מתוך נמסיס

עוד מעט אמות. ואין בזה שום טעם. זאת לא היתה התוכנית, בכל אופן לא התוכנית שלי. יכול להיות שכל הזמן הייתי בדרך לרגע הזה ולא ידעתי. אבל זאת לא היתה התוכנית שלי. התוכנית שלי היתה טובה יותר. בתוכנית שלי היה טעם.
אני בוהה לתוך לוע של אקדח בידיעה שמשם הוא יבוא. המבשר. איש המעבורת. הגיע הזמן לצחוק אחרון. אם רואים אור בקצה המנהרה, יכול להיות שזה פרץ אש. זמן  לדמעה אחרונה. יכולנו להפוך את החיים האלה למשהו טוב, שנינו. אילו דבקנו בתוכנית. מחשבה אחרונה: כולם שואלים מה הטעם בחיים, אבל אף אחד לא שואל מה הטעם במוות.

 
 אסטרונאוט

האיש הזקן הזכיר להארי אסטרונאוט. הצעדים הקטנים המגוחכים, התנועות הנוקשות, המבט השחור, הכבוי וסוליות הנעליים שנגררו בכבדות על רצפת הפרקט. כאילו הוא חושש לאבד את המגע עם הקרקע ולרחף באוויר, אל החלל החיצון.
הארי הביט בשעון שעל הקיר הלבן מעל דלת היציאה. 15:16. מעבר לזגוגית החלון, בבּוּגסְטַדוָואיֶין, מיהרו אנשים עסוקים לסידורים של יום שישי. שמש אוקטובר הנמוכה השתקפה במראה הצדדית של מכונית שקרטעה לדרכה בכביש העמוס.
הארי התרכז באיש הזקן. כובע ומעיל אלגנטי אפור ודק, שלא היתה מזיקה לו כביסה. תחתיו: ז'קט טוויד, עניבה ומכנסיים אפורים בלויים עם קפל חד כתער. נעליים מצוחצחות ועקבים שחוקים. אחד מאותם גמלאים שדומה כי הם מאכלסים בצפיפות את אזור מָיוּרסְטְוּאָה. זו לא היתה סתם הנחה. הארי ידע שאוגוסט שולץ הוא בן שמונים ואחת, סוחר בגדים לשעבר שהתגורר במיורסטואה כל חייו, חוץ מאשר בתקופת המלחמה, כשגר בצריף באושוויץ. והברכיים הנוקשות הן תוצאה של נפילה מגשר הולכי רגל מעל כביש הטבעת, שאותו חצה בקביעות כשהלך לבקר את בתו. את הרושם שמדובר בבובה ממוכנת חיזקה העובדה שזרועותיו היו כפופות בזווית ישרה באזור המרפק והזדקרו היישר קדימה. על אמתו הימנית היה תלוי מקל הליכה חום, וידו השמאלית היתה מהודקת סביב טופס מסלקה שכבר נופף מול הגבר הצעיר, קצוץ השיער, באשנב מספר 2, שאת פניו הארי לא ראה, אבל הוא ידע שהפקיד מביט באיש הזקן בתערובת של רחמים ורוגז.
השעה היתה עכשיו 15:17 וסוף סוף הגיע תורו של אוגוסט שולץ. הארי נאנח.
באשנב מספר 1 ישבה סְטינֶה גְרֶטֶה וספרה שבע מאות ושלושים קרונות בשביל נער בכובע צמר כחול שזה עתה מסר לה המחאת תשלום. היהלום על הקמיצה השמאלית שלה נצנץ עם כל שטר שהניחה על הדלפק.
הארי לא היה יכול לראות את זה, אבל הוא ידע שמימין לנער, מול אשנב מספר 3, עמדה אישה ונדנדה עגלת תינוקות, ככל הנראה בהיסח הדעת, כי התינוק ישן. האישה חיכתה לקבל שירות מגברת בְּרֶנֶה, שהסבירה בקולי קולות לאיש בטלפון שהוא לא יכול להעביר כסף ישירות לחשבון של מישהו ללא חתימתו של בעל החשבון, ושהיא עובדת בבנק ולא הוא, אז אולי נסיים בזה את הדיון?
באותו רגע נפתחה דלת הסניף ושני גברים, אחד גבוה ואחד נמוך, לבושים בסרבלים כהים זהים, מיהרו פנימה. סטינה גרטה הרימה את עיניה. הארי העיף מבט בשעון היד שלו והתחיל לספור. הגברים הסתערו לעבר הפינה שבה ישבה סטינה. הגבוה התנועע כמדלג מעל שלוליות בוץ, ואילו הליכתו המתנדנדת של הקטן גרמה לו להיראות כאילו פיתח לעצמו שרירים גדולים מכפי שגופו מסוגל להכיל. הנער בכובע הצמר הכחול פנה באטיות והתחיל ללכת לעבר דלת היציאה, שקוע כל כולו בספירת כספו ובלי לשים לב לשניים.
"הַי," אמר הגבוה לסטינה, ניגש אליה והניח בחבטה מזוודה שחורה על הדלפק. הקטן דחף למקומם משקפי שמש עם זגוגיות מראה, ניגש והניח מזוודה זהה לגמרי לצד הראשונה. "כסף!" צפצף בקול גבוה. "תפתחי את הדלת!"

כמו בלחיצה על כפתור pause, כל התנועה בבנק קפאה. הדבר היחיד שהסגיר את העובדה שהזמן לא עמד מלכת היה התנועה מחוץ לחלון. ומחוג השניות בשעון של הארי, שלפיו חלפו עכשיו עשר שניות. סטינה לחצה על כפתור מתחת לשולחן שלה. זמזום חשמלי, והגבר הקטן דחף בברכו את הדלת הנמוכה לעבר הקיר.
"אצל מי המפתח?" שאל. "מהר, אין לנו כל היום!"
"הֶלגֶה!" קראה סטינה מעל כתפה.
"מה?" הקול בקע מבעד לדלת הפתוחה של המשרד היחיד בבנק.
"יש לנו אורחים, הלגה!"
גבר בעניבת פרפר ומשקפי קריאה הופיע.
"האדונים רוצים שתפתח את הכספומט, הלגה," אמרה סטינה.
הלגה קְלֶמֶנטסֶן בהה במבט ריק בשני הגברים בסרבלים, שעמדו עכשיו בצדו הפנימי של הדלפק. הגבוה העיף מבט עצבני בדלת היציאה, אבל מבטו של הקטן היה נעוץ במנהל הסניף.
"אה, כן, כמובן," השתנק הלגה קלמנטסן כאילו הרגע נזכר בפגישה ששכח, ופרץ בצחוק רועם וקדחתני.
אף שריר בגופו של הארי לא זע, הוא רק הניח לעיניו לשאוב את פרטי תנועות הגוף והעוויות הפנים. עשרים וחמש שניות. הוא הוסיף להביט בשעון שמעל הדלת, אבל בקצה שדה הראייה שלו הבחין במנהל הסניף הפותח את מכשיר הכספומט מבפנים, שולף שתי מחסניות מתכת מוארכות של שטרות כסף, ומוסר אותן לגברים. הכול התנהל במהירות ובדממה. חמישים שניות.
"זה בשבילך, אבא'לה!" האיש הקטן הוציא מתוך המזוודה שתי מחסניות זהות והושיט אותן להלגה קלמנטסן. מנהל הסניף בלע את רוקו, הנהן, לקח אותן בידיו והכניס אותן לכספומט.
"סוף שבוע רגוע!" אמר הקטן, יישר את גבו ואחז במזוודה. דקה וחצי.
"אל תמהר כל כך," אמר הלגה.
הקטן התאבן.
הארי ינק את לחייו פנימה והשתדל להתרכז.
"הקבלה..." אמר הלגה.
במשך דקה ארוכה הביטו שני הגברים במנהל הסניף נמוך הקומה, אפור השיער. פתאום פרץ הקטן בצחוק. צחוק רם וצייצני עם נימת לוואי צורמת, היסטרית, צחוק של אנשים על ספיד. "אתה לא באמת חושב שהתכוונו להסתלק מכאן בלי חתימה? למסור שני מיליונים בלי קבלה, בטח!"
"דווקא אחד מכם כמעט שכח בשבוע שעבר," אמר הלגה קלמנטסן.
"יש כרגע הרבה טירונים במשלוחי הכסף," אמר הקטן כשהוא וקלמנטסן חתמו והחליפו ביניהם עותקים צהובים וורודים.
הארי חיכה שדלת היציאה תיסגר מאחוריהם ושב והביט בשעון. שתי דקות ועשר שניות.
מבעד לזגוגית הדלת ראה את המכונית הלבנה המשוריינת שעליה הסמל של בנק נוּרְדֵאָה נוסעת לדרכה.
השיחות בין האנשים בתוך הבנק התחדשו. הארי לא היה צריך לספור, ובכל זאת ספר. שבעה. שלושה מאחורי הדלפק ושלושה לפניו, כולל התינוק והבחור בסרבל עבודה שזה עתה נכנס ונעמד ליד השולחן באמצע האולם כדי לכתוב את מספר החשבון שלו על טופס תשלום, והארי ידע שהוא מיועד לחברת הנסיעות סָאגָה סוּלרַייסֶר.
"כל טוב," אמר אוגוסט שולץ והתחיל לגרור את רגליו לעבר דלת היציאה.
השעה היתה 15:21:10 בדיוק, ואז בעצם התחיל הכול.

כשהדלת נפתחה ראה הארי את ראשה של סטינה גרטה מורם להרף עין מהניירות ושב ושוקע. פתאום זקפה את ראשה, הפעם בתנועה אטית. הארי העביר את מבטו אל דלת היציאה. הגבר שנכנס הספיק כבר לפתוח את רוכסן סרבל העבודה שלו ולשלוף רובה AG3 בצבעי שחור וירוק זית. ברדס צמר בצבע כחול צי כיסה את כל פניו מלבד העיניים. הארי התחיל שוב לספור מאפס.
כמו בובה מהחבובות התחיל ברדס הצמר להתנועע במקום שבו אמור היה להיות פֶּה:
"This is a robbery. Nobody moves. "
הוא לא הרים את קולו, אבל באולם הבנק הקטן והדחוס השתרר שקט כמו אחרי רעם תותחים. הארי הביט בסטינה. מבעד לזמזום המכוניות המרוחק שמע את הקליק החלקלק של חלקים משומנים כשהגבר דרך את נשקו. כתפה השמאלית של סטינה שקעה בתנועה בלתי-מורגשת.
בחורה אמיצה, חשב הארי. ואולי פשוט מבוהלת עד מוות. אַאוּנֶה, המרצה לפסיכולוגיה בבית הספר לשוטרים, אמר שכאשר בני אדם מבוהלים מספיק, הם מפסיקים לחשוב ופועלים כפי שתוכנתו מראש. רוב עובדי הבנק לוחצים על אזעקת השוד השקטה במצב הדומה להלם, טען אאונה וציין שכאשר תושאלו לאחר מכן, התקשו רבים מהם לזכור אם הפעילו את האזעקה או לא. הם פעלו על טייס אוטומטי. בדיוק כמו שודד בנק שתכנת את עצמו לירות בכל מי שמנסה לעצור בעדו, אמר אאונה. ככל שהשודד מפוחד יותר, כן פוחתת הסבירות שמשהו יגרום לו לשנות את דעתו. הארי לא זז, רק ניסה ללכוד את עיניו של השודד. כחולות.
השודד פרק מעל גבו תרמיל גב שחור ושמט אותו על הרצפה בין הכספומט לגבר בסרבל העבודה, שעמד במקומו וחוד העט שלו נעוץ עדיין בלולאה האחרונה של הספרה שמונה. הגבר הלבוש בשחור פסע שישה צעדים עד לדלת הדלפק הנמוכה, התיישב על שפתה, הניף את רגליו מעליה ונעמד מאחורי סטינה, שישבה בשקט והביטה נכחה. טוב, חשב הארי. היא יודעת את ההוראות, היא לא מגרה את השודד להגיב על ידי נעיצת מבטים בפניו.
הגבר כיוון את לוע הרובה אל צווארה של סטינה, רכן קדימה ולחש באוזנה.
היא עדיין לא נתקפה פניקה, אבל הארי ראה שחזה של סטינה עולה ויורד, כאילו גופה הכחוש מתקשה לשאוף די אוויר מתחת לחולצה הלבנה שנעשתה צרה לפתע. חמש-עשרה שניות.
היא כחכחה בגרונה. פעם אחת. פעמיים. לבסוף הצליחה להפיק ממיתרי הקול שלה צליל:
"הלגה. מפתחות הכספומט." קולה היה נמוך וצרוד, שונה לגמרי מהקול שהגה כמעט את אותן המילים שלוש דקות קודם לכן.
הארי לא ראה אותו, אבל ידע שהלגה קלמנטסן שמע את משפט הפתיחה של השודד והוא כבר עומד ליד דלת המשרד.
"מהר, אחרת..." קולה נשמע בקושי, ובהפוגה שבין דבריה נשמעו בבנק רק סוליות הנעליים של אוגוסט שולץ על רצפת הפרקט, כמו זוג מברשות תופים שמטאטאות את עור התוף במקצב שָאפֶל  אטי עד אין קץ.
"... הוא יירה בי."
הארי הביט החוצה מהחלון. ככל הנראה עמדה שם בחוץ מכונית שמנועה פועל, אבל הוא לא יכול היה לראות אותה מכאן. רק מכוניות ואנשים שחלפו על פני הבנק חסרי דאגה, מי פחות ומי יותר.
"הלגה..." קולה נשמע מתחנן.
קדימה, הלגה, חשב הארי. הוא ידע לא מעט על מנהל הבנק המזדקן. ידע שבבית מחכים לו שני כלבי פודל, אישה ובת בהיריון שלא מזמן נזרקה על ידי בן זוגה. שהוא ואשתו כבר ארזו את חפציהם ושהיו מוכנים לנסוע לבקתה שלהם בהרים ברגע שהלגה קלמנטסן יגיע הביתה. ושברגע זה קלמנטסן מרגיש שהוא צולל במים במין חלום, שבו כל התנועות נעשות אטיות, לא משנה כמה מנסים להזדרז. ופתאום צץ הלגה בשדה הראייה של הארי. השודד סובב את הכיסא של סטינה ועכשיו עמד מאחוריה ופניו אל הלגה קלמנטסן. כמו ילד חרד שצריך להאכיל סוס עמד קלמנטסן כשגופו מוטה לאחור והיד המחזיקה בצרור המפתחות מרוחקת ממנו ככל האפשר. השודד לחש באוזנה של סטינה ונופף בנשק לעבר קלמנטסן, וזה נסוג שני צעדים לא יציבים לאחור.
סטינה כחכחה בגרונה: "הוא אומר שתפתח את הכספומט ותשים את מחסניות הכסף החדשות בתיק השחור."
הלגה קלמנטסן בהה כמהופנט ברובה שהצביע עליו.
"יש לך עשרים וחמש שניות לפני שהוא יורה. בי. לא בך."
פיו של קלמנטסן נפתח ונסגר כמבקש להגיד משהו.
"עכשיו, הלגה," אמרה סטינה. מנגנון פתיחת הדלת זמזם והלגה קלמנטסן גרר את רגליו על רצפת הבנק.
שלושים שניות חלפו מאז תחילת השוד. אוגוסט שולץ הגיע כמעט עד דלת היציאה. מנהל הסניף כרע מול הכספומט, עיניו נעוצות בצרור המפתחות. היו בו ארבעה מפתחות.
"נשארו עשרים שניות," נשמע קולה של סטינה.
תחנת המשטרה של מיורסטואה, חשב הארי. הם נכנסים עכשיו לניידות. במרחק שמונה בלוקים מכאן. שעת העומס של יום שישי.
באצבעות רועדות בחר הלגה קלמנטסן מפתח והכניס אותו לחור המנעול. המפתח נעצר באמצע הדרך. הלגה קלמנטסן לחץ חזק יותר.
"שבע-עשרה."
"אבל..." התחיל קלמנטסן לומר.
"חמש-עשרה."
הלגה קלמנטסן הוציא את המפתח וניסה את אחד האחרים. הוא נכנס, אבל סירב להסתובב.
"אלוהים אדירים..."
"שלוש-עשרה. תמצא את זה שיש עליו חתיכת סרט דבק ירוק, הלגה."
הלגה קלמנטסן בהה בצרור המפתחות כאילו מעולם לא ראה אותו.
"אחת-עשרה."
המפתח השלישי נכנס. והסתובב. הלגה קלמנטסן פתח את דלת התיבה ופנה אל סטינה והשודד.
"אני צריך לפתוח עוד מנעול כדי להוציא את המחסנ..."
"תשע!" קראה סטינה.
הלגה קלמנטסן פלט יבבה כשהצמיד את אצבעותיו אל שיני המפתחות, כאילו אינו מסוגל לראות עוד, והשיניים הן כתב הברייל שאמור לגלות לו מהו המפתח הנכון.
"שבע."
הארי הקשיב רוב קשב. עדיין לא נשמעו סירנות משטרה. אוגוסט שולץ לחץ על ידית דלת היציאה.
קרקוש מתכתי; צרור המפתחות נפל על רצפת הפרקט.
"חמש," לחשה סטינה.
הדלת נפתחה וקולות הרחוב שטפו את הבנק. להארי היה נדמה שהוא שומע מרחוק צליל יבבני מוכר, יורד. ושב ועולה. סירנות משטרה. ואז נסגרה הדלת.
"שתיים. הלגה!"
הארי עצם את עיניו וספר עד שתיים.
"הנה!" הלגה קלמנטסן הוא שצעק. הוא הצליח לפתוח את המנעול השני ועכשיו עמד בשפיפה וניסה בכוח להוציא את המחסניות, שככל הנראה נתקעו במקומן. "תן לי רק להוציא את הכסף! אני..."
צווחה צורמת קטעה את דבריו. הארי השקיף על הקצה האחר של הבנק וראה את הלקוחה נועצת מבט מבוהל בשודד שעמד בלי לזוז ורובהו צמוד לצווארה של סטינה. האישה מצמצה פעמיים והנהנה באלם לעבר העגלה, בשעה שצווחות התינוק טיפסו ועלו בסולם הצלילים.
הלגה קלמנטסן כמעט נפל לאחור כשהמחסנית הראשונה השתחררה מהמסילה. הוא משך אליו את התיק השחור. בתוך שש שניות היו כל המחסניות בתיק. קלמנטסן סגר את הרוכסן כפי שנצטווה והתייצב ליד הדלפק. כל הפקודות הושמעו בקולה של סטינה, קול שנשמע עכשיו יציב ושליו להפליא.
דקה ושלוש שניות. השוד הסתיים. הכסף היה מונח בתיק על הרצפה. בעוד כמה שניות תגיע ניידת המשטרה הראשונה. בעוד ארבע דקות יחסמו ניידות משטרה אחרות את נתיבי הבריחה סביב זירת השוד. כל תאי גופו של השודד בוודאי צורחים שהגיע הזמן להסתלק משם, ומהר. ואז קרה משהו שהארי לא הבין. משהו לגמרי לא הגיוני. במקום לרוץ סובב השודד את הכיסא של סטינה, שישבה עכשיו בפניה אליו. הוא רכן אליה ולחש לה משהו. הארי צמצם את עיניו. הוא צריך לבדוק את הראייה שלו מתישהו בקרוב. אבל הוא ראה מה שראה. עיניה היו נעוצות בשודד חסר הפרצוף והבעתה השתנתה באטיות כשמשמעות המילים שלחש החלה להתחוור לה. גבותיה הצרות, המטופחות, ציירו שני סימני "s" מעל עיניה, שדומה כי יצאו עכשיו מחוריהן, שפתה העליונה התעוותה כלפי מעלה וזוויות פיה נשמטו מטה בחיוך גרוטסקי. התינוק הפסיק לבכות באותה פתאומיות שבה החל. הארי נשם נשימה עמוקה. כי הוא ידע. זו היתה תמונה דוממת, יצירת מופת. שני אנשים לכודים ברגע שבו האחד מבשר לאחר על גזר דין מוות, הפנים עטויות המסכה במרחק שתי ידיים מאלה החשופות. התליין וקורבנו. לוע הרובה מצביע אל גרונה ואל לב זהב קטן שתלוי על שרשרת דקה. הארי לא ראה אותו, ואף על פי כן חש בדופק שלה ההולם מתחת לעורה הדק.
צליל עמום, יבבני. הארי זוקף את אוזניו. אבל אלה אינן הסירנות של המשטרה, רק טלפון שמצלצל בחדר הסמוך.
השודד מפנה את ראשו ומסתכל לעבר מצלמת האבטחה שבתקרה מעל האשנב. הוא מניף יד אחת ופורש את חמש אצבעותיו העטויות כפפה שחורה, ואז סוגר את כף ידו וזוקף את האצבע המורה שלו. שש אצבעות. שש שניות מעבר לזמן. הוא פונה שוב אל סטינה, אוחז ברובה בשתי ידיו, מחזיק אותו בגובה המותן ומניף את לוע הרובה כדי שיצביע על ראשה, מפשק קצת את רגליו כדי לספוג את ההדף. הטלפון מצלצל ומצלצל. דקה ושתים-עשרה שניות. טבעת היהלום מנצנצת כשסטינה מרימה את ידה עד גובה כתפה, כמבקשת לנופף למישהו לשלום.
השעה 15:22:22 בדיוק כשהוא יורה. קול הנפץ קצר ועמום. הכיסא של סטינה נדחף לאחור וראשה מרקד על צווארה כמו ראשה של בובת סמרטוטים קרועה. הכיסא נופל לאחור. ראשה נחבט בשולי השולחן והארי לא רואה אותה עוד. הוא גם לא רואה את הפרסומת לתוכנית הפנסיה החדשה של נורדאה שמודבקת לדופן החיצונית של הזכוכית מעל האשנב, ואשר לפתע פתאום נוסף לה רקע אדום. הוא רק שומע את הטלפון שמצלצל ומצלצל, כועס ועיקש. השודד מניף את רגליו מעל הדלפק, רץ אל התיק שעל הרצפה. הארי חייב להחליט. השודד אוחז בתיק. הארי מחליט. הוא מזנק מהכיסא. שש פסיעות ארוכות. והוא מגיע. ומרים את שפופרת הטלפון.
"דבר אלי."
בהפוגה הוא שומע רק את סירנות המשטרה בטלוויזיה שבסלון, להיט פקיסטני מדירת השכנים וצעדים כבדים בחדר המדרגות, שנשמעים כמו צעדיה של גברת מַדסֶן. ואז נשמע צחוק רך מעברו האחר של הקו. צחוק רחוק. לא רחוק בזמן, ובכל זאת רחוק. כמו שבעים אחוז מעבָרו של הארי, שבהפרשי זמן לא קבועים חוזר אליו כשמועות מעורפלות או כהמצאות גמורות. אבל את אמיתות הסיפור הזה הוא יכול לאשר.
"אתה באמת ממשיך להשתמש במשפט המאצ'ואיסטי הזה, הארי?"
"אנה?"
"בחיי, אני מתפעלת."
הארי חש איך חום מתוק מתפשט בבטנו, כמעט כמו ויסקי. כמעט. בראי הוא רואה תמונה שתלה על הקיר הנגדי. הוא ואחותו בחופשת קיץ רחוקה בוִיטְסְטֶן, כשהיו קטנים. הם מחייכים כמו שילדים  מחייכים כשהם עדיין מאמינים ששום רע לא יאונה להם.
"ומה אתה עושה ביום ראשון בערב, הארי?"
"אז ככה." הארי שמע את קולו שלו מחקה באוטומטיות את שלה. קצת עמוק מדי וקצת מתמהמה מדי. אבל זה לא מה שרצה. לא עכשיו. הוא כחכח בגרונו ומצא נימה קצת יותר ניטרלית: "מה שרוב האנשים עושים."
"וזה?"
"רואה סרטים בווידיאו."

לב משוריין

מצולק בנפשו וחבול בגופו לאחר פענוח פרשיית איש השלג, לוקח המפקח הארי הולה חופשה עד להודעה חדשה ומוצא מקלט בהונג קונג הצפופה, שם הוא מתפלש במאורות אופיום מטונפות ומסתבך בחובות הימורים. >>>

התיקנים

״על כל תיקן שאתה רואה יש לפחות עשרה שהצליחו לברוח. משמעות הדבר שהם נמצאים בכל מקום.״

גופתו של שגריר נורווגיה בתאילנד התגלתה בחדר מלון מפוקפק בבנגקוק כשסכין נעוץ בגבה. >>>

העטלף

גופתה של אינגֶר הוֹלטֶר, ידוענית טלוויזיה נורווגית נשכחת שעברה לגור באוסטרליה, נמצאה לאחר שנרצחה באכזריות בדרך לביתה. במשטרת סידני כבר מתכוננים ל‫אולימפיאדה של שנת 2000 וחושבים ‫על זרם התיירות מארצות סקנדינביה שעולה בהתמדה. >>>

איש השלג

בנורווגיה, נובמבר הוא החודש האכזר ביותר. החודש שבו יורד השלג הראשון, החודש שבו צצות בובות השלג המסתוריות שמישהו, אולי "איש השלג", משאיר במקומות שנבחרו בקפידה. כשאיש השלג בונה בובה, זה סימן שאמא עומדת להיעלם. >>>

המושיע

הימים של אמצע ינואר באוסלו הם הכי קרים בשנה. אלו גם הימים האחרונים בתפקיד של ביארנה מולר, הבוס של הארי הולה וההשגחה העליונה שלו במשטרה. >>>

ציידי הראשים

רוגר בראון הוא צייד ראשים בשירות תאגידי ענק סקנדינביים. הוא מבריק, משכיל, ערמומי ודיסקרטי, ורק מעטים יודעים שהוא מספר אחת בתחומו. בראון יודע הכול על כולם אבל אף אחד לא יודע עליו כלום. >>>

כוכב השטן

הקיץ כבר כאן, אוסלו מעולפת מחום.
גופת אישה צעירה נמצאת בדירתה כשאצבעה כרותה ויהלום אדום בצורת כוכב מחומש מוטמן מתחת לעפעפה. >>>

אדום החזה

בריון ניאו נאצי שמחץ את גולגולתו של מהגר וייטנמי מזוכה בגלל טעות טכנית. רובה מרקלין קטלני ונדיר עם קליעים בקוטר 16 מ"מ נמכר בסכום עתק בעסקת נשק מסתורית. בסמטה אפלה נשחט הומלס אלמוני במיומנות ובאכזריות. >>>

הטביעה

״היא התעוררה. מצמצה בעלטה הסמיכה. פערה את פיה ונשמה דרך האף. היא שבה ומצמצה. חשה בדמעה זולגת, חשה שהיא ממוססת את המלח של דמעות קודמות. אבל רוק לא זלג עוד לתוך גרונה, חלל הפה היה יבש וקשה. הלחיים נמתחו בגלל הלחץ מבפנים. >>>

יום רביעי, 5 בנובמבר 1980, איש השלג

באותו יום הגיע השלג. באחת–עשרה בבוקר ירדו ללא אזהרה מוקדמת פתותי שלג גדולים משמים חסרי צבע והחריבו תחתיהם, כמו אָרמָדָה מהחלל החיצון, את השדות, את הגינות ואת המדשאות של רוֹמֶריקֶה. >>>

אוגוסט 1991. הכוכבים