בית

בבל , , 16/11/2018

                           

 

ריצ'רד אינגרסול מוניו גיתאי ותרבות הפרטים

מתוך מוניו גיתאי-וינרויב

מוניו גיתאי-וינרויב (1970-1901) היה ארכיטקט רב-זכויות, אך לרוע המזל עבודתו לא זכתה להכרה לה היא ראויה. מבין הארכיטקטים הישראלים הבודדים שלמדו בבאוהאוס, הוא לבדו יישם את האידיאל הבאוהאוסי של עיצוב דברים תוך מחשבה על אופן ייצורם. עבודתו היתה פשוטה למראית עין, מוקפדת לפרטי-פרטים, מאוזנת במידותיה, מתוכננת ברגישות וקשובה לסביבה. ליישובים העבריים בארץ-ישראל הוא ביקש להביא ארכיטקטורה מודרנית של שאר-רוח, שתתנגד למסגרות אידיאולוגיות נוקשות ותפעל בנייטרליות לשירות צרכים אנושיים בסיסיים, באלגנטיות הנסמכת על טכנולוגיה מתקדמת ותשתית מרחיקת-ראות. למרות שהתואם הזה מעולם לא זכה להכרה מיוחדת, תרבות הפרטים הקפדנית של גיתאי-וינרויב ודאגתו ל"פעולתה" התקינה של כל "מכונת מגורים" הולמות היטב את האידיאל של "גאולה באמצעות עבודה", שהיה נר לרגלי הדורות הראשונים של המתיישבים היהודים בארץ-ישראל.

   כישורי העיצוב החמקמקים של גיתאי-וינרויב יש בהם אולי כדי להסביר את פרסומו המצומצם יחסית בשנים האחרונות. עבודתו, שמעולם לא היתה ראוותנית, יומרנית או אינדיווידואליסטית במופגן, כמעט שאינה נראית לעיני תרבות הנוהה אחר כוכבים נוצצים. כתוצאה מכך, כמה מבנייניו המשובחים ביותר הושחתו ללא רחם, שופצו בחוסר רגישות או נהרסו, בלי שמץ התחשבות בכך שמדובר, למעשה, ביצירות ארכיטקטורה חשובות.

   הערכה מחודשת של הארכיטקטורה של גיתאי-וינרויב מציבה אתגר רטרואקטיבי לערכים הרווחים כיום בתחום, שעיקרם תרבות הדימוי והראווה. במקרה זה אנו ניצבים מול גוף עבודה כבד משקל, שבמבט ראשון, משום דבקותו במינימליזם ממושטר כל כך, עשוי להיתפס כלא מעניין או ייחודי דיו. יושרתה ולכידותה של ארכיטקטורה זו נשענות על סינתיזה וירטואוזיות של עידון טכנולוגי ורגישות אמנותית; לעולם לא נבחין בה בקיצוניות חזותית, ובכל זאת היא יוצאת-דופן באיכות ההמשגה והייצור שלה, ולפיכך ראויה למבט קרוב יותר ולבחינה יסודית.

   גיתאי-וינרויב היה פונקציונליסט במובן הטוב של המלה. ארכיטקטורה היתה עבורו אמנות שימושית ושירותית. מאחורי כל פרויקט שלו עמדה תמיד דאגה חברתית כנה, לא רק לחיי דייריו ומשתמשיו העתידיים של בניין, אלא גם לסביבתו. משום שהקפיד להקדיש תשומת לב לאופני הייצור, השקיע גיתאי-וינרויב אנרגיה רבה בהיבטים הטקטוניים של העיצוב ופתר באופן מבריק בעיות נקודתיות של חיבור בין אלמנטים וגימור מוצלח של חומרים, פתרונות שרק שכללו וייעלו את תהליך הבנייה. לדרגת מיומנותו בתחום הפרטים היו תקדימים בודדים בארץ-ישראל בתקופת היישוב, בייחוד בכל הנוגע לבניינים שנבנו מחומרים מודרניים. קפדנות זו נתקלה אמנם, לא-פעם, בהתנגדות מצד קבלנים - אבל כאשר צייתו לה, היא גמלה גם להם בתוצר איכותי ביותר.

   הבניינים של גיתאי-וינרויב מורכבים מנפחים פשוטים ופרופורציונליים, השוכנים בהרמוניה בסביבתם ונמנעים ככל האפשר מראוותנות. הוא יצר ארכיטקטורה מנומסת, שביקשה להשתלב ולא להתבלט. גישתו המצטנעת מהדהדת את התיאוריות של "האובייקטיות החדשה" ((Neue Sachlichkeit, זרם של פונקציונליזם לא סנטימנטלי, שהיה דומיננטי בשנות לימודיו בגרמניה. למרות שמעולם לא התמסר לעיסוק בתיאוריה, בנייניו מפגינים לכידות טיפולוגית קפדנית המצביעה על עניין תיאורטי בפונקציונליזם הומניסטי. בפרקטיקה של גיתאי-וינרויב, המעשה היצירתי התבסס יותר על פתרון בעיות הבנייה למגורים מאשר על שאיפה למקוריות סגנונית. בהתחשב בצרימות המשוועות המאפיינות את הסביבה העירונית של ימינו, בישראל כמו בכל מדינה אחרת בתחום ההשפעה של תרבות המערב, יש בהימנעות המצטנעת הזאת כדי ללמד אותנו שיעור חשוב: הפונקציונליזם שלו מצביע על דחייה של אינדיווידואליזם ושל תרבות הדימוי, ומטה את הכף לטובת מתן כבוד לאופן עשיית הדברים, להתאמתם זה לזה ולטיפול בחלל. מאז עבודותיו המוקדמות, כמו בתי הקובייה הקטנטנים בקריות סביב חיפה, ועד לפרויקטים הגדולים יותר של שנות ה50-, כמו מכון מייזר (כיום בניין פלדמן) באוניברסיטה העברית בירושלים, בנייניו של גיתאי-וינרויב ניחנים בשילובים הרמוניים של מבנה וחומרים ובארגון חללי המקנה תחושה של ביטחון ושלמות.

   גיתאי-וינרויב נמנה עם חבורה גדולה למדי של ארכיטקטים, שהתחנכו באירופה ופעלו בארץ-ישראל בתקופת המנדט הבריטי. הדור הזה העמיד אוסף מרשים של בניינים מודרניסטיים, ולאחר ייסודה של מדינת ישראל ב1948- המשיך לשלוט בפרקטיקה של הארכיטקטורה בה באמצעות חלקו במוסדותיה, שניהלו מפעל עצום של בנייה, תכנון ערים וחינוך מקצועי. כתוצאה מכך, ישראל מתבחנת באופן ייחודי למדי כמדינה שמורשתה הארכיטקטונית נטבעה ברוח הסגנון הבינלאומי, הקרוי בפי התושבים "באוהאוס". אמנם רק שבעה ארכיטקטים ישראלים למדו בבאוהאוס עצמו, אבל ההילה התרבותית שנקשרה לבית ספר זה דבקה בדיעבד - גם אם בשוגג - בכל הבנייה המודרניסטית ששגשגה בארץ בתקופת היישוב.

   גיתאי-וינרויב, באהבתו למלאכת הבנייה, היה אחד הבודדים בקרב הארכיטקטים הפעילים בארץ-ישראל שפעל הלכה למעשה בשיטת הבאוהאוס. למרות שלא עלה בידו להשלים את לימודיו לתואר, הוא למד בבאוהאוס יותר סמסטרים מהארכיטקטים הישראלים הבולטים האחרים שלמדו בבית הספר, וכבר בשנות לימודיו בלט כמי שעבד ישירות תחת לודוויג מיס ואן-דר-רוהה ((Mies van der Rohe במשרדו בברלין. את עבודתו של גיתאי-וינרויב אפשר לתאר כטיפוסית לרוח דורו, אך בחינה מדוקדקת של בנייניו מגלה שתשומת הלב היתרה שהקדיש לפרטים ייחדה אותם גם על רקע זה. גיתאי-וינרויב היה ארכיטקט פורה. יותר מ300- בניינים ופרויקטים שהשלים במהלך 35 שנות עבודתו מהווים נתח משמעותי מהמורשת המודרניסטית בישראל.

   מלבד פעילותו כמתכנן, גיתאי-וינרויב היה גם מעצב רהיטים רב-הישגים, שיצר עיצובים אלגנטיים של שולחנות וכסאות בשביל כמה חברות גדולות. עבודתו התכנונית כולה - החל בפרט הקטן ביותר בעיצוב רהיט וכלה בבינוי ערים בקנה-מידה גדול - מתאפיינת במחויבות מוצקה לתהליך: תהליך העשייה, ותהליך המגורים והשימוש.

   בתקופת לימודיו של גיתאי-וינרויב בגרמניה, סגנונות מודרניסטיים בארכיטקטורה האירופית היו נחלתו המצומצמת של מיעוט בדמות האוונגרד האמנותי והפוליטי, וסבלו מהתקפה ישירה מצד אידיאולוגים של הימין.1 לא זה היה המצב בתקופת המנדט בארץ-ישראל. לפני מלחמת העולם השנייה, תל-אביב וחיפה היו כנראה שתי הערים היחידות בעולם שבהן שלט הסגנון הבינלאומי באופן מקיף כל כך: המודרניזם היה לניב השגור ביישובים העבריים.2

   בשונה מהסביבות העקרות וחסרות קנה-המידה שהוליד הסגנון הבינלאומי ברחבי העולם משנות ה50- ואילך, התנסות מוקדמת זו בפונקציונליזם הניבה סביבה הרבה יותר מעודנת, בקנה-מידה אנושי, אולי כתוצאה מההיקף המוגבל של כל אחד מן הפרויקטים ומהמשאבים המצומצמים שעמדו לרשותם. האחידות הסגנונית של הארכיטקטורה בערים מזרח-תיכוניות אלה הושוותה לא-פעם לזו של פרויקט וייסנהוף בשטוטגארט (1927), תערוכת דיור בינלאומית בניהולו של מיס ואן-דר-רוהה, שבמסגרתה יצרו 16 ארכיטקטים בינלאומיים - ביניהם ולטר גרופיוס ((Gropius ולה קורבוזייה ((Le Corbusier - את מה שהיה לימים לדגם הקאנוני של דיור מודרניסטי.3

   כמה גורמים עשויים להסביר את הנוכחות המכרעת של סגנונות מודרניסטיים בארץ-ישראל, לרבות כדאיותם הקונסטרוקטיבית והתאמתם לאקלים. במונחים של סגנון ואיקונוגרפיה, הבחירה בקופסה המונוכרומטית, החפה מכל עיטור, היתה הכרזה על נייטרליות תרבותית. ארכיטקטים כזו לא נשענה על תקדימים היסטוריים אירופיים, ומנגד לא העתיקה את הבניינים הילידיים של פלשתינה-א"י.4 אחד היעדים של המודרניסטים היהודים היה הפגנת קשב ונאמנות לתנאים הגיאוגרפיים ולמצב המודרני כאחד. כפי שאמר ב1937- הארכיטקט שמואל (סם) ברקאי, אחד מבני-דורו של גיתאי-וינרויב, היה אז רצון "להקים [כאן] בניין מזרחי עד למידה כזו, שבן-אדם בעל תרבות אירופית יוכל לגור בו".5

   אולם אין ספק שהגורם המכריע להעדפת המודרניזם והפונקציונליזם בארץ-ישראל היה הנוף האנושי: כמעט כל הארכיטקטים שפעלו אז בארץ, בדומה לגיתאי-וינרויב, היו צעירים, שעיצובם המקצועי הושפע מאוד משיטות חינוך ומתנועות חברתיות מתקדמות. מחקריהם של גילברט הרברט, סילבינה סוסנובסקי ואיטה היינצה-גרינברג ממחישים במונחים סטטיסטיים את ייבוא המודרניזם הארכיטקטוני לארץ-ישראל: 86 אחוזים מהארכיטקטים ב1929- ו92.8- אחוזים ב1939- נולדו מחוץ לארץ-ישראל, ושבעים אחוזים מכל הארכיטקטים הפעילים בארץ ב1939- היו בני פחות מארבעים. למרות שרוב הארכיטקטים הגיעו ממזרח אירופה, רובם התחנכו בגרמניה או בבתי ספר טכניים שאימצו מודלים גרמניים, ובכלל זה הטכניון בחיפה.6

   הרקע הפדגוגי המשותף הזה - לצד סדר-היום האידיאולוגי של המתיישבים היהודים, שנצבע בצבעי הפרודוקטיביזם והסוציאליזם - היווה בית-גידול יוצא-דופן של קונצנזוס תרבותי: היה זה כאילו המפעל היהודי להקמת בית לאומי גילם בחומר את האוטופיה של הארכיטקטורה המודרנית, את מה שגיבורי המודרניזם - דוגמת גרופיוס ולה קורבוזייה - ניסו להגשים במקומות אחרים בלא הצלחה.

   מ1937- עד 1959 עבד גיתאי-וינרויב בשותפות עם אלפרד (אל.) מנספלד בחיפה, בשירות המוסדות המקומיים של תנועת העבודה ובתכנון בתי ספר, מבני תרבות, מפעלים, שיכוני עובדים, קיבוצים, וכן בתי מגורים פרטיים, בנייני משרדים ומתקני תעשייה. המאפיינים המובהקים של עבודת וינרויב ומנספלד בעשור הראשון של השותפות ניכרים בעיקר באזורי ההימנעות: שלא כמו מעריצי אריך מנדלסון הם נמנעו מעיקולים דרמטיים, ושלא כמו חסידי לה קורבוזייה הם צמצמו ככל האפשר את מעמדן של תבניות קומפוזיציוניות נתונות מראש, הן במימד התוכנית הן במימד החזיתות, והעדיפו במקומן פתרונות פרגמטיים וזוויות ישרות.7 וינרויב ומנספלד סטו לעתים רחוקות מדרכם להעמיד נפחים קופסתיים, שקטים למראה; אפילו את המרפסות הם תכננו כך שיוכלו בתוך הנפחים ולא יזדקרו אל מחוצה להם, כדי שלא לפגום בגיאומטריה הפשוטה ושלא ליצור עומס מבני. אחד החידושים החשובים בגישתם לפרוגרמות של בנייני ציבור ומוסדות היה השימוש המבני באכסדראות ובחצרות פנימיות - טיפולוגיות בעלות הצלחה מוכחת במיזוג האקלים הים-תיכוני החם.

   ככלל אפשר לומר שעבודתם של ארכיטקטים צעירים אלה (וינרויב היה בן 28 ומנספלד בן 26 כשנחנכה שותפותם) היתה מתונה, תרבותית וקלה לבנייה. אפשר לקרוא אותה, במידה מסוימת, כסינתיזה בין השיטות של מורי וינרויב בבאוהאוס - הנס מאייר ((Meyer, מיס ואן-דר-רוהה ולודוויג הילברסיימר
((Hilberseimer - לבין מורשתו של אוגוסט פרה ((Perret, מורו של מנספלד. התשתית הפונקציונלית והסוציולוגית שבבסיס גישתו התכנונית של מאייר, ההנחיה המיסיאנית לתכנן תוך הצבת מגבלות, ותחומי העניין האורבניים והמעשיים של הילברסיימר, התערבבו עם שפת התכנון הקלאסית והרציונליזם המבני של פרה. וינרויב ומנספלד יצרו גוף עבודות מרשים, הנשמע בעיקר למגמות הפונקציונליסטיות של האובייקטיות החדשה ונשמר ממלכודות של סגנון נתון מראש. המאפיין המובהק ביותר של עבודתם היה רגישות גדולה לטקטוניקה, איכות שלא תמיד ניכרת לעין במראה החיצוני של הבניינים - אבל אפשר להבחין בה בתרשימי הפרטים, המפותחים במיומנות יתרה. פרטים באיכות גבוהה היו אחת האובססיות של וינרויב, שאותה חלק עם מורו, מיס ואן-דר-רוהה.8

   ב1950-, כמרצה בטכניון בחיפה, דגל וינרויב בקידום העיסוק בפרטים למרכז תוכנית הלימודים בארכיטקטורה. משרדו ביקש להנהיג את השימוש בפרטים כמו פתחי איוורור עליונים ותחתונים, פרגולות וחצרות פנימיות, כאמצעים טבעיים למיתון תנאי החום הקיצוניים והחשיפה לשמש.

   במהלך העשור השני לפעילותו, לאחר הקמתה של מדינת ישראל, השתנתה בהדרגה הגישה של המשרד, שעבודותיו נעשו מעט יותר מוחצנות ואינדיווידואליסטיות. תחום התכנון במדינה שאך זה נוסדה, שנדרשה לקלוט עולים במספר הולך וגדל, נעשה אגרסיבי יותר ויותר, וגם וינרויב ומנספלד - וינרויב בתפקידו כראש המחלקה לארכיטקטורה באגף התכנון (בראשות אריה שרון) שבמשרד העבודה והבינוי, ומנספלד בתפקידו כראש מינהל התכנון בעיריית חיפה - היו מעורבים באורח משפיע, גם אם לזמן קצר, בהתוויית מדיניות התכנון הראשונית של מדינת ישראל. במישור הלאומי, התרומה החשובה ביותר שלהם היתה זכייתם ב1951- בהתחרות על תכנון האתר של משרדי הממשלה, הקריה, בירושלים. בנוסף לזכייה נכבדת זו זכה המשרד כמעט בתריסר התחרויות לאומיות נוספות בשנות ה50-.

   וינרויב ומנספלד כאחד החלו ללמד בטכניון באותה תקופה; תפקידיהם האקדמיים, בשילוב עם האתגר של יצירה לאינספור התחרויות ארכיטקטורה, השפיעו ללא ספק על תפיסותיהם התיאורטיות ההולכות ומתפלגות. הפרויקטים של המשרד באמצע שנות ה50- יישמו פתרונות הרפתקניים יותר מבחינה מבנית והשתמשו בטכניקות אקספרסיביות ומובחנות יותר. המגמות הפיסוליות בעבודתו המאוחרת של לה קורבוזייה, לצד השימוש הבוטה בבטון חשוף בעבודתם של ברוטליסטים בינלאומיים כמו מרסל ברוייר
((Breuer, קנזו טנגה ((Tange ואוסקר נימאייר ((Niemeyer, החלו לתת את אותותיהם גם בעבודתם.9 גג הקפלים, המקורי בתכלית, שתכננו וינרויב ומנספלד לבניין המכון ההידראולי של הטכניון (1956), והשימוש הדרמטי במדרונות ההר בבלוק מטיפוסT- שבנו ברמת-הדר בחיפה (1957-60), עם גשר כניסה המותיר שלוש קומות של מגורים מתחת למפלס העמודים ושש קומות של מגורים מעליו, טיפוסיים לתפנית האופנתית בעבודתם לקראת סוף תקופת השותפות ביניהם.

   כשווינרויב ומנספלד פירקו את השותפות ב1959-, היה זה אחד המשרדים המובילים בישראל, שעבודותיו התפרסמו דרך קבע בכתבי-עת בינלאומיים מובילים כמו Bauen und Wohnen ו-L'Architecture d'aujourd'hui. גיתאי-וינרויב המשיך לבלוט גם בקריירה עצמאית, ועבד בעיקר בשביל מזמינים שאיפשרו לו ליצור ארכיקטקטורה החדורה רגישות חברתית, כאשר שיתף פעולה עם תנועת העבודה, הקיבוצים ומוסדות חינוך שונים. אחד הפרויקטים האחרונים שלו, מגדל המים בגיל-עם (מוסד שיקומי לנוער עבריין בשפרעם), מיטיב מכולם לגלם את המחויבות שחש לאורך כל חייו ליצירת ארכיטקטורה שימושית, מתוכננת לפרטי-פרטים, הרותמת מומחיות גדולה של עבודה בחומר להשגת אסתטיקה מינימליסטית רגועה.

   מגדלי מים הם אלמנט מרכזי ומונומנטלי ביותר בכל הקהילות החקלאיות בישראל, ועד להקמתו של מגדל המים בגיל-עם הונחו רוב המגדלים על מסגרות-בסיס רבועות ומגושמות. גיתאי-וינרויב, שתמך את מבנה הבטון המזוין ביסודות עמוקים, הצליח לצמצם את השלד הנושא לעמוד בודד בקוטר שלושה מטרים, עם מערכת פנימית של סולמות המטפסים לאורך עשרת המפלסים של הלבה החלולה. המגדל עטור בחרוט הפוך מרשים, שכמו מרחף בראש העמוד שהוצר לכדי צוואר דקיק - הצרה משמעותית המדגישה את אומנות החיבור בין שני הגושים. מגדל המים בגיל-עם מוכיח שארכיטקטורה משובחת עשויה לצמוח גם מהתשוקה לשפר את החיים בארץ באמצעים טכנולוגיים - אחד העקרונות המנחים של תנועת ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל - וגם מהאתיקה הפונקציונליסטית שהטקטוניקה ביסודותיה, אתיקה שהזינה את גיתאי-וינרויב בשנות לימודיו בבאוהאוס.

munio-cover.jpg

שרון רוטברד פתח דבר

ספרו של ריצ'רד אינגרסול מוניו גיתאי-וינרויב: ארכיטקט באוהאוס בארץ-ישראל, אחת מהמונוגרפיות הטובות ביותר שנכתבו על אדריכל בישראל, ראה אור לראשונה באנגלית ב-1994 בהוצאת Electa האיטלקית. >>>

עמוס גיתאי שיר ערש לאבי

מוניו אבי
כמו בני דורו
התעניין ויישם באדריכלות שלו
מימד של פניות, של איפוק
ושל התמסרות לפרויקט הקולקטיבי
וזה גם מסורת הבאוהאוס
לא רק בתים אורתוגונאליים. >>>

מוניו גיתאי-וינרויב מחשבות בהתקדמותן: הפרט

הדרך הנכונה והיחידה לחשוב על הפרט היא במסגרת תהליך התכנון והדימוי של בניין, במיוחד כשמדובר בבניין בן-זמננו. הפרט הוא ביטוי חיצוני, נראה לעין, של תהליך התכנון והדימוי, ולכן אין ערך רב ללמוד אותו בצורה מופשטת. >>>

 

סטודיו - כתב עת לאמנות גליון 120

בגליון 120 של סטודיו: יהודית לוין, טומוקו טאקהאשי, צבי אפרת, משה אלחנתי, קנת אנגר, בוגרים 2000 >>>

נתי מרום עיר עם קונספציה

בניגוד למיתוסים פופולריים שהתקבעו עם השנים, תל אביב היא עיר מתוכננת מן היסוד, "עיר עם קונספציה", שמחשבה ומעשה תכנוניים עיצבו אותה מראשיתה.
תל אביב נוסדה והתפתחה מתוך תפיסה כי עיר טובה היא עיר שיש לתכנן מראש, בכוונה תחילה. >>>

אלי שי זכרונותיו של בנאי

ספרו האוטוביוגרפי של אליהו שלוש התפרסם לראשונה בראשית שנות השלושים, כשלוש שנים לפני מותו. הוא שב וראה אור בתחילת שנות השבעים, אך נותר ספון בהוצאה פרטית בלא שיגיע לתודעת הציבור הרחב. זהו חיבור מרגש. >>>

שרון רוטברד אדריכלות ללא ארכיטקטורה

על כיכר מלכי ישראל של אברהם יסקי ושמעון פובזנר, על אורי צבי גרינברג, ירושלים ותל אביב, ועל קסמה של הריקות. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית