לגדל גן סביבו. לעשות. זו היתה תנועה לא מאורגנת של אנשים, קצתם הלכו נגד הזרם לא משום רומנטיקה אלא משום שביקשו לשרוד. הם לא ביקשו להתארגן תחת דגל. האוהלים והצריפים שהקימו לא היו תוכנית אלא תגובה.

הדרום פותח על ידי בעלי בתים שידעו היטב מה עולה בגורלו של מי שנותר ללא בית, ויהיה זה מהגר או פליט הזקוק לקורת גג. לא נוצרה כאן סמכות עטורת הילה המסוגלת לגייס אחריות של גופים עליונים של המשטר. לתכנן ולפתח בסדר. הדרום היה המקום לאלה שביקשו או נאלצו להיעקר מתוך השיטה, מבחינה כלכלית או פוליטית. שכונות של פליטים ומהגרים שפותחו בידי יזמים שלא היו רגישים מספיק לתנודות ההיסטוריות והכלכליות ונכשלו פעם אחר פעם. בתקופת העלייה הרביעית היתה באופנה תפישת היזמות הפרטית. היא נפתחה בסערה גדולה שנסתיימה בקול ענות חלושה במשבר הכלכלי של 1926.

מאיר גצל שפירא, הנדבן העשיר שעלה ארצה מדטרויט ונודע כמייסד שכונת שפירא, היה לסמל של אנשי העלייה הרביעית: יזם פרטי הדואג לרווחיו ומתקשה לעמוד בפני תעתועי הזמן. המשבר הכלכלי שהגיע לאחר הגאות המדומה של העלייה הרביעית הותיר את רעיון מכירת האדמות למתיישבים מיושם רק בחלקו. בבניית השכונה זיהה שפירא את הצרכים של אנשים שלא היו קשורים עם הממסד והציע להם התיישבות מהירה וזולה. הוא קנה גוש אדמה גדול ומכר אותו בחלקות לדיירים. כמו רבים מהיזמים שליוו את פיתוח הארץ, דומה ששפירא לא הבין לעומקו את סבך הבעיות הקשורות בפרויקט שיזם, אולי משום שלא היה מודע לכוחן של ביורוקרטיות ולהשפעה המכריעה שהיתה לדלות התנאים על הפיתוח. עוד לפני שמימש באופן מלא את חזונו הסתבך ונעלם מהאופק. עד כה, טרם הגיעו לידנו מקורות יותר מדויקים על גורלו.

בתולדות הארץ נודע שפירא דווקא בזכות שתי סמטאות שבנה בלב העיר תל אביב. הוא ביקש שיקראו אותן על שמו ועל שם אשתו סוניה ושיעטרו אותן בפסל של אריה. העירייה סירבה לבקשתו, וככל הנראה בגלל אי-יכולתה להגיע לשם מוסכם, מאז ועד היום הן נקראות סמטה פלונית וסמטה אלמונית (לא תמיד סירבו לקרוא לרחובות וליישובים בארץ על שם מישהו שהיה בחיים. גם לא על שם של אנשים שתרומתם היתה כספית. אך במקרה זה גילתה העירייה ומאיר דיזנגוף שבראשה סרבנות נחושה). הסירוב של העירייה היה לאגדה. היעלמותו של שפירא מן הנוף המקומי רק הגבירה את מספר השמועות הרכילותיות שנכרכו בשמו: סיפור רומנטי לא ברור על רצונו לתת תשורות לאשתו סוניה, על גירושין בגלל הבדלי גיל, על אהבה עקשנית שהכסף לא הצליח להבטיח.

על רקע מיתולוגי זה, בולט השם שכונת שפירא עוד יותר. האם מדובר באותו גצל שפירא, או שמא בשפירא אחר? הדעה הרווחת היא כי זוהי שכונת מאיר גצל שפירא. כיצד אם כן קיבלה שכונה שלמה שם של אדם פרטי, שבקשתו להעניק את שמו ואת שם אשתו לשתי סמטאות קטנות נדחתה פעם אחת בתקיפות? סביר להניח שהדבר התאפשר משום ששכונת שפירא לא היתה חלק מתל אביב. היא היתה חלק מהיזמויות של סביבת יפו ושייכת לעיר יפו, והיתה מנותקת מהעירייה העברית. ההיגיון שעמד מאחורי היווסדותה לא נקבע על פי רצון של גופים יהודיים פוליטיים בעלי שררה. אפשר אפילו לומר כי השכונה התפתחה נגד ההיגיון הממסדי. לעתים עושה רושם שממסד זה ביקש להשתחרר מן העול, אך סביר להניח גם כי היה קשה לקחת אחריות על שטח שעיריית יפו עמדה על כך שהוא שלה.

בין תושבי השכונה, קבוצות ויחידים, היו אמנם רבים שבאופן אישי היו מוכנים לתת הכול למען אמונתם ועמם, אך לא תמיד הם חשו שקוראים להם לדגל. מיקומה של השכונה בפריפריה המוכרת של יפו קבעה לא מעט את תולדותיה. חבורה ראשונה שהגיעה לשכונה והטביעה עליה את חותמה היתה קבוצה של עולים מבוכרה. בתי השכונה הקטנים עטורי מגיני דוד מעידים על לכידות הקבוצה, שארגנה מוסדות לעזרה הדדית, ללימוד ולתפילה שחלקם פועלים עד היום.

בסוף שנות העשרים המשיכו להגיע לשכונה קבוצות ואנשים בודדים שביקשו מקלט מפני פיקוח יתר, ומקום מגורים זול יחסית. לעתים גרו מול פרדס ולעתים בתוכו. הם בנו לעצמם מגורים זמניים בצורת צריפים או אוהלים.

שנות השלושים הביאו תמורה דרמתית לשכונה. בשנים אלה כבר מחריף העימות בין יהודים לערבים, והפעם בשכונה עצמה. הדי המאורעות הגדולים באירופה והמאורעות בארץ פועלים את פעולתם. לשכונה מגיעה קהילה נוספת מהעיר היהודית הגדולה סלוניקי ביוון. בעיר זו היה רוב יהודי. ב-1912 עמדו להכריז עליה כעיר עצמאית שאינה טורקית ואינה יוונית. היו יהודים שראו בעצמאות האפשרית של העיר תחילתה של עצמאות מדינית יהודית, אך הפרויקט לא יצא לפועל. כעשרים שנה אחר כך, הגיעו עולים מסלוניקי לשכונת שפירא. הקהילה הקטנה התארגנה כפי שהיא יודעת: בית כנסת, שירותים חברתיים, גאווה ציונית. האחווה של הקהילה היתה כה גדולה, עד שבית הכנסת שלה נקרא "בית הכנסת הקומוניסטי". באותן שנים הגיע מנהיג לשכונה: הרב טכורש. טכורש היה מרבניה המרכזיים של תנועת המזרחי. הוא שאף להביא לתפנית בתולדות השכונה. הוא ביקש לקרב אותה אל החיים הציבוריים הציוניים הרשמיים. עיריית תל אביב קנתה מיהודי חלקת אדמה בקרבת השכונה ובנתה עליו בית ספר. עם מותו של חיים נחמן ביאליק, יקבל בית הספר את שמו. בית הספר ביאליק שירת את כל השכונות היפואיות והיה שייך לעיריית תל אביב. בין מנהליו יהיה אהרון אשמן הסופר, הדרמטורג והמשורר שטיפח בו פרק מיוחד בפדגוגיה העברית.

המצב הביטחוני ההולך ומתערער באמצע שנות השלושים, המאורעות והדי עליית הנאציזם בעולם הגבירו את הצורך בקשר הדוק עם תל אביב, אך המהלך הזה זכה להתנגדות נחרצת מצד יפו. טכורש וחבריו מהשכונות השכנות רצו לקבל את השירותים שהיו זקוקים להם: רחובות סלולים, ביוב, חינוך ותרבות. עיריית יפו סירבה. בעזרת המחלקה המדינית של הסוכנות ניסתה לגלגל את האחריות לשכונות לידי העיר תל אביב, אך עיריית תל אביב התמידה בסירובה. ניסו להפוך את האזור למועצה מקומית. הפנייה נדחה. ההתנגשויות האלימות גברו. צריך היה לארגן הגנה עצמית. ההגנה נכנסה לשכונה ונערכו בה אימונים, לצד אגירת נשק. חלק מאנשי הפרדסים הערבים נטשו את פרדסיהם.

בתקופת מלחמת העולם השנייה מצאו מחסה בשכונה גם אנשי מחתרות אחרות, עם בואן של אצ"ל ולח"י. וכשפרץ העימות עם השלטון הבריטי, השכונה תססה. היא שימשה מקום מסתור, התארגנות וזירת מאבק בין המחתרות. ההגנה הקימה בשכונות תנועת נוער שהכשירה את בני הנעורים להתמודדות ונאבקה בארגונים הפורשים. עם הצהרת החלוקה התחילו קרבות וניסיונות השתלטות של ערבים ויהודים ובין חוגים פוליטיים וקהילתיים שונים.

כיבושה של יפו על ידי היהודים שינה את מצב השכונה באופן דרמתי. בשנות החמישים, הצטרפו לשכונת שפירא עולים רבים. אך המסורת ארוכת השנים של הזנחת השכונה על ידי תל אביב נמשכה, והשכונה הפכה לתחנת מעבר. בשנות השישים, החלה בנייתה של התחנה המרכזית החדשה, שהסתיימה בשנות התשעים ושינתה את פני האזור לבלי הכר. משנות השמונים ועד היום, הגיעו לשכונות הסמוכות לתחנה המרכזית החדשה פועלים זרים רבים, שהקימו להם קהילות שגם להן חלק נכבד בשינויים העוברים על השכונה. החיים המשותפים המורכבים של אוכלוסיות כה מגוונות; רמת החיים הנמוכה יחסית; התנודה הגדולה באוכלוסייה – כל אלה השפיעו עמוקות על המרקם החברתי של שכונת שפירא ועל סגנון החיים בשכונה. הפועלים הזרים שהקהילו לעצמם קהילות מסביב לכנסיות שהקימו במקום נאלצו לפרק את ארגוניהם מאימת התערבות שלטונות ההגירה.

איש העלייה השלישית יהודה יערי, טען ברומן שפורסם אחרי מותו כי כל מי שבא לארץ-ישראל עם רעיון כלשהו צריך לעבור את המבחן הגדול ביותר: עליו לשוטט בתחנה המרכזית של תל אביב, המרוחקת מרחק רב מהקונגרסים הציוניים או מכינוסי הכנסיות והמשטר. בספרו הוא מתאר את רשמיו שלו, חלוץ זקן, נוסע תמים, צדיק שביקש להיות צדיק כפרי והיה לסופר ירושלמי מהסביבה. התחנה המרכזית של תל אביב היתה רק נקודת מעבר בדרכו לביקור בחלום שהיה חקוק בזיכרונו: בנעוריו היה ממקימי כפר שיתופי שאותו עזב. עכשיו ביקש תחבורה לכפר הזה, העטור בנוף הגלבוע, כדי לראות שוב את עדרי הצאן והשדות הרחבים. אולם התחנה המרכזית וסביבותיה העמידו אותו במבחן האמיתי. כאן אפשר היה לראות את המחירים האנושיים של אותו חלום ואת האתגר הפתוח.

החלוץ הזקן לא היה יכול לצפות את מה שיתרחש בעתיד ברחובות קרובים לתחנה. את בואן של הקהילות הבוכרית הקטנה וזו מסלוניקי. את קבוצת המשפחות מתימן ואת אנשי המחתרות אצ"ל ולח"י שמצאו בשכונה מקום מסתור ותמיכה. הוא לא יכול היה להכיר את הדמויות הציוריות של השכונה וההווי המיוחד שנרקם בה. את קבוצות הילדים ואת בית הספר. כשכתב את ספרו, לא יכול היה לדעת מי יגור בשכונה בשנים האחרונות, אך בדבר אחד לא שגה: השכונות מסביב לתחנה המרכזית מהוות נקודות מבחן של היכולת החברתית של הישראליות.

בואם של צעירים לגור בשכונה, להשפיע על קידום אנשיה, לעצב בתים ורוח, לשאוב השראה מתולדות המקום ואנשיו הוא סימן לכך שעדיין יש מי שמוכנים לעמוד באתגר.

meir-sonia-and-naomi-shapir.jpg

מאיר גצל, נעמי-מרים וסוניה שפירא, שנות העשרים / באדיבות קפה סוניה, סמטה אלמונית

יוסי גרנובסקי הספרייה של שכונת שפירא

כשוותיקי שכונת שפירא מחוג סיפורי השכונה נפגשים בספרייה, הם מספרים על ימים שבהם הסַּפָּר החליף את הרופא, וחופרי הג'ורות היו האנשים החשובים. לאנשים היו צריפים, אבל כולם חיו בחצר. >>>

שרון רוטברד שכונה גבולית (קטע)

מאיר גצל שפירא היה self made man אבל אהב לכנות את עצמו one man keren kayemet. >>>

פיני מזרחי נכנסו לפרדס

זהו סיפור על מעשה שהייתי עד לו לפני שנים רבות. הימים ימי מלחמת השחרור, אחרי כ"ט בנובמבר ולפני כיבוש יפו, בסביבות חודש מרץ של אותה שנה. >>>

חיים רבין שכונה מבקשת על נפשה

מתוך "נדבך השכונות העבריות ומאבק עצמאותן". הוצאת ועד השכונות העבריות, תש"ח >>>

 

שרון רוטברד עיר לבנה, עיר שחורה

לפעמים, כדי לשנות עיר, די לשנות את הסיפור של העיר. בתל אביב, שהיא אולי העיר היחידה בעולם שקרוייה על שם ספר, מזה זמן רב הסיפור של העיר נקרא "עיר לבנה". >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית