בית

בבל , , 21/11/2017

                           

 

ההתחלה

מתוך דניס ג'ונסון השם של העולם

מאז תחילת גיל ההתבגרות קישרתי בדמיוני את האוניברסיטה, "החיים האקדמיים" וכל הכרוך בהם, עם תמונות מסוימות שהגיעו אלי מן הסתם ממסך הטלוויזיה, ובעיקר מהסרטים של שנות השלושים ששודרו ללא הרף כשהייתי נער. תמונה אחת נחרתה בזיכרוני במיוחד: חבורת צעירים רעננים למראה מגיעה מתוך הלילה הסתווי לביתו של מורה אהוב ונעמדת סביב האח. אני מריח את עשן המדורה מבגדיהם ואת ניחוח הטבק העולה ממקטרתו של הפרופסור, ואני חש את המתיקות המובנת מאליה של הנעורים, הסתיו, האוניברסיטה – המתיקות העולה מן החיים האלה. אין זה אומר שפעם הייתי מאוהב בחלום הזה, או שנמשכתי אליו באופן מיוחד. פשוט האמנתי שהוא קיים במקום כלשהו. אשר לי, לימודי לתואר הראשון נמתחו על פני שש או שבע שנים ונקטעו מפעם לפעם לתקופות מרוכזות של עבודה, וכן לצורך מעבר לאוניברסיטה שנייה ואחר כך לשלישית, והתקופה כולה זכורה לי כרצף של דרישות ואישורים והחתמת טפסים. לא הלכתי לצפות במשחקי פוטבול, וככל הזכור לי, לא נתקלתי בשום מדורות. כמה ממורי הרשימו אותי, ואפילו עוררו בי יראת כבוד, והשפעתם עיצבה אותי לא פחות מכל דבר אחר שנקרה בדרכי, אבל מעולם לא הזדמן לי לראות מבפנים את ביתו של מי מהם. כל זה לא בא אלא כדי לציין עד כמה הפתיעה אותי הכרת התודה שחשתי כאשר נעניתי להזמנה ללַמד באוניברסיטה.
כשנקרתה לי ההזדמנות הייתי כמעט בן חמישים. לאחר לימודי התואר הראשון עסקתי בהוראה בבית ספר תיכון במשך יותר מעשר שנים, ובחופשות הקיץ צברתי נקודות זכות בלימודי מוסמך. יום אחד כתבתי מכתב לאחד המתחרים על המועמדות לנשיאות, ובו השאתי לו עצות בעניינים הנוגעים למדיניות ולאסטרטגיה (זה היה הסנטור תומס תוֹם מאוקלהומה, שנדחק לקרן זווית בשלב מוקדם בפריימריז). אף כי מעולם לא העליתי על דעתי שאנשים הכותבים מכתבים כאלה זוכים אי פעם להתייחסות, לא כל שכן נשכרים לעבודה, הרי בהרף עין נהפכתי ממר ריד איש מדעי החברה למייק ריד כותב הנאומים, הממלא תפקידים לפי הצורך, איש סוד ויועץ סתרים לעת מצוא, וקרוב לתריסר שנים ביליתי בוושינגטון. עזבתי מיד לאחר שהסנטור תום החל את תקופת הכהונה החמישית שלו. למשרה באוניברסיטה נעניתי אחרי שנדחה על הסף רעיון הספר שלי – הִצעתי לספק עדות ממקור ראשון להשפעתו המשחיתה של הכוח, אך ככל הנראה לא היה כל ביקוש לעדות כזאת.
מצאתי את עצמי באגף ללימודים השוואתיים בבניין מדעי הרוח, אם כי למעשה הייתי פרופסור חבר נלווה במחלקה להיסטוריה. (הפקולטה למדעי הרוח חוסלה כבר מזמן כדי להקים במקומה פקולטות רבות יותר, גדולות יותר; הבניין הישן מאכלס כל מיני מוזרויות תקציביות, תוכניות המתקיימות ממענקים שונים ומשונים, ניסויים שתקופת המימון שלהם הסתיימה והם נמוגים בקול ענות חלושה. איכשהו זה נהיה משכנה של המחלקה להיסטוריה.) לימדתי קורסים סמינריוניים קטנים שבהם ביקשתי מסטודנטים פיקחים אך לא ממוקדים לקרוא ספרים שכבר קראתי, ולאחר מכן הקשבתי להם בשעה שהציגו עבודות בפני חבריהם לכיתה לשם ביקורת. במילים אחרות, ישבתי בחיבוק ידיים. דבר זה כשלעצמו לא היה בו כדי להפריע לקריירה מזהירה במקום ההוא, אלא שאני גם לא הטרחתי את עצמי בכל הנוגע להיבטים האחרים של הפעילות במקום, ישיבות, מזכּרים וכיוצא באלה.
ארבע הארכות היו הגבול המותר למינוי כמו שלי ואני התקרבתי לסוף השלישית. בתום השנה שלאחר מכן עמדו לסלק אותי מכאן. בינתיים הייתי בחופשה.
מכל מקום, אנשים במשרה כמו שלי חייבים לגלות עירנות למשרות חדשות, וכך מצאתי את עצמי ערב אחד סועד בחברתם של אחד-עשר איש בביתו של טד מק'קי, האיש שעמד בראש בית הספר למוזיקה. תפאורת הרקע לא היתה שונה בהרבה מזו שנראתה בסרטי שנות השלושים שהפגישו אותי עם החיים האלה: לילה. פתיתי שלג יורדים בחוץ על עיר אוניברסיטאית קטנה, ומתוך החשכה מאיימים להצטרף אליהם צלצולים של פעמוני מזחלות וקולות רכים השרים שירי חג המולד. ובאותה שעה, בתוך הבית צנוע הממדים שתינו כולנו רום חם בחמאה סביב להבה חמימה ששילחה את אורה המרצד אל תחתית המדף הבוהק שמעל לאח ולעבר חלונות זכוכית משובצים בפסי עופרת דקים ולעבר טלסקופ שחור עתיק וגלובוס ענקי בצבע בז' שאני מוכן להתערב כי הציג את העולם כפי שהיה לפני עידן ועידנים וכפי ששוב לא יהיה. במילים אחרות, שתינו רום חם בחמאה באווירה של חנות מתנות יוקרתית ומהודרת. זה השרה עלי מועקה. זה השרה עלי מועקה למרות העובדה שכבר התארחתי בארוחות ערב בבתים רבים הדומים להפליא לבית הזה באוניברסיטאות אחרות וכן בוושינגטון, ואפילו סעדתי כאן בביתו של טד מק'קי לפני שני חורפים. זה השרה עלי מועקה אולי דווקא בגלל המחשבה הזאת, בגלל התמונה שהצטיירה בעיני רוחי של אלפי בתים כאלה הדחוסים חלון מול חלון על פני המרחב האחיד שתהום פעורה מכל עבריו, ואני בכל אחד ואחד מן הבתים האלה עם כף וקערה וחיוך.
הארוחה באותו ערב נערכה לכבודו של אורח חשוב בקמפוס, המלחין הישראלי איזק אַנדרוֹפּוֹב. ואולם האיש חלה במפתיע ולא הגיע לארוחה.
באתי לכאן כדי להתוודע למישהו, לאיש שעמד בראש ממלכה אוניברסיטאית קטנה ועצמאית שנקראה הפורום למחקר פרשני. לפורום היה כסף. היו להם תקנים של פרופסור-חבר. היו להם משרדים, משכורות, כל מה שצריך. ולא זו בלבד אלא שהיו פטורים מחובות, פטורים מהוראה. כך לפחות הכריז טד מק'קי בשעה שסיפר לי על כך כבדרך אגב, כאילו לא העלה כלל בדעתו שאולי אני מחפש לעצמי משרה חדשה היכן שהוא לשנת הלימודים שאחרי הבאה. זה קרה כל הזמן, כלומר, אנשים שבקושי הכרתי רמזו לי בדרך זו או אחרת שישמחו לעזור לי. למעשה, הפגינו כלפַּי הרבה רצון טוב. לפעמים משום שהאיש שאצלו עבדתי בוושינגטון היה שנוא ואני עזבתי אותו; או להפך, כי היה אהוד ואני עבדתי אצלו. על כל פנים זו היתה הזדמנות למתוח את החופשה שלי על פני עוד שנה או שנתיים אקדמיות. דבר לא התרחש בפורום למעט הרצאה, פה ושם, של אחד החוקרים על עבודתו. רובם שימשו בעבר פרופסורים מן המניין באחת האוניברסיטאות הנמנות עם "עשר הגדולות" או במקום דומה, והמשיכו לחזור ולהשמיע את אותן הרצאות שכבר חזרו והשמיעו שוב ושוב מאז הימים שבהם הגלובוס הגדול והדהוי של טד מק'קי שמר עדיין על קשר עם המציאות.
נדמה לי שהאורחים לא הכירו זה את זה מעבר להיכרות מזדמנת, אבל לא היה עלינו         להתאמץ יותר מדי כדי למצוא נושאים לשיחה, שכן טד מק'קי ארגן בשבילנו קונצרט קטן. שתי נשים צעירות ניגנו, האחת בגיטרה והשנייה בצ'לו, ואחר כך הופיע בפני האורחים בנו של טד מק'קי, תלמיד בית ספר יסודי, שפרט על הלָאוּטָה בשלוות נפש מעוררת השתאות. הילד היה לבוש בפיג'מה ובחלוק ונעל נעלי בית רכות מפרווה, והיה ברור לחלוטין שאינו מתרכז באצבעותיו אלא בָּאמת הגלומה במוזיקה שהן מפיקות.
ישבתי ליד ד"ר גֵ'יי גֵ'יי סטיין, האיש המושך בחוטים בפורום למחקר פרשני, והוגש לנו מין מרק סקוטי מסורתי. הייתי אמנם מודע לכך שכבר היה לי העונג להשתתף ביותר מדי ארוחות כאלה, אבל לא היה לי אכפת, במיוחד לא באוניברסיטה. אני אוהב להיות בחברת אנשים שאוהבים להיות בדיוק במקום שבו הם נמצאים. בעולם האקדמי, עולם הדעת, הרבה יותר מאשר בעולם הפוליטיקה, פוגשים הרבה אנשים שהרוויחו ביושר את הנוחות שלהם, לפחות במובנים מסוימים, זאת לאחר שבעמל רב הצליחו להותיר מאחור את אותם חלקים של הילדוּת  שמכבידים כל כך על המלומדים, המוחות המבריקים, האינטלקטואלים. והנה עתה זכו סוף סוף לביטחון ולכבוד המיוחלים, בעוד האחרים נלחמים בשיניים ובציפורניים בשוק החופשי. ד"ר ג'יי ג'יי סטיין היה בדיוק האדם שהייתי רואה בעיני רוחי אילו ניסיתי לדמיין מראש את הפגישה הזאת – איש אקדמיה מרוצה, מזוקן ומקריח. והוא גם טרח וסיפק לי הסבר מן הסוג שהייתי מצפה לו – הוגים רציניים במיוחד מרגישים תמיד צורך להסביר את השמות שבחרו לפרויקטים שלהם, שכן השמות נשמעים תמיד חסרי כל פשר – הסבר שהבהיר מדוע "פורום" הוא בדיוק המילה המתאימה, מדוע רק המילה "פרשני" יכולה להעביר את המשמעות המדויקת, מדוע, לאחר שבוחנים את כל המילים האפשריות שמציע המילון, חייבים לבחור במילה "מחקר".
לא ידעתי באיזו מידה ג'יי ג'יי מצפה שאמכור את עצמי, אבל במקרה היה לי רעיון שרציתי לפתח, מן הסוג שמצריך עוזרי מחקר ושני משרדים לפחות, פרויקט שאליו יגויסו כל מיני מומחים ובסופו של דבר יניב אנתולוגיה של מאמרים סביב נושא אחד. את החזון הזה הצגתי בפניו, והוא שב וקטע אותי בשאלות נלהבות בעוד הצ'לנית, שישבה מצדו השני, השתכרה קלות וברוב חן. בתוך כך הגיתי בקול רעיון שצץ במוחי, שאולי ד"ר ג'יי ג'יי יכתוב את ההקדמה לאנתולוגיה שלי ובהזדמנות זו יספר על הפורום שלו. הצ'לנית, סטודנטית של טד לתואר שני, הפגינה מין התעניינות אירונית בתוכנית שלי וגם היא שאלה שאלות, ועד מהרה החלה לקטוע את דברי הדוקטור כל אימת שקטע את דברי, בעיקר, או כמעט רק, באמירות כמו "מה – באמת?" היא היתה ג'ינג'ית מרשימה והיא לבשה שמלת קטיפה כחולה וישבה בראש השולחן. מתישהו באמצע הארוחה היא העתיקה את מקומה והתיישבה בכיסא הכבוד המיותם של איזק אנדרופּוב. סומק עלה בלחיי השנהב ובכתפי השנהב שלה, ונימת קולה נעשתה מתנגנת והרת סכנות. לא ברור לי מה הופך את הצְפייה באישה צעירה ומוכשרת המשתטה קמעה באירוע קטן ומכופתר מעין זה לחוויה כה מענגת. ואולם, כאשר החלה למשוך את תשומת לבם של הנוכחים לעבר הפינה שלנו בשולחן, ואף עשתה זאת באופן שלא במהרה יימחה מזיכרונם, התחלתי להבין שהנאום הקשקשני שלי עלול להישכח, ולא בהכרח הצטערתי על כך.
לאחר הקינוח לקח טד אחדים מאיתנו אל מרפסת גג מוקפת מעקה. מן הקומה השלישית של הבית הוביל גרם מדרגות לולייניות אל תוך כיפה על הגג, מבנה מוזר שנראה כמו כלוב ציפורים מכוסה זכוכית. קוטרו היה בסביבות שמונה רגל ולא היתה בו כל תאורה, כך שהחבורה הקטנה שלנו עמדה פתאום בתוך הלילה, בתוך השמים. בינתיים התבהר מזג האוויר, הזכוכית כבר היתה נקייה משלג, והשמים השחורים היו זרועים כוכבים ועננים ציוריים שבהקו באור הירח. "הגג הזה שימש פעם לתצפית," הסביר טד, "אבל אתם יכולים לראות שהפכו את זה ל–  טוב, למען האמת אין לי מושג לְמה הפכו את זה. אני מביא לכאן אנשים כי אני סקרן לדעת אם זה נועד למטרה מוּכרת כלשהי." איש מאיתנו לא ידע לאיזו מטרה זה נועד. לבסוף השאירו אותי למעלה כדי להמשיך ולעיין בסוגיה בכובד ראש עם אישה בשם היידי פרנקלין, היסטוריונית מן המחלקה לאמנות. היא היתה אישה חביבה אך חסרת ביטחון, דקדקנית ונואשת – אישה חסרת חן, ואני חושב שיש לי זכות לומר זאת, כי גם אני חסר חן, ואף מבוגר ממנה, כך שהייתי חסר חן עוד לפניה. יש לי פרצוף מלאכי, פני תינוק, עברתי את החמישים אבל תמיד מפחיתים לא מעט שנים מגילי, ויש לי עיניים כחולות שמחות. ולמרות הכול, חסר חן. באפלולית המנצנצת עמדנו ודיברנו בקול חרישי, כנראה על הכוכבים. אולי היידי היתה מעוניינת שנצא העירה לשתות משהו, אולי גם אני הייתי מעוניין. העובדה שאיש מאיתנו לא עשה את הצעד המתבקש, אם אפשר לומר כך, נבעה מתחושה שהיתה מן הסתם משותפת לשנינו, ושאני לבטח הרגשתי, שלא במקרה השאירו אותנו כאן למעלה לבדנו. אילו שאלתי, ייתכן שהיה מתברר לי כי היא פנויה, כמוני, או גרוע מזה, שאולי התגרשה לאחרונה, כשם שאני התאלמנתי לאחרונה.
כשאני אומר לאחרונה, אין לזה אותה משמעות כמו להגיד, לאחרונה קניתי מכונית, או לאחרונה ראיתי סרט. זה דומה יותר לאופן שבו הייתי מדבר על שינויים שאירעו לאחרונה באקלים כדור הארץ, או על המלחמה האחרונה, או על–  נדמה לי שזה כבר ברור. עברו כמעט ארבע שנים, מספיק כדי להיות שוב כשיר לנישואים. כך מכל מקום חשבו האנשים שסביבי, ולא מצאתי לנכון להתווכח איתם.
כאשר הוחלט איכשהו שהערב הגיע לסיומו, כל האורחים עזבו יחד. הנהגים שבינינו התניעו את המכוניות וישבו בתוכן בדלתות פתוחות בשעה שכולם שבו ונפרדו זה מזה לשלום. בצמחייה ירוקת העד נראו פה ושם גושי שלג שצנחו מענף לענף ובתוך כך טלטלו קלות את הענפים, עד שלבסוף נחתו על הקרקע. כולנו התעטפנו בכובעים ובצעיפים, כולנו מלבד הצ'לנית, שהלכה ללא כובע ואת מעילה השליכה על הכתף. באור הניאון של פנסי הרחוב היא נראתה כרוח רפאים, ושמלת הקטיפה הכחולה שלה נראתה פתאום שחורה כבגד אבלוּת. שמעתי אותה אומרת שלוש מילים: "שפוי? או שפוף?" שערהּ האדמוני השופע נראה סגול, עיניה הכחולות והגדולות נראו לא טבעיות, לא אנושיות, שפתיה הודגשו בחריפות על רקע הפָנים. היא דיברה אל המלווה שלה, ונעלם מידיעתה שגם אנחנו נמצאים שם, אנחנו המזדקנים, אנחנו השפויים או השפופים. היא עוררה בי חיבה רבה, שמחתי על נוכחותה, אולי משום שהיתה שתויה ולא היתה מוטרדת ממה שיקרה לה.
"אני מצטער שהסיטו אותנו קודם מהנושא," אמר לי ג'יי ג'יי סטיין בשעה שנפרדנו. "אתה חייב לקפוץ פעם לביקור. פשוט תבוא, אני אראה לך את הפורום."
"נהדר, אשמח לבוא."
טד מק'קי, אדם גבה קומה ששערו מאפיר באלגנטיות, ניצב באור הענבר החמים מאחורי זגוגית החלון ונופף לשלום בשתי ידיו. טד היה שונה מן הדמות שהצטיירה במפגש ראשון איתו. במהלך החורף הוא הזמין אותי לביתו לכמה מפגשים נוספים, הרבה פחות רשמיים, והתברר לי שהוא מאוד בעניינים, איש ג'אז מושבע וחצוצרן מחונן, ושיש לו קשרים עם כל מיני נגני ג'אז ממעלה וממורד המיסיסיפי, אנשים נעימי הליכות שדיברו מעט ובקול רך, אכלו ממזונו, שתו את המשקאות שלו ואלתרו איתו בשלישיות וברביעיות. עלי לציין שביחסם אליו לא היה שמץ של התנשאות וברור שכיבדו אותו ושמחו לנגן איתו, כל אותם גברים, לעתים נשים, שנתנו לנשמתם להבקיע אל העולם דרך כלי הנגינה שלהם, ופרט לכך הביעו את עצמם, כפי שראיתי, רק בהטיה קטנה של הראש, בהרמת כתף או בהשפלה קלה של העפעפיים. 
זה היה גם סגנונו של טד מק'קי. מחוץ להקשר ניתן היה לקבל את הרושם שזהו סגנון אופייני של פרופסור. וכשם שאנשים נטו לטעות בו, כך הוא ושאר עמיתינו נטו לטעות בי. הצטיירתי בעיניהם כאדם השרוי בהלם, אדם שמאס בפוליטיקה, ובתקופה ההיא גם אלמן טרי – בניגוד למי שהתאלמן לאחרונה. במהלך ארבע שנות היכרותנו הקלושה פירש טד את השיתוק המתמשך שלי כניתוק, אולי כאירוניה. אהבתי ג'אז, הייתי גזעי, הייתי זרוק. יכולתי לנגן עם צ'ט בייקר, אילו רק ידעתי לנגן על משהו. אשר לעמיתַי המרצים להיסטוריה, את הקהות שלי הם פירשו בטעות כאימה משתקת. הם הביטו בי וראו מישהו כמו ג'יי אלפרד פּרופרוק  – הביטו בי וראו מישהו כמותם.
המפגשים אצל טד היו הפוגה מבורכת. לא רק מן הישיבות ומארוחות הערב המזדמנות והמעיקות עם הדמויות השטוחות שנהיינו, אני ועמיתַי במחלקה להיסטוריה, אלא גם מאווירת הנכאים של החורף הרביעי שלי כאן. חופשת חג המולד בת החודש לא האירה פנים למחלקה להיסטוריה. כהרגלי בחג נשארתי בעיר שהתרוקנה מיושביה, וכאשר התחדשו הלימודים דומה היה כי על כל אחד מן המורים האחרים נחתה מהלומה קשה כזו או אחרת. אצל קלרה פְרֶנוֹ, ראש המחלקה, התגלה סרטן והיא החלה בטיפולי כימותרפיה. ובינתיים, אחד מעמיתינו, טיבּריוס סוֹמְס יליד איי הודו המערבית, צלל פתאום לתוך תהום שנפערה בנפשו ואושפז במצב של דיכאון חמור. הוא היה שחום העור היחיד במחלקה והיחיד בינינו שניחן במשהו הדומה לאישיות; אדם מבריק במידה כמעט חולנית, אשר הרצאותיו מרובות המשתתפים לתואר ראשון היו כה מרשימות עד שמאז בואו הצליח להכפיל את מספר הסטודנטים המתמחים בהיסטוריה. שבועיים אחרי תום החופשה הוא חזר למחלקה, מרוחק ושברירי, ולא נותר ממנו אלא חיקוי אומלל של עצמו. גם אחרים לא נמלטו מפגיעתו של מזלם הרע: בן אחד שנעצר בגלל סמים, בית קיץ שנשרף כליל על כל תכולתו, לרבות חפצים שעברו במשפחה מדור לדור, מקרה של חסימת סופרים ובעקבותיו ביטול חוזה להוצאת ספר עיון, ובעיות רציניות שהעיבו על חיי הנישואים של הזוג הצעיר שחלק משרה מלאה במחלקה.
אני המשכתי כהרגלי מזה שנים. באתי כשהזמינו אותי. קראתי הרבה בספרייה. הלכתי לבדי לקולנוע. התבוננתי במחליקים על הקרח באגם הקטן שבקמפוס. כמו כן, יותר מכפי שהייתי רוצה שייוודע ברבים, ניהלתי שיחות דמיוניות עם אדם בשם ביל, שבהן חזרתי ודשתי באותו נושא שלא הפסקתי לדוש בו מאז שמתו אשתי ובתי. בשעה שהסתובבתי ונראיתי משותק או מנותק, מחשבותי דהרו שוב ושוב סביב אותו מסלול כמו כלבי מרוץ בעקבות ארנב מכני.
name-of-the-world.jpg

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית