בית

בבל , , 23/11/2019

                           

 

פיני מזרחי נכנסו לפרדס

מתוך מוקי צור, שרון רוטברד (עורכים) לא ביפו ולא בתל אביב

זהו סיפור על מעשה שהייתי עד לו לפני שנים רבות. הימים ימי מלחמת השחרור, אחרי כ"ט בנובמבר ולפני כיבוש יפו, בסביבות חודש מרץ של אותה שנה. זירת ההתרחשות היא הפרדס וגבולותיה הם: בצפון - רחוב סלמה, במזרח - שכונת גבעת משה א', בדרום - גבעת משה ב' ובמערב - רחוב בעל העקידה (אז אבן אדמה). במרכז הסיפור פרדס נטוש וגיבוריו הם תושבים משכונת שפירא: גברים, נשים וילדים, וביניהם גם תושב שהוא מחולל המעשה, אדון בשם קפלן. בזמן ההוא, אני נער כבן 12, ולמרות שעברו מאז למעלה מחמישים וחמש שנים, התמונה חקוקה היטב בזיכרוני.
בשנות ילדותי המוקדמות, הפרדס היה בבעלות ערבית והיה מעובד, טיפלו בו עובדים והוא הניב פרי. במרכזו ניצבו שלושה עצי אורן ענקיים שסימנו את אמצע הפרדס ובחלקו הצפוני הזדקרו שני עצי תמר גבוהים שהניבו אשכולות של תמרים צהובים. גדר הפרדס היתה גדר חיה של עצי שיטה קוצניים עם פריחה צהובה וריח בושם משכר. בעונת הפריחה היו נוהגות ילדות הרחוב לקטוף מן הפרחים ולהשרותם במים. ולתמיסה קראו מי קולון.
רחוב אבן אדמה היה רחוב שבצדו האחד בתים ובצדו השני הפרדס. ברחוב הזה אני נולדתי והתגוררתי שלושים שנה. בתחילת שנות הארבעים הפסיקו לעבד את הפרדס. לא שמענו עוד את צפצוף משאבת הבאר, לא הגיעו פועלים לחפור את גומות ההשקיה, והפרי נשאר על העצים. 
בשנה שלאחר מכן פשטו על הפרדס ערבים חורנים. החורנים היו בדווים שהגיעו מחורן שברמת הגולן. חייהם היו עלובים ונוראים והם חיו במחילות או בקופסאות פח. בגדיהם היו שחורים ומלוכלכים ורגליהם תמיד יחפות. המילה חורני הפכה למילת גנאי אצל היהודים והערבים כאחת. החורנים כרתו את העצים ולקחו את הענפים. כל שנותר מן הפרדס היה גדמי גזעים ושטח פתוח.
לילדי השכונה, שלא היה בה מגרש משחקים, נפתח מקום לשחק כדורגל, להעיף טייארות, להבעיר מדורות ולכל שאר משחקי הילדים שהיו נהוגים באותם ימים. עצי האורן סיפקו צל והרבה אצטרובלים לעריכת מלחמות. תושבי השכונות של גבעות משה כבשו שבילים בפרדס הנטוש כדי לקצר את הדרך לשכונת שפירא ולרחוב סלמה שהיה מרכז השכונה.
ובעוד אני גרתי בבית מספר 12, בבית מספר 10, לידי, התגורר אדון קפלן. במסגרת הנימוסים שהקנו לנו בבית, קראנו לכל השכנים ממוצא ספרדי דוד ודודה, ואילו לשכנים ממוצא אשכנזי - אדון וגברת. אדון קפלן היה דמות מיוחדת. הוא שמר בביתו את מדי הצבא הרוסי מימי מלחמת העולם הראשונה, כולל החרב. הבניין שבו התגוררו הוא ובני משפחתו היה בבעלותו. היתה להם חצר קדמית על קו הרחוב, עץ משמש וכיסא נוח. והדבר הכי מסעיר שהיה להם בחצר היה צינור השקיה. כאשר היה במצב הרוח המתאים, אשתו היתה מביאה לו את הבללייקה והוא היה נותן קולו בשיר. היה לו קול צרוד ונוראי, ואם אנחנו הילדים צחקנו, הוא התרגז מאוד ואפילו רדף אחרינו וקילל אותנו בשפה שלא הבנו. אדון קפלן לא הרשה לילדים לשחק בקטע הרחוב שמול ביתו. בלילות הקיץ היה ישן על כיסא הנוח מתחת לעץ המשמש לבל יקטפו מן הפרי. כל ערב היה נוטל את צינור ההשקיה ומרטיב את הקטע מול ביתו לבל יעלה אבק. העוברים ברחוב, שהיה רשות הרבים, היו צריכים להמתין עד שיגמור את ההשקיה. אדון קפלן היה תמיד סר וזועף ושומר על רכושו בקנאות רבה.
בנו הצעיר אברהם היה מלך הרחוב. במשך היום היה אברהם מחלק סיבובי ישיבה על כיסא הנוח וגם סיבובים על צינור ההשקיה. הוא היה קובע את הרכב קבוצות הכדורגל, מתי תהיה מדורה ומי יביא תפוחי אדמה. היתה לו יד ורגל בכל מעללי הנערים. נערים רבים הכירוהו, כי הוא היה הבן של אדון קפלן.

לאחר כ"ט בנובמבר, השתבשו אורחות החיים בארץ. היו התקפות ירי על התחבורה בכבישים, וגם מקומות יישוב הותקפו. ירושלים היתה במצור והורגש מחסור כללי, החל בלחם וכלה בנפט. שכונת שפירא היתה נתונה תחת התקפות ירי מן הכפר הערבי אבו-כביר. הצעירים נתבעו להתגייס והמבוגרים יותר נתבקשו לחפור ביצורים. רבים מן התושבים לא יצאו לעבודה מסיבות מובנות וחלקם עבדו בעבודה חלקית. בין אלו שנאלצו להפסיק לעבוד היה אדון קפלן. הוא החל לרכז את חומר הבנייה שברשותו מול ביתו ותחת עינו הפקוחה. אף אחד לא העז לגעת בעצים, מי הגיבור שיתגרה באדון קפלן.
ביום שישי אחד, התעורר אדון קפלן ובעזרת בנו אברהם עבר את הרחוב לעבר הפרדס, נטל עצים מן הערימה וגידר לעצמו שטח של כ-200 מטר רבועים, ממש מול ביתו, מעבר לרחוב, בתוך הפרדס. אברהם בנו הסביר שמעכשיו השטח שלהם. אבא שלו יבנה בית ויחבר אותו לבית הקיים עם גשר.
עד מהרה פשטה השמועה בשכונה שאפשר להשתלט על מגרש בפרדס הנטוש וכל הקודם זוכה. אדון קפלן כבר עשה זאת. הרחוב שלנו לא ראה מעולם כל כך הרבה אנשים, כולם מנסים לגדר לעצמם חלקות אדמה ולנכס לעצמם בעלות עליהן.
היו מספר שלבים בתפיסה. קודם כול עומדים במרכז החלקה ומצהירים על גבולותיה. לאחר מכן שולחים שליח, בעיקר את הילדים, להביא חומרי גידור, הכי טוב חבלים, ואם אין, גם חוטי צמר יעזרו. השלב הבא היה ביקור הנשים וסיור בין החלקות שנתפסו. השלב האחרון היה סימון החלקות, בדרך כלל עם בדים צבעוניים, דגלונים או כל סימן זיהוי אחר. מלאכת הגידור היתה קשה למדי משום שחבלים היו יקרי המציאות. חלק מהחלקות היו קטנות, לפעמים בגודל של סוכה.
לפנות ערב דמה הפרדס לחלקת שדה עם דחלילים אנושיים ובדים צבעוניים. כל הסימונים לא עברו את גובה ברכי הילדים. ההתרחשות כולה עברה ללא תגרות, ללא צעקות, באחוות שכנים וברוח טובה. עם השקיעה עזבו רבים מן המשתלטים את החלקות על מנת להיות עם המשפחות בשעות החשכה, השעות שבהן מתחילות היריות וצריך לשבת מאחורי מחסה ולדאוג שהילדים לא יטפסו לחלונות כדי לראות את הכדורים הנותבים ואת חגיגת הזיקוקים שכבר הפילה חללים מבין תושבי השכונה.
מכיוון שגרתי ברחוב הגובל בפרדס נשארתי עם האחרונים, והסתכלתי על מה שהיה מגרש המשחקים שלנו ועכשיו הוא מלא סימונים צבעוניים, חבלים ויתדות. השעה היתה שעת דמדומים וברחוב סלמה הופיעו שני משוריינים בריטיים על זחלילים. בקדמת המשוריין היה מקלע ובכל משוריין שלושה חיילים עם כומתות אדומות. החיילים העיפו מבט על הפרדס, הבינו מה קרה ואז דהרו לתוכו כשהם רומסים ועוקרים את כל סימני הגידור. כך נסעו הלוך ושוב עד שהחריבו הכול. את אדון קפלן השאירו לסוף וביקשו ממנו שיפרק בעצמו את גדר העצים ואמרו שיבואו לבדוק. הוא אכן פירק אותה, ואפילו עשה זאת בחיוך.
השמועה על מעשה הבריטים עברה מפה לאוזן ולמחרת איש לא בא לפקוד את החלקה שלו. הכול חזר לקדמותו. תושבי השכונה חזרו לשגרה של סבל ומחסור, הרוגים ופצועים, צליפות והפצצות.
היום, בעיני בוגר, אני לא רואה את המעשה כניסיון ל"שוד קרקעות", אלא כמעשה תמים חף מכל ניסיון עברייני. מכל מקום, "חלום ההתעשרות" מקרקע נטושה והיקיצה ממנו ארכו שבע שעות בלבד.

taza-1949.jpg

תצלום אוויר של שכונת שפירא, 1949

מוקי צור הקדמה

גורל מיוחד יש לשכונות הדרום בתל אביב. הן נולדו ברגעי פיכחון; בימים של נסיגת החלום. בעת שהתגלו צרכים פשוטים יותר מאלו שנחרתו על הדגלים. >>>

יוסי גרנובסקי הספרייה של שכונת שפירא

כשוותיקי שכונת שפירא מחוג סיפורי השכונה נפגשים בספרייה, הם מספרים על ימים שבהם הסַּפָּר החליף את הרופא, וחופרי הג'ורות היו האנשים החשובים. לאנשים היו צריפים, אבל כולם חיו בחצר. >>>

שרון רוטברד שכונה גבולית (קטע)

מאיר גצל שפירא היה self made man אבל אהב לכנות את עצמו one man keren kayemet. >>>

חיים רבין שכונה מבקשת על נפשה

מתוך "נדבך השכונות העבריות ומאבק עצמאותן". הוצאת ועד השכונות העבריות, תש"ח >>>

 

שרון רוטברד עיר לבנה, עיר שחורה

לפעמים, כדי לשנות עיר, די לשנות את הסיפור של העיר. בתל אביב, שהיא אולי העיר היחידה בעולם שקרוייה על שם ספר, מזה זמן רב הסיפור של העיר נקרא "עיר לבנה". >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית