מכונת קריאה

בבל , , 23/5/2012

הקדמה

מתוך אלן ווטס דאו: דרך הנהר

כמה פילוסופים סינים שכתבו בסביבות המאות הרביעית והחמישית לפני הספירה הסבירו רעיונות ודרך חיים שנודעו לימים כדאואיזם – הדרך של שיתוף פעולה אנושי עם מהלכו או עם דרכו של העולם הטבעי, מהלך שאת עקרונותיו אפשר למצוא בדפוסי הזרימה של מים, של גז ושל אש - דפוסים שמשאירים את חותמם באבן ובעץ, ומאוחר יותר - בצורות רבות של אמנות אנושית. למה שהיה לפילוסופים הללו לומר יש חשיבות עצומה כיום, במאה ה-20, כשאנו מבינים שלמאמצינו לשלוט בטבע ו"לסדר אותו" בעזרת כוח טכני עלולה להיות תוצאה הרסנית ביותר.
אני בספק אם אפשר למסור דיווח מדעי מדויק ואובייקטיבי על מה שחשבו אותם פילוסופים מפני שהם רחוקים מדי מאיתנו בזמן, וההיסטוריה נמוגה כמו הדהודי צליל או כמו סימנים שהותוו על פני המים. המשמעות המדויקת של הלשון הסינית בימים הרחוקים הללו קשה לשחזור, ואף שאני מעריך את שיטות המחקר המדעי ומנסה ללכת בעקבותיהן, העניין האמיתי שלי הוא בשאלה מהי משמעותם של הדים רחוקים אלה של מחשבה בעבורי ובעבור מצבנו ההיסטורי. במילים אחרות, יש ערך בניסיון להבין מה באמת קרה בזמנים מרוחקים ולשלוט בחקר הטקסטים העתיקים. אבל מה הלאה? אחרי שעשינו כמיטב יכולתנו על מנת לתעד את העבר, עלינו להמשיך הלאה ולהשתמש במה שגילינו בהקשר העכשווי, וזוהי מטרתי העיקרית בכתיבת הספר הזה. ברצוני לפרש ולהבהיר את העקרונות הבאים לידי ביטוי בספרים כמו לאו-דזה, ג'ואנג-דזה וליה-דזה {xv} במונחים ובמושגים של ימינו אנו, ועם זאת להציג את הטקסטים המקוריים בתרגום מדויק ככל האפשר, כלומר בלי ניסוח מחדש מיותר ובלי ייפוי פואטי. בכך אני הולך בעקבות עקרונותיו של המתרגם האמן ארתור ויילי, אם כי בהסתייגות קלה.
ברור שאני חב רבות לעבודתם ולשיטותיהם של ג'וזף נידהאם ושותפיו באוניברסיטת קיימברידג', שהפיקו את הספר מרובה הכרכים מדע ותרבות בסין (Science and Civilization in China), וגם אם איני מחשיב את העבודה הזאת כתורה למשה מסיני, היא בעבורי התעודה ההיסטורית הנהדרת ביותר שנכתבה במאה ה-20. לנידהאם יש כישרון מיוחד להגיש מחקר מוסמך לגמרי וקריא כמו רומן, ובאמצעות קריאה בספרו, כמו גם על ידי שיחות פרטיות איתו, התבהרה מאוד הבנתי את הדאו. נידהאם גם מבין שכתיבה של היסטוריה ושל פילוסופיה היא, כמו מחקר מדעי, משימה משותפת, ולכן עבודתו דומה להופעה של מקהלה עם מנצח יותר מאשר להופעת יחיד. אני חושב שחבל, בייחוד בארצות הברית, שחוקרי סין נוטים להיות אנשי מדון, ומגלים ביקורתיות יתרה זה כלפי עבודתו של זה. נידהאם, להבדיל, הוא אדם נדיב ללא גבול, מבלי לוותר על יושרתו, ואני אנסה להראות בהמשך הספר כיצד העיקרון של הדאו מפשר בין חברותיות ואינדיבידואליות, בין סדר וספונטניות, ובין אחדות וגיוון.
לסיכום, איני מנסה לנהל כאן משאל-עם מדויק מבחינה סטטיסטית בשאלה כיצד הסינים הבינו או מבינים את דרך החיים הדאואיסטית. למחקרים מפורטים כאלה של אנתרופולוגיה תרבותית יש ערך, אבל אני מעוניין הרבה יותר בשאלה כיצד הכתבים העתיקים הללו מהדהדים במיתרי הנֵבֶל של מוחי שלי, שמכוון, כמובן, על פי הסולמות של התרבות המערבית. אף שאיני מזלזל בשום אופן במידע תיאורי מדויק – הכתבים, אני בבירור מעוניין יותר ברוח – בהתנסות הממשית בגישה זו לחיים שהיא ההליכה בדרך הדאו.

גירסה להדפסה