בית

בבל , , 21/9/2019

                           

 

ההתחלה

מתוך אלי סמית המקרית

אמי התחילה אותי ערב אחד ב-1968 על שולחן בבית הקפה של הקולנוע היחיד בעיר. במרחק גרם מדרגות קצר משם, למעלה מאחורי הקטיפה האדומה, המקלישה, של פרגוד היציע, פיהקה הסדרנית, נדנדה את הפנס הכבוי שלה, נשענה על מרפקה מעל הרחישות והנשיפות של השורה האחרונה, חיטטה בעץ של המחיצה והתיזה שבבי עץ קטנים לעבר הראשים הקרתניים שבחשֵכה. על המסך שמעליהם, הסרט היה "פרה מסכנה" של קן לואץ' עם טרנס סטאמפ, שחקן בעל תכונות אלוהיות כל כך עד שאמי, צעירה, אופנתית, דקה ורודנית, שראתה את הסרט בפעם השלישית באותו שבוע, קמה על רגליה, הניחה למושב להיטרק מאחוריה בחבטה, נדחפה ופילסה את דרכה בין רגלי האנשים שבשורה שלה, ופנתה במעלה המעבר המטונף אל היציאה, דרך הפרגוד והחוצה אל האור.
בית הקפה היה ריק, חוץ מהבחור, שהניח כיסאות על השולחנות. אנחנו בדיוק סוגרים, הוא אמר לה. אִמי, עדיין ממצמצת מהחשֵכה, המשיכה בזהירות במורד המדרגות האדומות המרופטות. היא לקחה את הכיסא שהחזיק והניחה אותו, עדיין הפוך על ראשו, על הרצפה. היא חלצה את נעליה. היא התירה את כפתורי מעילה.
מאחורי הקופה, התפוזים השקועים-למחצה שבמסחטת התפוזים הסתובבו סחור סחור על נעציהם; המשקעים שבתחתית המְכל התרוממו ושקעו, התרוממו ושקעו. הכיסאות שעל השולחנות זקרו את רגליהם באוויר; תפזורות פירורי העוגה שמתחת חיכו דוממות בשטיח לזרבובית של שואב האבק. במורד גרם המדרגות הראשי המוביל אל הרחוב, שבו עתידה היתה אמי ללכת בעוד דקות אחדות, עם הגרביונים שלה מגולגלים לכדור חם בכיס מעילה, והיא מטלטלת את נעליה בידה, אוחזת ברצועות הקרסול שלהן, חייכו ג'ולי אנדרוז וכריסטופר פלאמר מתוך מסגרותיהם, בדיוק כפי שיחייכו עדיין, דהויים וזוהרים, באיחור של עשור לנוכח הלהבה שהשחירה את גרם המדרגות חמש שנים מאוחר יותר, כאשר המקרין הזוטר (שהאמין כי המשרה שהגיעה לו נגזלה ממנו; ההנהלה שכרה את שירותיו של מקרין חדש מהעיר כשהמקרין הראשי, הזקן, מת) חירב את פְּנים הבניין בעזרת פחית קְרֶאוֹסוט וקצה הסיגריה המושלך שלו.
המושבים היקרים של היציע, שבהם העישון היה אסור? עלו בעשן. התאים הספוגים בריח העור? הלכו לעד. מסכי הקטיפה, הנברשת מזכוכית קעורה? כמוץ לפני הרוח, רסיסים זעירים של אור שניתזו על קרקע ההיסטוריה המקומית. מדובר בתאונה, קבעו נחרצוֹת העיתונים למחרת. הבעלים של הקולנוע תבע את דמי הביטוח ומכר את אתר ההריסות לסיטונאי "שלם וקח", שחנותו נקראה, בלי הרבה שאר רוח, מקיי'ס שלם וקח.
אבל באותו ערב של שנת 1968, בבית הקפה הסגור-כמעט, הקולות עדיין הדהדו אהבה מודרנית מאחורי הקירות. המוזיקה עדיין המריאה משום מקום. רגע לפני הקטע שבו תופסים השוטרים המניאקים את טרנס סטאמפ ומכניסים אותו למקום היאה לו היא הידקה את עקביה מאחורי גבו ואבי, מופתע, החליק ונהם לתוכה, מגיש לה מיליונים של אפשרויות, שמתוכן היא בחרה רק אחת.
שלום.
אני אלהמברה, על שם המקום שבו נוצרתי. האמינו לי. הכול מכוון.
מאִמי: חן תחת לחץ; שימושֵי המסתורין; איך להשיג את מה שאני רוצה. מאבי: כיצד להיעלם, איך לא להיות.
hamikrit 2.jpg

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית