 |
|
בבל , , 11/12/2023 |
|
| ||
|
|
|
|
תומס ברנהרד
מייסטרים דגולים: קומדיה
|
|
האיש עם הזקן הלבן, 1570, מוזיאון היסטורי לאמנות, וינה / טינטורטו (ז'אקופו רובוסטי) © Suhrkamp Verlag 1985 © בבל ומשכל, 2010 דאנאקוד: 462-372 שם מקורי: Alte Meister מס' עמודים: 176 מחיר קטלוגי: 88 ₪ הספרייה של בבל - עורך הסדרה: שרון רוטברד תרגום מגרמנית: רחל בר-חיים סדר ועטיפה: סטודיו דרום, אפרת ניר עורך: רוני מאירשטיין
בעודו יושב על כורסה גבוהה בדירתם המפוארת של בני הזוג אוורסברגר שבווינה, נזכר המספר, סופר אוסטרי שחזר לא מכבר לווינה אחרי שנים ארוכות בלונדון, איך האוורסברגרים, שהוא אהב לפני שלושים שנה ואחר כך שנא אותם, תפסו אותו ברחוב כדי לבשר לו על התאבדותה של ידידת >>> שלושה פסנתרנים צעירים נפגשים ב- 1953 במוצרטאום בזלצבורג כדי ללמוד אצל הורוביץ הגדול: ורטהיימר מווינה והמספר מזלצבורג הם מוכשרים מאין כמותם, טובים מרוב הווירטואוזים בני זמנם, ונכונה להם קריירה עולמית מבטיחה. הצעיר השלישי, שמגיע מקנדה, הוא גלן גולד. >>>
מאחר שלא יכולתי לגרום לאנשים להיות נבונים יותר העדפתי להתרחק מהם ולהיות מאושר. (וולטר) בעוד כולם מחכים לשחקן שהבטיח לבוא לארוחת הערב בגֵנצְגאסה, באחת–עשרה וחצי בערך לאחר שתסתיים הצגת ברווז הפרא, ישבתי אני בכורסת הכנפיים הגבוהה שבה נהגתי לשבת כמעט מדי יום בתחילת שנות החמישים, התבוננתי בבני הזוג אָוֶורסברגר וחשבתי לעצמי שטעיתי טעות מרה >>> נכבדי, אנו עומדים לדון באזור עלום, אזור שאיננו חיים בו; אזור שאנו אומדים אותו ומתקיימים בו בצביעות, במין התנגשות חזיתית; באי-הבנה פטאלית של הטבע, שנהפכת תדיר לקטלנית; אזור שבו אפילו המדע אינו יכול >>> גם גלן גולד, ידידנו וגדול הווירטואוזים בנגינה בפסנתר במאה הזאת, הגיע רק לגיל חמישים ואחת, חשבתי כשנכנסתי לפונדק.
|
|
רגר, מבקר המוזיקה הזקן של הטיימס, מזמן את חברו הקשיש אטצבאכר לפגישה דחופה במוזיאון ההיסטורי לאמנות בווינה בשעה אחת-עשרה וחצי. למעלה משלושים שנה, מספר לנו אטצבאכר, בכל יום סירוגי מלבד יום שני. מגיע רגר לפני הצהריים למוזיאון ומתיישב על ספסל באולם בורדון מול תמונתו של טינטורטו האיש עם הזקן הלבן. אטצבאכר מקדים בשעה כדי להתבונן מהצד בידידו בזמן שהוא מתבונן באיש עם הזקן הלבן. הוא נזכר במה שרגר אמר לו אתמול ונדמה לו שרגר מתבונן במשהו שונה לחלוטין המצוי מאחורי האיש עם הזקן הלבן. בשעה אחת-עשרה ועשרים קם רגר ממקומו ולפני שהוא מספר לאטצבאכר על תכלית הפגישה הוא מדבר על אמנות, על פילוסופיה, על אוסטריה, על גרמניה, על עצמו ועל אלה המכונים המייסטרים הדגולים.
קבעתי עם רֵגֵר במוזיאון ההיסטורי לאמנות רק באחת-עשרה וחצי אבל הגעתי לשם כבר בעשר וחצי כדי שאוכל, כפי שתכננתי כבר מזמן, להתבונן בו פעם מזווית אידאלית וככל האפשר ללא הפרעה, כותב אֵטצְבּאֵכֶר. >>>
"כבר אחרי עמוד או שניים אפשר לחוש שזה ספר 'אחר'. כל הספרים של ברנהרד הם אחרים." "מחשבותיו של איש בערוב ימיו, המתבונן בציור של איש זקן אחר, כפי שהן מסופרות על ידי אדם נוסף הנמצא באותו חדר במוזיאון ההיסטורי לאמנות בווינה: זו הסיטואציה המרכזית שסביבה רוקם תומאס ברנהרד יצירה ספרותית מובהקת, שלא תקרוץ לאף מפיק הוליוודי. אך הסיפור המהודק והתפניות המפתיעות מבטיחים מסע מעניין ואפילו מרגש, שראשיתו בזעם מתפרץ וסופו בחמלה אנושית גדולה." "מייסטרים דגולים נקרע בין המקום האישי, של ההתבוננות וההפנמה, המקום האינטלקטואלי שמונחה ע"י מחשבה ואינדיבידואליות - מקום של טבע ושל אושר - ובין המקום של הכלל, שמפר את הבלעדיות, שמחרב הכל - מקום לא טבעי ואומלל. ההמון הוא שמכתיר אמנים, הוא זה שקובע מה נחשב ומה לו, הוא זה שמכתיב מחשבה - ולפרט נותר רק להנהן. המספר של ברנהרד הוא בו בזמן שופר של ההמון, קול שנואם את דעת הרוב, וגם האנטיתזה של קול זה: קול הנגד, שחושב בעצמו ולמען עצמו." "הגדולה של ברנהרד היא שהוא כותב שיר רוקנרול סוחף ללא-הרף בן שלוש שעות (זמן הקריאה בקירוב) – ואת זה לא מסוגל לעשות אף אמן רוקנרול שאני מכיר." "הוא כל הזמן רוטן, נרגן, הוא לא מרוצה מדבר, הוא ההיפך הגמור ממה שקרוי במקומותינו "חשיבה חיובית". הו לא, הוא לא חיובי כלל וכלל. אבל בנרגנות המתמדת שלו, בחוסר הנחת שלו, בהרסנות הגמורה שלו, יש משהו מענג, מזכך. הוא אולי היה נחרד לקריאת הדברים האלה, אבל ברנהרד מציע לנו (שלא בטובתו?) קתרזיס." הסופר והתופעה: ספר חדש לתומס ברנהרד "הוא מת צעיר יחסית וערירי, הוא תקף את האוסטרים בכל הזדמנות, והוא כתב כמו שאף אחד אחר לא כתב. לרגל יציאתו בעברית של "מייסטרים דגולים" של תומס ברנהרד, יותם שווימר יצא לבדוק מה הסיפור שמאחורי הסופר והתופעה." ברנהרד כותב מוסיקה יותר משהוא כותב פרוזה "וכך בתום הקונצרט המסחרר – ברנהרד כותב מוסיקה יותר משהוא כותב פרוזה - נותרים על במה המאפילה אנשים שכנגד הבדידות הנואשת נאחזים בהרגלים הקטנים והסנוביים שלהם, בהתנשאות, בעליונות התרבותית, בגאונות הלא מובנת שלהם. משתלחים בהשפרצות אכזריות של ביטול כל הסובב, ובכך רק מנציחים עוד יותר את בדידותם, את סירובם לחיים. ומהווים כתב אשמה חריף יותר, נגד החברה שיצרה אותם ונמצאת באותו חוסר מוצא שבו הם מתקיימים. כתב אשמה שמצליח להכניס לכיס האלגנטי והמוקפד שלהם, את כל השטף המילולי הזועם, זה שכבר הספיק למתוח ביקורת כמעט על כל פרט ופרט ובתרבות, חברה, והמדינה בה צמחו, וממנה אינם מצליחים להתנתק." "ניתן לדמות את עלילת "מייסטרים דגולים" לבנייתו של ארמון מראות, כל קיר מראה שנוסף לבניין, מגביר את ההשתקפויות ההדדיות, תוך שהוא שולל עוד חלק מהעולם החיצון. המדריך שמלווה אותנו בסיור הוא בן דמותו של האדריכל שבנה את מבוך המראות, אך הוא אינו יודע, כך מתברר לנו בערך במחצית הספר, שהארמון כבר נחרב, ואנו מסיירים רק בהשתקפויות של מראות העבר." "'מייסטרים דגולים' של תומס ברנהרד הוא לא יותר מאוסף של קשקושים טרחניים שמדגים את הרעה החולה של הספרות העכשווית. חגיגה ספרותית? לא לפי יהודה ויזן." "הדיבור הרצוף של תומס ברנהרד עצוב ואפילו טראגי מתחת לפני השטח הדקים שלו, כשכבת קרח דקיקה על פני מים עמוקים, שכובד רגלו של ילד עלולה לשבור אותה ולהטביע אותו אם יעז לדרוך עליה." "בקריאה ראשונה בספרו של תומאס ברנהרד, 'מייסטרים דגולים' (בבל, מגרמנית: רחל בר-חיים), נכוותי מחוסר ההתלהבות שבאופן הכתיבה ומסוג מסוים של דברנות שיש בה. אך כשסיימתי אותו, חשתי כי קראתי ספר גדול וחכם. בזמננו, כשהאמנות איבדה במובן מסוים את כל כבודה ובמובן אחר היא נערצת ללא כיסוי, מפתיע לפגוש מישהו שמצליח לאחד את שני הקצוות הללו: את הצורך שלנו באמנות ואת ידיעת אי-מושלמותה." "אז, אי אפשר לפטור את ספרו של ברנהרד כלאחר יד. אי אפשר לעצור את קריאתו בטענת שיעמום. אבל לו ניתן היה להוכיחו - הייתי אומרת לו: תואנת שווא הוא ספרך.אומרים כי את ברנהרד אפשר לאהוב או לתעב, אבל אי אפשר להיוותר אדישים. סליחה, בקריאתי הנוסחא הזו לא עבדה. כך זה עם מרירות - אתה בוחן אותה, לרגע אפילו נדמה לך שיש כאן משהו אחר, לבסוף אתה מעביר בליעה בקנה הנשימה ויודע שנותרת עם חוסר עניין." "כתב ייאוש, שמשלב זעם ותסכול, אך גם מפח נפש ותוגה של אדם המביט מזקנתו לאחור ובוחן את חייו ואת אמונותיו."
יהודי וינאי צעיר ומשכיל, מואס בחייו ומצטרף לאציל גרמני למסע פרישות לאי בודד באוקינוס השקט. בדרכם מגלים את פלשתינה, כפי שנתגלתה להרצל בביקורו ב-1898: שוממה ופרובינציאלית. 20 שנה אח"כ, הם מגיחים מהאי, שבים לפלשתינה ומגלים לתדהמתם עולם חדש "אלטנוילנד". >>> האמא הזקנה של אריקה קוהוט רצתה בת פסנתרנית דגולה אבל קיבלה מורה לפסנתר. גם עכשיו, כשאריקה כבר בת 36 הן ישנות באותה המיטה. אריקה היא שפחה של אמה ושל המוסיקה, ובזמנה הפנוי היא משתעבדת לצרכנות של פורנו קשה. >>> אֵינֶנִּי אוֹמֶרֶת, זֶה הָיָה אֶתְמוֹל, בְּכַסְפּוֹ חֲסַר-הָעֶרֶךְ שיר מאת המשוררת והסופרת האוסטרית החשובה, חברת קבוצת ה-47. תרגום ראשון לעברית מאת גיורא לשם. >>>
|
Created by: Zzzen Design: eFshar Copyright © Babel LTD. All rights reserved
