בית

בבל , , 24/3/2017

                           

 

לאסלו קרסנהורקאי כמו בית העולה באש

מתוך מלחמה ומלחמה

א' כבר לא אכפת לי שאמות, אמר קוֹרִין, אחר כך, בתום שתיקה ארוכה, הצביע על מחצבה מוצפת בקרבת מקום: – אלה שם ברבורים?

ב' שבעה נערים שפופים בחצי גורן עגולה הקיפו אותו באמצע גשר להולכי רגל מעל מסילת ברזל, דחפו אותו כמעט עד למחסום ממש כפי שעשו חצי שעה קודם לכן כאשר התנפלו עליו כדי לשדוד אותו, בדיוק באותו אופן אבל בינתיים אף אחד מהם לא רצה עוד לא להתנפל עליו ולא לשדוד אותו כי בגין התפתחויות שלא ניתן לשערן מראש התברר, שבהחלט בא בחשבון להתנפל עליו ולשדוד אותו אבל שום תועלת לא תצמח מכך, מפני שכפי הנראה באמת אין לו שום דבר בעל ערך, ולעומת זאת הדבר היחיד שדווקא יש לו הוא מעמסה שהעין איננה תופסת, וכך לאחר מכן – כאשר קיומה של אותה מעמסה הלך והתחוור לאטו בנקודה מסוימת דרך המונולוג המבולבל והנסער של קוֹרִין אשר היה "למעשה משעמם להחריד" מבחינתם – דרך אגב, פחות או יותר באותו שלב שבו הוא התחיל לדבר על כך שהוא איבד את ראשו, הם לא נעמדו ולא עזבו אותו שם כאילו נטרפה עליו דעתו אלא נשארו בדיוק כפי שהיו קודם לכן, בתנוחה שסיגלו לעצמם לצורך המטרה שלשמה באו למקום, שפופים בחצי גורן עגולה, בלי לזוז, מפני שבינתיים ירד עליהם אט=אט הערב, מפני שהם נאלמו דום לנוכח העלטה שהשתררה במקביל לשקט התעשייתי של האפלולית, ומפני שבשעה שקוֹרִין החליק ונישא לו הלאה מיקד ממילא המצב הזה, הָאֵלֶם הקפוא, את תשומת=לבם יותר מכול בעצם האחד והיחיד שנשאר שם: בפסי הרכבת שלמטה.

ג' איש לא ביקש ממנו לדבר, הם רק רצו שייתן להם את הכסף, אבל למרות זאת הוא לא נתן אלא אמר שאין לו ודיבר, בהתחלה בגמגום, אחר כך כמַעיין המתגבר ולבסוף לא היה אפשר עוד לעצור את שטף דיבורו, אבל ניכר בו בעליל שהוא מלהג מפני שנפלה עליו אימת מבטם של שבעת הנערים, או כפי שהוא עצמו חשף לימים: מפני שבטנו התהפכה מרוב פחד, וכל אימת שהפחד התחיל להכאיב לבטנו, כך אמר, היה עליו לדבר בעל כורחו, זאת ועוד, מכיוון שאותו הפחד לא עבר משום שנבצר ממנו לדעת אם הם נושאים נשק, הוא הלך ונסחף בדיבורו יותר ויותר, כלומר העדיף להיסחף יותר ויותר בסיפור של כל קורותיו מראשיתן ועד אחריתן, בסיפור של הכול עד הסוף בפניהם, בפני מישהו, כי למן הרגע שגמר אומר בחשאי – וברגע האחרון! – לצאת "למסע הגדול" כפי שכינה אותו, למן אותו הרגע ואילך לא החליף עוד מילה עם אף אחד, לא מילה ולא חצי מילה, כי הוא סבר שהדבר עלול להיות מסוכן מדי, וממילא לא ממש היה לו עם מי לדבר שהרי לא נזדמן לו בדרכו תיכף ומיד מישהו שייראה לו אמין מספיק או אדם שמפניו לא יהיה עליו לחשוש, דהיינו אף אחד לא נראה לו אמין די צורכו ולפיכך היה עליו לחשוש מפני כל אחד, כי הוא כפי שאמר כבר בפתח דבריו רואה בכל איש את האדם אשר עומד במישרין או בעקיפין אבל מכל מקום עומד בקשר עם רודפיו, נמצא בזיקה קרובה או רחוקה אך לא מוטלת בספק אל אותם אנשים אשר לדבריו יודעים על כל צעד שלו, ואך ורק הודות לזריזותו כפי שהסביר לימים הוא תמיד מקדים אותם "לפחות בחצי יום" אף=על=פי שהניצחונות הללו שלו קשורים תמיד לזמן ולמקום: ממש אף מילה עם אף אחד, רק עכשיו מתוך פחד כי רק תחת הלחץ הטבעי של הפחד אזר עוז ופנה אל התחומים החשובים ביותר בחייו, נותן בהם אמון רב יותר ויותר, מְעיין ומתעמק בהם ביתר שאת כדי לשחד את אלה, כדי לעמת אותם אתו, כדי שיעלה בידו לטהר את תוקפיו כליל מן הרצון לתקוף אותו וכדי לשכנע את כל השבעה: מישהו כאן לא התמסר להם סתם כך, אלא רץ וחלף על פני רודפיו באותה התמסרות.

ד' ריח עטרן עמד באוויר, ריח מגעיל, חריף ומרוכז של עטרן בכל מקום, ואפילו הרוח העזה לא הועילה כלל ועיקר כי אותה הרוח שדרך אגב חדרה עד לשד עצמותיהם, רק העצימה והפיצה את הריח אבל לא יכלה לשנותו, משום שבכל הסביבה על פני כמה וכמה קילומטרים, ובמיוחד כאן, בין שפך פסי הרכבת המגיעים מן המזרח ותכף נפרשים כמו קצות מניפה, לבין תחנת רָאָקוֹשׁ לתחזוקת רכבות משא שנראתה עד הנה מאחורי גבם, היה האוויר כה גדוש באותו ריח עטרן עד שבדיעבד כמעט לא היה אפשר עוד להבדיל בין האוויר לבין העטרן, והיה די קשה לומר ממה מורכב הריח בנוסף על הפיח השוקע והעשן הנובע ממאות וממאות אלפי רכבות השועטות הלאה ברעם, מריחם של אדניהן המזוהמים של מסילות הברזל, מריחן של אבני החצץ ושל פלדת פסי הרכבת, אבל לא רק את אלה הכיל אלא ללא ספק גם יסודות אחרים, נסתרים יותר, כאלה שאפשר לתארם אך בקושי, או שאין לנקוב בשמם כלל ועיקר, וביניהם בוודאי המעמסה העצומה של חוסר התועלת שבאדם, זו שהובאה הנה במאות ובמאות אלפי הרכבות, כמוה כמו המראה המבעית של מיליוני רצונות מחליאים אשר התגלמו בחוסר תכלית אחת בשעה שאותו מראה נגלה מכאן, ממרומי הגשר להולכי רגל, ובה במידה גם רוח הרפאים המצמיתה של הקיפאון התעשייתי, זו שהזינה את השממה ואת העזובה כאשר ריחפה על פני המקום במשך עשרות שנים והתמקמה בו לאטה, זו אשר בה התאמץ עכשיו קוֹרִין למקם את עצמו, הוא שבמקור רק רצה לעבור אל הצד האחר במנוסתו – באין רואים, במהירות, בלי הגה – כדי שיוכל להמשיך בדרכו אל המקום שהוא שיער בנפשו כי הוא מרכז העיר ואילו עכשיו, אפשר כבר לומר, היה עליו להסתדר בנקודה הזאת של העולם, בנקודה הקרה ופרוצת הרוחות, ולהיתלות בכל דבר שנראה לו בעל משמעות כלשהי מגובה העיניים – מחסום, שולי מדרכה, אספלט, מתכת – בפרטים מזדמנים מטבע הדברים כדי שכך ייהפך לאחר מכן גשר להולכי רגל מעל מסילת ברזל, זה שנמצא כאן במרחק של כמאתיים מטר לפני תחנת רָאָקוֹשׁ לתחזוקת רכבות משא, למקום מַעֲבָר מחטיבה בלתי קיימת של העולם לחטיבה קיימת של העולם, אל חייו החדשים, או כפי שהוא עצמו הגדיר זאת לימים, ייהפך לתחנה מוקדמת חשובה "לריצת האמוק שלי", גשר להולכי רגל שאלמלא עצרו אותו עליו, מן הסתם היה דוהר לאורכו אל צדו האחר במהירות הבזק.

ה' זה התחיל לפתע פתאום, בלי הכנה מוקדמת, תחושת בטן, התכוננות מראש או חזרה כללית, בדיוק ברגע מסוים של יום הולדתו הארבעים וארבעה הוא נתקף באותה מודעות כמו בכאב מיָדי נורא, ממש כפי ששבעת הנערים נתקלו בו כאן באמצע הגשר להולכי רגל קודם לכן, כך אמר להם, ממש באותו אופן בלתי צפוי ובלתי ניתן לחיזוי, הוא ישב על גדת איזה נהר במקום שבו נהג ממילא לשבת מדי פעם בפעם, כי לא התחשק לו ללכת הביתה אל הדירה הריקה דווקא ביום הולדתו, ובכן כשישב, כך סיפר, באמת לפתע פתאום הלמה בו הידיעה שריבונו של עולם! הוא בכלל לא מבין שום דבר ואוי ואבוי, אוי אוי אוי, אין לו שמץ של מושג בשום דבר, אלוהים אדירים, הוא לגמרי לא מבין את העולם והוא כבר נבעת שכך מתברר לו העניין הזה, מתחוור ברמה של ביטוי נדוש, של מליצה שדופה, של תמימות נבובה, אבל זה בדיוק העניין, כך אמר, הוא פשוט ראה בעצמו טומטום מטומטם בשנתו הארבעים וארבע, ראש ריק, גולם טיפש מבחינת האופן שהוא הבין בו את העולם במשך ארבעים וארבע השנים הללו, כי בעודו יושב שם ליד הנהר התברר לו, שלא רק שהוא אינו מבין את העולם אלא הוא בכלל אינו מבין שום דבר, והנורא מכול היה שבמשך ארבעים וארבע שנים הוא דווקא האמין שהוא מבין אם כי למעשה לא הבין כלל וכלל, זה היה הדבר הנורא מכול באותו ערב של יום הולדתו, לבדו שם לצד הנהר, הנורא מכול כי בנוסף על הכול המודעות הזאת לא עלתה בקנה אחד עם המחשבה שהִנה, אם כך הרי עכשיו הוא בכל זאת מבין את זה, ולכן הוא לא קיבל שום ידיעה חדשה בתמורה לאותה מודעות אחרת של חוסר ידיעה אלא איזשהו בלבול מבעית שהוא נתקף בו למן הרגע שחשב על העולם, וכבר באותו ערב הוא חשב על העולם והתעמק עד מאוד במחשבותיו, ותוך כדי כך עינה את עצמו בניסיון להבין, שהיה אחרי ככלות הכול ניסיון סרק, וכך אותו בלבול רק הלך וגבר כאשר התחילה לקנן בו התחושה שבלבולו של העולם, שלצורך הבנתו הוא כה ייסר את עצמו, דווקא הוא הנו פשרו, כלומר העולם ובלבולו שלו אחד הם, זאת בדיוק הייתה התפיסה שהוא החזיק בה ולא ויתר עליה, עד שכעבור יומיים הוא שם לב, שמשהו לא בסדר עם הראש שלו.

war-and-war_w.jpg

רמי סערי רודפי השלום ורודפיהם (אחרית דבר)

"גורלו של קוֹרִין קרוב ללבו של כל מי שנידון להגירה, לנדודים ולגלוּת בגלל לבלרוּת הדעת ומחמת עריצוּתה של הבינוניוּת המתהדרת באצטלת מצוינוּת. >>>

 

תוגת ההתנגדות

האטרקציה היחידה בקרקס הנודד שהגיע העירה היתה גווייתו החנוטה של לווייתן, מעין מפלצת משותקת, אולי סמל לרודני העבר שגוויותיהם מוצגות במוזוליאומים, אבל גם התגלמות מעוררת חלחלה של הטבע החנוט, המסואב, שאין לחיות בו עוד: האדמה הקפואה, הבתים שהביתיות היא מהם >>>

 

מצבי חירום - מבוא

אם כי הלכה למעשה לא עברו מאז אלא רגעים ספורים, דומה כי נצח שלם חלף בשבריר השנייה המסנוור שבּו כמו ראתה את עצמה מלמעלה, והנה היא חדורה עריריוּת מצמיתה וממררת בבכי, במרחב האדיר של עלטת הערב, ניצבת בחלון המואר של הרכבת המתמהמהת כעומדת בקופסת גפרורים והפנים >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית