בית

בבל , , 23/10/2019

                           

 

אסף שור אלמוות

מתוך סיגל

"אלמוות [ז'] חיי נצח; כינוי למינים של צמחים שפרחיהם נשמרים לאורך ימים ואינם נובלים בתום הפריחה [אל+מוות]"


 
1.

זה הסיפור של סיגל, כי סיגל שכבה במיטתה ולא אמרה לעצמה דבר. משום שישנה לא אמרה. אלא שהקירות נותרו לבנים אף שלא אמרה והרצפה נותרה רצפה אף שלא אמרה, ומחוץ לבית נותרו האדמה אדמה והשמש שמש, ומי שנולד מן הרחם נולד מן הרחם ומי שבקע מביצה בקע מביצה, וגם מי שנבט נבט. הזרע התבקע בשוויון נפש והוא נבט.
אבל הזרע אינו העץ. לא, כי הוראת העץ: כך וכך יש לקחת, כך מן האדמה וכך מן השמש. וכזה גם הסיפור, ויותר מן הסיפור הכתוב, הסיפור שאינו כתוב. ואנחנו אומרים, אלה חיינו. ואומרים, אלה אנחנו. אומרים, מכאן לכאן אני הולך, כלומר, הולכת, וזאת אני, ואלה הדברים שכל הזמן אני נושאת איתי, ואלה האנשים שנושאת, הזיכרונות, הזיכרונות היפים, הזיכרונות הנהדרים, הכוונות המחממות את הלב, תכלית המעשים החשובים. ותחת כל זה הלחישה, הלחישות.
עובדה: הנה, אדם אחד, אב, בביתו. ביצייה במחבת, עגבנייה, מעט מלח, מעט מאוד, כי לחץ הדם. אחֵר אינו בביתו, גם הוא אב, אלא שנגמר הבית, אין יותר, מי גר שם, זרים. וגם מעבר לקיר זרים, קרוּס על האסלה והזרים קשובים אל קול המים כששוטף. אם הם קשובים בכלל. אלא שאין זה סיפורם. זה הסיפור של סיגל, כי סיגל שכבה במיטתה ולא אמרה לעצמה דבר, וגם זה שקר. הנה, כך.
 

 
2.

ובחלום כבר נמלטה, סיגל. כבר נמלטה לגמרי. מאחוריה הפה הפעור, הקול עלה ממנו ועלה הריח, אבל היא כבר נמלטה ולא תפס, כבר נחלצה, כבר נחלצה לחלוטין, בצעד קל פוסעת ברחוב והוא בהיר כל כך, חזיתות הבתים קורנות ומזמינות, בוהקת גם המדרכה והעצים מסבירי פנים, עשירי עלווה. למעלה מגינים השמים הפתוחים, השמש אין ענן. הסתנוורה, דמעות עלו לה בעיניים, ואז, כששבה ופקחה, ירד הלילה והיא עוד ברחוב, האור במשורה ורב עליו הצל שאפשר עוד לארוב בו, פתחי הבתים שיכול מישהו לזנק מהם, השיחים שגם מהם, המבטים שנראים והמבטים שאינם נראים, הרחובות שאפשר לראות מי ניצב בהם והרחובות שאין לראות מי ניצב בהם, והמבטים, המבטים, גבר לא יבין את זה, גבר לא יבין את זה. אבל אז התעוררה, התעוררה וחשבה, הנה הסדינים הקרירים מלטפים את חמוקי, את עמקי הסודיים, את גופי הבשל. היא מתחה זרוע עצלה אל מראשות מיטתה וקימרה את גבה. הסדין נשמט וגילה את שדיה (את שדיה העגלגלים, חשבה. המלאים).
השטיח שלצד המיטה קלט בנועם את רגליה היחפות, לטבוע בו אפשר, עבה ורך כל כך. לטבוע בו ודי. רעננה ונמרצת לאחר שנת הלילה הטובה פסעה אל חדר האמבטיה, שם שטפה את גופה במים צוננים, מתענגת על התחושה הקלה והקרירה אשר פשתה בכל נים ונים בגופה, והתעטפה במגבת גדולה.
אז שבה אל חדר השינה. מול הראי הגדול התירה למגבת לצנוח אל הרצפה, ליד רגליה הארוכות. היא אהבה את ההשתקפות שהשיבה לה מבט מן הראי. חרצה אליה לשון שובבה. אז ניגשה אל מגירת הלבנים והוציאה ממנה את תחתוני המשי הבהירים, שאת תחושתם על עורה אהבה מאוד. היא רכנה קדימה עד אשר השקיף עכוזה המוצק אל התקרה שנצבעה מחדש רק באחרונה, ובהזדקפה משכה את התחתונים מעלה מעלה. שלחה את ידיה לאחור עד שמצאו את קרסיה של החזייה התואמת, המחמיאה, המעוטרת מלמלה. חצאית חמורת סבר וחולצה מכופתרת היטב היטיבו לכסות לה כעטיפה של מתנה יפה.
"אמא, אמא!" נשמע קול פעוטות מתוק מן המסדרון. היא ניגשה אל הדלת ופתחה אותה, ואז רכנה והניפה באוויר את בנה זהוב השיער.
"מתוק שלי," אמרה, "כבר התעוררת? בוא, נרד אל המטבח ואכין לך ארוחת בוקר. עוד מעט צריכה אמא לצאת אל העבודה!"
בנה התרפק עליה, נתלה על צווארה כל הדרך אל חדרו, וידיה חבקו אותו ברכות נחושה ומגוננת. לאחר שהתלבש וצחצח את שיניו, הרימה אותו שוב בזרועותיה והושיבה בבטחה בכיסא שליד שולחן האוכל. אף ירקות טריים חתכה, ובהיסח הדעת חרצה חרך באצבעה, קירות הבשר נבקעו לכאן ולכאן, נחפזה והצמידה אותם זה לזה, חיש מהר יימחה הדם, יתאחה הפצע, הנה כבר עושים התאים את שלהם, ומתחת לעור עולם שלם, שלם.
אז, משסיימו את ארוחת הבוקר, מחתה במפית את חותם השוקו שנותר על שפתו העליונה וגמעה את שארית הקפה שבכוסה.
לאחר שהביאה אותו לגן הילדים ושבה למכוניתה, חשה את עיניו של אחד האבות מגששות אחר גופה מבעד לצווארון ההדוק. לו רק היה יודע איזה גוף מכסה התלבושת הזו, חשבה בינה לבינה, מהדקת היטב את חגורת הבטיחות ומתענגת על נקישתן של הדלתות הננעלות. לו רק היה יודע איזו אשה בוערת מתחת לתחפושת!
היא חייכה לעצמה כשסובבה את מפתח המכונית במקומו. אך לא, לא יידע.
ואילו איתמר... הו, הוא אולי יידע, חשבה לעצמה, והעלתה בעיני רוחה את בלוריתו, עתירת שיער כהה, סמיך, כמו מתחנן שיעברו בו אצבעות גמישות, וגם את שרירי זרועותיו, הניכרים אף מבעד למגוהצות שבחולצות, גם אותם העלתה במחשבתה. הוא אולי יידע...

sigal.jpg

הקדמה

בלילה סחפה הגאות את צב הים אל החוף.
המים זלגו אל החול. בבוקר התייבש הכול. רק המלח נשאר.
תחילה החל עורו לעקצץ, אז לגרד, בסוף לבעור כמעט.
זו היתה לפחות התחושה.
ודאי ייחל לשוב אל המים. אלא שלא עשה דבר.
למה?
לא יודע. >>>

 

מוטי

הוא ישכב על גבו במיטתם, שהיא המיטה שלהם, והיא תיטול את העט העבה שינוח על השולחן הסמוך למיטה, והיא תגיד לו, תתהפך. ואז ישכב על בטנו במיטתם, במיטה שלהם, והיא תכתוב על גבו, בעט העבה, שייך לאריאלה. מוטי זה הינו אישי ואינו ניתן להעברה. >>>

עמרם

אתה צריך שמישהו יאהב אותך כדי שתוכל להיות מי שאתה.

ברומן אחר יכלו עמרם ואביחי להיות חברים. ברומן הזה הם מכסים את פניהם ויוצאים אל הלילה.
עמרם שבוי באהבתו לתקוה, בתו היחידה, המתאהבת בצעיר בן גילה. >>>

 

מוטי (12)

כמה גדול הצורך להאמין, אפילו לדעת בוודאות, שיש שם מישהו מעלינו שמשגיח, שקובע, שפוקח עין צופיה על כל המעשים. לדעת שיש אבא, אפילו אבא רע, רק שיהיה. >>>

מוטי (הקדמה)

הספר הזה חמור במבנהו. חמור ופשוט. פירמידה סימטרית מאוד שראשה עננים ובסיסה גיאומטריה אוקלידית. ובכל זאת הוא ספר, לא קונצרט וכדומה אמנויות ביצוע, ואין לי אפשרות לשבת באולם ולהעיר בזמן החזרות. ואין שום חציצה בין הקהל והבמה. >>>

אהרן, סיפור ספציפי

סיפור קצר מאת אסף שור שהתפרסם לראשונה בגליון מס' 2 של כתב העת "מטעם". >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית