בית

בבל , , 25/9/2017

                           

 

שרון רוטברד שכונה גבולית (קטע)

מתוך מוקי צור, שרון רוטברד (עורכים) לא ביפו ולא בתל אביב

בכרזת פרסומת שהתפרסמה בשנות העשרים לרגל מכירת המגרשים כתב מאיר גצל שפירא:

אל תחמיצו את ההזדמנות. קנו מגרשים בשכונת "נעמי-מרים שפירא" ובנו את הארץ. המגרשים הכי טובים עבור בתי-חרושת. אין צורך לשלם מיסים ואין שום קשיים לבניה. המגרשים אינם שייכים ליפו ותל אביב. התנאים נוחים מאוד - תשלום ראשון קטן ואחר תשלום של לא"י אחד כל חדש. לפנות לה' שפירא שכונת שפירא רחוב הכרמל.[1]

מאיר גצל שפירא[2]  היה self made man אבל אהב לכנות את עצמו one man keren kayemet. הוא נולד בליטא ב-1881 ובגיל ארבע-עשרה עזב את הוריו ואת תשעת אחיו והפליג לאמריקה, לדטרויט. הוא החל לעבוד בחייטות אבל מהר מאוד עבר לעסקי הנדל"ן. שפירא קנה בניינים ישנים, שיפץ, מכר, התבסס, הביא את כל משפחתו מליטא לדטרויט, שיכן אותם, סידר להם עבודה ודאג למחסורם. הם לא הסתפקו בזה, והתחילו לריב ביניהם על כספו. ב-1922, בגיל ארבעים ואחת, לאחר שנואש מהסכסוכים המשפחתיים, השאיר להם שפירא חלק נכבד מרכושו, הגיע לארץ עם הרבה כסף והתחיל לעשות עסקים. הוא קנה מגרשים על שפת הים, על דרך סלמה (שכונת שפירא), על דרך סומייל (רחוב קינג ג'ורג'). בארץ הוא גם פגש את סוניה מוזלוביץ', שהגיעה מריגה. היא היתה צעירה ממנו בעשרים ושלוש שנים. הם נישאו ונולדו להם שלושה ילדים, נעמי, אייבי ונתן. המשפחה התגוררה בבית האגדי שבנה לסוניה בסמטה פלונית. שפירא המשיך לרכוש קרקעות ברחוב המלך ג'ורג' וגם במקומות אחרים, ולזמן מה ניסה את כוחו בתחומים חדשים ופתח סוכנויות של החברות ג'נרל אלקטריק ומוריס.

בתחילה, עם שיווק המגרשים, קרא שפירא לשכונה על שם בתו נעמי-מרים,[3] אולם השם נעמי-מרים שפירא לא הופיע עוד בשום מקום אחר כך. בתור "קרן קיימת של איש אחד", שפירא לא ממש טרח על פיתוחה של השכונה, ולא הקים מבני ציבור או גינות ציבוריות. הוא הסתפק בהנצחת זכר אמו בבית הכנסת אהל-שרה שבמרכז השכונה, ברחוב הכנסת (היום רחוב מסילת ישרים 82). בתצלום מסוף שנות הארבעים שבו רואים אותו עומד לפני פתח בית הכנסת עם שני ילדיו, אייבי ונעמי, שלושתם מחזיקים לפניהם את התצלומים הממוסגרים של הוריו, אפשר לראות גם שהוא אפילו לא טרח לטייח את קירות המבנה. שפירא אמנם תרם את המגרש לבית הכנסת ב- 1925 יחד עם עוד מגרש לבית ספר. אבל ב- 1935, השנה שבה נקבע השלט לזכרה של שרה שפירא, כתב תושב השכונה ל.ש. לעיריית תל אביב ובין השאר טען כי שפירא דורש מהתושבים שישלמו לו את מחיר הקרקע.

ב- 1930 רכש שפירא שטח קרקע גדול של 800 דונם ממנזר השתקנים בלטרון. היה בדעתו להקים שם אתר נופש ולחלק את השטח לחלקות בנות 1-5 דונם. את המקום הוא ביקש לקרוא "כפר האחים שפירא" על שם שני בניו. אולם העסקה הסתבכה: שפירא העביר רק חלק מהכסף, אבל לא קיבל את כל האדמה. המחלוקת התגלגלה למאבק משפטי ממושך ויקר בבתי משפט אנגליים בלונדון. אף שבית המשפט המלכותי פסק לטובתו, שפירא לא קיבל לידיו את הקרקע עד מלחמת העצמאות. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה החלו עסקיו של שפירא לדעוך. ב-1942 ניחתה עליו מכה נוספת: לאחר שנתן בנו הצעיר עזב את הבית (גם הוא בגיל ארבע-עשרה) ועבר לקיבוץ, עזבה סוניה את בעלה, נסעה לבוסטון והתחתנה שם עם בן דוד מבוגר (אחרי שהתאלמנה חזרה לתל אביב, והתגוררה לבדה בסמטה פלונית עד פטירתה).

אחרי מלחמת העצמאות, כשהקרקע בלטרון עברה אל מעבר לגבול, העניין נראה היה אבוד. שפירא התחיל למכור את המגרשים, אך מצבו רק החמיר. הוא הזדקן והתעייף.

לאחר מלחמת 1967, עם כיבוש הגדה, חידש בנו של שפירא, נתן, את ההתדיינות המשפטית על הקרקע בלטרון, הפעם בבתי דין ישראליים. אלא שבינתיים העביר המנזר את האדמות של שפירא ליישוב היהודי-ערבי נווה שלום. הפרשה נגררה עוד ועוד והגיעה לסיומה בפשרה רק בתחילת שנות התשעים של המאה שעברה. שפירא עצמו נפטר מרושש בתל אביב ב-1970 ונקבר בקריית שאול.

שתי החלטות חשובות קיבל שפירא בעניין השכונה – מיקומה מחוץ לגבולותיה של תל אביב וחלוקת השטח למגרשים קטנים בני רבע דונם, והן קבעו לטוב ולרע את אופיה ואת גורלה.

הגבולות

כשמאיר גצל שפירא קנה ב-1924 את הקרקע שעליו הוקם הגרעין הראשון של השכונה, השטח היה שייך לכפר אבו-כביר, וכך נשאר עד שסופח אבו-כביר ליפו ב-1934. בעשורים הראשונים לקיומה, לשכונת שפירא היו גבולות עם אבו-כביר, עם יפו ועם תל אביב. הגאוגרפיה של השכונה הושפעה בעיקר מהסתירה הפנימית שבקיומה כשכונה יהודית בתוך מרחב ערבי. למרות היותה חלק מאבו-כביר ומיפו, ניסו תושבי השכונה להפריד את עצמם מהמרחב הזה (למשל כשביקשו לכרות את הפרדסים בזמן מאורעות 1939-1936) ולהיפרד ממנו. למרות היותה שכונה יהודית, היא לא היתה חלק מתל אביב. 

מורכבותו של קו הגבול המפותל של תל אביב התעצב על ידי האינטרסים הסותרים והלא תמיד מובנים מאליהם של התושבים ובעלי הקרקעות הערבים, התושבים והיזמים היהודים והמוסדות הציוניים והעירוניים של תל אביב. מטבע הדברים, בעשורים שלפני קום המדינה, הגבול הבינעירוני היה גבול בינלאומי. קו הגבול הראשון של תל אביב באזור זה שורטט ב-1923, שנה לפני שמאיר גצל שפירא רכש את הקרקע באבו-כביר. הקו הזה השאיר את השכונה העברית היחידה שהיתה אז באזור, נווה שאנן, מחוץ לשטחה של תל אביב. לאחר מחאות התושבים, תוקן הגבול ב-1927 וחלקה הצפוני, המיושב של נווה שאנן סופח לתל אביב, אך לא כן חלקה הדרומי של השכונה וגם לא ההתחלות של השכונות העבריות האחרות באזור. ההרחבות המאוחרות יותר של שטחה של תל אביב נעשו בימי המנדט הבריטי וכללו את השטחים בצפון עד לירקון ב-1930, וממזרח עד רחוב אבן גבירול ב-1943, אבל לא חלו על האזורים הדרומיים של העיר. נתן, בנו הצעיר של שפירא, סיפר ב-1993 שאביו יכול היה לספח את הקרקע לתל אביב אבל העדיף שלא לעשות כך, בגלל גובה המסים בתל אביב. דיזנגוף, שהתנגד לבנייתה של שכונה יהודית מחוץ לשטח שיפוט תל אביב, טען כי שפירא אינו ציוני.

בימיה הראשונים, השכונה היתה מוקפת ביישובים ערביים ובפרדסים. ממערב לשכונה, כחמש מאות מטרים מבית הכנסת אהל-שרה, היה הכפר אבו-כביר. לאורך ציר רחוב הרצל היו סכנאת חמאד וסכנאת אל אריינה. מדרום לשכונה היה בית הקברות שייח' מוראד, והאזור כולו היה זרוע באחוזות ובבתי בייארה: הבית האדום (בית יצקר) על דרך לוד שבו נרצח יוסף חיים ברנר ב-1921, וממזרח, על ראש הגבעה, בית הבייארה האדום ומתחם השוק על הדרך שהיא היום רחוב ישראל מסלנט.

עד 1948, באזורים הסמוכים לשכונה, התפתל קו הגבול הדרומי של תל אביב מרחוב העלייה דרומה לדרך סלמה, הקיף את מתחם בית העולים שכבר נכלל בתל אביב, חזר צפונה דרך רחוב חזנוביץ', פנה מזרחה עד למקום שבו מתחברים היום הרחובות הקונגרס ומנשה בן ישראל, שוב פנה צפונה עד לרחוב מרכז מסחרי (היום רחוב מטלון), ומשם הקיף את הפרדס שעתיד להפוך לתחנה המרכזית החדשה של תל אביב.  קו הגבול הזה השאיר את חלקה הדרומי, המדומיין, של מנורת הרחובות של נווה שאנן מחוץ לתחום העיר, מעבר לגבול. מול רחוב נווה שאנן  פנה קו הגבול מזרחה עד פינת יסוד המעלה ומשם דרומה לדרך סלמה, מזרחה עד לרחוב לבנדה ומשם לאורך הרחוב, שוב צפונה: גבעת ענתבי וגבעת ראשון לציון נכללו בעיר תל אביב והתחברו עם שכונת נווה שאנן. השכונות שיבת ציון והנער כמו גם שכונת שפירא ולווייניה, היו בחוץ. מיקומה של שכונת שפירא מעברו של הגבול הדרומי קבע את צורתה, את התפתחותה ואת אופיה. השכונה היתה יישוב ספר לכל דבר, שכן הגבול היה מקור לאינספור תלאות, חיכוכים ותקריות בשנים שלפני הקמת המדינה, שהלכו והתגברו ככל שקו הגבול הפך לקו החזית במלחמה בין שתי הערים. מעידים על כך התארגנויות ועדי השכונות העבריות שפעלו ללא לאות לסיפוח השכונות הדרומיות לתל אביב, כמו גם ההסדרים המקומיים, למשל בנוגע לחינוך הילדים בבית הספר ביאליק. אחרי מלחמת העצמאות עברו על האזור שינויים קיצוניים עוד יותר. סיפוח יפו,[4] מחיקתו כביכול של הגבול בין יפו ותל אביב ודרדורו המתמשך של אזור הפרדסים של יפו הותירו רישום עמוק בכל היבט פיזי או חברתי של השכונה.

מאז הקמתה, השתנו גבולותיה של שכונת שפירא ללא הרף. עקבותיהם של ההתמקחויות על מיקומם וצורתם של הגבולות עם אבו-כביר, יפו ותל אביב ניכרים היטב בשכונה גם בקנה המידה הגדול של הפרדסים ותתי-השכונות וגם בקנה המידה הקטן של גבולות בין מגרשים, בתים ודיירים. גבולות השכונה אינם ברורים לגמרי ומוסכמים אף היום, ויש הבדלים ניכרים בין גבולותיה האדמיניסטרטיביים של השכונה ובין הגיאוגרפיות המנטליות השונות של תושבים מהאזורים השונים או מהקהילות השונות.[5]

לשטחים בגוש 6972 שנרכשו על ידי שפירא ועתידים היו להיות מיושבים יותר ויותר עד סוף שנות העשרים, צורפו החל מסוף שנות העשרים שכונות אחרות שקמו בסמוך. מה שאיחד את כל השכונות הללו היה בעיקר העובדה שהן לא היו חלק מתל אביב: ממזרח הקימו היזמים משה מטלון ומשה קרסו את גבעת משה א' בחלק הצפוני של הגוש (אזור הרחובות דה מודינה וראב"ד) ואחר כך את גבעת משה ב' בחלק הדרומי של הגוש. מדרום לגבעת משה ב', על גבול הפרדסים של אבו-כביר, בצבצה גבעת בן-יהודה.[6] ממערב לשטח של שפירא, בחלק הצפוני של הגוש, קמה שכונת העובד של משפחת מויאל (סמטת העובד), ושכונת שפיר-קליין קמה בחלקה הדרומי. מצפון לדרך סלמה הוקמו השכונות שיבת-ציון והנער. 

בתצלומי אוויר מלפני מלחמת העצמאות, נראית שכונת שפירא כארכיפלג של שכונות קטנות מוקפות ומופרדות על ידי פרדסים. במרכז השכונה, בכל השטח המשתרע בין דרך סלמה וגבעת משה ב' ובין השטח המקורי של שפירא וגבעת משה א', היה פרדס שעובד עד תחילת שנות הארבעים. על שטח זה הוקם אחרי מלחמת העצמאות בית הספר השכונתי, נבנו מחסנים, ובו, כאמור, היה צריך להיסלל רחוב מורה נבוכים. הפרדסים האחרים – זה שמצפון לדרך סלמה, במקום שבו עומדת כיום התחנה המרכזית החדשה, זה  שממזרח ומדרום לגבעת משה א', במקום שבו נמצאת כיום שכונת פרדס קטן, וזה שמדרום לגבעת משה ב' ועד לדרך לוד - עובדו עד סמוך למלחמת העצמאות.

במהלך שנות הארבעים התחברו השכונות גבעת משה א' וגבעת משה ב' עם שכונת שפירא ויחד עם שכונת העובד ושכונת שפיר-קליין, יצרו רצף בנוי צפוף. בתצלומי אוויר מ-1949, אפשר לראות שהפרדס שמאחורי גבעת משה ב' וגבעת בן-יהודה כבר מתחיל להיות מיושב בדלילות. במהלך מלחמת העצמאות התיישבו באזור פליטים מירושלים שהגיעו בזמן ההפוגה ועולים מטורקיה והחלו להקים צריפים שהמשיכו את רחוב חכמי ישראל מזרחה משני צדי הרחוב. מחסנים ובתי מלאכה נבנו בפרדס לשעבר שעמד בעבר במרכז השכונה, ושאר השטח הפך למגרש ריק. בשלב זה, כל חלקה הדרום-מערבי של השכונה כבר השתרע עד דרך לוד. 

לאחר מלחמת העצמאות עבר האזור כולו מהפכה. על אף סיפוחן של יפו ושכונותיה העבריות, שמרה תל אביב בקפדנות על גבולותיה הישנים. יפו ושכונות הדרום והמזרח הפכו לחצר האחורית שלה, שאליה ניקזה העיר את כל המטרדים. שכונת שפירא הפכה מאזור ספר לפריפריה של העיר הגדולה. ההיסטוריה שלה לא נכתבה. בספרי ההיסטוריה של תל אביב היא מוזכרת בפיסקה אחת קטנה, וגם זה לא תמיד. על קיוסקים בשדרות רוטשילד נכתב יותר מאשר על שכונת שפירא.[7] גם הגאוגרפיה שלה אינה מוכרת לרוב תושבי העיר. במקרה הטוב, היא נתפסה כמרבץ נדל"ן רדום שתורו אולי יבוא. בסביבותיה של שכונת שפירא נחרבו שכונות ואחרות הוקמו. הוואדי הפך לכביש. מרחב חקלאי שלם נגדע ועל חורבותיה של ארץ הפרדסים הנהדרת של יאפא, בין הריסות בתי הבייארה, נבנה מרחב אחר מכל הבא ליד, מחורבות, מבטון ומשיירים. אבו-כביר הוחרב ועל  אדמותיו הוקמה שכונת קריית שלום ונבנה צביר של אזורי תעשייה ומלאכה.

בעשור שאחרי הקמת המדינה, נוספו לשטחה הטבעי של שכונת שפירא כל השטחים שמדרום לרחוב חכמי ישראל ועד לדרך לוד (כיום קיבוץ גלויות), וכן כל השטחים שממזרח, בין בית הקברות המוסלמי שייח' מוראד ורחוב ישראל מסלנט ועד לוואדי סלמה.

עם סיפוחה של השכונה לתל אביב, חוברו שדרות הר ציון לדרך קיבוץ גלויות. החיבור הזה ניתק מהשכונה את שכונת שפיר-קליין וקבע את הגבול המערבי ה"טבעי" שלה על ציר הר ציון. השטחים שמצפון לדרך סלמה – שכונת הנער ושכונת שיבת ציון היו חלק מגבולה המינהלי של שכונת שפירא, אך גם הן נקרעו מהשכונה עם בניית התחנה המרכזית החדשה,[8] כך שהגבול ה"טבעי" של השכונה מצפון נקבע על דרך סלמה. ממזרח, סופחו לשכונה השיכונים החדשים שנבנו משנות החמישים ואילך - פרדס קטן וכרם חמד - אולם מבחינות רבות הם נתפשים גם כחלק מקריית שלום – משום שמבחינה טופוגרפית הם נמוכים מחלקה ההיסטורי של שכונת שפירא, וגם בגלל טיפוסי הבינוי שזהים לאלה של קריית שלום. לאחר שנבנו השיכונים בחלקה הדרומי של השכונה (בהמשך רחוב חכמי אתונה והרחובות בלבן ולסקר), גבולה הדרומי של השכונה התייצב על דרך לוד ההיסטורית שהפכה לדרך קיבוץ גלויות.

על כל השינויים האלה נוסף שלל גבולות אחרים: גבולות תוכניות בניין-עיר, גבולות מתחמים לשיקום שכונות, אדמות מושע.[9] גבולות אלה לפעמים חופפים אחד את השני, ולפעמים לא. 

 

הערות

[1]   הכרזה מטעמו של שפירא התפרסמה לראשונה בספר עיר גלויה: סיור, מבט וסיפור בפינותיה הנשכחות של העיר מאת יוסי גולדברג שולה וידריך ועירית עמית-כהן, הוצאת אחיאסף, תל אביב 2009, עמ' 138. 

[2]  רוב המידע על מאיר גצל שפירא מתבסס על כתבתה של ענת טל-שיר "קרב לטרון 93'", הכולל ראיון עם בנו נתן שפירא, ידיעות אחרונות, "7 ימים",  21.5.1993, עמ' 21-25. אני אסיר תודה לשולה וידריך שהפנתה אותי לכתבה זו וששיתפה בידיעותיה על האיש, על השכונה ועל העיר.

[3]  נעמי-מרים התגייסה בשנות הארבעים לאצ"ל, התאמנה בנשק, הסתירה תחמושת במרתף בית שפירא שבסמטה פלונית ופיקדה על מחסומים בדרך ליפו. לאחר מלחמת העצמאות עזבה את הארץ והשתקעה בדטרויט. היא הסכימה לחזור לביקור קצר בארץ רק לאחר עליית הליכוד לשלטון, ונהרגה ב-1978 בארצות הברית בתאונת דרכים.

[4]  על סיפוחה של יפו לתל אביב הוחלט בישיבת ממשלת ישראל ב-6 באוקטובר 1949. איחודן של שתי הערים תחת השם "תל אביב–יפו" נכנס לתוקף ב-18 ביוני 1950. 

[5]  ר': משה הרפז, מרחבים חברתיים/תרבותיים בדרום תל אביב בהדגמה על שכונת שפירא, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת תל אביב, 2003, עמ' 182-177. הרפז ביקש מתושבים מאזורים שונים ומקהילות שונות בשכונה לצייר לו את גבולותיה והשווה אותם לגבולותיה המינהליים השונים (עיריית תל אביב, פרויקט שיקום שכונות). 

[6]  השכונה קרויה על שם ישראל (איצוק) בן-יהודה, סטודנט רוסי שנהרג מירי שוטר בריטי במהלך תקרית גבול לילית ביולי 1935.  

[7]  כך למשל נפקדת השכונה מרשימת 32 הסיורים שיזמה העמותה לתיירות של עיריית תל אביב לרגל שנת המאה של העיר. מכל הרשימה, לשכונות דרום העיר יוחדו שני סיורים קולינריים בשכונת פלורנטין ובשוק לווינסקי. http://www.tel-aviv.gov.il/Hebrew/Tourism/Tours/Havaya.asp

[8]  האמנית והפעילה החברתית שולה קשת, שנולדה, גדלה ומתגוררת באזור, הכירה כל חייה את השכונה בשם "שכונת התחנה המרכזית החדשה".

[9]  מושע הוא מושג עות'מאני המציין מצב שבו רשומים מספר בעלים על אותם מקרקעין, כאשר כל אחד מהם מחזיק בחלק בלתי מסוים במקרקעין. כלומר לשטח שיש "על הנייר" אין אסמכתא רשמית הקושרת אותו למצב הדברים בשטח.

shapira-in-shapira.jpg

סוף שנות הארבעים: מאיר גצל שפירא וילדיו נעמי ואייבי עם תמונות הוריו בפתח בית הכנסת אהל-שרה ברח' הכנסת (היום מסילת ישרים 82), שמעליו נקבעה ב- 1935 לוחית ההנצחה לזכר אמו / מאיר פרטוש (באדיבות קפה סוניה, סמטה אלמונית)

מוקי צור הקדמה

גורל מיוחד יש לשכונות הדרום בתל אביב. הן נולדו ברגעי פיכחון; בימים של נסיגת החלום. בעת שהתגלו צרכים פשוטים יותר מאלו שנחרתו על הדגלים. >>>

יוסי גרנובסקי הספרייה של שכונת שפירא

כשוותיקי שכונת שפירא מחוג סיפורי השכונה נפגשים בספרייה, הם מספרים על ימים שבהם הסַּפָּר החליף את הרופא, וחופרי הג'ורות היו האנשים החשובים. לאנשים היו צריפים, אבל כולם חיו בחצר. >>>

פיני מזרחי נכנסו לפרדס

זהו סיפור על מעשה שהייתי עד לו לפני שנים רבות. הימים ימי מלחמת השחרור, אחרי כ"ט בנובמבר ולפני כיבוש יפו, בסביבות חודש מרץ של אותה שנה. >>>

חיים רבין שכונה מבקשת על נפשה

מתוך "נדבך השכונות העבריות ומאבק עצמאותן". הוצאת ועד השכונות העבריות, תש"ח >>>

 

אברהם יסקי, אדריכלות קונקרטית

ב-1952, אברהם יסקי ושותפו שמעון פובזנר תכננו את הפרויקט הראשון שלהם, כיכר מלכי ישראל (כיום כיכר רבין). יסקי היה אז בן 25.
בחמישים וחמש השנים הבאות עשה יסקי את אחת הקריירות המזהירות בתולדות האדריכלות בישראל. >>>

עיר לבנה, עיר שחורה

לפעמים, כדי לשנות עיר, די לשנות את הסיפור של העיר. בתל אביב, שהיא אולי העיר היחידה בעולם שקרוייה על שם ספר, מזה זמן רב הסיפור של העיר נקרא "עיר לבנה". >>>

 

יקירת העיר

"מי שלא עושה, לא טועה" - כך בדרך כלל נוהגים ביהירותם אנשי המעשה להצדיק בדיעבד את מעשיהם ואת טעויותיהם כאחד, כי "כשחוטבים עצים, עפים שבבים". >>>

המוזיאון הוא שלוחה של התיאוריה של האמנות / מכשירי הראיה / טרנספוזיציה

לארכיטקטורה ולארכיטקטים יש הרבה מה ללמוד מהאמנות המודרנית, שהצליחה להעמיד כמה פרדיגמות מאוד קיצוניות ביחס לאובייקט >>>

אדריכלות ללא ארכיטקטורה

על כיכר מלכי ישראל של אברהם יסקי ושמעון פובזנר, על אורי צבי גרינברג, ירושלים ותל אביב, ועל קסמה של הריקות. >>>

איילון סיטי

לנגד עינינו הולכת ומוקמת עיר חדשה, העיר הקווית הראשונה במזרח התיכון, "איילון-סיטי" שמה.
המאמר התפרסם לראשונה בעיתון העיר, אביב 2000. >>>

איש הרוח

שיחה עם הארכיטקט האוסטרלי גלן מרקוט. בזמנים שבהם ארכיטקטים הופכים לחברות רב-לאומיות, מרקוט מקיים פרקטיקה ארכיטקטונית מינימלית, "שכונתית" כמעט. שיחה על אוסטרליה והטבע שלה, על טכנולוגיה ואקולוגיה. השיחה התפרסמה במוסף "שישי" של העיתון "גלובס". >>>

בטון מסוייד בעמל

הברוטליזם, עם המאסות הכבדות, עם הדימויים האלימים ועם הטקסטורות המחוספסות היה הסימן הראשון לתובנה שאולי אין זה מתפקידה של הארכיטקטורה להפוך אותנו לאנשים מאושרים. >>>

 

הילרי מנטל וולף הול

אנגליה בתחילת המאה השש-עשרה עומדת על סף אסון. אם המלך ימות בלי יורש זכר, תיקרע הממלכה לגזרים במלחמת אחים. לפיכך, מבקש הנרי השמיני לבטל את נישואיו לקתרינה מאראגון ולהתחתן עם אן בולין למרות התנגדות האפיפיור והתנגדותם של רוב שליטי אירופה. >>>

דוד אבידן ברזים ערופי שפתיים

מהדורה מחודשת לספרו הראשון של דוד אבידן, שראה אור ב- 1954. למהדורה המחודשת נוספו גרסאות מאוחרות יותר של השירים "חלום רע" ו"בעניין אהבתו האומללה של אלפרד פרופרוק" שהתפרסמו בקובץ "סיכום ביניים" (עכשיו, 1960). >>>

ז'אן נובל אפשר היה להפוך את תל אביב לסימפוניה בלבן

שיחה בין ז'אן נובל ושרון רוטברד. >>>

חנה ארנדט בית המשפט

"'בית המשפט': מילים אלה הנשאגות מפי שמש בית המשפט במלוא גרונו מקפיצות אותנו על רגלינו בהכריזן על בואם של שלושת השופטים, שנכנסים אל אולם בית המשפט מכניסה צדדית, גלויי ראש, בגלימות שחורות, ותופסים את מקומם בשורת המושבים העליונה של הבמה המוגבהת. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית