בית

בבל , , 25/6/2019

                           

 

נתי מרום סימפטיה

מתוך עיר עם קונספציה

"יש לי סימפטיה לאמנות קונצפטואלית בתל אביב", כתב מאיר ויזלטיר באמצע שנות ה-70 על עיר מגוריו האהובה והשנואה – עיר בלויה ומתפוררת שסבלה אז אנושות מ"משבר אורבני" כרוני שבו תושביה נמלטים ממנה בקצב שרק הידרדרותה הפיזית מהירה ממנו.   קל היה אז לטעות ולחשוב כי אותה עיר, זו שבה "טיח נופל / תריס מתייפח / אוטובוס מת", ושתושביה העמלניים ראויים לסימפטיה בעיקר בשעה שהם מתאמצים, מתעקשים, מתרגשים ומתייאשים, היא, כמאמר המשורר, "עיר בלי קונצפציה", אוסף מקרי של תקלות מתגלגלות שהדבר המרכזי שמאחד אותן הוא ההעדר המוחלט של תכנון מראש.
זוהי, כמובן, טעותה של מראית העין. תפיסת עולם כוללנית, רעיונות גדולים, השקפות נחרצות, ותוכניות – הרבה תוכניות – עמדו בבסיסה של תל אביב מן הרגע הראשון ממש, מרגע ייסודה כ"עיר" ב-1909 ועוד קודם לכן. לאורך מאה שנותיה הוכנו לעיר תוכניות רבות, בכלל זה תוכניות מרחיקות ראות ורחבות היקף – "תוכניות כלליות", "תוכניות אב", "תוכניות מתאר", "תוכניות אסטרטגיות" ועוד כהנה וכהנה תוכניות מתוכניות שונות. אלה הצטרפו למהלך עקבי של מחשבה תחילה בניסיון לתת תשובה לשאלה – איזו עיר תהיה תל אביב.
העושר המצטבר של מחשבה ומעשה תכנוניים לאורך התפתחותה של תל אביב עומד בניגוד לתפיסות רווחות, דעות קדומות, טרוניות וקיטורים מצד תושבים ו"מומחים" למיניהם, וגם בניגוד למיתוסים פופולריים שהתקבעו עם השנים, לפיהם תל אביב היא עיר חסרת תכנון, מין בלגן "בלאומילכי" מתמשך.  גם גל האהדה והנוסטלגיה ל"עיר הלבנה" שנולד באמצע שנות ה-80 וגבר באופן מתוזמן ומתוזמר בעקבות הכרזת אונסק"ו ב-2003 על חלקי עיר בתל אביב כ"אתר מורשת עולמית" לא שינה במהותה את הדעה שהיטיבו לתמצת שלוש המלים הנחרצות של ויזלטיר. נדמה שתל אביב נותרה בתפיסה הפופולרית מקבץ אקראי של בתים לבנים ויפים בתוך ים של כיעור ותוהו ובוהו כללי, פנינים בודדות בשרשרת של טעויות, מחדלים ואסונות של קוצר ראות תכנוני. מהבחינה הזאת, התוכניות העירוניות של תל אביב ראויות לקצת יותר סימפטיה מכפי שהוענקה להן עד היום. להוציא אולי את "תוכנית גדס", שנכרכה בעסקת חבילה אחת עם ארכיטקטורת "העיר הלבנה" (אף שהקשר ביניהן הוא בעיקרו תולדה של מקריות היסטורית), נדמה שאף אחת מהתוכניות החשובות האחרות שעיצבו את פניה של תל אביב אינה מוכרת ברבים, אף על פי שהשפעתן על מציאות החיים בעיר נמשכת ומורגשת גם היום.
מכל הערים בישראל, תל אביב היא אולי העיר היחידה שמדגימה שילוב נדיר בין קונספציה לחיוניות עירונית ממשית. יש בארץ ערים – ובראשן ירושלים – בעלות היסטוריה ארוכה ודחוסה שבהן כל קונספציה תכנונית חדשה נדמית כתוספת זרה או ככפירה בעיקר. יש בישראל גם די והותר ערים שהן יותר קונספציה מאשר עיר, "ערי פיתוח" שגם 50 ו-60 שנה לאחר שהוקמו דומות יותר לתוכנית סכמטיות מאשר לעיר חיה ומשגשגת. תל אביב, לעומתן, מקיימת בתוכה שילוב נדיר בין עירוניות קונקרטית לקונספציה רעיונית, שכן מתוך סדרה מתמשכת של תוכניות צמחה במהירות עיר של ממש,  עיר ככל הערים שהיא בה בשעה עיר יחידה במינה.

 תכנון כאמנות קונספטואלית
התכנון העירוני הוא אולי האמנות הקונספטואלית מכולן - אף שבדרך כלל לא זכה להכרה כ"אמנות" אלא דווקא כ"מדע" ("מדע בניין ערים", כפי שכונה בעברית בשנות ה-30) והיום מקובל לראות בו "מקצוע", "דיסציפלינה", "טכניקה", "שיח", "שדה", או כל אלה גם יחד.   תכנון ערים, בניגוד לתפיסה הרווחת, לא עוסק רק (או אפילו בעיקר) בבניינים, ברחובות, בכבישים, בשדרות, בגינות ובפארקים, בכל מה שמרכיב את "הסביבה הבנויה". התכנון עוסק בראש ובראשונה ברעיונות, בשאלות עקרוניות: באיזה אופן צריכה עיר לקום, לצמוח ולהתפתח? מה צריכים להיות ממדיה הפיזיים וגודל אוכלוסייתה? באילו כיוונים, צורות וצפיפויות עליה להתפשט במרחב? כיצד עליה לתפקד כמערכת מורכבת, לשלב ולהפריד בין מרכיביה השונים (מגורים, תעסוקה, מסחר, תעשייה, חינוך, תרבות, פנאי וכיו"ב)? מהו הבסיס הכלכלי של העיר וכיצד יובטח שגשוגה? מהו מערך היחסים החברתיים המאפיין אותה ומהי הזהות הקולקטיבית של תושביה, אם זו קיימת בכלל? כל אלה יחד מתחברים לשאלה מרכזית אחת, לה נדרש התכנון לתת תשובה: כיצד יכולה העיר להבטיח "חיים טובים" לתושביה?
משום כך, התכנון העירוני הוא יצרן קונספציות מרכזי, פרשן דעתן הקובע "עקרונות הבנה והבחנה"  רבי עוצמה ביחס למרחב ולחברה; הוא מציע דרכים להבין את המרחב  (למשל, על ידי מדידה ומיפוי גיאוגרפי או ניתוח דמוגרפי), להבחין בין סוגים שונים של מרחבים (בין "מרכז" ל"שוליים", בין "למעלה" ל"למטה", בין "בפנים" ל"בחוץ", בין "חדש" ל"ישן", בין "מתוכנן" ל"לא מתוכנן", בין "צפון" ל"דרום" ובין "מזרח" ל"מערב" – תוויות שלעולם אינן ניטרליות) וכתוצאה מכך גם להבנות מרחבים ולטעון אותם במשמעויות חברתיות. אפשר לחשוב על ההבחנות שהתכנון מייצר כעל "מבנים בלתי נראים" במרחב, "מבנים קונספטואליים", כאלה שמתקיימים (גם אם לא תמיד במודע) לפני כל בנייה קונקרטית בפועל. עקרונות ההבנה וההבחנה תוחמים מרחבים, מקטלגים קבוצות חברתיות, קובעים גבולות, יוצרים היררכיות, קובעים מה נכלל "בפנים" ומה נותר "בחוץ", מה חיוני ומה מיותר, היכן יש להשקיע ומה מותר להזניח. במיוחד ניכרת פעולתם בעיר חדשה, עיר בהתהוות כמו תל אביב, שבה המרחק בין ההבנה "בכוח" לבנייה "בפועל"  קצר במיוחד.

קונספציה טהורה
שלוש משמעויות של המילה "קונספציה" רלבנטיות לסיפור התכנון העירוני של תל אביב: קונספציה במובן של התחלה, בריאה, יצירה חדשה, או במובנה הביולוגי כהתעברות; קונספציה כרעיון, כמחשבה, כמושג, האחראים לגיבוש מערכת חשיבתית סדורה; וקונספציה כקיבעון מחשבתי שמוביל לכישלון. משמעויות אלה יכולות לסמן גם שלושה שלבים בהיסטוריה התכנונית של העיר: החל מרגע הבריאה, שבו התכנון מילא תפקיד מכונן; דרך תקופה פורה של רעיונות חדשים שהלכו והתגבשו לכדי תוכנית פעולה ברורה והנחו את צמיחתה ופיתוחה העירוני; ועד לשלב שבו התכנון התקבע בשגרת עבודה ואיבד את כוחו לחדש ולהתוות דרך מקורית.
תל אביב באה לעולם נישאת על גבי מיתוס של "קונספציה טהורה", בריאה יש מאין, על קרקע בתולה, כ"עיר מן החולות". מיתוס זה, שתצלום מייסדי העיר המגרילים, לכאורה, את מגרשיהם על דיונות החול משמש לו ביטוי חזותי כמעט מושלם,  נותר חשוב לתפיסתה העצמית של העיר גם (ואולי בגלל) חבל הטבור הגלוי שקשר בינה לבין הורתה, יפו, עיר משגשגת מאז המחצית השנייה של המאה ה-19.  התכנון העירוני מילא תפקיד מרכזי בתל אביב מן הרגע הראשון והוא שהגדיר אותה כ"עיר" עוד בשלב שהיתה רק חזיון תעתועים על החולות. שלוש שנים לפני שנבנו בתיה הראשונים פרסם עקיבא אריה וייס, "חוזה העיר", מסמך שהתווה קונספציה ברורה של עיר גדולה ומודרנית שתקום בנפרד מיפו. מסמך זה, ה"פרוספקט" של הוועד הזמני של "האגודה לבנין בתים בארץ ישראל" (שהפכה תוך זמן קצר לחברת "אחוזת בית") קבע:
"[...] עלינו לרכוש בהקדם שטח אדמה הגון שעליו נבנה את הבתים עבורנו. מקומו צריך להיות בקרבת יפו, ויהווה את העיר העברית הראשונה; בה יגורו עברים במאת האחוזים; בה ידברו עברית, בה ישמרו על הטהרה והניקיון, ולא נלך בדרכי הגויים; וכמו שהעיר ניו יורק מסמנת את השער הראשי לכניסה לאמריקה, כך עלינו לשכלל את עירנו, והיא תהיה בזמן מן הזמנים לניו יורק הארץ-ישראלית [...] בעיר זו נסדר את הרחובות בכבישים ומדרכות, במאור חשמלי. בכל בית נכניס מים ממעיני הישועה שיהיו זורמים אלינו ע"י צינורות כמו בכל עיר מודרנית שבאירופה וגם קנליזציה תסודר לבריאות העיר ותושביה [...] 'הבה נבנה עיר בא"י'."   
היה זה "פרוספקט" במלוא מובן המילה, שהתווה "סיכוי" ו"תחזית" לעתיד רחוק ופרש במשפטים ספורים קונספציה עירונית כוללת. לקונספציה זו היה מרכיב לאומי-כלכלי: להביא יהודים ביפו להשקיע את כספם במפעל בנייה לאומי במקום בשכר דירה המשולשל לכיס בעלי בתים ערבים ("הכסף הזה הנכנס לידי זרים בונה אותם ומחריב אותנו כאחד") ובה בשעה להבטיח למצטרפים ליוזמה רווחים נדל"ניים עתידיים. עם זאת, לבה של הקונספציה שהציג וייס היה עירוני-תרבותי: לייסד "עיר עברית" הומוגנית באוכלוסייתה ובשפתה, ובה בעת להידמות לעיר המהגרים הגדולה והדינמית ביותר בעולם באותה עת, ניו יורק, כמו גם לערי אירופה ה"מודרניות" מימושם של כל אלה, כך נראה, היה תלוי במרכיב תכנוני-הנדסי מובהק: ההכרח לספק לעיר כבישים ומדרכות, חשמל ומים זורמים, תיעול ותנאי היגיינה. התשתית התכנונית היתה בלתי נפרדת מהקונספציה של עיר חדשה.
למעשה, אחת המטרות העיקריות של התכנון ברגע הייסוד של תל אביב היתה להבטיח כי אותו "טוהר" שממנו נבראה העיר החדשה יישמר בה גם להבא ויבדיל אותה מהעיר והשכונות הלא-מתוכננות, המזוהמות והפגומות מיסודן, שבסמוך לה. אחוזת בית בחרה להתבדל – "לתפוס מרחק", גם אם כמה מאות מטרים – מכל השכונות שקדמו לה במרחב, ערביות ויהודיות כאחד ובה בעת התאמצה להיות שונה – ולהיתפס כשונה – מבחינת איכויות הדיור, המרחב הציבורי, הסדר והתברואה.

תכנון היה מן הרגע הראשון תנאי לעצם הקמת השכונה שתהיה לעיר: ארתור רופין, שעמד בראש המשרד הארצישראלי של ההסתדרות הציונית, הביע חשש כי אנשי אחוזת בית לא יֵדעו כיצד להקים רובע עירוני חדש ולכן המליץ בפני הקרן הקיימת לתת הלוואה לצורך רכישת הקרקע רק בתנאי שתוכנית השכונה תאושר מראש. בעקבות זאת ביקש ועד אחוזת בית מרופין לחבר בעצמו את תקנות הבנייה הכלליות לשכונה. אלה הדגישו את חשיבות התוכנית, גם אם לפי שעה רק בקנה מידה ארכיטקטוני: כל חבר יוכל לבנות את ביתו רק אם יאשר הוועד את תוכנית הבית שחוברה על ידי אדריכל ומהנדס או על פי תוכנית שעובדה על ידי הוועד עצמו; שינויים בתוכניות המקוריות ייעשו רק בהסכמת הוועד; שטח הבית לא יעלה על שלוש עשיריות משטח המגרש; כל חבר יתקין גינה מסודרת בחזית הבית; ועוד כהנה וכהנה תקנות בעלות גוון תכנוני. 
למרות החשיבות הרבה שיוחסה לשאלת התכנון, פעלו וייס ורופין כמתכננים חובבים לעת מצוא: וייס הסתמך לצורך ידיעותיו על כמה ספרים שרכש עוד לפני עלייתו לארץ ועל ביקור בתערוכה בבלגיה שעסקה בבניין ערים. רופין פנה לשני אדריכלים ומתכנני ערים יהודים בווינה, אוסקר מרמורק ווילהלם סטיאסני, וביקש מהם המלצות על ספרות מקצועית שתסייע לו בכתיבת התקנות. השניים הפנו אותו למניפסט החדשני של אבנעזר הווארד על "עיר הגנים" שראה אור רק שנים ספורות קודם לכן ולמדריך שימושי לאדריכלות – בניין ערים מאת שטובן, שעל פיו חיבר רופין את רוב תקנות הבנייה.  סטיאסני עצמו התבקש בידי הוועד להגיש הצעה לתוכנית השכונה, אולם איחר את מועד ההגשה. פנייה דומה נעשתה למהנדס ומודד הקרקעות יוסף טריידל בחיפה, שתוכניתו כללה הקצאה של לא פחות מ-40 אחוז משטח השכונה לצורכי ציבור, בכלל זה גנים ודרכים רחבות. הוועד דן בתוכנית ודחה אותה (בשל ההקצאה הנרחבת מדי של שטחי גנים) ובחר במקום זאת להכין תוכנית בעצמו, בסיוע רופין. בין היתר הוחלט להקצות כ-25 אחוז משטח השכונה לצרכים ציבוריים וליצור בה רחוב ראשי מרשים, 16 מטר רוחבו, "[...] מכיוון שבעוד 50 שנה יתרבה מספר הקומות העליונות וידחק האוויר." היו אלה "תוכניות ותקנות שלא היה דומה להן בשכונות יהודיות בארץ ישראל עד אז".  במרץ 1909 שלח רופין את תוכנית השכונה ותקנות הבנייה לאישור הקרן הקיימת בצירוף המלצתו החמה, באפריל חולקו המגרשים ובמאי החלה הבנייה.
בפועל, למרות קפיצת המדרגה המחשבתית שסימנו התוכניות והתקנות הראשונות, קשה לראות בהן תכנון עירוני של ממש, מפאת קנה המידה המוגבל והחובבנות שוחרת-הטוב שאפיינה אותן. גם בשנים שלאחר ייסודה המשיכה תל אביב להתפתח מתוך תכנון מוגבל בהיקפו ושאיפותיו. היתה זו התפתחות מצטברת ומגובבת שהוכתבה בעיקר על פי אפשרויות רכישת הקרקעות, במטרה ליצור רצף קרקעות בבעלות יהודית ובמגמה כללית להתחבר אל חוף הים, וכך להקדים את יפו ולמנוע את המשך התפשטותה צפונה.   מדיניותו של ועד תל אביב היתה להרחיב את גבולות השכונה על ידי רכישת קרקעות מסביבה וחלוקת השטחים הנוספים בהתאם לתוכניתה של תל אביב, כדי לשמור על תכנון אחיד (דיזנגוף קבע כבר ב-1909 כי "אם ייבנה הרובע הזה נעשה עוד רובע [...]").   בפועל התבצעה עיקר ההתרחבות בידי חברות אחרות שהתארגנו לשם רכישת קרקעות והקמת שכונות, התוו רחובות כהמשך לרחובות הקיימים במידת האפשר והתחייבו לפעול לפי התוכנית ותקנות הבנייה של תל אביב. כך קמו והצטרפו לתל אביב עד מלחמת העולם הראשונה השכונות נחלת בנימין, חברה חדשה (רחוב אלנבי של ימינו), מאה שערים ומרכז בעלי מלאכה. המלחמה השביתה לחלוטין את תהליך רכישת הקרקעות, הקמת שכונות חדשות והמשך התפתחותה של תל אביב. רק בתחילת שנות ה-20, עם תום המלחמה והחלפת השלטון העות'מאני במנדט הבריטי, התחדש תהליך הפיתוח העירוני בתל אביב בהיקף רחב ובקצב מהיר הרבה יותר. זה היה השלב שבו הפך העיסוק בשאלת התכנון בעיר מחזון חובבני להכרח של ממש. ההיסטוריה התכנונית של תל אביב כפי שתובא כאן מתחילה, משום כך, בנקודה זאת.


כרוניקה של קונספציות 
בשנות ה-20 היתה תל אביב בעיצומה של תנופת צמיחה ופיתוח חסרת תקדים, ניזונה מגלי עלייה המונית שהולידו "תנועת בניין" קדחתנית. הצמיחה הלא-נשלטת היא שעוררה את מנהלי העיר ובראשם מאיר דיזנגוף לפנות לאחד האבות המייסדים של הדיסציפלינה החדשה של בניין הערים, פטריק גדס, כדי שזה יכניס מעט סדר במצב החדש שהלך והתקבע ללא יד מכוונת. גדס הוא הראשון שהציע לעיר קונספציה תכנונית כוללת, חובקת-כול: הוא ביקש לפרוש על פני המרחב הפנוי מצפון לעיר הבנויה שיטה מרחבית חדשה שתכונן גם מהפכה אזרחית-תרבותית כוללת. קונספציה זו הושתתה על האמונה (לה היה שותף דיזנגוף) שתכנון טוב יכול ליצור לא רק עיר טובה אלא גם אזרחים עירוניים טובים, מתורבתים. בה בעת יצרה הקונספציה החדשה גם הבחנה בין צפון העיר לדרומה, בין מה שנחשב לטוב משום שהיה מתוכנן לבין מה שנתפס כפגום משום שלא היה מתוכנן. בהשפעת גדס קנה לעצמו התכנון אחיזה כעתיד המבטיח של העיר, הדרך שבה יהיה עליה להתפתח מעתה ואילך.
בשנות ה-30 וה-40 המשיכה תל אביב לצמוח בקצב מהיר ולהתבסס כעיר הגדולה ביותר בארץ ישראל. היו אלה שנות השיא של המודרניזם בתכנון הערים בעולם, והדבר בא במהרה לידי ביטוי גם בתל אביב. הרוח המודרניסטית שנשבה מאירופה מצאה לעצמה תומכים ותועמלנים נלהבים ומוכשרים בדמותם של ראש העירייה ישראל רוקח והמהנדס העירוני יעקב שיפמן (לימים: בן סירה). השניים ביססו קונספציה מודרניסטית ייחודית לתל אביב, שראתה בעיר פרויקט של התרחבות והתחדשות מתמדת: העיר היתה חייבת להתרחב ללא הגבלה לטריטוריות חדשות ופתוחות (תפיסה שעלתה בקנה אחד עם תפיסת העולם הציונית של "גאולת הקרקע"), ולהתחדש ללא הרף בתהליך שבו הישן (בניינים ישנים ושכונות ותיקות) יפנה מקום לחדש תוך שיפור מתמיד באיכות המגורים ובאיכות החיים של התושבים. הקונספציה המודרניסטית ביקשה להפוך את העיר ל"מכונת שימושים" יעילה והציעה הפרדת שימושים בין אזורים בעיר, שחיזקה עוד יותר את ההבחנה התפיסתית בין צפון העיר לדרומה. העיר הלא-מתוכננת בדרום נתפסה כבעיה חברתית חמורה, שממנה נשקפה סכנה לעיר כולה ושפתרונה טמון היה בתכנון ובבנייה של שיכונים מודרניסטיים.  
מלחמת העצמאות והקמתה של מדינת ישראל ב-1948 שינו לחלוטין את המרחב העירוני התל אביבי. תל אביב הפכה ל"עיר כפולה" שבלעה לתוכה את יפו (לאחר שזו התרוקנה מתושביה הערבים כתוצאה מהמלחמה ונמלאה עולים חדשים) והכפילה את שטחה ואת מספר תושביה. כדי להתמודד עם האתגר התכנוני הגדול הובא מארה"ב מתכנן הערים אהרן הורביץ, שעליו הוטל להכין "תוכנית אב" ראשונה לתל אביב-יפו במצוות "אבות העיר" רוקח וחיים לבנון. תוכנית האב שיקפה קונספציה רציונלית וכוללנית שביקשה לפתור את בעיותיה הקשות של העיר בהתערבות ממסדית רדיקלית ותוך הרס רב של העיר הקיימת. היעד העיקרי של תוכנית הורביץ היה חיסול מוחלט של כל משכנות העוני בעיר וקימום שכונות חדשות תחתן. ואולם, ככל שהתכנון היה כוללני וקיצוני יותר וכיוון לאופק רחוק ושאפתני, כך הלך והתרחק מקרקע המציאות, במיוחד בשל התעלמות כמעט מוחלטת מצורכי הקיום הבוערים של תושבי שכונות העוני והסְפַר העירוני. כתוצאה מכך חלה נסיגה מתמשכת במידת השפעתה של הקונספציה התכנונית על עיצוב המציאות הקונקרטית.
בראשית שנות ה-60 היתה תל אביב-יפו נתונה במשבר דמוגרפי ומטרופוליני משולב שלא ידעה כמותו בעבר. העיר סבלה מנטישת תושבים אל הפרוורים ואל ערי הלוויין שסביבה. ראש העירייה מרדכי נמיר וסגנו יהושע רבינוביץ', נציגי הממסד המפא"יניקי, סברו כי כדי לשמור על מרכזיותה של העיר בתוך המרחב המטרופוליני התחרותי על התכנון להותיר את הזירה לכוחות השוק ובמיוחד ליוזמות פיתוח פרטיות. בה בעת קבעו השניים סדר יום פרוגרסיבי לצמצום הפער המרחבי-חברתי המעמיק בעיר באמצעות פרויקט אגרסיבי של "פינוי-בינוי" בידי חברות עירוניות-ממשלתיות. פרויקט זה, למרות (ואולי בגלל) יעילותו הביצועיסטית, עורר מתחים חברתיים והוביל בסופו של דבר להנצחת הבעיות החברתיות ולא לפתרונן. השלטון העירוני יזם אמנם במקביל מהלך ארוך שנים של גיבוש תוכנית אב חדשה (באמצעות צוות מתכננים בראשות ציון השמשוני), אך בשלב זה הפך התכנון לגורם שולי ומשני בעיצוב פניה של העיר, לא מעט בשל יוזמותיהם הסותרות של הפוליטיקאים העירוניים. במצב זה, אין פלא שהקונספציה התכנונית של אותן שנים דמתה יותר לסדרה של קיבעונות מחשבתיים שאיבדו מהרלבנטיות שלהם עוד בטרם הותכו למקשה אחת.
ההיסטוריה התכנונית של תל אביב לא תמה, אמנם, עם התוכנית שגיבש השמשוני בשלהי שנות ה-60, אולם נדמה שבנקודה זו בסיפור הפסיק התכנון העירוני להפיק קונספציות חדשות ואפקטיביות. הקונספציה התכנונית הבאה, שהתגבשה בתחילת שנות ה-80 בתוכנית המתאר שהכין אדם מזור (במצוות ראש העירייה שלמה להט),  ביקשה בעיקר "להחזיר עטרה ליושנה". התוכנית הציעה לחדש את העיר ולמשוך אליה אוכלוסייה על ידי שיקומה ושימורה פחות או יותר כפי שהיתה בעבר הלא-רחוק, תוך מתן עדיפות לאזורים, למרקמים ולארכיטקטורה שהתפתחו ונבנו בעשורים הראשונים של המאה ובמיוחד ל"לב ההיסטורי" של העיר. היתה זו קונספציה נוסטלגית של התחדשות משמרת, שהשתלבו בה בקלות סגנונות חיים "יאפּיים" וסגנונות אדריכליים "פוסט-מודרניים" מהעולם הגדול. על אף שהשלטון החדש הצהיר כי הוא פועל "עם הפנים לדרום" והשקיע מאמצים ניכרים ב"שיקום השכונות", כוון מרבית המאמץ התכנוני למה שנתפס כלבה הפועם של העיר, לתמצית אופייה, לאזורים "יוקרתיים" מעברה שאמורים היו למשוך חזרה אל העיר את התושבים הנוטשים. נדמה שמאז ועד היום לא הצליחו מתכנני העיר להציע קונספציה חדשה ומשמעותית שתחליף את הלך המחשבה הזה. 
למרות שלל הקונספציות המתחלפות בין התקופות, כמו גם חילופֵי הגברֵי של האנשים שהגו אותן, נדמה שכמה הנחות יסוד לא השתנו לאורך ההיסטוריה התכנונית של תל אביב: העיר חייבת להיות מתוכננת; כל מה שאינו מתוכנן בעיר הוא פגום; וכל מה שפגום בעיר ניתן לתיקון על ידי תכנון. הנחות יסוד אלה יצרו מלכתחילה הבחנה בין תל אביב ה"חדשה" והמתוכננת לבין חלקיה הישנים, שסבלו מ"תכנון רע" או מחוסר מוחלט בתכנון. הבחנה זו, שחפפה במידה רבה להבחנה הגיאוגרפית בין אזורי המרכז והצפון של תל אביב לבין אזורי דרום העיר, נמשכה והעמיקה עם השנים ויצרה גם תנועת מטוטלת חדה בין תכנון-חסר לתכנון-יתר. אזורים שהיו במשך תקופה ארוכה "מחוץ לתוכנית", נטושים להתפתחות אורבנית ספונטנית, הפכו יעד לתכנון רדיקלי עודף, שביקש לשנות את המציאות העירונית הקיימת מן היסוד, רק כדי לשקוע שוב בהזנחה. בשעה שחלקי עיר מסוימים זכו להתפתחות מהירה ומופלאה בזכות התכנון, חלקים אחרים נותרו מצולקים ומטולאים בתוכניות חלקיות. אלה גם אלה היו תוצר של קונספציה בפעולה.

מי תכנן את תל אביב?
התכנון הוא, בראש ובראשונה, פעילות רעיונית, קונספטואלית, שבאה לידי ביטוי במילים עוד לפני שהיא מתגלמת בתוכניות ובפעולות קונקרטיות בשטח. כשבאים לבחון את ההיסטוריה התכנונית של תל אביב נכון יהיה, לפיכך, לנסות ולספר קודם כול את סיפורן של הקונספציות המשתנות והמתחלפות שעיצבו את פני העיר. אלה התגבשו ביחס לנסיבות הדמוגרפיות, הפוליטיות, הכלכליות והחברתיות של תל אביב בתקופות שונות ובה בעת נתנו ביטוי ל"רוח הזמן" האינטלקטואלית-מקצועית, לשיח ופרקטיקה של תכנון הערים באותה תקופה בעולם הרחב.
ואולם ההיסטוריה התכנונית עשויה לא רק מרעיונות אלא גם מאנשים. לא פחות מן הכרוניקה הרעיונית, זהו גם סיפורם של ה"מתכננים", מי שבאישיותם, בתפיסתם ובפועלם היו אחראים במידה זו או אחרת להטבעת הקונספציות על פני השטח של העיר. על אלה נמנים מומחים לבניין ערים, האמונים על רעיונות (מקוריים או נרכשים, חדשניים או חקייניים) לפיתוח העיר; פוליטיקאים מקומיים ובמיוחד ראשי העירייה, שעוסקים באופן יומיומי בקבלת החלטות באשר לעתידה; וקבוצה גדולה של אנשי מקצוע – אדריכלים, מהנדסים, שרטטים ועוד – האחראים בעיקר על הכנתן של התוכניות המפורטות ונותרים בדרך כלל מאחורי הקלעים. מובן שבכל היסטוריה תכנונית של עיר נכללים לא רק הקונספציות והמתכננים, אלא גם ה"מתוכננים", תושבי העיר עצמם המושפעים מהתוכניות, מגיבים עליהן, לעתים נאבקים בהן, ולעתים (נדירות למדי) גם זוכים להשפיע עליהן ועל ידי כך לתכנן בעצמם. משום כך, התכנון בתל אביב היה לא פעם תוצר של מפגש רצונות בין גורמים שונים במרחב העירוני, אם בשילוב בין מתכנן דומיננטי לראש עירייה בעל יכולת ביצועית ואם בהתנגשות בין תוכניות "מלמעלה" לתושבים שביקשו להשפיע על עתידם בעיר.
ברוח התביעה הנחרצת בשיר "מי תכנן את תל אביב?" כלפי המתכננים נטולי השם והפנים של העיר שיבואו ויסבירו את מעשיהם ומחדליהם  - מבקש ספר זה לתת למתכננים להסביר את רעיונותיהם במילותיהם, כפי שבאו לידי ביטוי בעת הכנת התוכניות, בכתב ובעל פה. גם עמיתים-יריבים שאחזו בעמדות מנוגדות ביחס להתפתחותה הרצויה של העיר ותושבים שהביעו את מחאתם ונאבקו על זכויותיהם מוזמנים להשמיע כאן את קולם. לפיכך, אף שהספר עוסק בתכנון עירוני, בתוכניות שנמדדות בדרך כלל ביחס למימושן בסביבה העירונית הבנויה – הדגש כאן איננו על הבניינים שהוקמו, הרחובות שנסללו, הגנים שניטעו והשכונות שצמחו; במקום זאת, הוא מבקש להפנות את תשומת הלב לאנשים, לקונספציות ולמילים שמאחורי התוכניות כדי להתוות היסטוריה מקומית של הרעיונות שעיצבו את העיר לאורך כמעט מאה שנים. זהו, אפוא, סיפורה של עיר עם קונספציה.

city-with-conception-cover.jpg

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית