בית

בבל , , 19/11/2019

                           

 

דביר צור א. טעתה יותר:

מתוך הפרדס של רג'ינה

רג׳ינה מועלם יושבת על ספסל אבן מכוסה קרני אור מאובקות וכנפי רוח. הדשא הירוק בגינה צובע את לחייה, אוחז בטיפות המים הניתזות אליו ובולע שמש בגמיעות ארוכות. אחר צהריים קיצי, שופע צרחות עורבים וציוצים של תוכוני בר ירוקים. בצד האחר של חלקת הצומח עומדת שלי המטפלת ומעשנת.
שקט כבוי, כפוי, של אחרי תנומה. עוד מעט תיכנס פנימה. ריח המשחות והקרמים ששולט ברחבת הכניסה ובחדרים האחרים ייעצר על מפתן חדרה. היא תניח בכד את הוורדים הלבנים שמסר לה השליח לפני שעה קלה, ואז תתיישב בקושי רב על כורסה חורקת. אצבעותיה יזחלו על השידה וירפרפו על פני כד עם מים משומשים. לרגע תמשש את הפרחים המונחים בתוכו ותיגע באפה בניחוחם הישן, תבחן בעיניים עייפות את העלים שעברו את שיא ירקותם, תביט שוב בוורדים החדשים, תרים את השפופרת, תניע את קצות אצבעותיה הקשות על החוגה העגולה ובסוף הסיבוב האחרון תלחץ על זוג הבליטות השחורות ותנתק.
אחרי שתניח את השפופרת ייגע בה החשש שמא התבלבלה, ואז יבואו החיפוש המייגע אחר פנקס הטלפונים האדום והישן, המבט בדף מקומט שעליו רשום מספר שזכור לה היטב והישיבה ליד המכשיר. הציפייה. אם הצלצול יקדים אותה, היא תחליט כתמיד לא לטרוח להרים את השפופרת. מזה זמן מה היא מבטיחה את זה לעצמה ולא עומדת בכך. עיניה ישוטטו, ייתקלו בגבעות שעל שלוחותיהן ניטעו בניינים וימשיכו לרכסים הנמשכים לצדדים ולאופק. הרחובות ימלאו מכוניות ומשאיות. בניינים ומנופים ייעלמו תחת אובך, חצץ יילחץ לאבק תחת מכבש ענקי המתגלגל לאטו. עיניה יסתגלו לחשכה שזוחלת בעצלתיים פנימה ופניה ישאלו שוב כמה שנים עברו מאז ראתה אותו בפעם האחרונה, לפני שנעלם מחייה ללא התראה.
היא רוצה להיות במקום אחר, רחוק מהשקט של המקום הזה ומהרעש של העיר המחדשת את פניה וחושפת שכבות–שכבות של אספלט מצולק ואדמה לחה. ירכה עדיין כואבת ונפוחה מהמעידה הליצנית שלשום. הלכה לטייל בשעות אחר הצהריים, נכנסה למרכז קניות וכשיצאה משם קפץ עליה אחד מאותם התקפים קטנים שהחלו להופיע בזמן האחרון; שוב שכחה לאן עליה לפנות ולהיכן רצתה להגיע. גופה סבב במעגלים דרך רחובות חד–סטריים שלא הכירה.
הכביש היתל בה באחת הסמטאות. היא ניסתה לחצות אותו ורגלה הימנית מעדה על אבן השפה החלקלקה. הרגל השמאלית הונפה הצדה ומשכה אחריה את שאר הגוף. עטרת הפרחים בתחתית הקומבניזון התגלתה מתחת לשמלה והשתפשפה באבנים קטנות ששרטו בה קרעים. בחור שירד מאופניו סייע לה לקום והכאיב עוד יותר לכתף החבולה, הרים את התיק הקטן ואסף לתוכו את חפיסות הכדורים, המסמכים ותכולת הארנק שהתפזרו על המדרכה. אחר כך ליווה אותה והיא השתוקקה שיהיה בנה, שיבוא וישתה איתה כוס תה חם, כהה, אמיתי, לא כמו התה הפושר–חיוור שמגישים בבית למברג בארוחת הערב, שיֵשב לצדה ויספר לה שאין חדש בחייו, הכול כרגיל, באמת. מה כבר היה יכול להשתנות מאז הביקור האחרון שלו, כשישב איתה באותו חדר לפני כמה ימים?
היא הזמינה את הבחור להיכנס. הוא הסכים, נבהל מהתמונות הישנות שעל הקיר ומהחבורות החדשות שצצו על זרועה ומלמל כמה דברים לא ברורים על מחויבות קודמת. רג׳ינה לא ניסתה לעצור בעדו, אבל הכריחה אותו לקחת כמה סוכריות טופי שעטיפתן נדבקה אל החומר הגמיש. בפתח הדלת שאלה אותו לשמו והוא השתתק, גלגל עיניים וזרק שם שלא הלם את מראהו העדין. הוא לחץ את ידה והיא הודתה לו חצי דומעת על מאמציו וביקשה סליחה על הטרחה המיותרת. בקושי התאפקה מליפול על רגליה ולהתחנן שלא יעזוב אותה. 
אחרי שהלך דידתה אל הספה, אחזה בירך, לחצה על המקומות החבולים וציפתה לעונג הכאב העמום שיזדחל במעלה הגב עד שיגיע לראש. כפות ידיה חיבקו את הבשר העבה, עיניה התמקדו בשערות דלילות שצמחו בין הקרחות. היא קמה, הדליקה את האור, חיטטה בשידה שליד המיטה, העבירה יד על התצלומים הישנים, שלפה פינצטה ישנה, תלשה את שערותיה אחת–אחת וחדלה מפעולתה לשמע קול הטרטור.
אחרי שהרימה את השפופרת, קולה מצטרד אל תוך האפרכסת, התחרטה על שהפרה פעם נוספת את ההבטחה לא לענות. זה שוב היה אלפרד, הדייר שהתאהב בה ביום שבו הגיעה אל בית גיל הזהב על שם סטפן ואירה למברג לחפש לעצמה חדר. אמר שציפור קטנה לחשה לו שאהובתו נפלה ברחוב. ביקש לבוא ולראות מה שלומה ובתחנוניו הסתתרו ייסורים של סועד דחוי. רג׳ינה ביקשה שלא יבוא ובקול רועד שב אלפרד וביקש ממנה שתשכב על המיטה ותחכה לו ולידיו הרחמניות, שתפרח למענו מגעגועי שעות הפרידה שעברו מאז הפעם האחרונה שראה אותה. ביד אחת לחצה על הפצעים הטריים ובאחרת אחזה בזרוע המכשיר. לחשה לתוכו שלא יבוא עכשיו, שיפסיק עם הרגשנות המוגזמת, ונענתה בדפיקה על הדלת כמה דקות לאחר מכן.
האיש הזקן התעקש להרים אותה בזרועותיו חרף התנגדויותיה והניחהּ על המיטה רועד מהמאמץ. כשהרפה בקושי רב מגופה הכואב הרגישה שהיא כבדה ומסורבלת. חוליותיו בלטו מבעד לחולצתו ומתחתן ראתה את הברכיים שהתחדדו מבעד למכנסיים. הוא ישב על מיטתה וביקש ממנה להסתובב ולשכב על הבטן. אחר כך החל לעסות את כתפיה כדי לשחרר את המתח והכאיב עוד יותר. בין לחיצה לדחיפה סיפר לה שהתגעגע. ״או, חיפשתי אותך מאז הצהריים. סטלה אמרה לי שראתה אותך יוצאת מכאן כדי לקנות תיק חדש. איפה הוא?״ היא לא השיבה. הוא לא חזר על השאלה.
אחרי העיסוי ביקש ממנה שלא תקום מהמיטה. ״את כל מה שאת צריכה יש פה. או, הנה, ממש הדברים שאולי תצטרכי להמשך היום. בגדים להחלפה וקצת כדורים ומים, שמתי לידך את הטלפון ואת המספר שלי פה בגדול. או, אני יודע שאת זוכרת אותו, אבל ליתר ביטחון. אם את מרגישה לא טוב תתקשרי אלי ואני מיד אגיע. בטח, כן, מיד. והנה השלט של הטלוויזיה. את כבר יודעת איך להשתמש בזה.״ קרעי נמנום התגנבו אליה דרך מלמוליו של אלפרד. היא הנהנה. אחרי שהיתה בטוחה שהלך קמה, סגרה את הדלת ונעלה את הבריח. עפעפיה נעצמו מול הטלפון. 
למחרת שב לבקר אותה והתרעם על חסימת הדלת. ״או, זה ממש לא בסדר. ואם היה קורה לך משהו בלילה? מה אז?״ היא נשרה אל הכורסה והוא על הכיסא בעקבותיה. ״אני כבר לא חזק כמו פעם. השמים שהיו שלי נצבעו בשביל מישהו אחר.״ כמו תמיד, לא הבינה מה הוא מנסה לומר לה. היא הציעה כוס קפה והוא סיפר לה שוב את שסיפר לה כבר כמה וכמה פעמים. אלפרד משך והעלה וגלגל מילים נפלאות על גבי המבטא הכבד שלו. שלף פיסות שוקולד מהבונבוניירה שהביא עימו, ואמר שהים הגדול והדולפינים שראה כשברח מהארץ לאיטליה לחצי שנה הצילו אותו ממחשבות על הכלימה הכרוכה בחייו. הוא עצם עיניים ולמלם הברות. בין תיאורי הגלים והשקט של המים סיפר לה שהרגיש בבטן האונייה כמו ברחם אמו. אלפרד המשיך והיא כיסתה על אישוניה בידיה וחלמה בהקיץ את היום שבו סיפרה לה פלורה אמה על הלידה הכואבת. טרום חייה של רג׳ינה נבלעו ברגע שיצאה לאוויר העולם. רוזה המיילדת לקחה אותה בידיה לאחר שעות של חשש וצער. פלורה האם, שהיתה אז צעירה ויפה עד כאב, נאבקה במשך כל הלילה והאזינה לפקודות שניתכו עליה בזמן הכריעה מעל האבן החמה. בֵּרְטָה, אמה של פלורה, רצתה להתקרב אל בתהּ, עצרה בעד עצמה כשראתה את ידיה המיומנות של רוזה המיילדת וחזרה להתיישב בפינת החדר. החידקל עלה על גדותיו כמו בכל שנה, הפך שלוליות עמוקות לבריכות גואות שבלעו אל קִרבן הבוצי עצים ובתים. עוד נשיפה אחת והיא נחלצה מבטן גדולה בצווחה, מחליקה מתעלת הלידה אל אור חזק מדי וכל הזיכרונות בורחים ממנה.
גופה שנשטף בגיגית פח שעמדה ליד הסבתא אכזב, כמו גופים אחרים לפניו, את משפחת גבריאל המורחבת שציפייתה לבן נוסף נגוזה. רוזה העבירה אותה אל ברטה בעלת העיניים הלבנות משנים ארוכות של יָרוֹד. הסבתא חלפה בנשימותיה העבות על פני גוף התינוקת וחיפשה ברכות שיתרצו את עלבונה. היא מלמלה כמה מילים והחזירה תינוקת רפוית איברים אל המיילדת, שהחזירה אותה אל האם. פלורה הביטה באמה, בבתה הטרייה ובשִׁליָה המרוקנת שיצאה מבין רגליה, חוט ושק חלול שנראה כמו כלי נשיפה מעוך. שאר קרובות המשפחה והשכנות חיכו בחוץ בדממה עד שיצאו אליהן שלוש הנשים. שמחתן נקטעה באבה והשקיטה את פלורה המטושטשת.
רג׳ינה חייכה אל אלפרד שחזר בעיניים עצומות אל הים, לדולפינים ששיחקו ליד דופנות האונייה ונתנו לו תקווה קטנה לזמן קצר. ״הם היו שם, עם הפה שנראה תמיד מחייך, וצחקו לי. או, צחקו לי. כאילו אמרו, ׳אלפרד, אל תדאג. זה ייקח זמן, אבל יום אחד גם אתה תוכל לספר על זה ולצחוק הרבה.׳ אז עוד לא ידעתי שאקרא לעצמי אלפרד. היה לי שם אחר שאסור לי לגלות אותו עד היום, זה היה ממש אחרי שברחתי מפה ועדיין לא ידעתי אם אוכל לחזור.״ כמו תמיד ביקש ממנה לא לספר לאף אחד את הדברים האלה. אחרי שרוקן את כוס התה כרסם עוד שלוש עוגיות, נשק ללחייה וחיפש לשווא תירוץ להישאר עוד כמה דקות.  
אחרי שהלך נשכבה והעלימה עוד כמה שעות חיים רק כדי להתעורר באמצע הלילה עם צלצול השעון הקטן שליד מיטתה. חושך, שמים שחורים מודלקים בענני שרב. הכניסה עוד כדור לפה וטלטלה אותו עם מים לפני שבלעה. חזרה לישון וראתה את כָּרִים הסוחר הזקן שהכירה בילדותה מסתובב ברחובות באב אל–מוּעַזֶם, מניע ראש מצד לצד, גבותיו העבותות רוקדות ופיו לא חדל להזהיר המוני אנשים שצרורותיהם על שכמם מפני הפשרת שלגים בהרי הצפון ומהצפת הנהר המתקרבת. ידיו השמוטות אוחזות בדג שמן ששהה זמן רב מחוץ למים ובשרו הסריח למרחוק. ילדים ותינוקות בורחים ממנו בריצה ונופלים אל תוך הנהר.
הדג מחפש את מקורותיו ונצמד אל הגוף הרזה שסוחב אותו. חליפתו של כרים מתחילה לנטוף זיעה ופיו מכריז על חומות עשויות חימר שלא יוכלו לעמוד בפני המים הנשפכים לכל עבר ומציפים את העיר. שיניים רקובות נחשפות בתנועות קצובות, לשון נוקשת על החך ושבה למקומה. רג׳ינה נושמת את כאבי הזימים הנקרעים מציפייה ומבקשת מכרים ההוזה שיעזוב את הדג במנוחה. הוא מחייך בשנית, מניח לקשקשים להחליק מידו העייפה ולהיבלע בשכבה העכורה של השיטפון. ״עכשיו איבדתי את הדג. לא הספיקו כל הדברים שנתתי לך בלי לשלם?״
ריח קל של קצף אצות עמד בבוקר בחדר הסגור. היא נגעה בשרידי לחות על המזרן. שנתה המעורערת לא נפגמה מההרטבה. הפיג׳מה היתה ספוגה והיא כמעט לא זזה, שלא יידבק אליה הבד וישחית את הסימנים שטבע בה הנהר. מחנק קל דחק בה לקום ולצרור את הסדין לשק. ידיים כדררו את הכותנה והניחו אותה ליד הכניסה לחדר. החבילה חיכתה לה שם עד שעות המנוחה של אחר הצהריים. אף אחד מהדיירים לא ראה אותה כשהניחה את הערמה ליד חדר הכביסה. יעל הכובסת הבינה מיד, השליכה את ערמת הבגדים, את השמיכה ואת הסדין לדוּד כסוף ונתנה לה במקומם מצעים נוקשים וחליפת שינה חדשה עם קפלי גיהוץ חדים. בזמן שסידרה את המצעים החדשים חזרה בשקט על הצעתה שתתחיל להשתמש בטיטול.
מפרקיה של רג׳ינה חרקו את כישלונם כשניסתה לעלות במדרגות הגבוהות מדי. שיעולים הציקו לריאה הימנית שנחבלה שלשום ולסרעפת הנוקשה שהכאיבה עם כל לחיצה. כשהיתה בחדר נשמעו הדפיקות שהחרידו אותה מרבצה. שליח מבולבל עם פזילה קלה הושיט לה זר פרחים. היא שאלה ממי זה והוא אמר שהשולח ביקש להישאר אלמוני. בדרכה חזרה אל המבואה, ידה אוחזת בזר המגיר מים, השתדלה לא להביט לצדדים או קדימה. אפלת הקומה התחתונה הקהתה את מבוכתה. מקומת הכניסה יצאה החוצה.
שלושים ושניים צעדים עד הגינה, עד ספסל יבש עשוי אבני שיש שמחכה לה ליד המזרקה, עד עצים מאוושים שמאחוריהם מכה השמש בגאון. היא התיישבה, הניחה את הפרחים לצדה והביטה בשלי ובעשן שהתעקל והתפזר מעל ראשה, נוגע בריאותיה בקלילות ונספג במחזור הדם. היא כבר לא יכולה לדבר בלי להשתעל, קולה סדוק וחרוך והיא מתעקשת לדבוק בהנאה המכאיבה, שלא ליטול את טעמם של הימים שנותרו לה.
כשעשו את המגבית רג׳ינה תרמה כמיטב יכולתה כדי לעזור לה לממן את התרופות והטיפולים. עכשיו הן יודעות שזה אבוד, וצער על לכתה הקרוב של שלי מכסה בעדינות על החרטה שליוותה את התרומה. היא לא היתה צריכה לתת כל כך הרבה, ממילא לא נשאר לשלי עוד הרבה זמן. ידה של העובדת מושחלת אל מתחת לכיסוי הראש החדש שנקנה במיוחד אחרי סדרת הטיפולים האחרונה, שולפת משם קווצות–קווצות של שיער, מגלגלת אותן לכדורים ומשליכה בהיסח הדעת לשקיות זבל כתומות.
רג׳ינה נוגעת בשערות ראשה הקשות. שולפת מהתיק מראת כיס ומביטה, מחכה שהאור יצבע את הזקיקים שצומחים מקרקפתה. האנשים סביבה אהבו את תלתליה, אבל היא רצתה שיער חלק וישר.
כשפלורה, האם היולדת, קמה מעל האבן החמה ודמה דולף ממנה, אמרה לנוכחות ששערות עדינות כאלה ראתה רק אצל מי שלא הסתפרה מעולם. צמרירי תלתלים נחו על כותונתה והספיגו בד בזיעה, ידיה המבריקות קילפו מעל התינוקת את שאריות הדם ונחו על הבטן הקטנטנה. אצבעותיה החלו לנוע בעדינות על החזה ועל הצוואר ומשם טיפסו אל צדה האחורי של הפדחת המוארכת מדי. רוזה אמרה שזה בסדר, היא נמתחה מהמאמץ של הלידה, אין לפלורה מה לדאוג, בתה תהיה יפה מאוד אחרי שהגולגולת תחזור לצורתה הטבעית. מי יודע, אולי תוכל להשתוות לאם ביופייה ואף להתעלות עליו.
פלורה ידעה שבתה החדשה לא רצתה בזה. העניקה לאחֵיה את זכות הבכורה והתמהמהה בפנים. היא הרימה והגישה אותה בפעם השנייה לברטה, שנאלצה לחזור ולברך את בתה ואת נכדתה, הפעם בקול ברור ורם.
יעקב הגיע בערב, התאכזב, הראה אותה לעזרא ודוד, אחיה התאומים של רג׳ינה חסרת השם שהיו אז בני ארבע, ושאל אותם בקול מאיים אם היא נראית כמוהו. השניים עמדו צמודים ושתקו, הורידו את ראשם וספרו חריצים בין מרצפות ענקיות. בלילה, אחרי שהתפזרו האורחים, יעקב ביקש מפלורה שתחזיק את הבת הקטנה לנגד עיניו. אחר כך כרע ברך לפניהן ושאל את אשתו אם הצליחה ללדת בלי בעיות. ״כל היום קראתי בשבילנו תהילים בלי הפסקה. בסוף נמאס לי והלכתי מבית הכנסת. בדיוק אז ילדת.״ 
רג׳ינה מחייכת אל שלי ומשפילה את עיניה. שלי לא מביטה בה, נושפת את העשן ושואלת, ״מאיפה הזר?״
״לא יודעת.״
״זה בטח אלפרד.״ רג׳ינה ממשיכה לחייך לעבר שלי.
״מה קרה, רג׳ינה? החיים יפים, אה?״
״מה אני אגיד לך, שלי. נזכרתי שאמא שלי סיפרה לי פעם איך היא תפרה חליפה לכבוד האחים שלי לפני שהם נולדו. בגד יפה.״
״אז מה מצחיק?״
״שהיא חשבה שתצא לה בת אחת. הבטן שלה נפלה למטה, לא עמדה בכובד. הפרצוף נשאר חלק אבל נהיה מכוער יותר, וזה היה הסימנים שלה. אחרי שאחים שלי נולדו...״
״מי, אלה שיש לך שמה בתמונות בחדר?״
״כן.״
״היו יפים האחים שלך.״
״מאוד. מאוד. הם נולדו ולא היו לה בגדים, אל תשאלי. כל מה שהם הכינו התאים לבת, לא לבן. ועוד באו להם תאומים. אבא שלי היה צריך לבקש משכנים שלו, משפחת סלים, חליפות לשניים, כי האישה שם היתה יולדת רק זוגות או שלישיות. תמיד הסתובבה עם צעיף על כל הראש, ראו לה רק את העיניים. אבל איזה ילדים היו לה − כל אחד יותר יפה מהשני.״
״אז מה עשו איתך?״
״היא הכינה עוד חליפה בהיריון הבא, הפעם חשבה שיהיה בן כי הבטן נשארה למעלה וכל הפרצוף שלה התמלא בכתמים אבל נשאר יפה. בסוף השתמשה בבגד שעשתה לפני שהאחים שלי באו.״
״טעתה פעמיים אמא שלך.״
״טעתה יותר.״
הסיגריה נמחצת בתוך כלי נירוסטה מלא אפר ובדלים מעוכים מוכתמים באודם וברוק יבש. ״מי לא טועה?״
שלי נכנסת פנימה. השמש מתחילה לצלול ולדעוך. רג׳ינה קמה מהספסל המתקרר לאט, כמעט שוכחת את הזר, סופרת שלושים ושניים צעדים בחזרה אל דלתות הזכוכית עם המראות החד–כיווניות. בדרך היא משליכה מטבע של עשר אגורות ששוקע בקרקעית בריכת המשאלות הפרטית של הדיירים ומתווסף לעיגולים המנצנצים ליד בסיס המזרקה הישנה. צמחי מים מטופחים קולטים את המתכת בין עלעליהם. היא מביטה אל ההשתקפות ממרחק שלוש אצבעות. גם היא מים, מים למים ושלוש אצבעות ביניהם. ידה שוב מחליקה על השערות. רגליה עוצרות לרגלי שיח הוורדים וכפה קוטפת פרח מדובלל עם ריח חריף שעלי הכותרת שלו נושרים בדרך לחדר. הזר בידה האחרת.
רג׳ינה מחכה לצלצול הטלפון.

regina1.jpg

משה בהיפוך אותיות

משה שקורא לעצמו אפרים, חושב שהוא המשיח החדש. ברגע של אשמה, בטקס בר המצווה שלו, הוא מבין שההשגחה העליונה סימנה ועליו לצאת למסע.
בת לווייתו הקבועה היא ציפור קנרי שמדקלמת פרקי תהילים, ומשימתו היא אריגת כפורת משמותיהם של המתים. >>>

 

העקידה השניה

ביום בו הלך יעקב לעקוד את יצחק אביו היו השמיים מתכת כחולה. הבוגר הושיב את הישיש על בדי האוהל ובדק את חבלי קליפות האשלים. העיניים מוכות היָרוֹד של האיש הזקן שאיבד את מאורן בעקידתו הראשונה הביטו נכוחה וחזו בערפל השמש החורכת. הידיים הרועדות ביקשו כד אטום. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית