בית

בבל , , 22/10/2017

                           

 

קולם טובין כומר במשפחה

מתוך אמהות ובנים

היא צפתה בשמים המתקדרים, המאיימים בגשם.
"בכל הימים האחרונים בכלל אין אור," אמרה. "זה היה החורף החשוך ביותר. אני שונאת את הגשם ואת הקור, אבל לא אכפת לי כשאין אור."
האב גרינווד נאנח והציץ בחלון.
"רוב האנשים שונאים את החורף," אמר.
היא לא היתה מסוגלת לחשוב על דבר נוסף שתוכל לומר וקיוותה שילך כעת. במקום זאת, הוא הוריד את ידו ומשך אחד מגרביו האפורים, אחר-כך המתין רגע בטרם בחן את הגרב השני ומשך גם אותו.
"ראית את פרנק בזמן האחרון?" שאל.
"פעם או פעמיים מאז חג המולד," אמרה, "הוא עובד הרבה בקהילה שלו וקשה לו לבקר אותי לעתים קרובות, וכך זה כנראה צריך להיות. זה היה איום ונורא אם ההפך היה קורה, אם היה רואה את אהוא מתפלל למעני, את זה אני יודעת, וגם אני הייתי מתפללת למענו לוּ האמנתי בתפילה, אבל אני לא בטוחה שאני מאמינה. אבל שוחחנו על כך, אתה הרי יודע את כל זה."
"כל חייך הם תפילה, מולי," אמר האב גרינווד וחייך בחום.
היא הנידה בראשה בחוסר אמון.
"לפני שנים הנשים הזקנות היו מבלות את חייהן בתפילה. עכשיו אנחנו הולכות למספרה ומשחקות ברידג' ונוסעות לדבלין בכרטיס חופשי ואנחנו אומרות את מה שמתחשק לנו. אבל אני חייבת להיות זהירה במה שאני אומרת באוזני פרנק, משום שהוא קדוש מאוד. הוא ירש את זה מאביו. זה יפה שיש בן כומר שהוא קדוש מאוד. הוא מהאסכולה הישנה. אבל לך אני יכולה לומר את כל מה שאני רוצה."
"יש דרכים רבות להיות קדוש," אמר האב גרינווד.
"בזמני היתה רק דרך אחת," השיבה.

כאשר הלך הוציאה את מדריך השידורים של RTE  ופתחה אותו במדור שידורי הטלוויזיה לאותו ערב; היא החלה לכוון את הווידיאו כדי להקליט את גְלֶנְרוֹ.  היא עבדה לאטה, מתרכזת. בבוקר, לאחר שתסיים את קריאת אייריש טיימס, היא תרים את רגליה ותצפה בפרק האחרון ששודר. כעת, בשעה האחת שנותרה לה עד שתצא לשחק ברידג', ישבה ליד שולחן האוכל ועלעלה בעיתונים, התבוננת בכותרות ובתצלומים, אך לא קראה כלום ואפילו לא הרהרה, הניחה לזמן לחלוף בקלילות.
רק כאשר הלכה אל החדרון שליד המטבח לקחת את מעילה הבחינה כי מכוניתו של האב גרינווד עדיין נמצאת בחזית הבית; כאשר הציצה החוצה יכלה לראות אותו יושב במושב הנהג.
הדבר הראשון שחשבה היה שהוא חוסם את מכוניתה ושהיא תצטרך לבקש ממנו לזוז. מאוחר יותר, המחשבה הראשונה הזאת נחרתה בה כאופן מוזר ותמים לדחות כל מחשבה אחרת; זה  כמעט גרם לה לחייך כל אימת שנזכרה בו.
הוא פתח את דלת המכונית מיד כאשר הופיעה ומעילה תלוי בפיזור נפש על זרועה.
"משהו לא בסדר? קרה משהו לאחת הבנות?" שאלה.
"לא," אמר, "לא, לא קרה שום דבר."
הוא קרב אליה, נכון ללכת בחזרה אל הבית. בשנייה שבה הצטלבו עיניהם קיוותה שתוכל להימלט כעת אל ערב חברתי של משחק קלפים, לחלוף על פניו במהירות וללכת אל מועדון הברידג' בבית המלון, אפילו ברגל אם תהיה מוכרחה. כל דבר שהוא, חשבה, שימנע ממנו להגיד את מה שבא לומר.
"הו, זה לא הבנים! הו, אל תאמר שהיתה לבנים תאונה ואתה פוחד לספר לי!" אמרה.
הוא נענע בראשו בביטחון.
"לא, מולי, כלל וכלל לא, לא היתה תאונה."
כאשר הגיע אליה תפס בידה כאילו תזדקק בכל זאת לתמיכתו.
"אני יודע שאת צריכה ללכת לשחק ברידג'."
כעת האמינה כי לא יכול להיות שהדבר דחוף או חשוב. אם היא יכולה ללכת ולשחק ברידג' הרי שאיש לא מת או נפצע.
"יש לי כמה דקות," אמרה.
"אולי אוכל לחזור בפעם אחרת. נוכל לשוחח יותר," אמר.
"אתה בצרה כלשהי?"
הוא הביט בה כאילו השאלה הפליאה אותו.
"לא," אמר.
היא הניחה את מעילה על כיסא בפרוזדור.
"לא," אמר בשנית, קולו שקט יותר.
"אם כך, נשאיר את זה לפעם אחרת," אמרה בשלווה וחייכה כמיטב יכולתה. היא ראתה שהוא מהסס והתחזקה בדעתה שעליה ללכת מיד. היא הרימה את מעילה ובדקה שהמפתחות בכיסה.
"אם זה יכול לחכות, אז זה יכול לחכות," אמרה.
הוא פנה ממנה, ויצא מן הפרוזדור אל מכוניתו.
"את צודקת," אמר. "תיהני מן הבילוי. אני מקווה שלא הבהלתי אותך."
היא כבר התרחקה ממנו, מפתחות מכוניתה בידה, לאחר שנעלה היטב את הדלת הקדמית.

ביום המחרת, כאשר גמרה לאכול ארוחת צהריים, לקחה את המטרייה ואת מעיל הגשם והלכה אל הספרייה בדרך בֶּק. יהיה שקט שם, ידעה, ולמרים, הבחורה החדשה, יהיה זמן בשבילה, קיוותה. מישהו כבר מחזיק בכתובת molly@hotmail.com, אמרה לה מרים בביקורה האחרון שבו למדה להשתמש במחשב הספרייה, ועל כן מולי תצטרך להוסיף משהו למילה “molly”, אולי מספר, כדי להפוך את זה לכתובת ייחודית שתהיה שלה בלבד.
"אני יכולה להיות molly80?" שאלה.
"את בת שמונים, גברת או'ניל?"
"עדיין לא, אבל זה לא ייקח עוד הרבה זמן."
"טוב, את לא נראית בגיל הזה."
אצבעותיה התקשחו עם הגיל, אך הקלדתה היתה מדויקת ומהירה כפי שהקלידה בגיל עשרים.
"לוּ הייתי צריכה רק להקליד, זה היה בסדר," אמרה עכשיו כאשר מרים קירבה כיסא משרדי אל המחשב והתיישבה לידה, "אבל העכבר הזה יהרוג אותי. הוא בכלל לא עושה את מה שאני רוצה שיעשה. הנכדים שלי מסוגלים לגרום לו לעשות כל מה שהם רוצים. אני שונאת להקליק. כשהייתי צעירה הכול היה הרבה יותר פשוט. רק הקלדה. שום לחיצה."
"הו, כשתשלחי ותקבלי דואר, תראי כמה זה חשוב," אמרה מרים.
"כן, אמרתי להם שאני מתכוונת לשלוח להם אי-מייל ברגע שאדע איך. אני צריכה לחשוב מה לכתוב בו."
היא הפנתה את ראשה כאשר שמעה קולות וראתה שתי נשים מן העיירה מחזירות ספרים לספרייה. הן בחנו אותה בסקרנות עצומה.
"תראי אותך, מולי, את ממש נהיית מודרנית," אמרה אחת מהן.
"כדאי להיות מעודכן בכל מה שקורה," אמרה.
"מולי, אף פעם לא אהבת להחמיץ משהו. עכשיו תקבלי מהדבר הזה את כל החדשות."
היא פנתה אל המחשב והחלה לתרגל את פתיחת החשבון של הדואר האלקטרוני שלה, כאשר מרים הלכה לשרת את שתי הנשים, והיא לא פנתה אליהן שוב כאשר שמעה אותן מדברות חרש בעודן סוקרות את ערמות הספרים.
לאחר מכן, כאשר חשבה שניצלה די והותר את סבלנותה של מרים, הלכה אל הקתדרלה ולאורך רחוב מיין אל רחוב אייריש. היא בירכה בשמם את האנשים שפגשה ברחוב, אנשים שהכירה כל חייה, הילדים של בני-זמנה, רבים מהם בגיל העמידה כעת, ואפילו ילדיהם, כולם היו מוכרים לה. לא היה צורך להיעצר ולדבר איתם. היא ידעה עליהם הכול, חשבה, והם ידעו עליה. כאשר נפוצה ברבים הידיעה שהיא לומדת בספרייה להשתמש במחשב, אחד או שניים מהם היו שואלים אותה איך זה מתקדם, אך עתה הניחו לה לעבור בברכה קצרה, ידידותית.
גיסתה ישבה בחדר הקדמי בביתה, היכן שבערה האש באח. מולי נקשה על החלון ואחר-כך המתינה כאשר ג'יין ניסתה להפעיל בחוסר מיומנות את המערכת האוטומטית.
"תדחפי עכשיו!" יכלה לשמוע את קולה דרך האינטרקום.
היא דחפה את הדלת שזזה בקושי, ולאחר שסגרה אותה מאחוריה נכנסה אל חדר האורחים של ג'יין.
"אני מחכה לימי שני," אמרה ג'יין, "כשאת באה לכאן. נהדר לראות אותך."
"קר בחוץ, ג'יין," אמרה, "אך כאן בפנים חם ונעים, תודה לאל."
היה קל יותר, איכשהו יותר מרגיע, אילו אחת מהן היתה מכינה תה, חשבה מולי. אך ג'יין היתה חלשה מכדי שתוכל לנוע הרבה, וגאה מכדי שתרצה שגיסתה תסתובב במטבח שלה. הן ישבו זו מול זו וג'יין דאגה לאש בפיזור דעת כמעט. לא היה מה לומר, חשבה, ואף על פי כן לעולם לא תשרור אף לא דקה של דומייה ביניהן.
"איך היה הברידג'?" שאלה ג'יין.
"אני הולכת ונעשית גרועה," השיבה מולי, "אבל יש גרועים ממני."
"הו, תמיד היית שחקנית קלפים מצוינת," אמרה ג'יין.
"אבל בברידג' חייבים לזכור את כל הכללים ואת ההכרזות הנכונות ואני זקנה מדי, אבל אני נהנית מזה, ואחר-כך אני נהנית כשזה נגמר."
"פלא שהבנות לא משחקות," אמרה ג'יין.
"כשיש לך ילדים צעירים, יש לך די הרבה דברים לחשוב עליהם. אף פעם אין להן דקה פנאי."
ג'יין הנהנה בריחוק והביטה באש.
"הן ילדות טובות, הבנות שלך," אמרה. "אני אוהבת כשהן באות לכאן לבקר אותי."
"את יודעת, ג'יין," השיבה מולי, "אני בסך-הכול אוהבת לראות אותן, אבל לא אכפת לי אם הן לא היו מבקרות אפילו שבוע ימים. אני מהאמהות שמעדיפות את הנכדים שלהן על פני הילדים."
"נו, באמת," השיבה ג'יין.
"זאת האמת, ג'יין. הייתי משתגעת אם היה עובר שבוע והנכדים הנהדרים שלי לא היו באים ביום רביעי לארוחת ערב, ואני תמיד מתעצבנת כאשר האמהות שלהם באות לאסוף אותם. אני תמיד רוצה שהבנים יישארו אצלי."
"הם נחמדים בגיל הזה," אמרה ג'יין. "וזה כל-כך נוח שהם גרים כל-כך קרוב והיחסים כל-כך טובים."
"פרנק היה כאן?" שאלה מולי.
ג'יין העיפה בה מבט, כמעט בבהלה. לרגע עלה בפניה מבע של כאב.
"בשם אלוהים, לא."
"גם אני לא ראיתי אותו הרבה מאז חג המולד," אמרה מולי. "אבל בדרך כלל את יודעת עליו יותר. את קוראת את עלון הקהילה. הוא כבר לא שולח אותו אלי."
ג'יין כופפה את ראשה, כאילו חיפשה משהו על הרצפה.
"אני חייבת לומר לו שיבקר אצלך," אמרה מולי. "לא אכפת לי שהוא מזניח את אמו, אבל להזניח את דודתו, שהיא הקדושה ביותר במשפחה..."
"הו, אל תתחילי!" אמרה ג'יין.
"כן, ג'יין, אני אכתוב לו פתק. אין טעם להתקשר אליו. את רק מגיעה למשיבון. אני שונאת לדבר אל המכשירים האלה."
היא בחנה את ג'יין מעברו של החדר, וראתה כעת שהזמן הרב שגיסתה מבלה לבדה בבית הזה שינה את פניה, האט את תגובותיה וקיבע את לסתה. עיניה איבדו את טוּב הלב שזרח מהן.
"אני חוזרת ואומרת לך," אמרה כאשר קמה ללכת, "שאת צריכה להשיג לך וידיאו. זה יארח לך לחברה. אני יכולה להביא לך סרטי וידיאו."
היא הבחינה שג'יין הוציאה מחרוזת תפילה מארנק קטן ותהתה אם עשתה זאת כדי להראות שיש לה דברים חשובים יותר לעסוק בהם.
"על כל פנים, תחשבי על כך," אמרה.
"אני אחשוב, מולי, אני אחשוב על כך," אמרה ג'יין.

החושך ירד כאשר התקרבה אל הבונגלו שלה,  אך היא היתה מסוגלת להבחין במכוניתו של האב גרינווד שוב חנה לפני מכוניתה. היא קלטה שהוא ראה אותה באחת ממראותיו בדיוק ברגע שראתה אותו ועל כן לא היה טעם לפנות לאחור. אלמלא הייתי אלמנה, חשבה, הוא לא היה עושה לי את זה. הוא היה מתקשר תחילה, מקפיד על נימוסיו.
האב גרינווד יצא מן המכונית כאשר התקרבה.
"טוב, האב גרינווד, היכנס," אמרה. "המפתח שלי כאן ביד." היא הניפה את המפתח כאילו היה חפץ זר.
טרם צאתה כיוונה את שעון מערכת החימום והרדיאטורים כבר היו חמים. היא נגעה לרגע ברדיאטור שבפרוזדור וחשבה לקחת את האב גרינווד אל חדר האורחים, אך אז הרגישה שבמטבח יהיה קל יותר. היא תוכל לקום ולהעסיק את עצמה אם לא תרצה לשבת ולהקשיב לו. בחדר האורחים, היא תהיה לכודה איתו.
"מולי, את בטח חושבת שזה מוזר שחזרתי ככה," אמר האב גרינווד. הוא התיישב ליד שולחן המטבח.
היא לא ענתה לו. היא התיישבה מולו ופתחה את כפתורי מעילה. לרגע היה נדמה לה שזה יום השנה למותו של מוריס והאב גרינווד בא להיות איתה למקרה שתזדקק לתמיכתו ולנחמתו, אך היא נזכרה מיד שמוריס מת בקיץ והיה מת זה שנים, ואיש לא הקדיש עוד תשומת לב ליום השנה שלו. לא היה ביכולתה לחשוב על דבר אחר והיא קמה ממקומה והסירה את מעילה וקיפלה והניחה אותו על הכורסה שבפינה. היא הבחינה שהאב גרינווד יושב בידיים שלובות על השולחן כמי שמוכן לתפילה. יהיה הדבר אשר יהיה, חשבה, היא תעשה הכול כדי שלא יבוא עוד אל ביתה בלי להודיע מראש.
"מולי, פרנק ביקש ממני—"
"משהו לא בסדר עם פרנק?" נכנסה לדבריו.
האב גרינווד חייך אליה חיוך רפה.
"הוא בצרות," אמר.
היא הבינה מיד מה פירוש הדבר, ואחר-כך חשבה שלא, שהרי תגובתה הראשונה לכל דבר אחר היתה שגויה, אז אולי גם זה, אולי, חשבה, אולי זה לא הדבר שעלה על דעתה באופן אוטומטי.
"האם זה...?"
"זה יהיה עניין לבית משפט, מולי."
"התעללות?" היא אמרה את המילה שהיתה מדי יום בעיתונים ובטלוויזיה, כאשר הופיעו תצלומים של כמרים שכיסו בברדסיהם את ראשיהם כדי שאיש לא יזהה אותם, מובלים מבתי המשפט באזיקים.
"התעללות?" שאלה מולי בשנית.
ידיו של האב גרינווד רעדו. הוא הנהן בראשו.
"זה רע, מולי."
"בקהילה?"
"לא," אמר, "בבית הספר. זה היה לפני די הרבה זמן. זה קרה בתקופה שלימד."
עיניהם נתלו אלו באלו בעוינות פתאומית עזה.
"מישהו אחר יודע על כך?" שאלה.
"באתי לספר לך את זה אתמול, אבל לא היה לי לב לעשות את זה."
היא עצרה את נשימתה לרגע ואחר-כך החליטה שעליה לקום, להדוף את כיסאה לאחור גם אם ייפול, ולא להסיר את עיניה מפני האורח ולוּ לשנייה אחת.
"מישהו אחר יודע את זה? אתה יכול לענות על שאלה פשוטה?"
"כן, זה די ידוע, מולי," אמרה האב גרינווד בעדינות.
"הבנות יודעות?"
"כן, מולי, הן יודעות."
"ג'יין יודעת?"
"הבנות סיפרו לה בשבוע שעבר."
"האם כל העיירה יודעת?"
"כן, מדברים על זה," אמר האב גרינווד בקול כנוע, כמעט סולח. "תרצי אולי שאכין לך כוס תה?"
"אני לא רוצה. תודה לך."
הוא נאנח.
"יהיה דיון בבית המשפט לפני סוף החודש. הם ניסו לדחות את זה, אבל זה יהיה כנראה ביום חמישי בשבוע הבא."
"ואיפה פרנק?"
"הוא עדיין בקהילה, אבל הוא לא יוצא לעתים קרובות, כפי שאת יכולה לתאר לעצמך."
"הוא התעלל בילדים צעירים?" שאלה.
"בני עשרֵה," השיב.
"ועכשיו הם בוגרים, נכון?" שאלה.
"הוא יזדקק לכל –"
"אל תגיד לי לְמה הוא יזדקק," הפסיקה אותו.
"זה עתיד להיות מאוד קשה בשבילך," אמר, "וזה מה שהורג אותו."
היא אחזה בשתי ידיה בצדי השולחן.
"כל העיירה יודעת? נכון? היחידה שלא ידעה היא האמא הזקנה? כולכם עשיתם ממני מטומטמת!"
"לא היה פשוט לספר לך, מולי. הבנות ניסו לפני זמן-מה ואני ניסיתי אתמול."
"וכולם לוחשים עלי דברים!" אמרה. "וג'יין עם מחרוזת התפילה שלה!"
"אני מצפה שהאנשים יהיו מאוד נחמדים," אמר.
"אם כך, אתה לא מכיר אותם," השיבה.

הוא עזב אותה רק לאחר שהתעקשה שילך. היא בדקה את העיתון כדי לדעת מתי ישודרו חדשות הערב בטלוויזיה והכינה לעצמה תה, כביכול היה זה יום שני רגיל והיא יכולה להתרווח בנינוחות. היא יצקה אל התה הרותח פחות חלב מהרגלה ואילצה את עצמה לשתות את זה, כדי להוכיח לעצמה שהיא מסוגלת כעת לכל דבר, להתמודד עם כל דבר. כאשר הגיעה מכונית וחנתה בחוץ ידעה כי אלו הבנות, בנותיה. נראה שהכומר הזעיק אותן והן העדיפו לבוא כעת, כאשר החדשות עודן טריות, והן הגיעו יחד כדי שאף אחת מהן לא תצטרך להתמודד איתה לבד.
בדרך כלל, הן הלכו מסביב לבית ונכנסו בעצמן בדלת המטבח, אך היא נעה במהירות לאורך הפרוזדור הקצר אל הדלת הקדמית והדליקה את האור על המרפסת ופתחה את הדלת. היא עמדה והתבוננה בהן כשבאו לקראתה, כתפיה משוכות לאחור.
"היכנסו," אמרה, "אל תישארו בקור."
בפרוזדור, הן השתהו לרגע באי-נוחות, לא בטוחות לאיזה חדר הן אמורות להיכנס.
"למטבח," אמרה מולי ביובש והלכה בראשן, שמחה שהשאירה את משקפיה על גבי העיתון הפתוח על השולחן כדי שיהיה ברור להן שהיתה עסוקה כאשר באו.
"בדיוק התכוונתי לפתור את התשבץ," אמרה.
"את בסדר?" שאלה איילין.
היא בהתה בבִתהּ בחוסר הבעה.
"נחמד לראות את שתיכן יחד," אמרה. "הבנים בסדר?"
"הם בסדר גמור," אמרה איילין.
"תגידי להם שאני כמעט מוכנה לקבל מהם מסרים באי-מייל," אמרה. "מרים אמרה שאני זקוקה רק לעוד שיעור אחד."
"האב גרינווד לא היה כאן?" שאלה איילין.
מרגרט החלה לבכות ופשפשה בידיה בתיקה לחפש ממחטות נייר. איילין הושיטה לה ממחטה שהוציאה מכיסה.
"הו כן, היום ואתמול," אמרה מולי. "אז אני יודעת את כל החדשות."
לפתע עלה על דעתה שגם נכדיה יהיו מוכרחים לחיות עם זה, עם דודם בטלוויזיה ובעיתונים, דודם הכומר הפדופיל. לפחות יש להם שם משפחה אחר, וקהילתו של פרנק היתה מרוחקת למדי. מרגרט הלכה אל השירותים.
"אל תשאלי אותי אם אני רוצה תה, אני לא רוצה תה," אמרה מולי.
"אני לא יודעת מה לומר," השיבה איילין. "זה הכי גרוע."
איילין חצתה את המטבח והתיישבה בכורסה.
"סיפרת לבנים?" שאלה מולי.
"היינו מוכרחים לספר להם מפני שפחדנו שהם ישמעו את זה בבית הספר."
"ולא פחדתם שאני אשמע?"
"אף אחד לא היה אומר את זה לך," אמרה איילין.
"לא היה לכן אומץ, לאף אחת מכן."
"אני עדיין לא מסוגלת להאמין בכך. ואומרים שיפרסמו את שמו, ואת הכול."
"כמובן שיפרסמו את שמו," אמרה מולי.
"לא, קיווינו שלא יפרסמו. הוא מודה באשמה. אז חשבנו שלא יפרסמו את שמו. אבל הקורבנות עומדים לדרוש את פרסום שמו."
"באמת?"
מרגרט חזרה לחדר. מולי הבחינה שהיא הוציאה מתיקה עלון צבעוני. היא הניחה אותו על שולחן המטבח.
"דיברנו עם ננסי בְּרוֹפִי," אמרה איילין, "והיא אמרה שתיסע איתך לאיים הקנריים אם תרצי לנסוע. מזג האוויר יהיה נהדר. בדקנו מחירים וכל השאר. זה יהיה די זול, ואנחנו נשלם את הטיסה ואת בית המלון ואת כל ההוצאות. חשבנו שתרצי לנסוע."
ננסי ברופי היתה חברתה הטובה ביותר.
"זה מה שחשבתן?" שאלה מולי. "טוב, זה נחמד. אני אחשוב על זה."
"אני מתכוונת למועד פתיחת המשפט. זה יהיה מרוח על כול העיתונים," המשיכה איילין.
"מכל מקום, יפה מאוד מצדכן שחשבתן על כך. וגם ננסי," אמרה מולי וחייכה. "כולכן מתחשבות מאוד."
"תרצי שאכין לך ספל תה?" שאלה מרגרט.
"לא, מרגרט, היא לא רוצה," אמרה איילין.
"הבנים הם אלה שצריכים להדאיג אתכן," אמרה מולי.
"לא, לא," השיבה איילין. "שאלנו אותם אם פעם קרה משהו. אני מתכוונת אם פרנק..."
"מה?" שאלה מולי.
"אם הוא הטריד אותם," אמרה מרגרט. היא ייבשה את עיניה וכעת הביטה באמהּ באומץ. "לא, הוא לא הטריד."
"שאלתן גם את פרנק?" שאלה מולי.
"כן, שאלנו. הכול קרה לפני עשרים שנה. שום דבר לא קרה מאז, הוא אומר," אמרה איילין.
"אבל זה לא היה סתם מקרה יחיד," אמרה מרגרט. "וקראתי שלעולם אי-אפשר לדעת."
"טוב, יהיה עליכן להשגיח על הבנים."
"תרצי אולי שהאב גרינווד ישוב ויבקר אותך?" שאלה איילין.
"אני מעדיפה שלא!" אמרה מולי.
"תהינו..." החלה מרגרט.
"כן?"
"אולי תרצי לבוא ולשהות זמן-מה אצל אחת מאיתנו," המשיכה מרגרט.
"מה אעשה בבית שלך, מרגרט?" שאלה. "ובטוח שאצל איילין אין מקום."
"או אפילו אם תרצי לנסוע לדבלין," אמרה איילין.
מולי הלכה אל החלון והביטה בלילה בחוץ. הן שכחו לכבות את אורות החניה.
"בנות, שכחתן לכבות את אורות החניה והסוללה תיגמר ואחד מבעליכן המסכנים יהיה חייב לבוא ולשחרר אתכן ממעצר."
"אני אצא לכבות אותם," אמרה איילין.
"אני יוצאת בעצמי," אמרה מולי, "אז כולנו יכולות לצאת יחד."
"את יוצאת?" שאלה איילין.
"אני יוצאת, איילין," אמרה מולי.
בנותיה העיפו מבט זו בזו, תוהות.
"אבל בדרך כלל את לא יוצאת ביום שני בלילה," אמרה איילין.
"טוב, לא אוכל לצאת עד שלא תזיזו את המכונית, משום שאתן חוסמות את השביל. אז אתן חייבות ללכת ראשונות. אבל היה נעים לראות אתכן, ואני איהנה להציץ בעלון התיור. מעולם לא הייתי באיים הקנריים."
היא ראתה אותן רומזות זו לזו שהן יכולות ללכת.

העיירה נראתה לה כמעט כחדשה בשבוע שלאחר מכן. שום דבר לא היה עוד מוכר כפי שהניחה בעבר. היא לא היתה בטוחה מה מסווים מבט או ברכת שלום, וכל אימת שיצאה מביתה נזהרה לא לפנות בחדוּת רבה ולא לנעוץ מבט למקרה שתראה אותם מתלחשים על אודותיה. פעמים אחדות, כאשר אנשים עצרו לשוחח איתה, היא לא היתה בטוחה אם הם יודעים על הקלון שדבק בבנה, או שמא גם הם נעשו כה מיומנים בלשון הפשוטה של שיחות החולין עד כי היו מסוגלים להסתיר ממנה כל מחשבה, כל סימן, ממש כשם שהיא היתה מסוגלת להסתיר מהם.
היא הבהירה לבנותיה שהיא לא רוצה לצאת לחופשה כלשהי או לשנות את שגרת יומה. היא שיחקה ברידג' כרגיל ביום שלישי בערב וביום ראשון בערב. ביום חמישי הלכה לחוג האזנה למוזיקה באגודת הגרמופון, וביום רביעי, לאחר שעות בית הספר, זכתה, כתמיד, לביקור ארבעת נכדיה שבאו לצפות עימה בסרטי וידיאו, לאכול אצבעות דג, צ'יפס וגלידה, ולהכין מקצת משיעורי הבית שלהם עד שאחת האמהות באה לאסוף אותם. ביום ראשון פגשה חברות, אלמנות אחרות בעיירה, שאליהן נסעה במכוניתה. זמנה היה עמוס, ובשבוע שלאחר ששמעה חדשות על העתיד לקרות גילתה לעתים קרובות כי שכחה לזמן קצר מה היה הדבר, אם כי אף פעם לא לזמן רב.
ננסי ברופי שאלה אותה יום אחד, כאשר מולי ביקרה בביתה, אם היא בטוחה שהיא לא רוצה לטוס לאיים הקנריים.
"לא, אני ממשיכה כאילו כלום לא קרה."
"תצטרכי לדבר על כך, הבנות אומרות שתצטרכי לדבר על כך."
"הן מתקשרות אלייך?"
"כן," אמרה ננסי.
"בראש ובראשונה הן צריכות לדאוג לילדים."
"טוב, כולם מודאגים בקשר אלייך."
"אני יודעת. הם מסתכלים עלי וחושבים איך לחלוף על פנַי במהירות כדי שלא אנשוך אותם, או שאני לא יודעת מה. היחידה שפנתה אלי במועדון הברידג' היתה בטי פארל, והיא לקחה אותי ביד וביקשה, כשכולם מסתכלים, שאתקשר אליה או שאשלח לה הודעה או שאבוא לבקר אם אצטרך משהו. היא נראתה כמי שמתכוונת לכך."
"יש אנשים טובים מאוד," אמרה ננסי. "הבנות מאוד נחמדות, איילין ומרגרט. את צריכה לשמוח שהן כל-כך קרובות."
"הו, יש להן עכשיו חיים משלהן," אמרה מולי.
זמן-מה ישבו בלי לומר מילה.
"טוב, העניין כולו הוא זעזוע נורא," המשיכה ננסי לבסוף. "זה כל מה שיש לי לומר. כל העיירה מזועזעת. פרנק היה האדם האחרון שממנו היית מצפה... את צריכה להיות במצב איום בגלל זה, מולי."
"כל עוד זה חורף אני יכולה להסתדר," אמרה מולי. "אני ישנה בבקרים עד שעה מאוחרת ואני עסוקה כל הזמן. אני פוחדת מהקיץ. אני לא מאלה שסובלים מההפרעה הנפשית הזאת כשאין אור. אני מפחדת מהימים הארוכים בקיץ כי אז אני מתעוררת לפנות בוקר וחושבת את כל המחשבות השחורות ביותר. אה, המחשבות השחורות ביותר! אבל עד אז אני אהיה בסדר!"
"הו אלוהים, אני חייבת לזכור את זה," אמרה ננסי. "אף פעם לא ידעתי את זה עלייך. אולי ניסע אז?"
"ננסי, תעשי משהו בשבילי?" אמרה מולי וקמה בכוונה ללכת.
"בטח שאעשה, מולי."
"תוכלי לבקש מאנשים לדבר איתי על זה? אני מתכוונת לאנשים שמכירים אותי. אני מתכוונת, שאנשים לא יפחדו להזכיר את זה."
"כן, מולי. אני אעשה את זה."
כאשר נפרדו, מולי הבחינה שננסי על סף דמעות.

יומיים לפני המשפט, כאשר הלכה הביתה עם עיתון הבוקר בידה, מכוניתו של פרנק התקרבה ונעצרה לידה. היא הבחינה בערמה של עלוני הקהילה על המושב האחורי. היא נכנסה והתיישבה במושב הנוסע הקדמי בלי להביט בו.
"יצאת מוקדם מהבית," אמר.
"רק עכשיו קמתי," השיבה מולי. "אני יוצאת להביא את העיתון לפני שאני עושה כל דבר אחר. זאת קצת התעמלות."
כאשר הגיעו אל הבית, פרנק החנה את המכונית ושניהם נכנסו למטבח.
"כבר אכלת ארוחת בוקר, אני משערת," אמרה.
"כן, אכלתי," השיב. הוא לא היה ענוד בצווארון הכומר.
"טוב, אתה יכול להציץ בעיתון בשעה שאכין טוסט וספל תה."
הוא התיישב בכורסה בפינה והיא יכלה לשמוע אותו מקפל ומגולל את דפי העיתון בהתהלכה במטבח. כאשר הטוסט והתה היו מוכנים היא ערכה אותם על השולחן, יחד עם ספל ותחתית לכל אחד מהם.
"האב גרינווד אמר לי שבא לכאן," אמר פרנק.
"כן, הוא בא," השיבה.
"הוא אמר שאת דוגמה ומופת לכל אדם בגילך, יוצאת כל ערב."
"טוב, כפי שאתה יודע, אני מעסיקה את עצמי."
"זה טוב."
היא הבחינה ששכחה להניח חמאה על השולחן. היא הלכה אל המקרר להביא חמאה.
"הבנות באות לעתים קרובות לראות אותך?" שאל.
"אם אני צריכה אותן, אני יודעת היכן הן," אמרה.
הוא הביט בה כשמרחה את החמאה על הטוסט.
"חשבנו שאולי תיסעי קצת לחופשה," אמר.
היא הושיטה את ידה אל הריבה שניצבה על השולחן ולא אמרה דבר.
"את יודעת, זה עשוי לחסוך ממך," הוסיף.
"זה מה שאמרו הבנות."
היא לא רצתה בשתיקה שהשתררה כבר זמן רב מדי, אם כי כל דבר שחשבה לומר נראה לה מיותר. היא ייחלה לכך שילך.
"אני מצטער שלא באתי בעצמי לספר לך מה קורה," אמר.
"ובכן, אתה כאן עכשיו, ונעים לראות אותך," השיבה.
"אני חושב שזה עלול להיות..." הוא לא סיים ורק השפיל את ראשו. היא לא שתתה מן התה ולא אכלה מן הטוסט.
"יהיו המון פרטים בעיתונות," אמר. "רק רציתי להזהיר אותך בעצמי ביחס לכך."
"אל תדאג לי כלל, פרנק," אמרה.
היא ניסתה לחייך למקרה שירים את ראשו.
"זה היה רע," אמר והניד בראשו.
היא תהתה אם ירשו לו לומר מיסה כשיהיה בכלא, ואם ישאירו לו את גלימותיו ואת ספרי התפילה שלו.
"נעשה כמיטב יכולתנו למענך, פרנק," אמרה.
"למה את מתכוונת?" שאל.
כאשר זקף את ראשו וסקר אותה במבט, פניו היו כשל ילד קטן.
"אני מתכוונת, מה שאנחנו יכולים לעשות, נעשה, ואף אחד מאיתנו לא ייסע. אני אהיה כאן."
"את בטוחה שאת לא רוצה לנסוע?" שאל בחצי לחישה.
"אני בטוחה, פרנק."
הוא לא זע. היא הניחה את ידה על הספל; התה עדיין היה חם. פרנק חייך חיוך קלוש ואחר-כך קם.
"ממילא רציתי לבוא לראות אותך," אמר.
"אני שמחה שבאת," אמרה.
היא לא קמה מכיסאה עד ששמעה אותו מתניע את המכונית בחניה. היא הלכה אל החלון וצפתה בו כשנסע לאחור והפנה את מכוניתו, נזהר כתמיד שלא לעלות על המדשאה שלה. היא עמדה בחלון בנוסעו משם; היא נשארה שם עד אשר קול מכוניתו גווע במרחק.


mothers-and-sons.jpg

המשפחה הריקה

בקובץ סיפורים זה, כותב קולם טובין על משפחות: אלה שאנחנו נולדים בהן, ואלה שאנחנו מנסים, כמיטב יכולתנו, להקים לעצמנו. הוא כותב על נאמנויות סותרות, על הומוסקסואליות, על עזיבה ועל שיבה, על נקמנות ועל אבל. >>>

ברוקלין

החיים בתחילת שנות החמישים של המאה העשרים באניסקורתי, עיירה קטנה באירלנד, לא צופנים בחובם אפשרויות גדולות. אייליש לייסי עדיין צעירה, אך היא כבר יודעת שלכשתסיים את הקורס לניהול חשבונות לא תהיה לה עבודה. >>>

האמן

זהו סיפורו של הנרי ג'יימס, הסופר הגדול יליד ארצות הברית, שהפך לאשף הגלוּת וחי בין אמנים ובני אצולה בפריס, רומא, ונציה ולונדון.
בינואר 1895 צפה ג'יימס בהצגת הבכורה של מחזהו הראשון בלונדון. מעולם לא היה כה פגיע וחשוף למבט הציבורי. >>>

 

אחת פחות אחת

ירח נמוך תלוי מעל טקסס. הירח הוא אִמי. הוא מלא הלילה, ובהיר מאור הניאון הבהיר ביותר; הענבר העצום שלו זרוע כתמים אדומים. אולי זה ירחַ האסיף, ירח הקוֹמַנצ'י. מעולם לא ראיתי ירח נמוך כל כך, מלא כל כך באורו העשיר, העמוק. >>>

ינואר 1895

לפעמים חלם בלילות על המתים – על פנים מוּכרות ועל פנים אחרות, שכוחות למחצה, שהופיעו כצל עובר. כעת הקִיץ, ושיער כי נותרה כשעה או יותר עד עלות השחר; במשך שעות אחדות לא יישמע קול ודבר לא יזוז. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית