אחרי דיונים ארוכים התכנסו חברי בית הדין המיוחד להתייעצות בצל עץ זית מקודש, מכחכחים וגונחים.

"ובכן, רבותי," פיהק היפומתאוס, אב בית הדין, "זה לקח לנו, לצערי, יותר מדי זמן! לדעתי, אפילו לא הייתי צריך להגיש סיכום, אך כדי למנוע השגות פורמליות: ובכן, הנאשם פרומתאוס, אזרח המקום, שהובא לדין על כך שהמציא את האש ובכך, באופן כלשהו  – המממ – פגע בסדר הקיים, הודה, ראשית, שבאמת המציא את האש, שנית – שהוא מסוגל, בכל עת שעולה על רוחו, להצית אותה בפעולה המכונה חיכוך, ושלישית – שאת הסוד, דהיינו את התגלית המקוממת הזאת, לא הסתיר כלל וכלל ולא הודיע עליו לרשות המוסמכת, אלא הסגיר אותו במצח נחושה, כלומר מסר אותו לשימושם של אנשים בלתי-מוסמכים, כפי שנובע מדברי העדים ששמענו זה עתה. נראה לי שדי בכך, ונוכל לגשת מיד להצבעה על אשמתו ועל גזר הדין."

"סלח לי, אדוני אב בית הדין," התנגד עמיתו, השופט המושבע אפומתאוס, "אבל אני בדעה שלאור  חשיבותו של בית הדין המיוחד הזה, היה בכל זאת הולם יותר אילו ניגשנו לגזור את הדין רק אחרי התייעצות מעמיקה, והייתי אומר, רב-צדדית."

"כרצונכם, רבותי," הסכים היפומתאוס בפייסנות. "אמנם העניין ברור, אבל אם מישהו מכם רוצה להעיר עוד משהו, אני לא מתנגד."

"אני מרשה לעצמי להעיר," פתח שופט המשנה אמתאוס  ופלט אגב כך ליחה, "שלדעתי היה רצוי להדגיש בכל העניין הנ"ל צד אחד במיוחד. רבותי, אני מתכוון לצד הדתי. ברשותכם, מהי אותה אש? מהו אותו ניצוץ פרי חיכוך? כפי שהודה פרומתאוס בעצמו, אין זה אלא ברק, והברק, כידוע לכול, הוא ביטוי לכוחו המיוחד של האל החולש על הרעמים. הסבירו לי בבקשה, רבותי, איך מגיע איזה פרומתאוס לאש האלוהית? באיזו זכות השתלט עליה? ובכלל, מנין לקח אותה? פרומתאוס רוצה לשכנע אותנו שהוא פשוט המציא אותה; אבל אלה תירוצים תפלים – אילו זה היה באמת עניין של מה כך, מדוע לא המציא את האש, נאמר, אחד מאיתנו? אני משוכנע, רבותי, שפרומתאוס פשוט גנב את האש מהאלים שלנו. הכפירה באשמה וההתחמקויות שלו לא יוליכו אותנו שולל. אני הייתי מגדיר את מעשהו הנפשע, ראשית – כגנבה פשוטה, ושנית – ככפירה וחילול הקודש. אנחנו נמצאים כאן כדי להעניש במלוא החומרה את הכפירה הנועזת הזאת ולהגן על הרכוש המקודש של אלי אומתנו. זה כל מה שרציתי לומר," סיים אמתאוס וקינח במרץ את אפו בקצה השכמייה שלו.

"דברים כדורבנות," הסכים היפומתאוס. "יש למישהו עוד משהו להעיר?"   

"אני מבקש סליחה," שח אפומתאוס, "אבל אינני יכול להסכים למסקנות עמיתי הנכבד. אני ראיתי איך אותו פרומתאוס הנזכר לעיל הצית את האש, ואומר לכם בכנות, רבותי – בינינו, אין בכך כלום. לגלות את האש היה יכול כל בטלן, עצלן ורועה עזים; אנחנו לא גילינו אותה רק מפני שאדם רציני, עתותיו כמובן אינן בידו ודעתו אינה נתונה להשתעשעות בחיכוך אבנים. עמיתי הנכבד אמתאוס יכול להיות סמוך ובטוח שאלה כוחות טבע רגילים לחלוטין, שלא נאה לאדם חושב, לא כל שכן לאלים, לעסוק בהם. לדעתי האש היא תופעה  שולית מכדי שתיגע בדברים המקודשים לכולנו. אבל יש כאן צד אחר, שאליו אני חייב להפנות את תשומת לב עמיתי הנכבדים. נראה שהאש היא יסוד מסוכן מאוד, אפילו מזיק. שמעתם שורה של עדים אשר סיפרו שסבלו מכוויות קשות כשניסו את המצאתו הפוחזת של פרומתאוס. במקרים אחדים אף  נגרם נזק לרכוש. רבותי, אם השימוש באש יתפשט באשמתו של פרומתאוס, דבר שלצערי הוא בלתי-נמנע, חייו של אף אחד מאיתנו לא יהיו בטוחים ואף לא רכושו,  ומשמעות הדבר היא קצה של כל ציביליזציה. די גם בחוסר הזהירות הקל ביותר – ואכן, בפני מה יעצור אותו יסוד תזזיתי? רבותי, פרומתאוס פשע בקלות דעת הראויה לעונש, כשהביא לעולמנו עניין כה מזיק. אני הייתי מגדיר את פשעו כחבלה גופנית חמורה וכסיכון ביטחון הציבור. אי לכך אני מצדד במאסר עולם בתוספת משכב קשיח ואזיקים. אני סיימתי, כבוד אב בית הדין."

"אתה צודק בהחלט, עמיתי הנכבד," נשף היפומתאוס. "אני רק רציתי להוסיף ולשאול, רבותי, לשם מה בכלל נחוצה לנו אש? האם אבותינו השתמשו באש? לבוא עם משהו כזה זה  בפירוש חוסר כבוד לסדרים שירשנו מהם, זו – המממ - פעולה חתרנית. לשחק באש, זה מה שהיה חסר לנו! ושקלו, רבותי, לאן זה יוביל: בני אדם יתפנקו להם ליד האש, ישתרעו בנוחות על משכבם ויתחממו להנאתם, במקום – נו, במקום שיילחמו וכיוצא בזה. יצמחו מזה רק  רכרוכיות, הידרדרות מוסרית ובכלל – המממ – אי-סדר ודומיו. בקיצור, רבותי, משהו חייב להיעשות נגד תופעות לא בריאות שכאלה. זו תקופה רצינית, ובכלל. רק זאת רציתי להזכיר."

"נכון מאוד," נשמע אנטימתאוס. "אין ספק שכולנו מסכימים עם כבוד אב בית הדין שלנו; לאש של פרומתאוס אכן עלולות להיות תוצאות שאין לשערן. רבותי, לא נכַחד, זה דבר עצום. להחזיק באש ולמשול בה – אילו אפשרויות חדשות נפתחות כאן! אביא רק דוגמה: להעלות באש את יבולי האויב, לשרוף את חורשות עצי הזית שלו וכולי. האש, רבותי, מעניקה לבני האדם כוחות חדשים ונשק חדש; בזכות האש אנחנו כמעט שווים לאלים," לחש אנטימתאוס ופתאום התפרץ בחריפות: "אני מאשים את פרומתאוס על כך שהפקיד את סוד האלים שאין שני לו בידי רועים ועבדים,  בידי כל מי שנקרה בדרכו; על כך שלא מסר אותו לידיים נאמנות, שהיו שומרות עליו כעל אוצר המדינה ושולטות בו. אני מאשים את פרומתאוס שבדרך זו מעל בתגלית האש, שהיתה אמורה להיות סודם של נסיכים. אני מאשים את פרומתאוס," צעק אנטימתאוס בסערת רוח, "שהוא לימד גם נוכרים להצית את האש! שלא שמר אותה  בסוד אפילו מפני אויבינו! פרומתאוס גזל את האש מאיתנו כשהעניק אותה לכולם! אני מאשים את פרומתאוס  בבגידה! אני מאשים אותו בחתרנות נגד הציבור!" מרוב צעקות התחיל אנטימתאוס להשתעל. "אני מציע גזר דין מוות,"  פלט במאמץ.

"ובכן, רבותי," הכריז  היפומותאוס,  "עוד מישהו מבקש לדבר?  לא. אי לכך נמצא הנאשם פרומתאוס על ידי בית הדין אשם הן בכפירה וחילול הקודש, הן בחבלה גופנית חמורה,  גרימת נזק לרכוש זר וסיכון ביטחון הציבור, והן בבגידה. רבותי, אני מציע לגזור עליו מאסר עולם בתוספת משכב קשיח ואזיקים, או גזר דין מוות. המממ."

"או את שניהם גם יחד," פלט אמתאוס במהורהר. "כדי לענות על שתי ההצעות."

"למה הכוונה, לעונש כפול?" שאל יושב הראש.

"זה עתה תהיתי," המהם אמתאוס. "אולי אפשר.... לדון את פרומתאוס להיכבל לכל חייו אל סלע... כדי, נניח, שהעיטים יטרפו את כבד הכופר שלו, אם אתם מבינים את כוונתי?"

"זה בא בחשבון," אמר היפומתאוס בשביעות רצון. "רבותי, זה יכול להיות עונש לדוגמה על – המממ – על סטיות נפשעות כאלה, נכון? מישהו מתנגד? לא? אם כן, אנחנו סיימנו."

                                                        *

"ולמה, אבא, דנתם את פרומתאוס למוות?" שאל את היפומתאוס בנו אפמתאוס בשעת ארוחת הערב.

"בזה אתה לא מבין," המהם היפומתאוס ונגס בשוק כבש. "מה יש להגיד, שוק צלויה כזאת טעימה יותר משוק נאה; הנה, למשהו האש בכל זאת היתה טובה... אלה נימוקים בשם האינטרס הציבורי, ברור לך? לאן היינו מגיעים אם כל אחד היה יכול להביא לעולם תגלית חדשה וגדולה ולא להיענש על כך, נכון? אבל משהו חסר לבשר... הנה, מצאתי!" קרא בשמחה. "את השוק  היה צריך להמליח ולמרוח בשום לפני הצלייה! זה הדבר! חביבי, זו תגלית אמיתית! אתה רואה, לתגלית הזאת פרומתאוס ההוא לא היה מגיע!"