מתוך אסף שור סיגל

בלילה סחפה הגאות את צב הים אל החוף.

המים זלגו אל החול. בבוקר התייבש הכול. רק המלח נשאר.

תחילה החל עורו לעקצץ, אז לגרד, בסוף לבעור כמעט. זו היתה לפחות התחושה.

ודאי ייחל לשוב אל המים. אלא שלא עשה דבר.

למה?

לא יודע.

נשאר שם.

בצהריים פקע דבר מה בצדו. משהו מן הבפנים שלו, סגול כמעט ומרושת ורידים ומתוח כשם שנוהגים האיברים הפנימיים להיות, שקע אל החול. העיניים הזדגגו.

בערב באו הילדים. עמדו במרחק בטוח.

ראשון זרק חופן חול. שני הצטרף. שלישי כבר העז, הרים אבן קטנה והשליך.

עמדו והסתכלו.

לבסוף לקח אחד הגדולים מקל. הסתכל סביב במבט מתריס.

איש לא אמר דבר. התבוננו בו, רק שיקרה כבר משהו.

הרים והוריד. הוריד חזק.

השריון נבקע כמו קליפת אגוז. כמו פרי בשל.

צב ים בקע משם. קטן. נקי נקי.

הידס אל המים.

הילדים התבוננו.

ומה זה בא לומר, כל זה? זה לא ברור. זה לא ברור בכלל. אולי רק כך: אני עכשיו כותב, אתם עכשיו קוראים, וככה חולפים החיים, וכך חולפים אנחנו, מבעד לימים אנחנו חולפים, והחיים אוזלים. דווקא בתוך שהם מתמלאים הם אוזלים. דבר קורה ועוד דבר, וככה שוב ושוב. בסוף לא יישאר שום כלום. כן, ככה זה. עכשיו כותב, עכשיו קוראים, עכשיו הצב, עכשיו הכול, כל מה שיש, וכל היתר רק שקרים ורכילות.

אבל אני, אני סיימתי. עכשיו ממש סיימתי. הנה, אני מסתלק מהסיפור הזה. אני רוחץ את ידי ממנו. אני רוחץ את ידי אף שאי-אפשר. אף שאסור. הרי הכול כאן נעשה בכוונה. אולי לא בחוכמה, נכון, אבל בהחלט בכוונה.

אסף שור אלמוות

זה הסיפור של סיגל, כי סיגל שכבה במיטתה ולא אמרה לעצמה דבר. משום שישנה לא אמרה. >>>

גירסה להדפסה