מתוך סיפורים מאליס איילנד

החל מהמחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה, טלטלה תקווה אדירה את אירופה: לעמים הרמוסים, המדוכאים, משוללי הזכויות, המשועבדים, הטבוחים, לכל שכבות החברה המנוצלות, המורעבות, מוכות המגפות, שדולדלו במשך שנים של רעב ושל מחסור, קמה ונהיתה ארץ מובטחת: אמריקה, ארץ בתולה פתוחה לכל נפש, ארץ חופשייה ונדיבה שחלכאי היבשת הזקנה יוכלו להפוך בה לחלוצי עולם חדש, לבוניה של חברה נטולת עוולות ומשוללת דעות קדומות. לאיכרים האירים שיבוליהם הושחתו, לליברלים הגרמנים שנרדפו אחרי 1848, ללאומנים הפולנים שנרמסו ב-1830, לארמנים, ליוונים, לטורקים ולכל היהודים מרוסיה ומאוסטרו-הונגריה, לאיטלקים הדרומיים שמתו במאותיהם ובאלפיהם מכולרה ומעליבות, לכל אלה הפכה אמריקה לסמל החיים החדשים, סמל להזדמנות שסוף-סוף ניתנה להם, ואז, בעשרות מיליוניהם - משפחות שלמות, כפרים שלמים, מהמבורג או מברמן, מהאבר, מנאפולי או מליברפול - הפליגו המהגרים למסע שאין ממנו חזרה.
במשך עשרות שנים, היה השלב הסופי בהגירה ההמונית הזאת, שלא היתה כמוה בתולדות האנושות, בסיומו של מסע שנערך על פי רוב בתנאים מחרידים, אי קטן בשם אליס איילנד, שבו הקימו שירותי משרד ההגירה הפדרלי את מרכז הקליטה שלהם. כך, על גדה צרה זו של חול, בשפכו של נהר ההדסון, אמות ים ספורות מפסל החירות שהיה אז חדש מאוד, נאספו למשך זמן קצר כל אלה שמאז הפכו להיות האומה האמריקאית.

על כניסתם של הזרים לאדמת ארצות הברית, כניסה שהיתה חופשית הלכה למעשה עד 1875, הוטלו בהדרגה תקנות מגבילות, שתחילה פותחו והוחלו ברמה מקומית (על ידי הרשויות העירוניות ורשויות הנמלים), ואחר כך קובצו במשרד ההגירה, על פי דרישתה של הממשלה הפדרלית. פתיחתו של מרכז הקליטה באליס איילנד בשנת 1892, ציינה את סופה של ההגירה הפראית כמעט ואת תחילתה של הגירה בעלת צביון רשמי, ממוסד ואם אפשר לומר, תעשייתי. משנת 1892 ועד לשנת 1924, עברו קרוב לשישה-עשר מיליון איש דרך אליס איילנד, כלומר כחמשת אלפים עד עשרת אלפים בני אדם ביום. רובם לא שהו במקום יותר משעות ספורות;
שניים או שלושה אחוזים בלבד נדחו.
בסיכומו של דבר, אליס איילנד היה בית חרושת לייצור אמריקאים,  בית חרושת להפיכת מהגרים למתיישבים, בית חרושת בסגנון אמריקאי, מהיר ויעיל כמו בית מטבחיים בשיקגו: בצדו האחד של הסרט-הנע שמים אירי, יהודי מאוקראינה או איטלקי מפוּליָה, ובצדו השני – לאחר בדיקת עיניים, בדיקת כיסים, חיסונים וחיטוי – יוצא אמריקאי. עם זאת, במשך השנים החמירו תנאי הקבלה יותר ויותר. לאט לאט, הלך ונסגר שער הזהב, ה-Golden Door של אמריקה המופלאה הזאת, שבה צונחים משמים תרנגולי הודו צלויים ישר אל הצלחת, שרחובותיה מרוצפים זהב, שאדמתה שייכת לכול. למעשה, החל מ-1914, החלה ההגירה להיעצר, תחילה בגלל המלחמה, אחר כך בגלל סדרה של אמצעי אפליה איכותיים וכמותיים ( - Literacy Actחוק האוריינות;  - quotasהגבלת מכסת המהגרים), שלמעשה חסמו את שערי ארצות הברית בפני "הפסולת האנושית העלובה" ובפני "ההמונים" שאותם, על פי אמה לאזארוס, מזמין פסל החירות לבוא ולהיכנס. ב-1924, הופקדו תהליכי ההגירה הרשמיים בידי הקונסוליות האמריקאיות באירופה ואליס איילנד לא נותר עוד אלא מרכז מעצר למהגרים שמעמדם לא הוסדר.
במהלך מלחמת העולם השנייה ומיד אחריה, הפך אליס איילנד, שהשלים את ייעודו הלא-מוצהר, לבית סוהר לחשודים בפעילויות אנטי-אמריקאיות (איטלקים פשיסטים, גרמנים פרו-נאצים, קומוניסטים או החשודים ככאלה). ב-1954, נסגר אליס איילנד באופן סופי. היום הוא נחשב אתר לאומי, כמו הר ראשמור, ה-Old Faithful ופסל בארטולדי, ומנוהל בידי שומרים חבושים כובעי צופים המנהלים את הביקורים באי, שישה חודשים בשנה, ארבע פעמים ביום.
לא כל המהגרים חויבו לעבור דרך אליס איילנד. אלה שהיה ברשותם די כסף כדי לנסוע במחלקה הראשונה או השנייה היו נבדקים במהירות על האונייה בידי רופא ופקיד מרשם התושבים, ויורדים לחוף ללא בעיות. הממשלה הפדרלית העריכה שמהגרים אלה הם בעלי אמצעים ויוכלו לדאוג לצורכיהם ללא חשש שיהפכו למעמסה על המדינה. המהגרים שחויבו לעבור דרך אליס איילנד היו אלה שנסעו במחלקה השלישית, כלומר על הסיפון, או בבטן האונייה, תחת קו הציפה, באולמות שינה גדולים שהיו לא רק נטולי חלונות אלא גם ללא אוורור וחשוכים לחלוטין, שבכל אחד מהם הצטופפו אלפיים נוסעים על מזרוני קש שהונחו זה על גבי זה. המסע עלה עשרה דולר בשנת 1880 ושלושים וחמישה דולר אחרי מלחמת העולם הראשונה. הוא ארך שלושה שבועות בקירוב. המזון כלל תפוחי אדמה ודגים מלוחים.

סדרה שלמה של הליכים רשמיים נערכה במהלך המסע; הם בוצעו על חשבונן של חברות הספנות, שבאופן כלשהו היו אחראיות על הנוסעים שהפליגו בספינותיהן, כיוון שהחברות חויבו בדמי השהייה של המהגרים שנעצרו ועוכבו באליס איילנד, ובמקרה של דחייה היה עליהן לדאוג להחזרתם של הנוסעים לאירופה. הליכים רשמיים אלה כללו בדיקה רפואית, חפוזה בדרך כלל, חיסונים, חיטוי ומילוי טופס מזהה שבו היו רשומים פרטים שונים על המהגר: זהות, מוצא, יעד, מקורות הכנסה, תעודת יושר, אפוטרופוס בארצות הברית, וכו'.

באליס איילנד עצמו, ארכו הליכי הבדיקה, במקרה הטוב, בין שלוש לחמש שעות. הנוסעים שירדו לחוף עברו קודם כול בדיקה רפואית. כל אדם שנחשב חשוד נעצר וחויב להיבדק באופן מעמיק יותר; מחלות מידבקות רבות גרמו לדחייה אוטומטית, בעיקר טרכומה, גזזת ושחפת.

המהגרים שעברו את הבדיקות ללא קושי נקראו לאחר המתנה פחות או יותר ארוכה אל הדלפקים המשרדיים (Legal Desks), שמאחוריהם ישבו מפקח ומתורגמן (ראש עיריית ניו יורק המפורסם, פיורלו לה גווארדיה, שימש זמן רב מתורגמן מיידיש ומאיטלקית באליס איילנד). המפקח הקדיש שתי דקות בערך להחלטה אם יורשה או לא יורשה המהגר להיכנס לארצות הברית, ואת החלטתו קיבל לאחר שהיה מציג למהגר סדרה של עשרים ותשע שאלות:

מה שמך?
מאין באת?
למה באת לארצות הברית?
בן כמה אתה?
כמה כסף יש לך?
מאיפה הכסף?
תראה לי אותו.
מי שילם בעד ההפלגה שלך?
האם חתמת באירופה על הסכם העסקה כאן?
יש לך חברים כאן?
יש לך משפחה כאן?
מישהו יכול לערוב לך?
מה המקצוע שלך?
אתה אנרכיסט?
וכו'.

אם השיב המהגר החדש על השאלות באופן שהשביע את רצון המפקח, החתים המפקח את אישור השהייה שלו ונתן לו ללכת בברכת ברוך הבא לאמריקה (Welcome to America). אם התעוררה בעיה קלה שבקלות, הוא כתב על פיסת הנייר שלו "S.I." שפירושו Special Inquiry - חקירה מיוחדת, והמהגר זומן, לאחר המתנה נוספת, בפני ועדה שהיתה מורכבת משלושה מפקחים, קצרן ומתורגמן, אשר העמידו את המועמד לחקירה קפדנית הרבה יותר.

בשנת 1917, על אף הווטו שהטיל הנשיא וילסון, הצביע הקונגרס בעד "חוק האוריינות" ודרש מהמועמדים להגירה ידיעת קרוא וכתוב בשפת אמם ועמידה בכמה וכמה מבחני אינטליגנציה. תקנות אלה, במקביל להחלת מכסות ההגירה, שהיו לרעתם של מהגרים חדשים (אלה שהגיעו מאירופה המזרחית, מרוסיה ומאיטליה, לעומת אלה שהגיעו, בשלושת-הרבעים הראשונים של המאה התשע-עשרה, מארצות סקנדינביה, מגרמניה ומהולנד, מאנגליה ומאירלנד), הפכו את תהליך הקבלה לארוך יותר ומשנה לשנה לקשה יותר ויותר.

מרבית המפקחים עשו עבודתם נאמנה והתאמצו להשיג מן העולים החדשים מידע מהימן בעזרת המתורגמנים. מפקחים רבים הגיעו מאירלנד ולא היו מורגלים לכתב היד ולהגייה של שמות ממרכז אירופה, מרוסיה, מיוון ומטורקיה. לעומת זאת, רבים מהמהגרים ביקשו לעצמם שמות שיישמעואמריקאיים. מכאן נובעים אינספור הסיפורים על שינויי השמות שהתרחשו באליס איילנד: אדם שהגיע מברלין נקרא ברלינר, אחד ששמו הפרטי היה ולאדימיר קיבל שם פרטי חדש – וולטר, אחר ששמו הפרטי היה אדם קיבל כשם משפחה את השם אדמס, סקיזרצקי הפך לסנדרס, גולדנברג נעשה גולדברג בעוד שגולד הפך להיות גולדשטיין.

יעצו ליהודי זקן אחד מרוסיה לבחור לו שם אמריקאי ראוי כדי שפקידי הרשויות לא יתקשו לכתוב אותו. הוא ביקש עצה מאחד העובדים בתא המטען, שהציע לו את השם רוקפלר. היהודי הזקן חזר ושינן פעמים רבות רוקפלר, רוקפלר, כדי להיות בטוח שלא ישכח אותו. אולם, שעות רבות לאחר מכן, כאשר שאל אותו פקיד מרשם התושבים לשמו, שכח היהודי את השם והשיב לו ביידיש: שוין פרגעסען (כבר שכחתי), וכך נרשם תחת השם האמריקאי לעילא ולעילא: ג'ון פרגסון.
הסיפור הזה יפה אולי מכדי להיות אמיתי, אך אין זה משנה ביסודו של דבר אם הוא אמיתי או לא. בעיני מהגרים הכמהים לאמריקה, שינוי השם יכול היה להיחשב ליתרון. היום, בשביל נכדיהם, זה שונה: צוין כבר שבשנת 1976, שנת המאתיים, ביקשו עשרות רבות של אנשים ממוצא פולני בשם סמית' לשוב ולהיקרא קובלסקי (קובלסקי וסמית' פירושן נפח).

שני אחוזים מן המהגרים נדחו מאליס איילנד. משמעות הדבר מאתיים וחמישים אלף בני אדם. ומשנת 1892 ועד לשנת 1924, אירעו שלושת אלפים מעשי התאבדות באליס איילנד.

גירסה להדפסה