מתוך מחברים לא ידועים לילות ערב

ובלילה השלוש מאות ארבעים ותשעה
סיפורו של עלי שַאר ומה שאירע לו עם הנערה זֻמֻרֻד

אמרה שִהרְזָאד: נודע לי, המלך בר המזל, כי בימי קדם ובנִבכי הזמן חי לו סוחר אחד בארץ חֻ'רָאּסָאן ושמו מָגְ'ד אלדִין ולו ממון רב ועבדים וממלוּכּים ונערים, אך שישים שנה מלאו לו וטרם נולד לו בן. כעבור זמן בירכוֹ אללה יתעלה בבן זכר וקרא את שמו עַלִי וכשגדל הנער היה יפה כירח במילוּאו. כשהגיע לגיל בגרות וקוּבּצו בו יחד אותות השלמוּת נפל אביו למשכב ותם לגווֹע. קרא לבנו ואמר לו: בני, קִצי קרֵב וברצוני לצוות לך צוואה. אמר לו: ומהי, אבי? אמר לו: מצווה אני אותך כי לא תתרועע עם איש ותתרחק מכל מה שמביא צרה ופגע וחלילה לך לשבת במושב לֵצים והריהו דומה לנפּח, שאם לא תשרופך אשו יזיק לך עשנוֹ, כדבריו היפים של המשורר:

לֹא תִּמְצָא אִיש שֶיִהְיֶה יְדִידְךָ
ֹשֶאֵינֶנּוּ בּוֹגֵד וְיִֹשְמוֹר אֱמוּנִים
ֹשְמַע, אֲחִי, לְדִבְרַי וַחֲיֵה לְבַדְּךָ
וְרַק כָּך תַּאֲרִיךְ יָמִים וְשָנִים

אמר עלי: כדבריך אעשה, אבי! אך כיצד? אמר לו: עשֵֹה טוב ככל יכולתך ואל תחדל לגמול חסד לבריות ועשֵֹה את הישר בעיני אללה, כי לא בכל עת תשיג את מבוקשך, כדבריו היפים של המשורר:

לֹא כָּל רֶגַע יָבִיא לְיָדְךָ הִזְדַּמְּנוּת
לְהַשְפִּיעַ טוֹבָה וְלִגמֹל חֲסָדִים
אִם תּוּכַל לְמָצְאָם הִזְדָּרֵז לְבַצְּעָם
פֶּן הָרֶגַע יַחֲלוֹף וְיִהְיוּ נִפְסָדִים

אמר עלי: כדבריך אעשה!
השתתקה שהרזאד כי הלילה עבר * והזמן שהוקצב לדבריה נגמר

ובלילה השלוש מאות וחמישים

אמרה שהרזאד: נודע לי, המלך בר המזל, כי הנער אמר לאביו: כדבריך אעשה! ומה עוד בפיךָ? אמר לו: בני, שמוֹר את מצוות אללה, והוא ישמורך, וחסוך את כספך ואל תבזבּזוֹ, כי אם תבזבזו תזדקק לשפָלים שבבריות ודע לך כי ערך האדם טמון במצוי בידו, כדבריו היפים של המשורר:

כְֹּשֶכַּסְפִּי מוּעָט אִיֹש אֵינוֹ יְדִידִי
כְֹּשֶרַב כַּסְפִּי כָּל הַבְּרִיוֹת רֵעַי
אוֹיְבִים רַבִּים בִּזְכוּת כּסְפִּי הִתְיַצְבוּ לְצִדִּי
וַחֲבֵרִים רַבִּים כְֹּשֶהִתְרושַשְתִּי אוֹיְבַי

אמר: ומה עוד בפיך? אמר לו: בני, בַּקש את עֲצת מי שגדול ממך בשנים ואל תיחפז להשיג את מבוקשך וחוּס על מי שמעמדו שפָל ממעמדך למען יחוס עליך מי שמעמדו רם ממעמדך ואל תפגע באיש לבל ישליט עליך אללה את מי שיפגע בך, כדבריו היפים של המשורר:

הַֹשְוֵה לְדַעְתְּךָ אֶת דַּעַת זוּלָתְךָ, בַּקֵֹּש עֵצָה
לְכָל אָדָם דֵּעָה שוֹנָה מִדַּעַת חֲבֵרָיו
כִּי לָאָדָם מַרְאָה שָבָּהּ יִרְאֶה פָּנָיו
וְרַק בִֹּשְתֵּי מַרְאוֹת יִרְאֶה אֶת אֲחוֹרָיו

וכדבריו היפים של משורר נוסף:

הַמְתֵּן וְאַל תָּאוּץ לִמְצוֹא מְבֻקָֹּשְךָ
רַחֵם עַל הַבְּרִיוֹת וְאַף אַתָּה תְּרֻחַם
כִּי יָדוֹ שֶל אַלְלָה תִּגְבַּר עַל כָּל יָד
וְכָל הָעושְקִים יֵעָֹשְקוּ בְּתוֹרָם

וכדבריו היפים של משורר נוסף:

כְֹּשֶהַכֹּח בְּיָדְךָ אַל תִּפְגַּע בְּרֵעֲךָ
כִּי הַפְּגִיעָה גּוֹרֶרֶת אֶת הַנְּקָמָה בַּזְמַן
עֵינָיךָ יְֹשֵנוֹת וְהַנִּפְגָע אוֹרֵב לְךּ
מַזְעִיק אֶת אַלְלָה נֶגְדְּךָ וְאַלְלָה לֹא יִיֹשַן

ואַל לך לשתות יין, שהריהו שורש כל רע ושתייתו מסלקת את הדעת ומַזיקה לבעליו, כדבריו היפים של המשורר:

חֵי אַלְלָה, לֹא אֶֹשְתַּכֵּר מִיַּיִן כָּל עוֹד חֲבוּרִים
רוּחִי עִם בְּשָֹרִי וּפִי עִם דִּבּוּר בּוֹטֵחַ
וְלֹא אֶחֱֹשֹק לָעַד בְּיַיִן מְצֻנָּן
וְלֹא אֶבְחַר לִי רֵעַ שֶאֵינוֹ פִּכֵּחַ

אלה הם דברי צוואתי לך. הַצִּיבֵם תמיד לנוכח עיניך והריני מפקידך בידי אללה.
אבדה הכרתו של הסוחר והשתתק זמן מה ואז הֵקיץ וקרא בשם אללה והעיד שאין אלוה מבלעדיו והלך לבית עולמו. בכה עליו בנו והתאבל עליו והכין את הלווייתו כנאֶה וכיאֶה וגדולים וקטנים ליווּהו אל בית עולמו והקוראים בקוראן קראו פסוקים ליד מיטתו ולא הניח דבר מה הראוי לעשותו בהלוויית המת מבלי שעשה אותו. התפללו לעילוי נשמתו וטמָנוהו בעפר וכתבו על קברו את בתי השיר הבאים:

נִבְרֵאתָ מֵעָפָר בְּאֶרֶץ הַחַיִּים
וְדִבּוּרְךָ שָפָע וְאַף שָפַר
וְֹשַבְתָּ לֶעָפָר אֶל אֶרֶץ הַמֵּתִים
כְּאִלּוּ לֹא עָזַבְתָּ מֵעוֹלָם אֶת הֶעָפָר

התאבּל עליו בנו עלי שאר אֵבֶל כבד ונהג כמנהג רָמֵי המעֲלה והוסיף והתאבל על אביו עד אשר מתה אמו זמן קצר לאחר מכן ונהג באמו כמנהג שנהג באביו. ישב בחנות ועסק במיקָח וממכר ולא התרועע עם איש מבּרואי אללה יתעלה ומילא את דברי צוואת אביו. כן הוסיף ועשה שנה תמימה ובתום השנה באו אליו נשות מדוחים פרוצות והתרועעו עימו עד אשר הִטוהו אל דרך השחיתות וסטה מדרך הישר ושתה יין מלוא לוּגמיו ועינג את כל חושיו ואמר בלבו: אבי קיבץ את כל ההון הזה ואני לא הוצאתי ממנו דבר, ולמי אשאירנו אחרי מותי? חי אללה, אעשה כדברי המשורר:

אִם כָּל חַיֶּיךָ אַך תֶּאֱגֹר
וְאַך תִּתְאַמֵּץ לְהַרְבּוֹת אֶת הוֹנְךָ
מתי תִּתְעַנֵּג עַל מַרְבִּית רְכוֹּשְךָ
מָתַי תֵּהָנָה מֵאֲֹשֵר בְּיַדְךָ?

הוסיף עלי שאר ובזבז את כספו בכל שעות הלילה ובכל שעות היום עד אשר אבד כל כספו וירד מנכסיו ורַבּוּ עצבונותיו ומכר את החנות ואת בתיו ואת כל אשר ברשותו. הוסיף ומכר את הבגדים שלעורו והותיר לעצמו אך חליפת בגדים אחת. כשחלף שיכרונו ושב פיכחונו שקע בצער וישב יום תמים, מבוקר עד ערב, בלא סעודה ואמר בלבו: אחזר על פתחֵי מי שהוצאתי עליהם את כספי ואולי יאכילני מי מהם היום. חיזר על פתחיהם בזה אחר זה ומִדֵּי הקישוֹ על דלתו של מי מהם התנכר לו אותו אדם ונחבא מפניו עד אשר כבד עליו הרעב מאוד והלך אל שוק הסוחרים.

השתתקה שהרזאד כי הלילה עבר * והזמן שהוקצב לדבריה נגמר

ובלילה השלוש מאות חמישים ואחד
סיפורו של עלי שאר ומה שאירע לו עם הנערה זֻמֻרֻד

אמרה שהרזאד: נודע לי, המלך בר המזל, כי כבֵד הרעב מאוד על עלי שאר והלך אל שוק הסוחרים ומצא מעגל צפוף והבריות מתקבּצות סביבו ואמר בלבו: מדוע התקבצו הבריות הללו? חי אללה, לא אעזוב את המקום הזה בטרם אתבונן באותו מעגל.
ניגש ומצא שפחה נאה שגִּזרתהּ מַחֲמַדִּים ולחייה ורדים ושדיה מלאים ככדים והיא עולה על כל בנות דורהּ ביופי ובנעימוּת ובחן ובשלמוּת, כפי שאמר עליה אחד המשוררים שתיארוה:

בָּרָא אוֹתָה הָאֵל הֵיטֵב וְהִֹשְלִימָהּ
כְּלִילַת הַיֹפִי וֹּשְלֵמַת הַהַתְאָמָה
לָהַט הַיֹפִי מֵאַהֲבַת דְּמוּתָה
וְהִתְקַנֵּא בִּצְנִיעוּתָהּ וּבְגַאֲוָתָהּ
כַּלְּבָנָה פָּנֶיהָ, כְּעָנָף תִּיף קוֹמָתָה
הַמּוֹּשְק נִיחוֹחַ לָהּ וְאֵין זַכָּה כְּמוֹתָהּ
כְּאִלוּ נִבְרְאָה מִלֹּבֶן הַפְּנִינָה
וְהַלְּבָנָה זוֹרַחַת מִכָּל אֵיבְרֵי חִנָּהּ

היה שמה של אותה שפחה זֻמֻרֻד.  כשראה אותה עלי שאר התפעל מיופייה וּמֵחִנּהּ ואמר: חֵי אללה, לא אלך מכאן עד אשר אראה לאיזה שיעור יגיע מחירה של השפחה הזאת ואדע מי יקנה אותה. עמד בקרב חבורת הסוחרים וסברו שהוא עומד לקנותה כי ידעו מה רב ההון שירש מאביו. ניצב הכָּרוֹז ליד השפחה ואמר: הסוחרים, בעלי ההון, מי יפתח ראשון את השער למחירהּ של השפחה הזאת, גבִרת הסהר, הפנינה הנדירה, זֻמֻרֻד התופרת, מְחוז החפץ וּמְשוֹשֹ הנפש? פִּתחו את השער ואין בכך בושה כי אם תועלת!
אמר סוחר אחד: הריני מציע חמש מאות דינרים. אמר סוחר אחר: ועוד עשרה. אמר זקן ושמו רָֹשִיד אָלָדִין שעיניו כחולות ופניו מכוערים: ועוד מאה. אמר סוחר אחר: ועוד עשרה. אמר הזקן: באלף דינרים. כבשו הסוחרים את לשונותיהם ושתקו. נועץ הסוחר באדוני השפחה ואמר: בי נשבעתי כי לא אֶמְכְּרֶנָּהּ כי אם למי שהיא תבחר בו, ֹשְאל לדעתה! ניגש הכרוז אל השפחה ואמר לה: גבִרת הסהרים, הסוחר הזה רוצה לקנותֵך. הִבּיטה בו וראתה שמראהו כפי שסופר כאן ואמרה לכרוז: לא אֶמָּכֵר לזקן שהצרות הרעו את מצבו, חי אללה, מה מתקו דבריו של מי שאמר:

פַּעַם בִּקַֹּשְתִּי נְֹשִיקָה מִמֶּנָּה וְהִבְחִינָה
בְּשֵֹיבָתִי, אִם כִּי עָֹשִיר אֲנִי עֲדַיִן
סֵרְבָה לִמְבֻקָֹּשִי וְכָך אָמְרָה לִי
לֹא, חֵי הַבּוֹרֵא אֶת הָאָדָם מֵאַיִן
אֵין לִי כָּל חֵפֶץ בְּלֹבֶן הַשֵֹּיבָה
כְּלוּם אֲמַלֵּא אֶת פִּי כֻּתְנָה בִּמְקוֹם בְּמֶתֶק יַיִן?

כששמע הכּרוֹז את דבריה אמר לה: חי אללה, פטורה אַת מן הדבר הזה ושוֹוייך עשרת אלפים דינרים. סיפר לבעליה כי היא סירבה להימכר לאותו זקן ואמר לו: ֹשְאַל מה דעתה על אדם אחר! ניגש אדם אחר ואמר: הריני מתחייב לשלם את אשר נתן תמורתה אותו זקן שמאסה בו. הביטה באותו גבר ומצאה שזקנו צבוע ואמרה: מה הבושה והחרפה הזאת וכיצד משחיר אתה את פני השֵֹּיבה? ואמרה את שני בתי השיר הבאים:

אָמְרָה: הֵן לֹבֶן רֹאֹשְךָ בְּחִינָה צָבַעְתָּ
הֵֹשַבְתָּ: לְמַעַן יִהְיֶה מִפָּנֶיךָ נִסְתָּר
צָחֲקָה וְאָמְרָה לְךָ: כַּמָּה מוּזָר
כֹּה רַב הַזִּיּוּף הַנִּכָּר בַּשֵֹּעָר

כששמע הכרוז את דברי השיר שאותם אמרה אמר לה: חי אללה, אמת דיברת. אמר הסוחר: מה אמרה? חזר באוזניו על בתי השיר והבין כי בו המדובר ונמנע מלקנותה. ניגש סוחר נוסף ואמר: שאלוּהָ מה דעתה על המחיר אשר שמעתי כי הוא המחיר הראוי לה! הביטה בו ומצאה שהוא עיוור בעין אחת ואמרה: הוא עיוור בעין אחת. אמר לה הכרוז: גבִרתי, הביטי מי מן העומדים כאן נושא חן בעינייך ואִמרי לי למען אמכְּרך לו. הביטה בחבורת הסוחרים והתבוננה בהם בזה אחר זה ונפל מבטה על עלי שאר.

השתתקה שהרזאד כי הלילה עבר * והזמן שהוקצב לדבריה נגמר

ובלילה השלוש מאות חמישים ושניים
סיפורו של עלי שאר ומה שאירע לו עם הנערה זֻמֻרֻד

אמרה שהרזאד: נודע לי, המלך בר המזל, כי השפחה, כשנפל מבטה על עלי שאר הביטה בו במבט שאלף אנָחות באות בעקבותיו ודבק בו לִבָּהּ כי היה כליל היופי ונבון ועדין מרוח הצפון ואמרה: הכּרוֹז, לא אֶמָּכֵר כי אם לאדונִי שפניו יפים וקומתו נאה, ועליו אמר אחד המשוררים שתיארוהו:

הֶרְאוּ אֶת פָּנֶיךָ שֶאֵין כְּיֹפְיָם
וְגִנּוּ אֶת הָאִיֹש שנָּפַל בִּקְסָמֶיךָ
לוּ אַךְ רָצוּ לִֹשְמֹר אֶת נַפְֹשִי
הָיוּ מַסְתִּירִים בְּמַסְוֶה אֶת פָּנֵיךָ

לא אוּכל להיות לאיש זולתו, שהרי לחיוֹ מלאה וחלקה ורוּקו מרַפּא חולים ויופיו רב מכל תיאור בסיפור ובשיר, כפי שאמר עליו המשורר:

נִיחוֹחַ קַמְפוּר לְפִיו וּלְֹשוֹנוֹ
יַיִן רוּקוֹ וּמוֹּשְק נְֹשִימָתוֹ
פּן תִּתְפַּתֶּינָה נְעֲרוֹת גַּן הָעֵדֶן
הוֹצִיאוֹ הַמַּלְאָךְ רַדְוָּאן  מִבֵּיתוֹ
לַלְּבָנָה הַמְּלֵאָה מַתִּירִים לְֹשוֹטֵט
וּבוֹ גּוֹעֲרִים עַל שוֹטְטוּתוֹ

ולו שֹיער מתולתל ולחי ורודה ומבט כובש אשר עליו אמר המשורר:

אָהוּב אֲֹשֵר הִבְטִיחַ לִי אֶת אַהֲבָתוֹ
וְלִבִּי מֶה חֲרֵד וְעֵינִי צוֹפִיָה
עַפְעַפָּיו לִי הִבְטִיחוּ כִּי יָבוֹא לִפְגִיֹשָתֵנוּ
אֵיךְ יְקַיְּמוּ אֶת דְּבָרָם וְעֵינוֹ יְפֵהפִיָּה?

כששמע הכּרוֹז את דברי השיר שאמרה בשבחי יופיו של עלי שאר השתומם על צחות לשונה ויופייה הקורן. ואמר לו בעליה: אל תשתומם על אור פניה המבייש את אור החמה ולא על כך ששמרה בזיכרונה את היפים שבשירים, שהרי נוסף על כל אלה הריהי בקיאה בקריאת הקוראן בשבע דרכים ומוסרת חָדִית' בגרסאות הנכונות ביותר  וכותבת בשבעה סגנונות כתב ובקיאה במדעים כדרך שאין המלומד שבמלומדים בקיא בהם וידיה טובות מזהב ומכסף שהרי היא תופרת ורוקמת וילונות של משי ומוכרת אותם ושכָרהּ במחיר כל אחד מהם חמישים דינר והיא מסיימת כל וילון בשמונה ימים. אמר הכרוז: מה רב יהיה אושרו של מי ששפחה זו תתגורר בביתו ותהיה אוצר מִמכמנֵּי בית אוצרו!
אמר לו בעליה: מכוֹר אותה לכל מי שנפשה חשקה בו! שב הכּרוֹז אל עלי שאר ונָשק לידיו ואמר לו: אדוני, קְנֵה את השפחה הזאת אשר בחרה בך! תיאר באוזניו את מעלותיה ורוחב ידיעותיה ואמר לו: מה טוב יהיה חלקךָ אם תקנה אותה, שהרי היא מַתָּת מידיו של הנדיב שבנותנים.
השפיל עלי שאר את ראשו ארצה, לעג לעצמו ואמר בלבו: אין עתה בידי יותר ממחיר ארוחת הבוקר שלי, אך בוש אני להודות בפני הסוחרים מלומר כי אין בידי ממון לקנותה.
הביטה השפחה בעלי שאר המשפיל את ראשו ארצה ואמרה לכרוז: טול את ידי והביאני אליו למען אציע לו את עצמי וַאעורֵר בו את החשק לנָטלני, שהרי לא אֶמָּכֵר לאיש מלבדו! נְטָלָהּ הכרוז והעמידָהּ לפני עלי שאר ואמר לו: מה דעתך, אדוני? ולא השיב לו דבר. אמרה השפחה: אדוני ומחמד לבבי, מה לך שאינך קונה אותי? קְנֵה אותי בכמה שתחפוץ ואביא לך את אושרך! נשא ראשו אליה ואמר: כלום ניתן לקנות בכפייה, שהרי מחירֵך רב, ומגיע לאלף דינרים? אמרה לו: אדוני, קְנֵה אותי בתשע מאות! אמר: לא. אמרה: בשמונה מאות! אמר: לא. כך הוסיפה והפחיתה מן המחיר עד אשר אמרה לו: במאה דינרים! אמר לה: אין עימי מאה דינרים שלמים. צחקה ואמרה לו: כמה חסר לך עד למאה? אמר לה: אין עימי מאה ולא כל סכום אחר. חי אללה, אין בידי דינר של זהב ולא דירְהָם  של כסף, חפשי לך קונה אחר!
כשהבינה כי אין בידו דבר אמרה לו: טוֹל את ידי וקָחֵני הצדה למען תבדקני בצנעה! עשָֹה כן. הוציאה מכּיסהּ שקיק ובו אלף דינרים ואמרה לו: שקול מהם תשע מאות דינרים במחירי והותר את המאה בידך למען יביאו לנו תועלת! עשָֹה כמצוותה וקנה אותה בתשע מאות דינרים ושילם את מחירהּ מן המצוי באותו שקיק והלך עימה אל הבית ובהגיעה אל הבית מְצָאוֹ שהוא ריק ושומם ואין בו יצוע ולא כלים. נתנה לו אלף דינרים ואמרה לו: לך אל השוק וקנֵה בעבורנו בשלוש מאות דינרים יצוע וכלי בית! עשה עלי שאר כמצוותה. הוסיפה ואמרה לו: קנה לנו מאכל ומשקה!

השתתקה שהרזאד כי הלילה עבר * והזמן שהוקצב לדבריה נגמר

ובלילה השלוש מאות חמישים ושלושה
סיפורו של עלי שאר ומה שאירע לו עם הנערה זֻמֻרֻד

אמרה שהרזאד: נודע לי, המלך בר המזל, כי השפחה אמרה לו: קנֵה לנו מאכל ומשקה בשלושה דינרים, וכן עשה. הוסיפה ואמרה לו: קנֵה לנו יריעת משי שגודלה כגודל וילון וקנֵה אריג צהוב ולבן ומשי צבוע בשבעה צבעים, וכן עשה. ריהטה את הבית והדליקה את הנרות וישבה ואכלו ושתו יחדיו וניגשו אל היצוע ובאו על סיפוקם זה בזו ונרדמו חבוקים מאחורי הווילונות והתקיימו בהם דברי המשורר:

בּוֹא אֶל אֲהוּבְךָ וְהַנַּח לַמְקַנְאִים
כִּי הַמְקַנֵּא לֹא יושִיט לָאַהֲבָה יָד
רָאִיתִי בִֹּשְנָתְךָ עַל יְצוּעִי
וּמִפִּיךָ גָּמַעְתִּי מַֹשְקֶה כְּמוֹ מִכַּד
כָּל זֹאת אָכֵן בְּעֵינַי חָזִיתִי
וָאַגִּיד אֶת דִּבְרֵי הָאֱמֶת בִּלְבַד
לֹא בָּרָא הָרַחֲמָן מַחֲזֶה נָאֶה
מִֹשְנֵי אוֹהֲבִים עַל יָצוּעַ אֶחָד
חֲבוּקִים וּמְכֻסִּים בִּגְלִימַת הַסִּפּוּק
כַּכַּר הַזְרוֹעַ וּפֶרֶק הַיָּד
מַכִּים הַבְּרִיוֹת עַל בַּרְזֶל צוֹנֵן
כְֹּשֶלֵּב עִם עוֹד לֵב בְּאַהֲבָה מְאֻחָד
מִי יְְגַנֶּה אֶת הָאוֹהַבִים
כְּלוּם נִתָּן לְתַקֵּן לֵב פָּצוּעַ, מֹֻשְחָת
וְאִִם יְזַמֵּן לְךָ גּוֹרָלְךָ אֶת הָאֵחָד
ֹשֶבּוֹ חָפַצְתָּ, חֲיֵה עִמּוֹ לָעַד!

הוסיפו ושהו חבוקים עד הבוקר ושניהם דבקו זה בזה לאהבה. נטלה השפחה את הווילון ושיבצה אותו במשי ורקמה אותו בחוטי זהב וכסף וקבעה בו חלק המעוטר בתמונות ציפורים וציירה סביבו תמונות של חיות פרא ולא הותירה חיית פרא שיש בעולם כולו מבלי שציירה שם את דמותה וכך הוסיפה והתעסקה בווילון שמונה ימים. כאשר נשלמה מלאכתה גיהצה וקיפלה אותו ונתנה אותו לאדוניה ואמרה לו: לֵך והביאֶנּוּ אל השוק ומכוֹר אותו בחמישים דינרים לסוחר והישמר לך לבל תמכרנו למי מעוברי האורח, כי דבר זה יביא עלינו את הפרידה זה מזה שהרי יש לנו אויבים שעינם פקוחה עלינו לרעה.
אמר לה: כדברייך אעשה! הביא את הווילון אל השוק ומכָרו לסוחר כאשר ציוותה אותו והוסיף וקנה אריג ומשי וחוטי זהב וכסף ואת המאכלים אשר נזקקו להם. הביא לה כל זאת ונתן לה את יתר הדירהמים וּמִדֵּי שמונה ימים היתה נותנת לו וילון למכירה בחמישים דינרים וכן הוסיפה ועשתה שנה תמימה. וכתוֹם השנה הלך אל השוק והביא את הווילון כדרכו ומסָרוֹ לידי הכרוז. נקרה נוצרי אחד בדרכו ושילם לו שישים דינרים ונמנע מלקבלם. המשיך והוסיף לו על המחיר עד אשר הגיע למאה דינרים והוסיף לכרוז עשרה דינרים. שב הכרוז אל עלי שאר והודיעוֹ בדבר המחיר והפציר בו כי ימכור את הווילון לנוצרי ואמר לו: אדוני, אל תירא מפני אותו נוצרי, שהרי לא תְּאוּנֶה לך רעה מידו! הפצירו בו הסוחרים ומכרו לנוצרי ולבו רועד בקרבו, נטל את הכסף והלך אל ביתו ומצא כי הנוצרי הולך בעקבותיו.
אמר לו: נוצרי שכמותךָ, מה לך הולך בעקבותי? אמר לו: אדוני, יש לי עניין לענות בו בפתח הסמטה, בל יצריכך אללה לעניין שכזה. אך הגיע עלי שאר אל מעונו ראה כי הנוצרי השיגוֹ ואמר: ארור שכמותךָ, מה לך הולך בעקבותי באשר אלך? אמר לו: אדוני, השקני לגימת מים כי צמאתי ושכרך מאת אללה יתעלה! אמר עלי שאר בלבו: האיש הזה מאמין כמוני באל עליון והוא מבקש ממני לגימת מים, חי אללה, לא אשיב פניו ריקם!

השתתקה שהרזאד כי הלילה עבר * והזמן שהוקצב לדבריה נגמר

ובלילה השלוש מאות חמישים וארבעה
סיפורו של עלי שאר ומה שאירע לו עם הנערה זֻמֻרֻד

אמרה שהרזאד: נודע לי, המלך בר המזל, כי עלי שאר אמר בלבו: האיש הזה מאמין כמוני באל עליון ומבקש ממני לגימת מים, חי אללה, לא אשיבנו ריקם! נכנס אל הבית ונטל כד מים. ראתה אותו שפחתו זֻמֻרֻד ואמרה: אהוב לבי, כלום מכרת את הווילון? אמר: הן. אמרה: לסוחר או לעובר אורח? לבי חש כי פרידתנו קרובה. אמר: מְכרתיו לסוחר. אמרה: אמוֹר לי את האמת למען אדע מה לעשות ומדוע נטלת את כד המים. אמר: נטלתיו למען אשקה את הכּרוֹז. אמרה: אין כוח ואין אֱייל כי אם באללה הרם והנישא, ואמרה את שני בתי השיר הבאים:

אַתָּה הַמְבַקֵֹּש אֶת הַפְּרִידָה, לְאַט לְךָ
וּבַל יִתְעֶה לִבְּךָ מִמֶּתֶק הַחִבּוּק
לְאַט לְךָ, כִּי הַגּוֹרָל הוּא בּוֹגְדָנִי
וְהַֹשְהִיָּה יַחְדָיו סוֹפָהּ נִיתּוּק

יצא עלי שאר והכד בידו ומצא את הנוצרי במסדְּרון הבית ואמר לו: כלום הגעת עד לכאן, כלב שכמוך? כיצד אתה נכנס אל ביתי בלא רשותי? אמר: אדוני, אין הבדל בין הדלת לבין המסדרון. לא אזוז ממקומי כי אם למען אצא מן הבית ואתה רב צדקה וחסד, חונן ונותן. נטל את כד המים ושתה ממנו והושיטוֹ לעלי שאר. נטלוֹ וציפה כי הנוצרי יקום וילך לו ולא קם. אמר לו: מדוע זה לא תקום ותלך לדרכך? אמר: אדוני, אמנם שתיתי, אך ברצוני כי תאכילני ממה שבבית ולוּ אף פת לחם ובצל. אמר לו: קום וצא בלא שהות, שהרי אין בבית דבר! אמר: אדוני, אם אין דבר בבית טול את מאה הדינרים הללו והָבֵא לי דבר מה מן השוק ולוּ אף פת לחם למען תהיה ביני ובינך ברית לחם ומלח!
אמר עלי שאר בלבו: הנוצרי הזה משוגע, שהריני נוטל מידו את מאה הדינרים ומביא לו דבר מה ששוויו שני דירהמים ואעשנוּ לצחוק. אמר הנוצרי: אדוני, רצוני אך בדבר מה אשר יבריח את הרעב ולו אף פת לחם ובצל, שהרי הטוב במאכלים הוא זה המבריח את הרעב. אמר עלי שאר: הַמתֵּן כאן עד אשר אסגור את המבואה ואביא לך דבר מה מן השוק! אמר לו: כדבריך אעשה! יצא ונעל את המבואה והִציב על הדלת מנעול ונטל את המפתח עימו והלך אל השוק וקנה גבינה צלויה ודבש לבן ובננות ולחם והביאם אליו. כאשר ראה הנוצרי כל זאת אמר: אדוני, זוהי כמוּת רבה ֹשֶדַּי בה לעשרה גברים ואני כאן לבדי, שמא תאכל עימי? אמר לו: אכוֹל לבדך כי שבעתי! אמר לו: אדוני, אמרו חכמים: מי שאינו אוכל עם אורחו הריהו בן זנונים. כאשר שמע עלי שאר את הדברים האלה מפי הנוצרי ישב ואכל עימו מעט וחפץ למשוך את ידו מן הסעודה.

השתתקה שהרזאד כי הלילה עבר * והזמן שהוקצב לדבריה נגמר

ובלילה השלוש מאות חמישים וחמישה
סיפורו של עלי שאר ומה שאירע לו עם הנערה זֻמֻרֻד

אמרה שהרזאד: נודע לי, המלך בר המזל, כי עלי שאר ישב ואכל עימו מעט וחפץ למשוך את ידו מן הסעודה. נטל הנוצרי בננה וקילפה וַחֲצָאָהּ ושֹם במחציתה סם מהול באופיום שקמצוץ ממנו מפיל את הפיל ארצה וטבל את מחצית הבננה בדבש ואמר: אדוני, חי דתך, חובה עליך ליטול את הבננה הזאת! בוש עלי שאר להפר את שבועתו וּנְטלהּ מידו וּבְלעהּ. אך הגיעה אל בטנו התערבבו ראשו ורגליו ונפלה עליו תרדמה עמוקה.
כאשר ראה זאת הנוצרי קם על רגליו כזאב שנשיכתו קשה או כמכת גורל שפגיעתו אנושה ונטל ממנו את מפתח המבואה והניחו מוטל ארצה ורץ לבשֵֹר לאָחִיו את הדבר. הסיבה לכך היתה כי אחיו של הנוצרי היה אותו זקן בא בימים אשר רצה לקנות את השפחה באלף דינרים והיא סירבה לו ולעגה לו בדברי שיר. היה אותו זקן מוסלמי בצאתו וכופר באוהליו וקרא לעצמו בשם רשיד אלדין. כשלעגה לו בדברי השיר ולא הסכימה להיות לו לאישה התלונן בפני אחיו הנוצרי וזה מצא תחבולה ליטול אותה מאדוניה עלי שאר ושם האח היה בַּרְסוּם.
אמר לו: אל יצערךָ הדבר, שהריני מוצא תחבולה ליטול אותה בלא דירהם ובלא דינר, כי היה נוֹכֵל בוגד ומופקר. הוסיף וזמם מזימות וחיבּל תחבולות עד אשר מצא את התחבולה אשר הזכרנו ונטל את המפתח והלך אל אחיו והודיעו את אשר אירע. רכב הזקן על פִּרדתו ונטל את עבדיו ושֹם פעמיו עם אחיו אל בית עלי שאר ונטל עימו שק ובו אלף דינרים שאם יפגוש במושל ייתנם לו ופתח את דלת המבואה. התנפלו הגברים אשר עימו על זֻמֻרֻד וּנְטלוהָ בכוח הזרוע ואיימו עליה כי ייטלו את נשמתה אם תפצה את פיה והותירו את הבית כשהיה ולא נטלו ממנו דבר והותירו את עלי שאר יֹשֵן במבואה. שבו וסגרו עליו את הדלת והשאירו את מפתח האולם לצדו. הֱביאהּ הנוצרי אל ארמונו והִניחהּ בין שפחותיו ופילגשיו ואמר לה: פרוצה שכמותך, אני הוא אותו זקן שלא רצית בי ולעגת לי ועתה נטלתיך בלא דירהם ובלא דינר.
אמרה לו ועיניה שֹוֹחוֹת בדמעות: יגמול לך אללה כגמולך, זקן מרושע שכמותך, על אשר הטלת פירוד ביני ובין אדוני! אמר לה: פרוצה ואשת זנונים שכמותךְ, רָאֹה תראי את הייסורים שאייסר בהם את נפשך! חי המשיח והבתולה - אם לא תצייתי לי ותקבלי עלייך את דתי, אייסרֵך בכל מיני ייסורים! אמרה לו: גם אם תחתוך את בשרי חתיכות חתיכות לא אעזוב את דת האסלאם, ואולי ישלח לי אללה יתעלה ישועה, שהרי הוא ודברו אמת, וכבר אמרו חכמים: טוב זה אשר נפגע בגופו מזה אשר נפגע בדתו.
צעק הזקן וקרא לעבדיו ולשפחותיו ואמר להם: הַשליכוהָ ארצה! הַשליכוהָ ארצה! והוסיף והִכּה אותה באכזריות והיא משוועת לישועה ואינה נושעת. חדלה לשווע לישועת אדם והתחילה אומרת: דייני באללה ובו לבדו אשֹים מבטחי! נעצרה נשימתה ונחלש בכייהּ ולא רך לבו עליה ואמר לעבדיו: גִּרְרוּהָ ברגליה והַשליכוהָ במטבח ואל תיתנו לה כל דבר מאכל! ישן אותו ארור בלילה ההוא וכשעלה הבוקר ציווה להביאה לפניו ושב והִכּה אותה וציווה על העבדים כי ישובו וישליכוה באותו מקום וכן עשו. וכאשר שב והכה אותה אמרה: אין אללה מבלעדי אללה ומֻחמד הוא שליח אללה, דייני באללה ואין כמוהו רב חסד! ושיוועה לישועת אדוננו מֻחמד, תפילת אללה ושלומו עליו.

השתתקה שהרזאד כי הלילה עבר * והזמן שהוקצב לדבריה נגמר

גירסה להדפסה