מתוך אדוארד אבי כנופיית המקלות בגלגלים

תנו לי שקט, תנו מים, תקווה.
תנו מאבק, תנו לי ברזל והרי געש.
- פבלו נרודה

מוזר לחשוב עליו עכשיו, מסתתר בקניונים המסתוריים של רמת הקולורדו כמו איזה מחפש-זהב בודד מספר של ב' טראוֵון. אדוארד אבּי – גרום, מסוקס, ופרוע בקפידה עד לקצה זקנו המדובלל והלא-אופנתי – הציג את עצמו במשך יותר משלושים שנה כשומר הראש של המערב האמריקאי הצחיח. הוא כתב שמונה רומנים, עשרות תיאורי מסעות ומאות מסות, שכולם כיוונו את חציהם אל לבה של התשלובת התעשייתית שממנה הזהיר הנשיא דווייט ד' אייזנהאוור בנאום הפרידה המפתיע בכנותו, שנשא ב-17 בינואר 1961. את סיסמתו נטל אבּי מווֹלט ויטמן: "התנגד הרבה. ציית מעט." – ולא היה מרוצה ממנו כאשר כולם, מה-FBI ועד ה"סיירה קלאב", תייגו אותו בלעג כ"אנרכיסט מדברי".

אבּי, שבורך בחוש הומור עוקצני ובחיבה למתיחוֹת, טיפח בתשומת לב רבה את דמותו ההפכפכה של הפרובוקטור העיקש. הוא ידע להיראות כשייט נהרות חובב וכמלומד מרשים, אקדוחן נרגן ואקולוג מושבע; הוא החליף דמויות כאוות נפשו, אך הסרקזם שבו עשה זאת לא השתנה. הוא היה גם סופר ממושמע, אפילו כאשר שיחק את איש-השטח החסון שיעשה הכול כדי לעצור את ביזת המערב האמריקאי. "יכול להיות טבע ללא חופש," אמר אבּי לעתים קרובות. "יכול להיות טבע בלי חיים אנושיים בכלל; אבל לא יכול להיות חופש ללא טבע."
והוא האמין בכך. לאורך שנות המלחמה הקרה לא היה סופר אחר שהקדיש מאמצים כה רבים להגנת האזורים הפראיים של המערב מפני כריית שטח, כריתת יערות, תחנות כוח, חברות נפט, סכרי בטון, שטחי אש ומרכזי קניות. קקטוסי סאגוארוֹ היו קדושים בעיניו של אדוארד אבּי, לא עמודי חשמל. את כל חייו הבוגרים הקדיש לעצירת ה"קליפורניקציה" של מדינות הפוֹר קורְנֶרס − "ארבע הפינות" − שהיו ביתו: אריזונה, קולורדו, ניו מקסיקו ויוטה. במאמר בוושינגטון פוסט כינה הסופר לארי מקמוּרטרי את אבּי "הת'וֹרוֹ של המערב", כינוי שהיה ונותר התיאור התמציתי ביותר של אוּמן הספרות הזה, שהיה דקדקן ככל שהיה חריג. על אף ההשראה שהעניקה לו השממה הפראית כל חייו, אבּי דחה מכול וכול את התפיסה שהוא "סופר טבע" כמו ג'ון מקְפי או אֶני דילארד. הוא ראה את עצמו דווקא כמטיף מוסר אמריקאי מהזן הישן, מהסוג של מֶנקֶן, אינדיווידואליסט המסרב להשתחוות בפני איש, ונשבע לחשוף את בוגדנותם, צביעותם ואת חמדנותם של אחרים. אבּי התעקש שהעברת ביקורת חברתית על ארצו ותרבותו ודיבור בשם מי שקולו אינו נשמע, הם "חובתו המוסרית" של הסופר. וכן עשה, במיוחד בקינה הבלתי נשכחת שבה השיק את תנועת "הגנת הסביבה" (ecodefense) האמריקאית וזעזע את אמות הסיפים של התעשייה והמדינה הכול-יכולות,  הרומן כנופיית המקלות בגלגלים,  שראה אור ב-1975, הודפס במהדורה חדשה ביובל העשרים וחמישה לצאתו לאור, ומתורגם כאן לראשונה לעברית.

אבּי נולד למשימה שייעד לעצמו ב-29 בינואר 1927 בעיירה הוֹם, פנסיבלניה. כנער, הוא זעם על ההרס חסר-האבחנה שזרעו חברות העץ הגדולות ביערות הטבעיים של חבל אפלצ'יה, שבו העביר את נעוריו בציד סנאים, איסוף סלעים וחקר צמחים, בלהט שהשתווה לזה של ויליאם בארטרם הצעיר. באותם "עמקים של מסתורין ושמאניזם" פִנטז אבּי שהוא נאטי בּאמפּוֹ המטייל בהרי אדירונדאק, או ג'וני אַפְּלסיד הזורע תפוחים בעמק נהר האוהיו. אביו, פּוֹל רֵוויר אבּי, היה חוואי קשה-יום וכורה פחם לעת מצוא, שהעריץ את מנהיגיו הרדיקליים של איגוד פועלי התעשייה העולמי (IWW), שזכו לכינוי "ווֹבּליז", מנהיגים כמו "בּיג בּיל" הֵייווּד וג'וֹ היל. למעשה, החיים בבית אבּי היו ספוגים בפולקלור אמריקאי מהזן של דניאל בּוּן: אהבה עמוקה לסְפר הבתולי ויחס חשדני ואובססיבי כלפי וושינגטון הבירה. אדוארד הצעיר ירש מאביו את נטייתו הפרועה והלא-מרוסנת לצאת בחפץ לב לקרבות חזיתיים נגד הממסד: "רגש ללא פעולה," אמר אבּי תמיד, "עושה שמות בנפש."

בקיץ 1944 עזב אבּי בן השבע-עשרה את פנסילבניה כדי למצוא את האמריקה שעליה שמע בשיריהם של וודי גאת'רי וקארל סנדבורג. הוא תפס טרמפים עד סיאטל, נדד במורד החוף המערבי עד סן פרנסיסקו,  חדר לפנים היבשת ליערות הסקוֹיה של יוֹסֶמיטי,  וברכבות מסע ירד דרך עמק סן חוּאקין. את צרכיו המועטים סיפק לאורך הדרך באמצעות תעסוקות מזדמנות כמו קטיף פירות ועבודה במפעלי אריזה. רק פעם אחת איבד מסע ההרפתקאות האגדי הזה של חופש מסחרר את זוהרו, כאשר אבי נעצר בעוון שוטטות בפְלאגסְטאף, אריזונה, והושלך לתא המעצר כאילו היה אחד השיכורים המצויים שפגש שם. אך גם חוויה זו רק הוסיפה לחוויית התבגרות, שג'ק לונדון היה מריע לה.
אדוארד אבּי הצעיר הלך שבי אחר פלאי המערב האמריקאי. הוא עמד נפעם מול שטחי המרעה הוורודים כסלמון של מחוז נוואחו שנפרסו לפניו עם שקיעה, למראה מצוקי אבן-חול עתיקים, קניוני סלע חלק, שיחי זוגן-זפת, פֵּקאריים רעבים, ערוצי הוֹפּי, פונדקים מאובקים, חטפיות אפורות-חזה, נשרים תרנגוליים, קויוטים ארכי רגליים, ראשי חץ שחוקים ולנוכח נפלאות אחרות של האזור הסוריאליסטי שאחרים, בטעות, ראו בו שממה. עבור אבּי, מדבר סוֹנוֹרָה ועמק המוות היו מחוזות-חלום יפהפיים שבהם בהקו בלובנן עצמות בקר תחת קרניה של שמש-שָני אכזרית. "במדבר לא חסרים מים; יש בו בדיוק מספיק," כתב אבי מאוחר יותר, "יחס מושלם בין מים לסלע, בין מים לחול, שמבטיח מרווח רחב, חופשי, פתוח ונדיב בין צמחים לחיות, לבתים לעיירות ולערים, וזאת הסיבה שהמערב הצחיח נראה כה שונה משאר חלקי הארץ. אין פה מחסור במים, כל עוד איננו מנסים להקים עיר במקום ששום עיר לא אמורה להיות בו." בגן העדן הנטוש והעירום הזה, אבּי חש שלווה. כאשר ראה את נהר הקולורדו זורם במסלולו העתיק ליד נידֶלס, קליפורניה, ומזרים את מימיו המחיים אל המדבר היבש, כתב אבּי: "בפעם הראשונה הרגשתי שאני מתקרב אל המערב של דמיונותי העמוקים ביותר, המקום שבו המוחשי והמיתי מתלכדים."

מעט מאוחר יותר גויס המשוטט-בקניונים לצבא ארצות הברית ובשנה האחרונה של מלחמת העולם השנייה שירת באיטליה. עם שובו הביתה שם פעמיו מיד אל האוניברסיטה של מדינת ניו מקסיקו, המכונה "ארץ הקסם", בה הוענקו לו תואר ראשון בפילוסופיה ב-1951, ותואר שני ב-1956; עבודת המאסטר שלו נקראה "אנרכיה והמוסר של האלימות" (Anarchy and the Morality of Violence); מסקנתו היתה שהאנרכיזם אינו מתבסס על כוח צבאי כמו המהפכה הבולשביקית, אלא על התנגדות למה שלב טולסטוי כינה "האלימות המאורגנת של המדינה".
אבּי, חלילן הולך-בטל, שוטט בין בתי קפה וחוגים אוניברסיטאיים ונודע לשמצה כגלגולו האלבקרקני של הציניקן היווני העתיק דיוגנס, שמסופר עליו כי ויתר על כל רכושו, חי בתוך חבית וקיבץ נדבות לפרנסתו. מתוך נאמנות לאותם עקרונות החל אבּי להוקיע את מחריבי המערב: יזמי נדל"ן חמדנים, חוואי בקר, מנהלי מכרות שטח ומנהל המקרקעין הפדרלי. בתגובה החלה הבולשת הפדרלית לעקוב אחריו בחשד לפעילות קומוניסטית. המעקב נמשך שלושים ושבע שנים, ולבסוף הגיעה הבולשת למסקנה שאין מדובר אלא בפציפיסט אינדיווידואליסט עיקש במיוחד.

ב-1954 פרסם אבי את ספרו הראשון, ג'ונת'ן טרוי (Jonathan Troy), סיפורו של אנרכיסט בן תשע-עשרה שמרחיק מעליו את כל סובביו. ברומן פיתח לראשונה את התֶמה הנרטיבית שלו על המכונות שהורסות את אמריקה. במהלך עשר השנים הבאות אבּי פרסם שישה ספרים נוספים, ביניהם הבוקר האמיץ (The Brave Cowboy, 1956) – סיפורו של רוכב בודד, נווד חותך-גדרות, שהכריז מלחמה מטעם עצמו על מדיניות המרעה של ממשלת ארצות הברית. הסרט בודדים הם האמיצים (Lonely Are the Brave, 1962) בכיכובו של קירק דאגלס התבסס על הספר. לאחר מכן ראה אור בדידות מדבר (Desert Solitaire, 1968), הגיגים בגוף ראשון שהעלה אבּי בשתי העונות שבילה כפקח בשמורה הלאומית ארצ'ס ביוטה, יצירה שהניו יורק טיימז הגדיר כ"ספר המביע רגשות סוחפים, פיוטי ועמוק". למעשה, אבּי כתב את הספרים הללו בזמן שעבד לסירוגין עבור שירות היערות ושירות הגנים האמריקאי, במשך כמעט עשרים שנה. "רוב השנים האלה," הוא כתב, "חייתי על סף קו העוני הרשמי... נעצתי בקרקע עמודי סימון תוואי הרבה לפני שעלה על דעתי לעקור אותם."
כמו דון קיחוטה של סרוונטס, אבּי כיוון את חניתו לעבר טחנות רוח ועשה לעצמו שם בדרום-מערב כשהרס אתרי בנייה, הוקיע את החוואים כ"עלוקות סעד" וזעזע את תושבי המזרח בפרוזה הסביבתית הקשוחה שלו. שלא כמו סנגורֶיה המיושבים יותר של התנועה לאיכות הסביבה שפרחה בתחילת שנות השבעים, אבּי השובב אהב גם להפגין דחפים סותרים עד מאוד, למשל כאשר קרע את רחובות טוסון בקדילאק אדום עם גג פתוח, שגרניום מפלסטיק נעוץ בקדמת מכסה המנוע שלו וצלילי מוצרט, בראהמס או וֵיילון ג'נינגס נשפכים מהרדיו. משאת נפשו של הפרובוקטור המקצועי הזה – והתכלית של ספרות המחאה נגד הצמיחה שכתב והפוזה של פורע החוק – היתה פעולה של זעם נגד המכונה; הוא שאף למלא את נעליו הגדולות של ג'ון מיוּר כאביר המגן על המערב האמריקאי.

טחנת הרוח שאותה השתוקק אבּי להשמיד יותר מכול היתה סכר גלן קניון, שנבנה ב-1962, מאה קילומטרים בלבד צפונה לגרנד קניון, מפלצת הידראולית במשקל 792,000 טונות, מפעל שעלה למשלם המסים האמריקאי 750 מיליון דולר. ענק הבטון סתם את ערוצו הטבעי של נהר הקולורדו וחילל את קירותיו התלולים של גלן קניון רב-ההוד, שלהם ייחס אבּי קדושה העולה על זו של כל הקתדרלות באירופה. בניית הסכר גזרה את דינן של חורשות צפצפה ומשוכות כליל החורש, מאורות זאבים וקני נשרים, עמודי אבן-חול טבעיים ואתרים ארכיאולוגיים עתיקי-יומין. את מקומם תפס אגם פּאוֵול המלאכותי, מאגר מים עם קו חוף באורך 2,900 קילומטרים, שאבּי כינה בשם "המוות הכחול". בניית סכר גלן קניון, שלכאורה נועד  לספק חשמל בעלות נמוכה ללוס אנג'לס, לאס וגאס ופיניקס, היתה למעשה שערורייה הנדסית רוויית שחיתות שהרסה מערכת אקולוגית שלמה. אפילו סנדקו השמרן של הסכר, הסנאטור הרפובליקני בארי גולדווטר מאריזונה, הודה בסופו של דבר שבנייתו היתה טעות נוראה.
 

בתחילת שנות השבעים, כשהוא שרוי במרה שחורה ועם בטן מלאה כעס ותסכול על סכר גלן קניון, החל אבּי לכתוב את הספר כנופיית המקלות בגלגלים, שבו, בשילוב של הומור, גימיקים תיאטרליים ואפיוני דמויות מחוכמים, הוא עיצב קלאסיקת קאלט ארוכת-ימים. אבּי שאב השראה מאנשים אמיתיים שהכיר וליהק לסיפורו צוות של אנטי-גיבורים: ג'ורג' וושינגטון היידיוק, חובש לשעבר בכוחות המיוחדים  בווייטנאם, שאוהב פצצות, בירה וטבע כמעט באותה מידה שהוא שונא קבלנים; דוק סארוויס, רופא כירורג עשיר מאלבקרקי שתחביבו הוא שריפת שלטי חוצות; בוני אבצוג, גולה יהודייה חביבה, שנונה וסקסית ביותר מהברונקס; וסלדום סין סמית', מדריך נהרות ומגדל אבטיחים ממוצא מורמוני שחי באושר עם שלוש נשים שונות. ערב רב זה של אנרכיסטים נהנתנים מתלכד לקבוצת קומנדו ששמה לה למטרה להטריד חברות חשמל ותאגידי עץ. כמו גיבורם נד לוּד – אורג בריטי בן המאה התשע-עשרה, שבימים הראשונים של המהפכה התעשייתית הסית את בני ארצו להשמיד מכונות כדי להגן על פרנסתם - שלו הקדיש אבּי את הרומן,  כנופיית המקל בגלגלים הופכת לקליקה כריזמטית של אקו-מטרידנים ששופכים סירופ תירס למכלי דלק של דחפורים, חותכים גדרות תיל ומנסים לפוצץ רכבת פחם, והכול כדי להתכונן למטרה האמיתית: פיצוץ סכר גלן קניון לרסיסים. סיסמת הקרב שלהם: "לשמור על הכול כפי שהיה".
כנופיית המקלות בגלגלים הוא לא סתם ספר שנוי במחלוקת – זהו ספר מהפכני, אנרכי, מסית, ובידיים הלא-נכונות הוא גם מסוכן. על אף טענתו של אבּי שמדובר ברומן בדיוני שמטרתו "לבדר ולשעשע",  פעילי סביבה שנלאו מדרכיהן המתונות של קבוצות ממוסדות להגנת הסביבה, כמו ה"סיירה קלאב" וחברת "אוֹדוֹבּוֹן", אימצו אותו בחום ומיד. לבעלי נטיות רדיקליות היה רומן השודדים של אבּי קריאה לפעולה, נרגשת לא פחות מתפילתו של סלדום סין סמית' באמצע סכר גלן קניון: "אלוהים יקר, אתה יודע ואני יודע איך היה כאן פעם, לפני שכל הממזרים האלה מוושינגטון באו והרסו הכול. אתה זוכר את הנהר, איך הוא היה שמן ומוזהב ביוני, כשהזרם החזק הגיע מהרי הרוקי? ... אתה זוכר את הנחל שהיה מגיע דרך קניון הגשר והקניון האסור, שהיה ירוק וקריר וצלול? ... זוכר את האשד בקניון ארבעים-המייל? טוב, חצי מכל אלה מוצפים עכשיו. וחלק מהאֶסקַלַנטֶה גם הוא הלך ... תשמע, אתה מקשיב לי? יש משהו שאתה יכול לעשות בשבילי, אלוהים. מה עם איזו רעידת אדמה מ-דוּ-יקת כאן מתחת לסכר הזה?"

המבקר דון רולינגז ניסה להרגיע את הרוחות והגדיר את כנופיית המקלות בגלגלים כמשל קומי של "תוקפנות סמלית", אך קוראים רבים ראו בו תוכנית טרוריסטית חסרת-אחריות, בדומה ליומני טרנר הגזעניים, שלכאורה נתנו השראה לפיצוץ הבניין הפדרלי ע"ש מוּרָה באוקלהומה סיטי ב-1995. כאשר נשאל אבּי אם הוא באמת תומך בפיצוץ סכרים, הוא ענה בשלילה, אבל הוסיף ש"אם מישהו אחר היה רוצה לעשות את זה, הייתי מוכן להחזיק לו את הפנס." מתנגדיו של אבּי לא קלטו את הבדיחה והחמיצו נקודה חשובה: ברומן שלו, הפורעים החביבים הורגים רק מכונות, לא בני אדם, שלא כמו גיבוריהן האלימים באמת של יצירות בדיוניות כמו התפוז המכני של אנת'וני ברג'ס וברוקלין, תחנה אחרונה של יוברט סלבי הבן.
מבקרים פיקחים ראו בכנופיית המקלות בגלגלים את מה שהנו: מערבון פוסט-מודרני של ספרות זולה, סאטירה פרועה ושנונה ששילחה את חציה בכולם, מהפרש הבודד דרך ג'ון ויין ועד התנועה הפמיניסטית. אף אחד לא טען שמדובר ביצירת מופת ספרותית (ובצדק), אך כמו אוהל הדוד תום של הארייט ביצ'ר סטוֹ והג'ונגל של אפטון סינקלֵר, הפך הספר לקריאת השכמה, והפעם מטעמם של מינים בסכנת הכחדה ועצי סקוויה עתיקים. אבּי ביקש לחזור לעת שבה המערב האמריקאי היה נקי מהתערבות תעשייתית ומהצרות הצרורות המתכנות "קִדמה". עבורו האנרכיה לא היתה אלא דמוקרטיה בפעולה, והמחבלים האקולוגיים שלו לא היו אלא פטריוטים אמריקאים אמיצים, כמו אלה שהשתתפו במסיבת התה של בוסטון ונלחמו לצד אית'ן אלן ונערי ההרים הירוקים. לוחמי "המקלות בגלגלים" הבדיוניים של אבּי ראו את עצמם כממשיכים באותה מסורת, המצדיקה כל אמצעי למען המטרה: הגנת אזור ה"פור קורנרס" מפני "מנהלים כבולים למכתבותיהם", ש"לבבותיהם נעולים בכספת ועיניהם מהופנטות מרוב מספרים". הם ינקו ממסורת ההתנגדות האזרחית המפוארת של ת'ורו. אחרי ככלות הכול, גם הוא הפתיע את קוראי שבוע על נהרות קונקורד ומרימאק (A Week on the Concord and Merrimack Rivers, 1849) כאשר המליץ על שימוש באלימות נגד סכר: "באשר לי, אני עִמך, ואין לדעת מה יוכל הלוֹם לעולל לסכר בּילֵריקה."

לאחר פרסומו זכה  כנופיית המקלות בגלגלים לחיים משלו. בתחילת שנות השמונים, פעילי סביבה רבים כמו חבורתו של אבּי, החלו להרגיש שארגונים גדולים כמו ה"סיירה קלאב" בגדו בהם כאשר חרצו את גורלו של גלן קניון בישיבות סגורות עם רשות המים הפדרלית, בתקופת כהונתו של קנדי. לאחר מכן נסגרה עסקה אמיתית, שבה הסכימה רשות המים לבטל את תוכניותיה לבנות סכר בשמורה הלאומית "דינוזאור" ביוטה ובקולורדו בתמורה להסכמת ה"סיירה קלאב" לבנייתו של סכר בגלן קניון. קבוצה חדשה ומיליטנטית של אקו-אנרכיסטים שהתייאשו מהתהליך הפוליטי קראה לעצמה בשם "ארת' פרסט" (Earth First!), אימצה את אבּי כגורו, את כנופיית המקלות בגלגלים כתנ"ך, וכעיקר אמונתה את סיסמתו של ג'ורג' וושינגטון היידיוק: "עמודי סימון תוואי צריך לעקור תמיד... בכל מקום שתראו אותם".
"ארת' פירסט" הרגיזה את הציבור, ואפילו את פעילי איכות הסביבה, מרגע שנולדה. הקבוצה הכריזה על קיומה ב-1981 כאשר פרסה במורד סכר גלן קניון סרט פלסטיק שחור באורך מאה מטרים שנועד להיראות כמו סדק עמוק – סצנה שכמו נלקחה מהעמודים הראשונים של כנופיית המקלות בגלגלים. זו היתה מהתלה לא-מזיקה, פיסה של תיאטרון-גֶרילה, אך ממשלת ארצות הברית העדיפה לפרש אותה כפעולה מסוכנת ראשונה של קבוצת איכות הסביבה העוסקת ב"טרור רך". כך נפתח מעגל של ויכוח ציבורי: הימין גינה את "ארת' פירסט" מכול וכול, בעוד שהשמאל הצטחק לנוכח התעלולים בסגנון ה'יִיפּיז'" שביצעה. ב-1991 כותרת בלוס אנג'לס טיימז סיכמה את התפיסות היריבות: "מחבלים או מושיעים?"
רבים הריעו לתעלולים האמיצים של הקבוצה, שנעו בין חסימת דרכם של דחפורים בנוואדה, ישיבה בצמרות עצים שסומנו לכריתה בקליפורניה וקבירת מלח במסלולים העשויים עפר במנחתים באיידהו כדי שצבאים ואיילים יחפרו בהם עד שיהפכו לבלתי שמישים. לאחר שנעצרו בוויומינג, הושלכו לכלא במונטנה והוכו באורגון, אנשי "ארת' פירסט" גרמו לחברי ה"סיירה קלאב" להיראות כמו קבוצת גברות נדבניות שיצאו לסיור בשטח. היידיוק המתגעש של אבּי – שעוצב על פי דמותו של חברו במציאות דאג פּיקוֹק, ותיק מלחמת וייטנאם שהחליט לחיות עם דובי הגריזלי בפארק הלאומי יֶלוֹסטוֹן – הפך לסמלה של "ארת' פרסט", אקו-דָוִד עשוי ללא חת המשליך אבנים על מכונות-גולית. דייוויד פורמן – אחד ממייסדי "ארת' פרסט" שעיצבו את ה"סדק" לאורך סכר גלן קניו – כתב "מדריך אבּיסקי" לחבלן המתחיל, בשם אקו-הגנה: מדריך שדה לשימוש במקלות בגלגלים (Eco-Defense: A Field Guide to Monkey Wrenching).
כצפוי, הבולשת הפדרלית המשיכה לעקוב אחר הלודיטים המודרניים הללו; היא שתלה סוכנים בקבוצה, הקליטה 1,200 שעות של שיחות טלפון בין חבריה, ועצרה אחדים בעוון נעיצת כפיסי מתכת בעצים, חיתוך כבלי חשמל והרס דחפורים. אבּי מעולם לא הצטרף ל"ארת' פרסט" וסירב לראות את עצמו כאחראי לוונדליזם הרעשני שנקטה התנועה. עם זאת, הוא התגאה בדור חדש זה, שנשא בגאון את "המקלות בגלגלים", והתיידד עם כמה ממנהיגיו. לבקשתם הוא תרם לעתים להגי חוכמה קצרים לעלון התנועה. "תיהנו," הוא כתב לקוראיו באחד מאלה. "שמרו על המוח בתוך הראש, על החיבור בין הראש לגוף, ועל גוף פעיל וחיוני, ואני מבטיח לכם ניצחון מתוק אחד על אויבינו."

במשך עשרים וחמש השנים שעברו מאז פרסומה של המהדורה הראשונה, נמכרו כ-700,000 עותקים בכריכה רכה של כנופיית המקלות בגלגלים זאת על אף שאבּי – שמת ב-1989 בגיל שישים ושתיים – גרם לקהל אוהדי הניו יורקר ופריז רֵוויוּ אי-נוחות קשה. את תום וולף הנערץ הוא כינה "פשיסט מתרומם וגנדרן" ואת ג'ון אפדייק המקודש הגדיר כסוחר-כורסה משעמם המייצר "אופרות סבון פרווריות"; מצד שני, בין אוהדיו השרופים ניתן למנות סופרים מוכרים כג'ואן דידיון, וֵונדֵל בֵּרי, תומס פּינצ'וֹן, קורמאק מקארת'י, פיטר מאתיסֵן, הַנטר ס. תוֹמפסוֹן, לארי מקמרטרי ותומס מקגוֵויין. וַלאס סטגנר המנוח אפיין את אבּי כ"עוקצו של העקרב", "החושף האפקטיבי ביותר מאז ברנרד דה-ווֹטוֹ של תשוקתו המוזרה של המערב לאנוס את עצמו."
מדרום-מערב ארצות הברית יצאו עוד סופרים מצוינים – מארי אוסטין, אוליבר לפארג' וברברה קינגסוֹלבֶר לדוגמה – אך אף אחד מאלה לא גירה את דמיונם של קוראיו באותה מידה כמו אדוארד אבּי. ספרו האחרון, העשרים במניין, פורסם לאחר מותו. בהיידיוק חי!, ספר המשך לכנופיית המקלות בגלגלים , אמר אבּי את השורה התחתונה: "כל מי שייקח את הספר הזה ברצינות, יחטוף כדור. כל מי שלא ייקח אותו ברצינות, ייקבר חיים על-ידי דחפור מיצובישי."
בספרו Epitaph for a Desert Anarchist: The Life and Legacy of Edward Abbey (הספד לאנרכיסט מדברי: חייו ומורשתו של אדווארד אבּי), מספר העיתונאי ג'יימס בישופּ הבן על מכתב ששלח פעם ויליאם באטלר ייטס לאוסקר ויילד ובו כתב שהוא "מקנא באותם אנשים ההופכים למיתולוגיים בעודם חיים". כנופיית המקלות בגלגלים הפך את אבּי מכרוניקן מופלא של ארץ הקניונים של יוטה לדמות פולקלור במלוא מובן המילה, מקבילתו הספרותית ה"ירוקה" של ג'סי ג'יימס. אפילו לאחר מותו ממשיך המסתורין לאפוף את אבּי, ובחוגי איכות הסביבה הרדיקליים, רבים מאמינים שהוא עוד חי. על קירות בתי שימוש ולוחות מודעות בחניוני טבע ברחבי המערב מתנוסס המשפט "אבּי חי!".
ארשה לעצמי לנבא שבשנים הקרובות אגדת אדוארד אבּי וכנופיית המקלות בגלגלים לפופולריות רבה יותר ויותר ככל שתגדל התנועה לאיכות הסביבה. כאשר חברות הרכב של דטרויט יחלו ב"מהפכה הנקייה" שתחליף את מנוע השריפה הפנימית בתאי דלק מימן וממשלת ארצות הברית תהרוס סכרים כמו זה בגלן קניון, שמעולם לא היה צריך לבנותם, הרומן הידוע לשמצה של אבּי יזכה להערכה דומה לזו של אביב דומם (Silent Spring) מאת רייצ'ל קרסון: כתב הגנה פרו-אקטיבי על הטבע בתקופה של תעשייתנות מופרזת ומסוכנת. אך עבור אבּי, הספר כנופיית המקלות בגלגלים דומה יותר לשכל ישר (Common Sense) של תום פּיין. הוא נכתב כדי להיקרא במסבאות שעל רצפתן מפוזרת נסורת, בבקתות מבודדות, בשבילי טיולים ובמפעלים הומים. לאבי לא היה אכפת מעולם אם הניו יורקר ואלפרד קזין החשיבו את ספרו כיצירת אמנות; מטרתו היתה לזעזע את הנפש, ואפילו מבקריו הגדולים ביותר חייבים להודות שבמובן זה כנופיית המקלות בגלגלים הוא הצלחה כבירה.

מהדורה של "כנופיית המקלות בגלגלים" עם איורים מאת רוברט קראמב, 1985

פרולוג: אחרית הדברים

תמה ונשלמה בנייתו של גשר חדש בין שתי מדינות ריבוניות בארצות הברית: שעה לשאת דברים. שעה לדגלים, לתזמורות ולרטוריקה טכנו-תעשייתית בהגברה אלקטרונית. שעה לנאוּם בפני הציבור.
הציבור מחכה. הגשר מקושט בדגלונים, בסרטים ובכרזות זרחניות, מוכן ומזומן. >>>

גירסה להדפסה