בית

בבל , , 20/11/2017

                           

 

מוניו גיתאי-וינרויב מחשבות בהתקדמותן: הפרט

מתוך ריצ'רד אינגרסול מוניו גיתאי-וינרויב

הדרך הנכונה והיחידה לחשוב על הפרט היא במסגרת תהליך התכנון והדימוי של בניין, במיוחד כשמדובר בבניין בן-זמננו. הפרט הוא ביטוי חיצוני, נראה לעין, של תהליך התכנון והדימוי, ולכן אין ערך רב ללמוד אותו בצורה מופשטת. מסיבה זו, פרסום פרטים בכתבי-עת - אף כי הם עשויים להיות מעניינים בהראותם לנו עבודות של ארכיטקטים אחרים - לא יוכלו אף פעם לסייע בדימוי של בניין שונה, בתנאים שונים. אין לצפות שבניין יגיע לרמה של הגינות אסתטית על-ידי הדבקה קוסמטית של פרטים השאובים ממקומות "מודרניים" שבאופנה.

התפתחויות טכניות עשויות לשנות את צורתו ואופיו של פרט, אך אינן יכולות להשפיע על האמת היסודית: הביטוי של עבודת ארכיטקטורה תלוי עדיין בכך שהפרט בה יהווה ביטוי שלם ומאוחד של מטרתה הארכיטקטונית הבסיסית. כל עוד מוטל על הארכיטקט לבנות ולתכנן עבור בני-אדם, יהיה עליו לשלוט בפרט כך שיעשה את בניינו מאוחד ומקושר.

בעבודתו של מיס ואן-דר-רוהה, למשל, נוכל לראות בצורה פשוטה איך מפעילים שליטה כזו. מיס הקדיש את רוב עמלו להבהרת המבנה וההיבט התעשייתי של הבנייה. חקירותיו הובילוהו לפתרון כל בעיות המבנה, מסובכות ככל שיהיו, באמצעים שעיקרם הטעמה של הגרעין ושל המעטפת. לדוגמא, הוא שחרר את הקיר החיצוני באמצעות בידוד האלמנטים האנכיים והשירותים הרטובים שבלבת הבניין. באופן כזה פרט-זווית כלשהו, מאחת מעבודותיו, לעולם לא יהיה הפתרון המדויק לבעיה המסוימת של הזווית בלבד, אלא גם תוצאה ישירה של רעיון הגרעין והמעטפת. באופן זה, אם נבחן בניין כלשהו בעל ערך ארכיטקטוני גבוה, נמצא שיש שיטת מחשבה עקבית העוברת דרכו.

אנו מניחים שברגע שהארכיטקט מחליט על תפקידו הנכון של בניין, מתקבל מיד מושג כה מדויק של מראהו, עד כדי נתינת הפירוט המתאים. לדעתי זו דרישה גדולה מדי מארכיטקט; רובם הרי לא יוכלו לעמוד בה, ועלינו קודם כל לשאול אם דרך זו נכונה בכלל. הזכרנו את מיס ואן-דר-רוהה: בוודאי יש ברבים מבנייניו פרט-מפתח אחד, שבפותרו אותו פותר הוא את הבניין כולו. ברור שטכניקה ממוכנת מובילה למספר רב של חלקים קטנים החוזרים חלילה, דבר המקשה מאוד על הארכיטקט להתקדם בדרך אחרת מאשר לימוד וניתוח של פרטים לשמם, בצורה מבודדת. באופן כזה יגיע לשליטה בכל נקודה ונקודה, בלי להקדיש מחשבה יתרה למה שייצג כל פרט ופרט במושגים של בניינים גמורים. דבר זה נכון במיוחד כאשר הטכניקה עומדת לפני שינויים מהירים. אבל אם הארכיטקט יוכל להגיע לחיבורים נכונים, יוכל גם להגיע לבניין נכון. אין צורך שיקדיש את כל זמנו למחשבה על המוצר המוגמר: אם יעבור בזכרונו סביב כל הפינות, יוכל להכיח אומנות טובה, ובזה עליו להסתפק בתור התחלה.

אינני מתכוון לומר שפתרון מעובד בשלמות לכל פרטיו יבוא לארכיטקט בהתפרצות שגעונית אחת של יצירה. ברור שאין לוותר על לימוד וניתוח; אך חושבני שלארכיטקט צריך להיות רעיון אחד שולט ודיסציפלינרי של בניינו, יהיה זה רעיון פורמלי או א-פורמלי, בשעה שהוא לומד ומנתח. כמובן, אם תצמצם את הפתרון הפורמלי של הבניין לקופסה פשוטה, ייתכן שיהיה פרט-מפתח יחידי שבפותרך אותו תפתור את הבניין כולו. אולם - והנני חוזר ומדגיש, אולם - אם מושגך על ארכיטקטורה הוא בקנה-מידה גבוה יותר ובעל מבנה מרחבי מורכב יותר, לא ייתכן פתרון כה פשוט. אין טעם לחשוב שהארכיטקטורה פשוט תופיע מאליה מבעד לכמה חיבורים מוצלחים, או מתוך פתרון של בעיות תעשייתיות מסובכות. בניינים שיצטרכו למלא דרישות אנושיות מסובכות עדיין דורשים תכנון, ולעולם לא יצמחו מתוך מספר גדול של חיבורים יעילים.

ועדיין אני תמה אם אמנם פרטים נכונים עשויים לצמוח מתוך מחשבותיו של הארכיטקט על תפקודו העתידי של הבניין. בעבר תמיד הסתכלו הארכיטקטים על הפרטים כעל אמצעי למסירת הרעיון של הבניין, משום השתייכותם לחוק מסוים המתקיים באופן בלתי תלוי בכל בניין באשר הוא, כלומר, משום השתייכותם לשפה ארכיטקטונית המובנת באופן כללי ואוניברסלי. ודאי שטרם הצלחנו ליצור תחליף ל"חוקים", אך האם עלינו להשתדל? אם הפרט של כל בניין ובניין צריך לנבוע מתוך העניינים המיוחדים לאותו בניין בלבד, אזי, לדעתי, קשיי הקישור, הגדולים בלאו-הכי, יוגברו עוד ללא נשוא. הבניין כולו, עד בליטת החלון האחרונה שבו, עלול לקפוץ על המסתכל כדבר לגמרי מיוחד במינו, בלי כל יחס לכל מה שידוע לו או לאיזו שפה ארכיטקטונית שפגש אי-פעם. נכון, כך עשוי להיות מצבו כאשר ייתקל ביצירה גאונית, מהפכנית ונדירה - אולם ודאי שאין זה צריך להיות היחס הנורמלי של האדם ברחוב לארכיטקטורה.

מובן שאנו דורשים גמישות. בהחלט אפשר לתכנן בניין שיוכל למלא כמה פונקציות שונות, או לתכנן בניין שיהיה אפשר להתאימו למטרה בלתי ידועה בזמן תכנונו. בעתיד, פרט יתייחס יותר לציוד שבתוך הבניין מאשר לחומר הבניין עצמו, אך יהיה קשור עדיין, באופן ישיר, לרעיון תוכנית הבניין. יש פה עניין של "קונסוננס" או של הרמוניה ארכיטקטונית, של לכידות העבודה השלמה.

שפות ארכיטקטוניות היו קיימות בעבר וייתכן שהן רצויות מאוד גם היום. אך לעת-עתה אין לנו דבר הדומה למילון בהיר ומוגדר של ארכיטקטורה. כיום יש לפתור כל בניין בתנאיו המיוחדים. ייתכן ששפה פורמלית עוד תיווצר. בכל אופן, באמריקה כבר נעשו הצעדים המהססים הראשונים בכיוון זה, אך אין טעם לדמות לעצמנו שהיא קיימת עכשיו למעשה.

אך האם לא יגידו כתבי-העת, שעליהם מתחנו קודם ביקורת משום נטייתם לפרסם פרטים, שמשתדלים הם להמציא שפה פורמלית חדשה? ייתכן שאיננו מוכנים עוד למקבילה המודרנית של ספר הדוגמאות מהמאה ה18-, אך אפשר לעשות הרבה מתוך עיון קפדני באופן שהארכיטקטים הטובים פתרו בעיות של בנייה מודרנית. סדרת גליונות המאפשרת עיון בפירוט בעל חשיבות, בוודאי תהיה צעד גדול לקראת יצירתה של שפת-דיבור מודרנית. מובן שבראש ובראשונה פירוט צריך לפעול. אין להימלט ממבחן פעולתו, שעמידתו בה הכרחית. אך כשמגיע הדבר לביטוי ארכיטקטוני, צריך ליצור שיווי-משקל בין הרעיון והפירוט, כמייצג את ארגונו של בניין מסוים וכשפה כללית המתייחסת באופן שווה לכל בניין שהוא. מובן מאליו שאין לתחוב ספר דוגמאות מודרני לידו של ארכיטקט-יוצר עשיר, אך זה בדיוק מה שדרוש לארכיטקט-אומן טוב. נדמה לי שהגיע הזמן שמישהו יחשוב ברצינות לעשות כבר את עבודת ההכנה לקראת זה.

אולם אינני חושב שאנו במצב שנוכל לקוות להוציא ספר דוגמאות יעיל. ספרי דוגמאות שייכים לתקופות של הסכמה כללית שאין כופים אותה, כאשר אין כל ויכוח על הצורה הכללית של הפירוט והאנשים מעוניינים רק בדרכי ייצורו וסידורו בצורה הברורה והנכונה ביותר. ברור שאיננו במצב כזה, ואין כל תועלת בכך שארכיטקט יחשוב שיוכל לקבל את הפירוט מתוך הספר, גם אם זה ייכתב על-ידי סופר ברמה גבוהה. בניין הוא דבר שלם שיש לחשוב עליו בכללו. שליטה באיתור המקום, בארגון החומרים, בנפחים ובחזית - כל אלה חלקים של תהליך אחד. אין הארכיטקט יכול לתכנן את הבניין באופן כללי, במחי-יד אחד, ואחר כך להיפטר מהמאמץ הרוחני והאינטלקטואלי של היצירה בהשיבו את הפרט על-ידי מציאת פתרונותיו במעין מדריך ארכיטקטוני, גם אם זה נאסף על-ידי ארכיטקטים-אמנים מכובדים ביותר.

ישנן, כמדומני, שתי דרכי הסתכלות בפונקציה של הפרט: הארכיטקט יכול להקדיש תשומת לב אך ורק לפתרון בעיות מסוימות של חיבור, של עקיפת זוויות וכו'. עם התקדמותו ההדרגתית לקראת הפתרון המדויק של בעיות אלה יתפתח הבניין המדויק, מכיוון שאם כל חלק וחלק הוא נכון, גם הכלל יהיה נכון. ארכיטקט כזה לא יקדיש את עיקר תשומת לבו לתפיסה רחבה, סובייקטיבית, פיוטית, של מראו העתידי של בניינו, אלא לפתרון כל בעיה ארגונית בדרך הנראית לו מדויקת. בדרך זו הוא יוכל להוציא עבודה בעלת הבעה עצמית מלאה ולגמרי אופיינית, מכיוון שלכל חלק וחלק הוקדשה תשומת לבו המלאה. הדרך השנייה היא: הארכיטקט יכול להסתכל בבניינו כיחידה שלמה, ולעשות כל פרט מעורה בטיב העבודה כולה. הפרט בבניין כזה אינו פרי עמל של מציאת פתרון הגיוני לשורה של בעיות נפרדות, אלא התערות כל הבעיות ברעיון אחד, שולט ומכוון.

אבל אין זה בטוח כלל וכלל שאם כל חלק הוא נכון, גם על השלם להיות נכון. אם אין קו כללי מאחד, החלקים יישארו יחידות מבודדות המחפשות לשווא אחר שלמות. אם ארכיטקט מרכז את כל מרצו בפתרון כל בעיה קטנה של פרט ברגע שזו מופיעה, מתוך תנאיה המיוחדים בלבד - משתדל הוא למעשה לעשות דבר שייעשה הרבה יותר טוב על-ידי מהנדס. על הארכיטקט תמיד לזכור, בכל נקודה בתכנון, מה הוא למעשה מבקש לעשות. עליו לבוא במגע ולהישאר במגע עם אופיו הטבוע של הבניין המיוחד, אחרת בניינו יהיה שרירותי וקפריזי. עליו למשמע את הבניין ולתת לבניין למשמע אותו. דימוי הוא תהליך של קיצוץ וויתור; על כן, בכל מקרה שהארכיטקט נמצא בספק, עליו לגרוע. כל אחד המסתכל בבניין ישתדל, כפי שטען ג'ון סמרסון, לצמצמו לאלמנטים היסודיים והפשוטים של ההנדסה האוקלידית, למרות כל הסיבוכים שהכניס בו הארכיטקט.1 ההיגיון - אמנם לא ההיגיון היוצר - הוא למעשה היסוד המשליט הרמוניה. על כן כל דבר שאי-אפשר לשעבדו לתהליך הרמוניזציה כזה, כל דבר שאינו הגיוני או גורם לפיזור המחשבה, משחית את הארכיטקטורה. לפי קווים אלה נוכל אולי להבין באופן חדש את ה"אמת" או ה"מבנה" כהרמוניה והסכמה עם חוקי הבניין המסוים. ברור שדבר זה הרבה יותר עמוק מאשר סתם נאמנות למבנה, ומהווה רעיון פורה ובעל תוקף.

בכל זאת חושבני שאנו דורשים יותר מדי מהארכיטקט הממוצע. אם הוא פותר כל בעיה של פרט באופן משביע רצון, ודאי שגם זה משהו. אחרי הכל, קשה לבטא רעיון אחד עליון, שולט, בעודך מתכנן חלק זה או אחר של מרחב תעשייתי חסר ייחוד. אם כל הפירוט נעשה יפה, במידה מתקבלת על הדעת, למה עוד נוכל לצפות? ל49- מתוך חמישים ארכיטקטים עלינו להגיד: "היו בלתי פוגעים במידה מתקבלת על הדעת; שמרו שהפרט שלכם יהיה מתאים ומדויק"; לארכיטקט החמישים נוכל לומר: "תמשיך. אינך זקוק לעצותינו".

נכון הוא שלא מעט בנייה תיקרא ארכיטקטורה רק מתוך נימוס. אך ודאי שאינני מוכן לזרוק 49 מתוך כל חמישים ארכיטקטים הימה. הדרך היחידה להשיג שפת דיבור עשירה ושימושית היא מתן תשומת לב מלאה לבעיות ממשיות, הצומחות מתוך מצבים ארכיטקטוניים מיוחדים. פרטים עוברים במוחו של הארכיטקט ומעוררים את כשרונות היצירה שלו לטפל בהם. רמת המתח של בניינים שונים שונה כמובן, אך על הארכיטקט מוטל לעשות הרבה יותר מאשר רק להימנע מלפגוע. נדמה לי שזה כבר מוביל אותנו הרחק מפירוט, למושגי ארכיטקטורה יסודיים. ועליהם אולי נאמר משהו בהזדמנות אחרת.

נכתב ב- 1958

1 (John Summerson, "Regarding a Theory of Modern Architecture", RIBA Journal (June 1957

hydraulic.jpg

המכון ההידראולי, הטכניון, חיפה, 156 / גבריאלה בזיליקו

ריצ'רד אינגרסול מוניו גיתאי ותרבות הפרטים

מוניו גיתאי-וינרויב (1970-1901) היה ארכיטקט רב-זכויות, אך לרוע המזל עבודתו לא זכתה להכרה לה היא ראויה. מבין הארכיטקטים הישראלים הבודדים שלמדו בבאוהאוס, הוא לבדו יישם את האידיאל הבאוהאוסי של עיצוב דברים תוך מחשבה על אופן ייצורם. >>>

שרון רוטברד פתח דבר

ספרו של ריצ'רד אינגרסול מוניו גיתאי-וינרויב: ארכיטקט באוהאוס בארץ-ישראל, אחת מהמונוגרפיות הטובות ביותר שנכתבו על אדריכל בישראל, ראה אור לראשונה באנגלית ב-1994 בהוצאת Electa האיטלקית. >>>

עמוס גיתאי שיר ערש לאבי

מוניו אבי
כמו בני דורו
התעניין ויישם באדריכלות שלו
מימד של פניות, של איפוק
ושל התמסרות לפרויקט הקולקטיבי
וזה גם מסורת הבאוהאוס
לא רק בתים אורתוגונאליים. >>>

 

נתי מרום עיר עם קונספציה

בניגוד למיתוסים פופולריים שהתקבעו עם השנים, תל אביב היא עיר מתוכננת מן היסוד, "עיר עם קונספציה", שמחשבה ומעשה תכנוניים עיצבו אותה מראשיתה.
תל אביב נוסדה והתפתחה מתוך תפיסה כי עיר טובה היא עיר שיש לתכנן מראש, בכוונה תחילה. >>>

לה קורבוזיה לקראת ארכיטקטורה

"לקראת ארכיטקטורה" - ספרו השני של שארל -אדוארד ז'אנרה והראשון שהופיע תחת הפרסונה לה קורבוזיה, ראה אור ב- 1923 ונחשב לטקסט המשפיע ביותר שנכתב אי פעם על ארכיטקטורה מודרנית. >>>

פיטר רייס בובור

פיטר רייס על תכנון מרכז פומפידו בפאריס מתוך ספרו "דמיון של מהנדס" העומד לראות אור בהוצאת בבל 2001. >>>

ז'אן נובל להעז את האורנמנט

מאמר מוקדם (1981)מאת ז''אן נובל בעד האורנמנט הגלוי ונגד האורנמנטיקה הלטנטית של ארכיטקטורת הבטון של שנות השישים והשבעים. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית