מתוך הוֹרַסיוֹ קַסטיינוס מוֹיָא איוולת

אני לא שלם בראש, זה היה המשפט שמתחתי תחתיו קו בעט הסימון הצהוב, משפט שאפילו העתקתי לפנקסי האישי, שכן לא היה מדובר בסתם משפט, ובוודאי לא בדבר שעלה כך פתאום על הדעת, בשום פנים ואופן לא, אלא במשפט שהדהים אותי יותר מכול במהלך הקריאה ביום העבודה הראשון שלי, המשפט שהותיר אותי המום בפלישה הראשונה שלי אל אותם אלף ומאה עמודים מודפסים שבקושי הופרדו לפסקאות והונחו על מה שהיה עתיד להיות שולחן הכתיבה שלי על ידי ידידי אֵריק, כדי שאתוודע אט-אט לעבודה הממתינה לי. אני לא שלם בראש, חזרתי ואמרתי בלבי, המום מדרגת ההפרעה הנפשית שהוטל אליה אותו אינדיאני בן שבט קקצ'יקל שהיה עד לרצח משפחתו, המום מן העובדה שאותו אינדיאני היה מודע לשבירת המנגנון השכלי שלו לאחר שהיה עד, פצוע וחסר אונים, למעשי החיילים מצבא ארצו שביתרו במכות מצ'טה, מלאי לעג, את כל אחד מארבעת ילדיו הקטנים ומיד פנו לפגוע באשתו האומללה, שהיתה נתונה כבר בהלם כיוון שאילצו גם אותה לחזות בחיילים ההופכים את ילדיה הקטנים לנתחים מפרפרים של בשר אנושי. אף אחד לא יכול להיות שלם בראש לאחר שיצא חי מחוויה שכזו, אמרתי לעצמי, ושקעתי במחשבות חולניות, בניסיון לדמיין כיצד נראתה התעוררותו של אותו אינדיאני לאחר שהפקירו אותו, במחשבה שהוא מת, בין נתחי הבשר של ילדיו ושל אשתו, ושלאחר מכן, שנים רבות אחר כך, ניתנה לו ההזדמנות למסור את עדותו כדי שאני אקרא אותה ואערוך בה את תיקוני הסגנון הדרושים, עדות שאכן החלה במשפט אני לא שלם בראש, שריגש אותי כל כך כי הוא סיכם בצורה הממצה ביותר את המצב הנפשי שבו היו נתונים עשרות אלפי בני אדם שסבלו מחוויות דומות לזו שסיפר אותו אינדיאני בן שבט קִקצ'יקֶל, וגם סיכם את מצבם הנפשי של אלפי החיילים ואנשי הכוחות הפרה-צבאיים שביתרו בעונג עילאי את אלה שכונו בני ארצם, אם כי עלי להכיר בכך שאין זה היינו הך להיות לא שלם בראש כיוון שביתרו את ילדיך שלך ולהיות לא שלם בראש כיוון שביתרת ילדים של אחרים, כפי שאמרתי לעצמי לפני שהגעתי למסקנה החותכת שכל תושבי הארץ הזאת הם אלה שבעצם לא שלמים בראש, מחשבה שהובילה אותי למסקנה גרועה אף יותר, מטרידה יותר, והיא שרק מי שאינו מצוי לגמרי בקו השפיות יכול להיות מוכן לעבור לארץ זרה שאוכלוסייתה לא שלמה לגמרי בראש כדי לבצע עבודה שעניינה עריכה של דוח רחב יריעה, בן אלף ומאה עמודים, שבו מתועדים מאות מעשי טבח, הוכחה להפרעה הכללית. גם אני לא שלם בראש, אמרתי לעצמי אז, באותו יום ראשון לעבודה, כשישבתי מול מה שהיה עתיד להיות שולחן הכתיבה שלי במשך תקופה, ומבטי תעה על פני הקירות הגבוהים והלבנים, קירות כמעט עירומים של המשרד שהייתי אמור לאכלס בשלושת החודשים הבאים, ושלא הכיל אלא את שולחן הכתיבה, הכיסא שבו נדדו מחשבותי, מחשב וכן דמות של צלוב שהיתה מאחורי, ובזכותה לא היו הקירות הגבוהים עירומים לחלוטין. אני בוודאי הרבה פחות שלם בראש מהטיפוסים הללו, הספקתי לחשוב בעודי מטה את ראשי לאחור, בלי לאבד את שיווי המשקל בכיסא, תוהה כמה זמן יידרש לי להתרגל לנוכחות הצלוב, שלא יכולתי אפילו להעלות על הדעת להוריד אותו משם, שכן המשרד לא היה שלי אלא של המונסיניור, כפי שהסביר לי ידידי אריק שעות אחדות קודם לכן, כאשר הוביל אותי אליו, אם כי המונסיניור לא ישב בו כמעט אף פעם אלא העדיף את המשרד שבכנסיית הקהילה שלו, שם גם התגורר, כלומר, אוכל להשתמש במשרד כאוות נפשי, אבל לא עד כדי כך שאוכל להיפטר מהצלוב ולתלות במקומו קישוטים אחרים שישובבו את נפשי, קישוטים רחוקים מכל דת, כפי שהייתי אני עצמי, אם כי באותם רגעים ובשבועות שלאחר מכן הייתי עתיד לעבוד במקום מושבה של הארכיבישופות, שהיה ממוקם לא פחות ולא יותר מאשר בחלקה האחורי של הקתדרלה המטרופוליטנית, הוכחה נוספת לכך שאני לא שלם בראש, אמרתי לעצמי, והפעם בדאגה כנה, כיוון שרק כך היה אפשר להסביר את העובדה שאתאיסט כמוני, בעל שפע הרגלים מגונים, מתחיל עבודה למען הכנסייה הקתולית הבוגדנית, רק כך היה אפשר להסביר כיצד למרות סלידתי העמוקה מן הכנסייה הקתולית ומכל יתר הכנסיות, קטנות ככל שתהיינה, אני נמצא כעת דווקא במקום מושבה של הארכיבישופות, מול אלף ומאה עמודים כתובים ללא רווחים שהכילו תיאורים מסמרי שיער שפירטו כיצד השמידו אנשי הצבא עשרות יישובים על יושביהם. אם כך, אני לא שלם בראש יותר מכולם! חשבתי בבהלה, בעודי קם על רגלי, והתחלתי להתהלך כחיה בסוגר באותו משרד שהחלון היחיד בו שפנה אל הרחוב היה חסום כדי שהעוברים ושבים וכל מי שנמצא בפנים לא ייפלו טרף לפיתוי, התחלתי להתהלך בדיוק כפי שהייתי עתיד לעתים קרובות בכל אחד ואחד מהימים שבהם שהיתי בין ארבעת הקירות האלה, אולם באותו רגע, על גבול שיבוש הדעת, לאחר ששמתי לב שאני לא שלם לגמרי בראש עד כדי כך שהסכמתי לעבוד עם הכמרים, ואפילו התחלתי בעבודה אשר שמה אותי על הכוונת של אנשי הצבא של אותה ארץ, כאילו לא היו לי כבר די והותר בעיות עם אנשי הצבא בארצי, כאילו לא הספיקו לי האויבים בארצי, עמדתי לתחוב את חוטמי אל קן הצרעות הזר הזה, לדאוג שהידיים הקתוליות שהתכוננו לגעת בביצים של הנמר הצבאי תהיינה נקיות, אחרי מניקור והכול, שכן זו היתה אמורה להיות מהותה של עבודתי, לנקות ולעשות מניקור לידיים הקתוליות שהתכוננו ברוב אדיקות למעוך את הביצים של הנמר, כך חשבתי בעודי נועץ את מבטי במפלצת עבת הכרס בת אלף ומאה העמודים שהיתה מונחת על השולחן, וכשהפסקתי לרגע להתהלך, הבנתי, בהלם גובר, שלא יהיה קל לקרוא, לסדר ולתקן את הסגנון של אותם אלף ומאה עמודים בשלושת החודשים שהוסכם עליהם עם ידידי אריק: לכל הרוחות! העובדה שהסכמתי לערוך את הדוח הזה בתוך שלושה חודשים בלבד מעידה שהבעיה שלי אינה שאני לא שלם בראש, אלא שיצאתי מדעתי כליל. פתאום הרגשתי לכוד במשרד הזה שקירותיו גבוהים ועירומים, קורבן למזימה שנרקמה בין כמרים לבין אנשי צבא בארץ זרה, שֹה העומד להוביל את עצמו לעולה בשל התלהבות מטופשת ומסוכנת שהביאה אותי לסמוך על ידידי אריק חודש קודם לכן – בעודנוּ מכלים בקבוק של ריוֹחָה בפונדק ספרדי ישן שהיה ממוקם סמוך למטה המשטרה – כאשר שאל אותי אם אני מעוניין לערוך את הדוח של הפרויקט שבו עסק באותם ימים ושעניינו תיעוד זיכרונותיהם של מאות הניצולים והעדים למעשי הטבח שבוצעו בסערת מה שכונה שלא בצדק העימות המזוין בין הצבא לגרילה, אם אני מעוניין להרוויח כחמשת אלפים דולר ולהקדיש שלושה חודשים לעריכתם של כחמש מאות עמודים שהכינו עיתונאים ואנשי אקדמיה ידועים שאמורים להגיש טקסט שיהיה למעשה מוכן, ואני מצדי אצטרך בסך הכול להעיף בו מבט אחרון, כנדרש. למעשה, מציאה של ממש, חמשת אלפים דולר כדי לתת דחיפה קטנה אחרונה לפרויקט שנטלו בו חלק עשרות רבות של אנשים, החל בקבוצות של מדריכי-דת שהצליחו לגבות עדויות מאותם אינדיאנים עדים וניצולים, שרובם אפילו לא דיברו ספרדית וחששו יותר מכול להתייחס למעשים שהם היו קורבנותיהם, עבוֹר באחראים על שכתוב סרטי ההקלטה ועל תרגום העדויות משפות המאיה לספרדית, השפה שבה יהיה על הדוח להיכתב, וכלה בצוותים של אנשי מקצוע בולטים שתפקידם למיין ולנתח את העדויות, וגם לחבר את הדוח, ציין באותה הזדמנות ידידי אריק, בלי הדגשה מיוחדת, בשלווה אפילו, באותו סגנון ערמומי שאפיין אותו, ביודעו היטב שלעולם לא אסרב למטלה שכזו, לא בגלל ההתלהבות שבקבוק טוב של ריוחה עורר בנפשי, אלא כיוון שהוא קלט שאני כל כך לא שלם בראש שאסכים להצעה ואפילו אתלהב מהרעיון להיות מעורב בפרויקט כזה, בלי להתמקח ובלי לשקול את הבעד והנגד, כפי שאכן קרה.

גירסה להדפסה