בית

בבל , , 18/11/2017

                           

 

שרון רוטברד פתח דבר

מתוך ריצ'רד אינגרסול מוניו גיתאי-וינרויב

ספרו של ריצ'רד אינגרסול מוניו גיתאי-וינרויב: ארכיטקט באוהאוס בארץ-ישראל, אחת מהמונוגרפיות הטובות ביותר שנכתבו על אדריכל בישראל, ראה אור לראשונה באנגלית ב-1994 בהוצאת Electa האיטלקית. יציאתו של הספר בעברית באיחור של חמש עשרה שנה היא תיקון חשוב: גם בזכות המחקר המעמיק והכתיבה הבהירה של אינגרסול, אורח חד מבט שהיה כאן רק לכמה רגעים אך חקר והבין את המקום ואת הקשריו השונים לעומקם ומסר אותם בפשטות ובאמפתיה; ובעיקר כדי להציב את עבודתו של מוניו גיתאי-וינרויב במקום הראוי לה בסיפורה של האדריכלות בישראל.
סיפורו האישי של גיתאי-וינרויב כולל לכאורה את כל המרכיבים העיקריים של ההיסטוריה הרשמית של האדריכלות המקומית: חניך השומר הצעיר, שאחרי תקופת חניכות כנגר למד בבאוהאוס בתקופה הסוערת ביותר של בית הספר, עזב את אירופה בעקבות עליית הנאציזם, בא לבנות את הארץ, הקים גוף עבודות משמעותי תוך יישום עקבי של עקרונות הבאוהאוס ופיתוחם, ואף השאיר אחריו כמה יצירות מופת (כדוגמת בלוק המגורים מטיפוס T ברמת-הדר או המכון ההידראולי בטכניון). האפיזודה של גיתאי-וינרויב בבאוהאוס לבדה לא חסרה מאפיינים דרמתיים: וינרויב הספיק להגיע לסמסטר האחרון בניהולו של האנס מאייר וחזה בסילוקו הפוליטי. חצי שנה אחר כך, גם כן מסיבות פוליטיות, הורחק הוא עצמו לשנה מבית הספר על ידי המנהל החדש לודוויג מיס ואן דר רוהה, אבל נשכר מיד על ידי אותו מיס לעבוד במשרדו שבברלין. הסיפור יכול היה ללא ספק להפוך לסרט קולנוע נאה בקופרודוקציה ישראלית-גרמנית (עם ברונו גנץ בתפקיד מיס ואן דר רוהה), ואף על פי כן, ולמרות המקום הנכבד והטעון כל כך שתפשה המילה 'באוהאוס' בנרטיב המקומי, עבודתו של גיתאי-וינרויב כמעט לא מוכרת לקהל הרחב.
אפשר להניח כי להתקבלותו המינורית של גיתאי-ויינרויב יש קשר לאופי המינורי והצנוע של עבודותיו, ולעובדה שמיעט לתכנן בתל אביב ורוב עבודותיו נבנו בחיפה, בקריות ובקיבוצים; אבל יש לכך גם סיבות אחרות, הנובעות מהאופן השטחי שבו התקבלה מורשת בית הספר באוהאוס בישראל. למרות איזכורו הנרחב בהיסטוריוגרפיה המקומית  ואפילו בתרבות הפופולרית, הבאוהאוס ולקחיו רודדו משיטה ומרעיון לכדי "סגנון" בעל "חוקים",  סימני היכר וטיפולוגיה קבועים מראש (הקופסה הלבנה, הגג השטוח, חלונות הסרט, חלון הטרמומטר וכיוצא באלו), שלא תמיד היה להם קשר לשיטה שנלמדה בבאוהאוס דווקא. במקרים רבים בתרבות הפופלרית הפך הבאוהאוס למותג שמנפנפים בו בלי לברר באמת מה עומד מאחוריו. 

להבדיל מבוגרי באוהאוס אחרים שפעלו בארץ, כאריה שרון ושמואל מסטצ'קין, וינרויב היה האדריכל היחיד שהביא לכאן גם את המורשת של מיס ואן דר רוהה.
 כשווינרויב הגיע לבאוהאוס, בתחילת שנות השלושים, מיס ואן דר רוהה כבר היה בשיא הקריירה האירופית שלו כשמאחוריו פרויקטים כמו שיכון וייסנהוף, ביתן ברצלונה, בית טוגנדהאט. משם המשיך מיס דרך פרויקט כיכר אלכסנדרפלאץ לפרק המאוחר, האמריקאי שלו,  שבו פיתח, הקצין והקשיח את ההפשטה ואת המינימליזם של הארכיטקטורה שלו,  והיה לארכיטקט המשפיע ביותר של המחצית השנייה של מאה העשרים ואפילו של תחילת המאה העשרים ואחת. מיס היה אחראי ללא מעט מההמצאות של הארכיטקטורה המודרנית - התוכנית החופשית, בית החצר, קיר המסך, בלוק המגורים, החלל הרב תכליתי, קופסת הזכוכית, מגדל המשרדים. הטיפוסים והדגמים שלו זכו לאינספור שכפולים וחיקויים בכל העולם, עד שלפעמים קשה להבחין בין החיקוי למקור.
בהשוואה לאופן הישיר שבו השפיע מיס על הארכיטקטורה המערבית בכלל ועל הצפון אמריקאית בפרט, ההשפעה שלו על וינרויב נראית אינטימית, עמוקה וסובטילית יותר. לשניהם היתה הכשרה מוקדמת בנגרות (למיס, שהיה בן של בנאי-אומן,  היתה גם הכשרה של בנאי). הכשרה זו, שהקנתה היכרות טכנית ומעשית עם פרטי הבניין ומעשה הבנייה, גם הביאה את מיס לראות את עבודת הארכיטקט כ"אמנות בנייה" (baukunst), כלומר לא כהמשך למסורת הקלאסית של "ארכיטקטורה" (היוונית), אלא כהמשך למסורות עממיות אירופיות של אומנות ועבודת כפיים. ממד זה של עבודת כפיים הפך למשני בחשיבותו בקריירה המאוחרת של מיס, שעבר לעסוק בקני מידה גדולים יותר, בכלכלה תאגידית ובטכנולוגיות מתועשות יותר (בעיקר פלדה וזכוכית). עבור וינרויב, אמנות הבנייה הקטנה הזאת היתה חיונית מאין כמוה בעבודותיו בארץ, שעל פי רוב נעשו בקנה מידה יחסית קטן, בטכנולוגיות בסיסיות ובחומרי בנייה מסורתיים וזולים, והיו תולדה של פרוגרמות, צרכים וערכים של העולם הסוציאליסטי שהחל להיבנות בחיפה וסביבותיה ובקיבוצים. מכל בני דורו בארץ, וימרויב היה מהבודדים שהבין את הרעיונות של מיס על "אמנות הבנייה" לעומקם והטמיע אותם בעבודתו. אין ספק שהוא ספג ממיס את הוויתור על בעיות הצורה לטובת בעיות הבנייה,  את ההבנה העמוקה של הפרט הארכיטקטוני במערך הכולל של מעשה הבנייה, ואת אמנות נגיעת הבניין בקרקע. 
ברגע מקרי אחד, בתחילת שנות החמישים, היה אפשר לשרטט קו בלתי נראה בין המורה והתלמיד. כשמיס ואן דר רוהה בנה את מכון הדוודים של קמפוס ה-IIT בשיקגו, בנה גיתאי-וינרויב עם אלפרד מנספלד את המכון ההידראולי בטכניון. למרות ההבדלים ביניהם (הבניין של מיס אטום לגמרי וזה של ויינרויב מחדיר אור), יש  דמיון בין שני הבניינים: שני המבנים הטכניים הללו, הממוקמים בתוך קמפוס אקדמי, אף שתוכננו בראש ובראשונה עבור מכונות, מתאפיינים בחגיגיות מונומנטלית, בנוכחות כמעט רליגיוזית, כמו שתי קתדרלות. 
הנסיגה היזומה מ"בעיות של צורה" ל"בעיות של בנייה", הביאה בזמנו את מיס לסגת גם מבעיות של אידאולוגיה. הוא העביר את הבאוהאוס מהפרוגרמות השאפתניות של דסאו  לעמדה מקצועית, א-פוליטית בברלין. לאחר סגירת הבאוהאוס ב-1933 על ידי המשטר הנאצי ניסה מיס ככל יכולתו לדבוק בעמדה הא-פוליטית הזאת עד לעזיבתו לארצות הברית ב-1937.   וינרויב, שמלכתחילה הלך לבאוהאוס בגלל נטיותיו הפוליטיות, הגיע גם הוא למעין נסיגה יזומה אל מעשה הבנייה הקונקרטי ואל ההשתייכות ל"מפלגת הארכיטקטורה" (כפי שענה לשאלת שרת העבודה גולדה מאיר לאיזו מפלגה הוא משתייך), אבל מסיבות אחרות לגמרי: בהקשר המקומי וההיסטורי שבו פעל גיתאי-וינרויב, המשמעות והאימפקט של מעשה הבנייה הקונקרטי אולי אף חרגו מהאוטופיות שנחלמו בבאוהאוס המוקדם. מעשה הבנייה היה המעשה הפוליטי בהא הידיעה.

 
כמי שקיבל את מורשת הבאוהאוס מאחד ממקורותיה הראשונים, עמדתו של גיתאי-וינרויב כלפי הדוגמות המודרניסטיות מסוג אלה שהתקבעו אחר כך כ"סגנון" נראית חסרת עכבות ומנומקת ועוקבת אחר שיטת המחשבה של המסורת המודרנית עצמה, כפי שלמשל התנסחה אצל אדולף לוס:  "בנה כמיטב יכולתך. לא יותר טוב. אל תתעלה על עצמך. אבל גם לא פחות מכפי יכולתך (...) אל תחשוש שמא ינזפו בך שאינך מודרני. שינויים בצורת הבנייה הישנה מותרים רק כשהם מציעים שיפור. אם לא, אמץ את הצורה הישנה (...) אל תחשוב על הגג אלא על גשם ושלג". 
וינרויב תכנן בתים ומבנים בעלי גגות רעפים מהסיבה הפשוטה שהם עבדו טוב יותר. הוא לא חשש מסימטריה, והדבר הקבוע ביותר בעבודותיו היה הוויתור העקבי והמוחלט לא רק על "סגנון", אלא גם על כל ניסיון של סִיגנוּן או הסתגננות. הבניינים שלו נטולים כל סימני היכר קבועים ושונים מאוד זה מזה. השאלות שעניינו אותו היו לא "איך זה נראה", אלא "מה זה עושה" ו"איך זה עובד". האתוס הפרודוקטיבי של הבאוהאוס והאתוס הרדוקטיבי של מיס היתרגמו בעבודתו לעמדה צנועה ככל האפשר: "דימוי הוא תהליך של קיצוץ וויתור; על כן, בכל מקרה שהארכיטקט נמצא בספק, עליו לגרוע.  כל דבר שאינו הגיוני או גורם לפיזור המחשבה, משחית את הארכיטקטורה. לפי קווים אלה נוכל אולי להבין באופן חדש את ה'אמת' או ה'מבנה' כהרמוניה והסכמה עם חוקי הבניין המסוים. ברור שדבר זה הרבה יותר עמוק מאשר סתם נאמנות למבנה, ומהווה רעיון פורה ובעל תוקף. בכל זאת חושבני שאנו דורשים יותר מדי מהארכיטקט הממוצע. אם הוא פותר כל בעיה של פרט באופן משביע רצון, ודאי שגם זה משהו. אחרי הכל, קשה לבטא רעיון אחד עליון, שולט, בעודך מתכנן חלק זה או אחר של מרחב תעשייתי חסר ייחוד. אם כל הפירוט נעשה יפה, במידה מתקבלת על הדעת, למה עוד נוכל לצפות?"  
לא מיותר יהיה להוסיף שכש"מעט זה יותר", כשהארכיטקטורה  שואפת להיות "אמנות של בנייה", השאלה הרטורית "למה עוד נוכל לצפות?" לא רק שאינה כה תמימה כפי שנדמה בתחילה, אלא שהיא שאפתנית מאין כמוה. ורלוונטית היום יותר מתמיד.


munio-cover.jpg

ריצ'רד אינגרסול מוניו גיתאי ותרבות הפרטים

מוניו גיתאי-וינרויב (1970-1901) היה ארכיטקט רב-זכויות, אך לרוע המזל עבודתו לא זכתה להכרה לה היא ראויה. מבין הארכיטקטים הישראלים הבודדים שלמדו בבאוהאוס, הוא לבדו יישם את האידיאל הבאוהאוסי של עיצוב דברים תוך מחשבה על אופן ייצורם. >>>

עמוס גיתאי שיר ערש לאבי

מוניו אבי
כמו בני דורו
התעניין ויישם באדריכלות שלו
מימד של פניות, של איפוק
ושל התמסרות לפרויקט הקולקטיבי
וזה גם מסורת הבאוהאוס
לא רק בתים אורתוגונאליים. >>>

מוניו גיתאי-וינרויב מחשבות בהתקדמותן: הפרט

הדרך הנכונה והיחידה לחשוב על הפרט היא במסגרת תהליך התכנון והדימוי של בניין, במיוחד כשמדובר בבניין בן-זמננו. הפרט הוא ביטוי חיצוני, נראה לעין, של תהליך התכנון והדימוי, ולכן אין ערך רב ללמוד אותו בצורה מופשטת. >>>

 

אברהם יסקי, אדריכלות קונקרטית

ב-1952, אברהם יסקי ושותפו שמעון פובזנר תכננו את הפרויקט הראשון שלהם, כיכר מלכי ישראל (כיום כיכר רבין). יסקי היה אז בן 25.
בחמישים וחמש השנים הבאות עשה יסקי את אחת הקריירות המזהירות בתולדות האדריכלות בישראל. >>>

עיר לבנה, עיר שחורה

לפעמים, כדי לשנות עיר, די לשנות את הסיפור של העיר. בתל אביב, שהיא אולי העיר היחידה בעולם שקרוייה על שם ספר, מזה זמן רב הסיפור של העיר נקרא "עיר לבנה". >>>

 

יקירת העיר

"מי שלא עושה, לא טועה" - כך בדרך כלל נוהגים ביהירותם אנשי המעשה להצדיק בדיעבד את מעשיהם ואת טעויותיהם כאחד, כי "כשחוטבים עצים, עפים שבבים". >>>

המוזיאון הוא שלוחה של התיאוריה של האמנות / מכשירי הראיה / טרנספוזיציה

לארכיטקטורה ולארכיטקטים יש הרבה מה ללמוד מהאמנות המודרנית, שהצליחה להעמיד כמה פרדיגמות מאוד קיצוניות ביחס לאובייקט >>>

אדריכלות ללא ארכיטקטורה

על כיכר מלכי ישראל של אברהם יסקי ושמעון פובזנר, על אורי צבי גרינברג, ירושלים ותל אביב, ועל קסמה של הריקות. >>>

איילון סיטי

לנגד עינינו הולכת ומוקמת עיר חדשה, העיר הקווית הראשונה במזרח התיכון, "איילון-סיטי" שמה.
המאמר התפרסם לראשונה בעיתון העיר, אביב 2000. >>>

איש הרוח

שיחה עם הארכיטקט האוסטרלי גלן מרקוט. בזמנים שבהם ארכיטקטים הופכים לחברות רב-לאומיות, מרקוט מקיים פרקטיקה ארכיטקטונית מינימלית, "שכונתית" כמעט. שיחה על אוסטרליה והטבע שלה, על טכנולוגיה ואקולוגיה. השיחה התפרסמה במוסף "שישי" של העיתון "גלובס". >>>

בטון מסוייד בעמל

הברוטליזם, עם המאסות הכבדות, עם הדימויים האלימים ועם הטקסטורות המחוספסות היה הסימן הראשון לתובנה שאולי אין זה מתפקידה של הארכיטקטורה להפוך אותנו לאנשים מאושרים. >>>

 

נתי מרום עיר עם קונספציה

בניגוד למיתוסים פופולריים שהתקבעו עם השנים, תל אביב היא עיר מתוכננת מן היסוד, "עיר עם קונספציה", שמחשבה ומעשה תכנוניים עיצבו אותה מראשיתה.
תל אביב נוסדה והתפתחה מתוך תפיסה כי עיר טובה היא עיר שיש לתכנן מראש, בכוונה תחילה. >>>

אדולף לוס דיבור לריק, למרות הכל

לוס היה לא רק אחד החלוצים של הארכיטקטורה המודרנית, אלא מבקרה של חברה, תרבות ותקופה. כתיבתו התפרשה על מגוון רחב של נושאים, מארכיטקטורה ואורבניזם ועד לאופנה ונימוסי שולחן. לראשונה בעברית, אוסף נרחב ומקיף של מאמריו של אדולף לוס משני ספריו. >>>

צבי אלחייני הראשון בצמצום

האדריכלות הישראלית של העשורים האחרונים יכולה, אם לא חייבת, להיעזר בלוס כדי לנסח ואולי לתקן כמה מהבעיות העקרוניות של הפטפטת החזותית העודפת שלה. צבי אלחייני על אדולף לוס. >>>

ערן טמיר טאוויל להתחיל עיר מאפס: שיחה עם האדריכל טומי לייטסדורף

שיחה עם האדריכל טומי לייטרסדורף שהיה אחראי על תכנונן של הערים מעלה אדומים ועמנואל.מתוך "כיבוש אזרחי". >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית