בית

בבל , , 21/4/2018

                           

 

יניב חג'בי הגמל המעופף

מתוך המדריך התימני לכתיבת אגדות

את אחינו האתיופים הביאו לישראל כדי שיהיו להם חלקי חילוף לתימנים, פתח מארי צברי ונשען בגבו אל גזע עץ האגוז, היטיב את הברט השחור שלראשו, הקיש בקרקע במקל שבידו השמאלית וכיווץ את עיניו בחיוכו הזעיר. כך אמר בן-חיון מהמכולת, אלא מאי, בן-חיון צחק ולא פירש שהרי כולנו תחליף, אנחנו באנו להחליף את הערבים במעשה ידינו ולרצות בגופינו את אבני ציון, את זה בן-חיון לא ידע, הערבים בני ישמעאל דודנו באו במקום אבותינו שחטאו בארעא קדישא ונחרב מקדשם ויצאו לגלות בשנית, ואלה באו להחליף את בני דור הפלגה שרצו לשבת בכיסא שלו בכוח ידם ושכלם, ואלה עפו על כנפי נשרים מראש מגדלם בבבל עד-הנה ארצה כנען לחונן עפר הארץ בגופם, ליישב השממה לייבש הביצה הגדולה ולנקות אחרי המהומה שהשאיר אחריו המבול. 

שנים קודם לבואם של האתיופים נהרג בנו של המארי. בשורת האסון הגיעה בשעת הפסקת הצהריים בה ישב אל שולחנו על מרפסת ביתו המוצלת בעץ האגוז. האמבולנס הלבן חנה במעלה הרחוב הקטן בדממה המתנשאת של הנמנעים מלהשתמש בכוחם, האותיות האדומות שעל גופו בערו בחלל העולם, תלויות בין אבק הכורכר ובין השמים המלובנים. רופא וקצין צבא החרידו מציריה את חלודת השער בבואם לבשר על האסון שהרה הגורל. המארי הביט בהם ואמר כמעט בלחישה, הנה האמבולנס והקצין והילד איננו, חבל עליו בחור טוב היה. מארי צברי לא המתין לתשובתם והמשיך לאכול. מאותו יום לא החליף את בגדיו, לא שינה מארוחתו ואף המשיך ללמוד וללמד אותה פרשת שבוע, פרשת המבול. 

המארי ליטף כעת את שני המקלות הדקים שבהם היה מרביץ תורה בדורות הילדים, האחד כינהו סעדיה כי הוא סועד-חולים רחום ומכפר עוון ומלטף את העור, והשני זכריה והוא זוכר עוון-אבות-על-בנים ובו הכה באהבה יתרה באלו שגם אבותיהם ישבו לרגליו, זרע-עמלק, והיו ממרים, מורדים או עילגים סתם. למה ישאל השואל, המשיך מארי צברי, למה הוא הביא אותנו לעולם ונתן לנו את ארצו ואת תורתו תורת-אמת אם לא נטע בנו חיי שלוות עולם, למה יגרש אותנו תמיד מהאדמה אשר נתן לנו. שתי דמעות צצו בעיניו המחייכות של המארי הזקן, אחת בכל זווית.
למה יש גלגלים לאוטו, שאל לפתע בקול אחר מתעורר מתחזק מעצמו, למה יש גלגלים לאוטו, שב ושאל ונפנף בסעדיה כנגד זבוב סורר.
כדי להתקדם, עם הגלגל הכי קל, ענה קול.
והגה למה יש, המשיך המארי באותו הניגון, החיוך נמחק מפניו שואב עימו לתהומות גופו את שתי הדמעות כמדי שבוע. הקול ידע שהמארי לא יבכה. זאת היה עושה מדי יום באין רואה, כך ידע הקול, יושב עירום בתוך חדר אפל וספר פסוק כרוך על מבושיו, ממתין לבגדיו המתבלים והולכים שיתייבשו בשמש הקיץ או בתנור הגז החורפי.  
הגה למה יש, שב המארי ושאל.
כדי לכוון את האוטו לאן שרוצים, ענה אותו קול.
ברקסים למה יש.
כדי לעצור.
ואוטו, למה בכלל יש אוטו.
כדי לעבור ממקום למקום.
ולמה יש לאדם עיניים.
בשביל לראות.
ואוזניים.
לשמוע.
ופה.
לדבר.
ואדם, פרט המארי את האותיות באטיות ומבטו נעוץ ברפי התריסים המושפלים למחצה בקומה השנייה בבית שכניו, בשביל מה ברא את האדם, בשביל מה נתן לו את האדמה הטובה.
כדי שהאוטו ידרוס אותו, השיב הקול בבטחה. המארי הביט כעת בבן טיפוחיו הגמלוני, היחיד מתלמידיו שנותר למרגלותיו לשתות בצמא את דבריו.
אתה מוכן, אמר המארי.  
מוכן למה, שאל הקול. 
 
למה הביאו את האתיופים לישראל, כדי שיהיו חלקי חילוף לתימנים, מאז הפציע השחר הלבן על ההיסטוריה ובני האדם כתבו לאורו את עצמם על קירות מערות ובתוך דפי ספרים, זקוק כל עם השב להיבנות בארצו לקבוצת אנשים קטנה, שבעצם זהותה הנקובה תמחק את דמויותיהם של בניה הסובלים בחיוך קל מוראות גורל ואדם, זרקורי אפלה נעימים לעין ולאוזן בעצם נוכחותם, צללים שחורים, מחייכים, נכנעים, שגם במרים הרי הם כגלי הים המורדים בחוף, עוברים בחטף את הגבול ונסוגים מיד מאימת האדמה, משתעשעים בתעריפי העונש כילד המתחטא בחיק אביו, כל עם מתחדש-רוחנית צריך לצללים שיארבו לו בשוליו, שיציירו את דמותו, בונים בקתותיהם ואוהליהם, אוהלי-הדודים-התמימים מתימן, מאתיופיה, אוהלי הבדווים ממדבר פארן הזועמים בשחור יריעותיהם, אוהלי הדודים האינדיאנים מהגבעות השחורות, אוהלי כושן, אוהלי בשר ודם, אוהלי האבות השחורים, אוהלים בהם יארחו את ילדי הגורל הלבן שתעו אליהם מתוך ערי הדמים, יונים בודדות בתוך להקות עורבים שחורים, ילדי הנוגה שברצונם לשכוח עצמם ישכיחו את נותני המחסה, ימחקו אותם בידיהם קורנות האור. האתיופים הנבלעים-לדעת בתוך האור המסמא אכן באו ארצה להחליף את התימנים שהתעכלו זה מכבר בגוף הלבן, חלקם מעטרים את חגורות השומן שלו, חלקם חלפו דרך מעיו מסריחים אל החופש, שחורי-כל-העולם, פעם אוסף מקרי של כתמים אפלים, התאחדו לקו דקיק ושברירי כרצועת חוף במפה ימית, שמות יישובי החוף מצופפים בשורת אותיות מקווקוות, הולכת ונמחית, שתיקח עימה אל תהומות האור הקוראות ממעמקיהן את יבשות הקדמה. 

הורי הילדים, בני דור אחר, לא התנגדו לנוכחותם של סעדיה וזכריה. הם ידעו כי השניים, בשמותיהם, תמיד יהיו שם, גם באותם ימי-בין-המקלות, ימים בהם היה המארי מחפש לעצמו חוטרי עצים טריים שיחליפו בגמישותם את המקלות היבשים והשבורים. שתי שושלות הזכריה והסעדיה עתיקות יוחסין היו. יש אומרים כי שמות המקלות הופיעו לראשונה ברשימות הנוסעים באוניות, שנשאו את משלחות החכמים ששוגרו בידי שלמה המלך אל מלכת שבא. דור אחרי דור התחלפו הידיים, והתנועות שוטטו בחריצי האוויר הקבועים. בידם השמאלית המונפת-תמיד אחוז המקל, מלווה ברטיטתו את אצבע ימינם הזקורה, המורה בדומייה את סימני הטעמים, קדימה ואחורה, את קצב הנעימה ואת אורכה, את מידתה ואת משקלה. מארי צברי בא ומארי צברי הלך והאצבעות נעות תמיד באותו חלל, מציירות בו בכל דור ודור אותם קווים נסתרים למול עור פני הילדים המתבלה למולם לניגון המילים ומקצבן, והם גדלים והולכים עד שמושביהם לא יכילום עוד, ובשר מוריהם הזקנים מתכווץ ומצטמק בין הכסתות הבלויות, ובני אלה ובני אלה באים במקומם להחליפם בלחיים ילדותיות ככריות תפוחות, חלקות מהזמן ומכותיו. שני המקלות בשמותיהם עברו מיד ליד במשפחת המארי שבניה חבטו בגב תלמידיהם בכל דור ודור את אנחתם, המקל אותו מקל, הגב אותו גב והגלות תמיד אותה גלות. לא המקלות, לא הזמנים שהשתנו ואף לא הלימוד הקבוע של פרשת המבול הטרידו את הורי ילדי-המארי-צברי שנלכדו תחת פיקודו של רב-חובל מטורף בלא יכולת למרוד, קפואים בזמן על סיפון החומש, שטים בעצלתיים על מי המבול הכבדים. נשק מלחמת העולם הרביעית לא יהיה מקלות ואבנים אלא לעגם של הניצולים זה לזה. ילדי המבול כינו אותם, מתי ישלח המארי יונה, מה עם איזה עלה-של-זית, היו שואלים אותם. גלי הזמן קלו לבסוף ועימם, בזה אחר זה, נעלמו התלמידים, והותירו מול המארי את אבינועם מליחי לבדו. 

בשנה הראשונה למות בן המארי המשיך לבוא, מלבד אבינועם, גם ישראל הטיפש. זה היה מתיישב בצד אבינועם, בפרצופו המוארך, המתלכסן בחדות לימינו, כמבקש לפרוץ בקווצות שערותיו את עננת הריח החמצמץ החופה על ראשו ומתבונן בעיניו הגדולות והשמוטות במארי המלהטט במקלותיו. אביו של ישראל הטיפש, נהג משאית-חלב של תנובה, האמין כי ישראל בנו יוכל סוף-סוף לעלות לתורה, לאחר שבמקום שבוע בלבד יחזור במשך שנה רצופה על אותן מילים של אותה פרשה. מארי צברי נוהג היה להיטפל לטעויותיו של ישראל הטיפש כשם שעשרות שנים קודם היה הסמל האירי לועג לאצבעות ידיו העדינות, הארוכות והרכות המפילות תדיר את חלקי הרובה המשומנים על חולות המדבר המצרי. אצבעות המארי, שהורגלו במלאכת הסופר, שציירו כתרי אותיות והעתיקו קוצי יודים בזריזות מופלאה, שמלו את עורלותיהם הזעירות של ילדי השכונה, שנתפסו פעמים כה רבות בבריחי הרובים האנגליים, שקלעו בדיוק רב למטרות אליהן לא כיוונו - צאצא אני לשבע-מאות בני בנימין הקולעים באבן אל שערות עצמם - היה סונט המארי בעצמו גם בלעדי קולו המיוזע של הסמל האירי, אצבעות אלה נופפו בשני המקלות כנגד ישראל הטיפש קוצבות את המילים, תגיד, א..ב..א מ..ו..כ..ר ח..ל..ב, לאן אבא מביא חלב, למכולת של בן ח..ח..יון. שלא כשאר ילדי המארי, ישראל ומשפחתו גרו בין שכונת הפרסים ובין שיכוני המרוקאים, עובדה זו, ועמלם היומיומי של מורי החינוך הממלכתי, הקהו את החית והעין הגרוניות של ישראל ואחיו. ויכתתו להם את החית לכית ואת העין יהפכו לאין, היה נאנח המארי, איכה אוריד לפני התיבה אלה העושין חיתין-כיטין ועיינין-אלפין, וממשיך וחוזר, אבא מוכר חלב, ח...ח...חלב, הוא בעשרים ושתים אותיות ברא את העולם, עשרים ושתיים, והוא לא קבלן של מע"צ הוא, באים אלה ורוצים לבנות מדינה אחרי אלפיים שנה בעשרים בלבד, איך אפשר לדבר בשגיאות כתיב איך, אבא מוכר חלב תגיד, מה אבא מוכר.

קשה עורף כינה המארי את אבינועם מליחי, תלמידו היחיד, כמוהו כאביו וכדודיו, בני חברו הטוב משולם מליחי, שעל גבות כולם שיבר כמה וכמה דורות של סעדיה וזכריה. שבוע אחרי שבוע שב המארי לנגן בקולו את פסוקי המבול, צלילים שנגוזו, יבשה זעירה שנעלמה בתוך הזמן שגאה עליה לטבעה, גופו ופניו כפותים בדבקות של אומר שירה טרם מותו, ומולו יושב תמיד אבינועם, רוכן לבדו בלב שורות ספסלי העץ הריקים, מחזיק את החומש המרופט, מתרגם לארמית ומבין אך חלקית את תרגומו, בוחן את גופני הרש"י, ממולל את ריח הדפים המתפוררים בין אצבעותיו. באבינועם נכדו ביקש משולם מליחי, למלט את חברו מפרשת המבול, ממעגל האש של המילים בהן הקיף עצמו מאז מות בנו שבתוכו רקד כעקרב מבועת בטרם יעקוץ עצמו למוות. שבע שנים המשיך לשלוח את אבינועם, מנגח את חומת-מי-המבול המקיפה את המארי צברי בראש הילד כבד הגוף, שהתיישב לאטו ונאנח כלפי דפי הספר הפעורים.

מאז חזר מהמלחמה לוי מליחי, דודו של אבינועם, הוא אהב לספר אגדות צנחנים. אחת מהן מספרת כיצד נסע רפול עם קצין צעיר ואהוב בג'יפ פתוח, שהתכסה לפתע גשם עז ונדיר בבקעת ים המלח, ובין המפקד ופיקודו לא היה אלא מעיל אחד. שניהם סירבו ללבוש את המעיל היחיד ולאחר שעתיים הגיעו רטובים ליעדם. בפנים קפואים ובפטמות זקורות מקור הורו לחייל הראשון שנקרה בדרכם לקחת את הג'יפ למוסך ולהביא להם בגדים יבשים למקלחות הקצינים החמות. החייל, רטוב אף הוא, התבונן בהערצה בדמויות השותקות העושות מתון את דרכן זו בצד זו, מתעלמות בגבורה מהגשם. עד לבר המצווה, עבד אבינועם את המארי בשם סבו, וגולל שוב ושוב על פי הטעמים ובשתי השפות את סיפור המבול. בשבע השנים הראשונות מאז מות בן המארי צברי נאבקו המארי וחברו זה בזה באמצעות אבינועם, מותירים את הילד, מעיל ריק רטוב ביניהם, עוטפים בו סיפור נוסף בשלשלת הסיפורים הארוכה, סיפור של גבורה עליו איש לא ישמע. אבינועם היה בא מדי שבוע אל הבית שבקצה הרחוב הקטן, לעתים פגש בדרכו את ישראל הטיפש, נכנס בשער שהלך והזדער עם השנים והתיישב לבדו על כרית מתחת לעץ האגוז למרגלות מורו, או על ספסל עץ בצריף הקטן שבפינת החצר האחורית. לא המארי ולא אבינועם הבינו מה התרחש במוחו של ישראל הטיפש. גם ישראל, טבעה של טיפשות, לא הבין את נטל האומץ שהושת על כתפיו ביום שבו שבר את מקלות המארי. דווקא בתום שנה למות הבן, שנה שבה שמט המארי את התעללויותיו ולא נופף עוד למולו לא בזכריה ולא בסעדיה, דווקא אז, נפחה בו רוח אחרת בישראל הטיפש. שבוע לפני יום השנה לאזכרת בן המארי חטף את שני המקלות מיד רבו, שברם בדומייה על גזע עץ האגוז, התיז את שברי המקל מעל לראשו של המארי, ויצא את השער החורק, כופר בתיבת נוח ובמארי צברי זונח לעד את מעט הפסוקים שהצליח ללמוד. מאותו יום היה אבינועם בא אל המארי לבדו.

הרחוב הקטן, שאליו יצא ישראל הטיפש מבלי שוב, נוצר משתי שורות בתים קטנים שמאחוריהם חצרות גדולות, וזכה לשם 'שיכון חיילים משוחררים'. ה'שיכון' נבנה באמצעות משכנתאות זעירות שנתנו הצבא הבריטי, בזכות הדם היהודי השפוך, והסוכנות היהודית, בזכות הכבוד שהרעיף עליה הדם, לאלו מבני התימנים תושבי פתח-תקווה שהצליחו לשוב במצבי צבירה שונים מהמלחמה באירופה. מספר שנים לאחר סיומה של מלחמה זו יאמרו משורריה כי המארי צברי יצא להילחם בנאצים כשהוא חמוש רק בסידור קטן ובפיתה. אפילו המארי צברי יתרגש מעט מדמותו כפי שצוירה בידי זרים, דמות התימני הקטן והצנום, המסתפק במועט, היוצא להילחם במפלצת הנאצית חמוש בכוח האמונה בלבד. המלחמות תפרנסנה היטב משוררים, מקלסיהן לשבח או לגנאי, אך תקפחנה תמיד מוהלים וסופרי סת"ם. בתום המלחמה, כשריבנטרופ ימלמל את תפילתו לשלום העולם טרם יתנדנד על חבל התלייה בנירנברג ומולוטוב בקבוק נוסף יריק לגרונו לחיי סטאלין והניצחון על גרמניה, השניים לא יזכרו את המארי צברי, לא את סידורו הקטן ולבטח לא את הפיתה. לא צחצוחי החרבות מאירופה ולא צחצוחי המילים מפלשתינה גייסו את המארי לשרות הוד מלכותו אלא סיר המרק הריק בביתו. באחד הערבים צפו המארי ואשתו בבנם יחידם מפורר בידיו לחם יבש אל תוך עיסת שעועית שחורה. הילד, שימות שנים אחר כך במדבר סיני, שאל, למה אתם לא יושבים גם לאכול, ולא נענה. המיה דקה הפרה לפתע את נהמת קיבותיהם, ומבטה של אשת המארי הצטלב במבטה של יונה לבנה שהציצה מהחלון. בפירורי המזון האחרונים שנותרו במטבחה ובכמה גרגרי דורה סימנה לה האם נתיב, שהוביל את היונה מצוהר המטבח דרך הסכין שבידיו של המארי היישר אל המים המבעבעים. סיר היונה השביע את מארי צברי ומשפחתו לראשונה זה חודשים רבים. המארי הביט סביבו, בחן את עיני בנו ופני אשתו, השתהה לרגע על עצמות היונה, צרר את צרורו, יצא את ביתו ונקש קלות על דלת הבית של משולם מליחי, שארז את חפציו מספר שבועות קודם והמתין לחברו. הטוראים מליחי וצברי החלו צועדים מפתח-תקווה לבסיס הגיוס האנגלי בסרפנד, שם, בתמורה לשלוש לירות בחודש, התחייבו השניים להקריב את חייהם למען מלכם, ג'ורג' השישי, ולמען בני משפחתו, ולהגן בגופם על זכותה הטבעית של הודו להישאר בריטית. המארי נטל עימו תפילין, טלית ואת סכין הברית, שמא תזדמן בדרכו מצוות מילה, שאירופה, כך ידע, מלאה ביהודים ואלה מלאים במצוות. זמנם הקצר של משוררי המלחמות והעברית המדוברת הדלה שרק החלה אוזרת כוח, הותירו את דמותו של מארי צברי מתנדנד בשירים על אונייה, בין שור הבר של המשיח מזה, ובין הלווייתן ונחש הבריח מזה, כשבידו האחת סידור קטן, שלא נצרך לו, שהרי ידע את כל תפילותיו בעל-פה, ובידו האחרת פיתה, שלו מלכתחילה היתה בידו לא נזקק היה לעלות על סיפון האונייה ממנו למרחקים יביטה, ולא הניחם מידיו לכל אורך המסע מנמל טוברוק, לאחר קרבות המדבר, ועד לחופי יוון. איש לא ידע מה עולל המארי באירופה ומה עוללה אירופה במארי צברי. מבטיו של משולם מליחי וצלב ויקטוריה היו הרמזים היחידים למי-שלא-היה-שם. שנתיים לאחר המלחמה נכנסה אל השכונה החדשה מכונית שרד שחורה. מתוכה יצאו שלושה, קצין בריטי גבוה, המתעד הראשי של הסוכנות היהודית ומשה שרתוק בכבודו ובעצמו. השלושה נכנסו לחצר שבה התרוצצו כעשרה ילדים בהפסקה שקצב להם המארי צברי. הקצין הביט בהתפעלות בחיוניותם המתפרצת של הילדים ובמארי שניגש אליו מאצל שולחנו, והשהה את מבטו כנגד רצונו על חלציו של המארי צברי, שמן זית, מה. טוב שם טוב משמן טוב, ענה המארי. הקצין המשיך לסקור את הילדים, איך אדוני הספיק, היתה מלחמה, חמש שנים, מאיפה הכוח לכל הילדים. המארי הביט בקצין ובשרתוק וענה בחיוכו הקמוץ, לא לבד אדוני, לא לבד, לפעמים מחליף אותי מליחי השכן ממול. הקצין המופתע הנהן שלום נבוך לאשת המארי שראשה הגיח מן החלון ונעלם כלעומת שיצא. כראוי לקצין בצבא הוד מלכותו לא שכח את משימתו והסביר למארי כי על פי המנהג הבריטי הוא ייחשב למעוטר רשמית רק לאחר פרסום עלילותיו במוסף הגבורה של ה'לונדון גאזט' בידי פקידי המלך. איש מאנשי השכונה לא טרח לקרוא את העיתון הלונדוני או את עיתון הפועלים 'דבר', שם הובא בהרחבה סיפור ביקורו של שרתוק אצל התימני הקטן, שיצא אל שדות הקטל חמוש באמונתו בלבד, אמונה בעתידו של עם ישראל לבנות ולהיבנות בארצו; התימני הקטן שעֱזוז רוחו הוכחה ניצחת הוא, לאומות העולם וליהודים כאחד, כי רוח הגבורה לא פסק מעולם בעם ישראל ועוד עלילות נכונות לו בדברי הימים. כידוע, הכתבה ב'דבר' היא ששימשה בסיס לשיר המפורסם שנכתב על המארי. המארי נטל את קופסת העיטור המהודרת, הודה לקצין, הודה לשרתוק ולפקידו המתעד, ומשסירבו לכוס מים נוספת נפרד מהם לשלום. את עיטורו הניח בזהירות במגרת הניירות במטבח, שם ישכב לו צלבה של ויקטוריה עשרות שנים בין חשבונות החשמל לחשבונות המים.

כל ילדי המארי צברי שהתרוצצו בחצרו בטכס הענקת המדליה חזרו מהמלחמות הבאות. כולם לבד מבנו. יחיאל טסה למשל, השריונר, שהיה מתעמר בכל ילדי השכונה ואז צועק, לא-בראש-לא-בראש-לא, שב מקרבות הגולן ושלושים ושניים גרמים של פלטינה מאחים את קרקפתו. לוי מליחי, הצנחן, דודו של אבינועם, הביא עימו מהמלחמה שרוול ימין ריק וראש מלא בכול חוץ מפלטינה. מאז זכר אבינועם את בית הכנסת, היה מגיע זה בוולוו של נכי צה"ל, בכל ערב יום הכיפורים, בדיוק ב'לך אלי תשוקתי' המתייפחת, חונה בחריקת צמיגים מול השער ומכה בידו השמאלית בצופר האוויר, משלוח מיוחד מיהודי אמריקאי מדטרויט שהתלהב בזמן ביקורו בארץ מהפטריוטיות של הפצוע חסר ההכרה. הצלילים המקוטעים של התקווה בקעו מן הצופר בקולי קולות, ריחפו בלהקה כאיברים שבותקו מגוף אחד, צרו והתדפקו בכנפיהם לשווא על קירות בית הכנסת, הזדחלו לאורכם ואז עלו השמימה עם קולות התפילה. לאבינועם שהיה מביט בו תמיד בהשתאות ממקומו הקבוע ליד הדלת היה קורץ ואומר, טיימינג יא חאביבי טיימינג הכול טיימינג תשאל את סאדאת, ונכנס לבית הכנסת בריצה. בפעם הראשונה עוד הצליח להגיע עד בימת הש"ץ, נפנף בידו האחת בחבילת שטרות, כל קצבתו החודשית וצעק, מחקה במדויק את הגבאי בזמן המכירה הפומבית של התפילות, Papa was a rolling stone חמש מאות לירה, עוד מי שיוסיף, Papa was a rolling stone, עוד מי שיוסיף, חמש מאות לירה עוד מי שיוסיף, ואז הכריז על עצמו, יזכה המתנדב לוי בן משולם מליחי, זרק את השטרות באוויר כנופח בחצוצרה בלתי נראית, קפץ לאמצע השיר והצטווח במילים, and when he died בום בום בום בום and when he died, ולא חדל גם כשלווה החוצה בעדינות בידי שניים מבאי בית הכנסת. מדי שנה, בכל מוצאי יום הכיפורים, היה אביו, משולם מליחי, רוכן על הרצפה לצד חברו המארי צברי. כשם שהתכופפו השניים שנים קודם לכן, בחומקם מהכדורים האיטלקיים באסמרה, מהפגזים הגרמניים בסלוניקי ומהכידונים הערביים בלטרון, כשם שהתכופפו שנים ארוכות עובדי עצים לא להם בפרדסי פתח-תקווה, כך היו גוחנים אל רצפת בית הכנסת כמלחשים סוד, אוספים לאטם את שטרות הכסף שהתבלטו בין רגלי המתפללים במשך כל החג, נאנחים על שהגב כבר אינו אותו גב, ויוצאים החוצה אל המתפללים האחרים, שעיניהם הנשואות אל-על לחמוק מעיני משולם מליחי חיפשו בקדחתנות לבנה מזדמנת לקידוש.

המטוס הפרטי הקטן חצה את מפרץ עקבה לכיוון מצרים. פקידי הנסיך דאגו מראש לאישורי הטיסה בשמי מצרים שעמדה להשיב לעצמה את אדמותיה מידי האויב הציוני. בתא המטען הקטן רבץ חבוש עיניים גמל מסומם. הנסיך, חובב מושבע של סרטי פיראטים, חפן בידו את כוסו, פריט ציוד תקני בצי האנגלי של המאה ה-17. הוא השהה את לגימת הקולה בפיו להקהות את טעמה והצטער שוב על שאין ביכולתו להצעיד את קורבנו על קרש אל מעבר לסיפון. המטוס חצה באטיות את הגבול המצרי. הגמל המבוהל, שהפסיד פעמיים במרוצי החג המסורתיים וירק פעם אחת בפני הנסיך הזועם שחבט בו, לא היה בקיא בחוקי ז'אנר הסרטים הפיראטיים כאדונו הצעיר. מטוס הגרדום, שנבנה עבור נידונים אנושיים, נאלץ לשאת עימו בשל משקל הגמל כמות גדולה של דלק, שהאטה את מהירותו הרגילה. הנסיך הצמיד לאפו מטפחת מבושמת שעליה נרקמו בחוט זהב האותיות A.B. ב-1718, בידי חייל מצבא המושל בג'מייקה שהשלים את מעשה הרקמה בהוראת הפיראטית אן בוני בטרם הועלה גם הוא על הקרש. קיבת גמל המרוצים המורגלת בתרופות ממריצות ולא בסמים מרדימים קרקרה בתאו. הנסיך מיהר לזרזף עוד בושם על המטפחת, הידקה שוב אל פניו ומשך באנחת צער בידית שניצבה במקביל לשוקו ועוצבה במדויק כניצב חרבו של ברט לנקסטר בפיראט האדום. בכל מעמדי הגרדום הללו קיווה הנסיך כי קורבנותיו יינצלו דרך פלא, שמבעד לחלונות מטוסו הממוזג יפרצו כוחות הטוב ידיהם בחבלים וסכין בין שיניהם, בחטף ינערו שברי זכוכיות מבלוריתם המתנפנפת, יחתכו את כבלי הנדכאים, יאמצו אל חזם החשוף את הגיבורות המעונות, יישירו מבט אל הצופה, יחייכו בשובבות ואז קאט, פייד אאוט, די אנד. למרבה הצער, שלא כמו נידוני הנסיך האחרים שנפלו תמיד אל הים התיכון, מעי הגמל דנו אותו למות מוקדם יותר, מעל למדבר סיני, וכך מנעו מהנסיך לרקום בדמיונו גרסה נוספת של סוף הנבל וניצחון הטוב. שבע הוצאות להורג מוצלחות התבונן הנסיך מבעד לחלון המטוס בגוף הגמל העיוור הנופל במהירות אל המדבר. פטור מריחותיו שב כעת וקיווה כי צ'יטי צ'יטי בנג בנג, המכונית המעופפת, או כדור פורח מונהג בידיו האמונות של דיוויד ניבן, יקלטו לתוכם את החיה המרדנית. הנסיך, כפי שאביו, אחי המלך, נהג לומר בחיבה, היה רומנטיקן חסר תקנה.

בעקבות הסכם השלום עם מצרים פורקה עמדת ההאזנה של צבא ההגנה לישראל המוצבת על הר סיני. צברי הקטן, בן המארי, טיפס בזריזות על האנטנה המתלהטת במהירות בשמש הקופחת כדי להוריד ממנה את הדגל הכחול-לבן. זמזום מטוס הלך והתחזק. בעוד כל חבריו ליחידת המילואים מיהרו לתפוס מחסה נותר צברי על עמוד הברזל, יודע כי כבר מאוחר מכדי לנסות ולרדת, וניסה להיצמד ככל האפשר למתכת הרותחת. האנטנה פילחה את בטן הגמל המסתערת ארצה, פוערת חור דרכו הגיחה גופתו הנדהמת של בן המארי צברי. בראש הר סיני ניצבה דמות רוכב על גמל, חמוש באנטנה המעוקמת צפון-מערבה כחנית בידיו, מעין יגון אבירים נסוך באיבריו ועיניו הפעורות לרווחה צופות אל הים הבלתי נראה שמעבר למרחבי המדבר. כתב של הלייף-מגזין שהגיע לאזור שעה קלה לאחר האירוע, עוד בטרם הספיקו חיילי עמדת ההאזנה להוריד את חברם ואת הגמל מעל בסיס האנטנה, צילם ממרגלות ההר את הדמות הכהה המתבלטת על רקע השמים הכחולים. הוא שלח את תמונת הפסל מבלי לספר את סיפורה, שהרי, כפי שטען, אין לו לצלם אלא את שעדשתו קולטת. התמונה התפרסמה בכל העולם תחת הכותרת 'שומר המדבר'. עשרים וחמש שנה לאחר מכן תצוד עינו של מבקר תרבות צעיר וחקרני את התמונה והוא יכתוב את הדברים הבאים במגזין 'או-מינות' תחת הכותרת, 'מפולוס לפאלוס: על הפורנוגרפיה של הכיבוש': לסיכום, הפסל 'שומר המדבר' הוצב על ידי הצבא הישראלי בראש הר סיני מיד לאחר הנסיגה. הפסל הוקם כאומר זוהי התורה החדשה שאנחנו, היהודים, שוב מביאים לעולם, תורת הכיבוש שפניה מערבה וצפונה, בניגוד לקולוניאליזם האירופי הקלאסי המשתית עצמו על הכיבוש שפניו פונים תמיד מזרחה ודרומה. הפרש רכוב על גמל, ניסיון להתמזג במרחב הערבי הכבוש, מחזיק בידו חנית. ההצבה הזקופה של הפרש בראש הר סיני טוענת למקומו כלוגו-צנטרום קוסמי, מקום שניתן לכובש הזמני של המרחב. אמנותית, הפסל, כפסטיש שאיבד את מקורו, הוא חיקוי צף של פסלו של אלכסנדר זייד המוצב בעמק יזרעאל ונעשה בידי הפסל דוד פולוס. בפסל המקור יושב הרוכב על סוס, ידו מאהילה על עיניו ורובהו מונח על ירכו על פי מיטב המסורת הלאומית הרומנטית של המאה ה-19. פולוס הוא ממציא הסימבול הציוני האימפריאליסטי, סמל הפולוס, של שליטה בלתי מאיימת, לכאורה, במרחב, שליטה באמצעות המבט (Gaze) כנצפה וכצופה, המבט החושף-כול, כאשר הנשק, לכאורה הפאלוס האולטימטיבי, נח בתנוחה עקרה ולא מאיימת, על הפאלוס הקונקרטי של השומר. ברם, המבט, קרן פאלית בלתי נראית אך רואת כול, יודעת כול, כובשת כול, מפקיעה את הידיעה והכיבוש מתחום הארוטיקה ומותירה אותה בתחום הפורנוגרפיה הטהורה.

נפל בעת מילוי תפקידו, אמרו למארי. איזהו אמיץ ויאמר לו, נפל עליו גמל עיוור בעת מילוי תפקידו. קצין גבוה שהגיע למקום האסון הפטיר בזעם עצור, בטרם הוסעה הגופה באמבולנס הצבאי, לנבלות האלה אין בושה, הם מפציצים גם בגמלים. 

המארי, ישוב על שרפרפו, חיכך את גבו כנגד חריצי גזע העץ, עיניו בגובה עיני התלמיד הענק שישב על הרצפה. הגיע הזמן אבינועם. הזמן למה. אתה מוכן אבינועם, אמר המארי. מוכן למה. המארי נכנס לביתו ויצא כשבידו צרור ניירות שבצבצו מתוך כריכת קרטון חומה.

susita.jpg

סוסיתא / אורן ארד

המעורר - כתב עת לספרות ואמנות המעורר 1

גליון מספר 1 של המעורר מוקדש ליצירתו של הסופר הצרפתי יהודי ז'ורז' פרק. פרק נחשב לאחד הסופרים המקוריים והמעניינים ביותר במאה העשרים. בגיליון גם קטעים מיצירות יואל הופמן, פרימו לוי, רמון קנו ועוד. >>>

ריצ'רד בירד דמאסקוס

האם יש רגע אחד בחיים שאחריו דבר כבר לא יהיה כפי שהיה? ספנסר והייזל מתעוררים בוקר אחד אחרי ליל אהבים, 12 שנה אחרי שנפגשו פעם אחת בחופשה. ביום גורלי זה הם מנסים לראות אם אכן נועדו זה לזו אחרי שנים שבהן רק דיברו בטלפון. >>>

ז'ורז' פרק איש ישן (ההתחלה)

"תחילה זו רק מין לאות, עייפות, כאילו שמת לב פתאום שזה זמן רב, זה כמה שעות, אתה אחוז אי-נוחות זדונית, משתקת, בקושי מכאיבה ועם זאת בלתי נסבלת, התחושה המבחילה והחונקת שאתה נטול שרירים ועצמות, שאתה שק מלט המצוי בין שקי מלט. >>>

הארי מאת'יוס הפרדס (אני זוכר את ז'ורז' פרק) II

קטעים נוספים מהספר "הפרדס" >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית