בית

בבל , , 20/4/2018

                           

 

עמנואל קארר פתח דבר‪:‬ מוסקבה, אוקטובר 2006, ספטמבר 2007

מתוך לימונוב

1
עד שחוסלה אנה פוליטקובסקאיה בחדר המדרגות של בניין מגוריה, ב–7 באוקטובר 2006, רק האנשים שהתעניינו מקרוב במלחמות צ'צ'ניה הכירו את שמה של העיתונאית האמיצה הזאת, מתנגדת מוצהרת למדיניותו של ולדימיר פוטין. בן–לילה, פניה העצובים והתקיפים הפכו במערב לסמל של חופש הביטוי. בדיוק סיימתי אז לצלם סרט דוקומנטרי בעיר רוסית קטנה, נמצאתי לעתים קרובות ברוסיה, ולכן, ברגע שפורסמה הידיעה, הציע לי מגזין כלשהו לעלות על הטיסה הראשונה למוסקבה. המשימה שלי לא היתה לחקור את נסיבות מותה של פוליטקובסקאיה, אלא לשוחח עם אנשים שהכירו אותה ואהבו אותה. כך העברתי שבוע במשרדי נוֹבַאיה גאזֵטָה, העיתון שבו היתה כתבת–כוכבת, ששימשו גם את האגודה להגנה על זכויות האדם ואת הוועד שהקימו אמהות של חיילים שנהרגו או שנפצעו בצ'צ'ניה. המשרדים הללו היו זעירים, מוארים בקושי, מצוידים במחשבים ישנים. גם הפעילים שאירחו אותי היו בדרך כלל מבוגרים, מספרם המועט היה די פתטי. זה היה חוג חברתי קטן, שכולם הכירו בו את כולם, ובמהרה הכרתי בו את כולם גם אני. החוג החברתי הזה היה למעשה האופוזיציה הדמוקרטית היחידה ברוסיה.
מלבד כמה ידידים רוסים, הכרתי במוסקבה חוג חברתי קטן אחר, שהורכב ממהגרים צרפתים, מעיתונאים ומאנשי עסקים. כשסיפרתי להם, בערב, על ביקורַי במהלך היום, הם חייכו אלי בסלחנות–מה: הדמוקרטים הערכיים הללו שעליהם דיברתי, פעילי זכויות האדם האלה, היו אכן אנשים מכובדים, אך לאמיתו של דבר, לאף אחד לא היה אכפת מהם. הם ניהלו מאבק שכישלונו ידוע מראש ־ בארץ שבה לא הוטרד איש בשל חירויות בסיסיות, ובלבד שלכל אחד תהיה הזכות להתעשר. עם זאת, כמעט בלי יוצא מהכלל, לא היה דבר שעצבן את ידידי המהגרים, כל אחד לפי אופיו, כמו הדעה שרווחה בצרפת, ולפיה רצח פוליטקובסקאיה הוזמן על ידי הפס"ב ־ שירות הביטחון הפדרלי שנקרא בימי ברית המועצות קג"ב ־ והיתה מקובלת פחות או יותר גם על פוטין עצמו.
"שמע," אמר לי פאבל, איש אקדמיה צרפתי–רוסי שהפך לאיש עסקים, "צריך להפסיק לדבר שטויות. אתה יודע מה קראתי ־ בנוּבֶל אוֹבּזֶרווטֶר, אני חושב? שבהחלט מוזר שפוליטקובסקאיה חוסלה, כביכול במקרה, ביום ההולדת של פוטין. כביכול במקרה! אתה קולט את מידת הטמטום שצריך כדי לכתוב שחור על גבי לבן כביכול במקרה? אתה מתאר לעצמך את התמונה? ישיבת חירום בפס"ב. הבוס אומר: בחורים, חייבים לשבור את הראש, בקרוב יחול יום הולדתו של ולדימיר פוטין. צריך לחשוב על מתנה שתשמח אותו. למישהו יש רעיון? עולות כמה הצעות, ואז מישהו אומר: ואם נגיש לו את הראש של אנה פוליטקובסקאיה, האישה המעצבנת הזאת שכל מה שהיא עושה זה למתוח עליו ביקורת? מלמולי הסכמה בקרב הנוכחים. איזה רעיון נהדר! לעבודה, ילדים, יש לכם יד חופשית. תסלח לי," אמר פאבל, "אבל אני לא קונה את התסריט הזה. בגרסה הרוסית של Tontons flingueurs, אולי. במציאות, לא. ואתה יודע מה? המציאות היא מה שפוטין אמר, שממש הכה בהלם את יפי הנפש במערב: הרצח של אנה פוליטקובסקאיה והרעש שעושים סביבו גורמים לקרמלין נזק הרבה יותר גדול מהמאמרים שהיא כתבה בעודה בחיים, בעיתון שלה שאף אחד לא קרא."
הקשבתי לפאבל ולחבריו, בדירות הנאות שהוא ושכמותו שכרו בסכומי עתק במרכז מוסקבה. הם הגנו על השלטון באומרם שראשית, הדברים יכלו להיות גרועים פי אלף, ושנית, הרוסים מרוצים מהמצב ־ אז בשם מה מטיפים להם מוסר? אבל הקשבתי גם לנשים עצובות ושחוקות שבמשך היום סיפרו לי סיפורים על חטיפות ליליות במכוניות נטולות לוחיות רישוי, על חיילים שמעונים לא על ידי האויב אלא על ידי מפקדיהם, ובעיקר על אי–צדק. זה מה שעלה שוב ושוב ללא הפסק. אם המשטרה או הצבא מושחתים, זו דרכו של עולם. אם חיי האדם זולים, הרי זה חלק מהמסורת הרוסית. אבל את היהירות והכוחנות שהפעילו נציגי השלטון על אזרחים פשוטים שחירפו את נפשם בבקשם מהם דין וחשבון, את הוודאות שייענשו על כך ־ את זה לא היו מוכנים לסבול לא אמהות החיילים, לא אמהות הילדים שנטבחו בבית הספר בבֶּסְלַאן, בקוקאס, ולא קרוביהם של קורבנות תיאטרון דוּבְּרוֹבְקָה.

כזכור, זה קרה באוקטובר 2002. כל רשתות הטלוויזיה בעולם שידרו רק את זה במשך שלושה ימים. טרוריסטים צ'צ'נים לקחו בשבי את כל קהל הצופים בתיאטרון בעת שצפו בקומדיה מוזיקלית בשם Nord–Ost. כוחות הביטחון המיוחדים, שסירבו לכל משא–ומתן, פתרו את הבעיה בריסוס השובים והשבויים כאחד בגז, וזכו לגיבוי של הנשיא פוטין, אשר בירך אותם בחמימות. יש ויכוח על מספר הקורבנות האזרחיים ־ הוא נע בסביבות מאה וחמישים ־ וקרוביהם נתפסים כמשתפי פעולה עם טרוריסטים, מפני שהם שואלים אם לא היה אפשר לנסות לפעול אחרת ולנהוג בהם, בהם ובאבלם, בקצת פחות הזנחה. מאז, מדי שנה בשנה, הם נאספים לטקס זיכרון, שהמשטרה אמנם לא מעזה לאסור את קיומו אבל משגיחה עליו כאילו היה התקהלות חתרנית ־ מה שאכן הפך להיות, למעשה.
הלכתי לשם. אני מעריך שהיו כמאתיים, שלוש מאות איש ברחבת התיאטרון, וסביבם אינספור אנשי אומו"ן,  שהם המקבילה הרוסית לסר"ס שלנו, חובשים קסדות כמותם, חמושים במגינים ובאלות כבדות. גשם התחיל יורד. מטריות נפתחו מעל נרות, שבמעטפת הנייר הכרוכה סביבם כדי להגן על האצבעות מפני השעווה הרותחת, הזכירו לי את הטקסים הדתיים שלקחו אותי אליהם בחג הפסחא בילדותי. את האיקונות החליפו שלטים, עם תמונות המתים ושמותיהם. האנשים שנשאו את השלטים ואת הנרות הללו היו יתומים, אלמנות ואלמנים, והורים שאיבדו את ילדיהם ־ לא קיימת לזה מילה מיוחדת ברוסית וגם לא בצרפתית. שום נציג של המדינה לא טרח לבוא, כפי שציין בזעם כבוש נציג המשפחות, שהשמיע כמה מילים ־ היחידות שנאמרו במהלך הטקס כולו. לא נאומים, לא ססמאות, לא שירים. כולם הסתפקו בעמידה דוממת, הנרות בידיהם, או דיברו בקול נמוך, בקבוצות קטנות, בין סוללות אנשי האומו"ן שצרו על האזור. כשהתבוננתי סביבי זיהיתי כמה וכמה פרצופים: חוץ מהמשפחות האבלות היו שם כל המי ומי של העולם הקטן הזה של מתנגדי השלטון שבו סיירתי זה שבוע, והחלפתי איתם כמה מחוות ראש שנשאו חותם של יגון מנומס.
בראש גרם המדרגות, לפני דלתות התיאטרון המוגפות, צללית אחת נראתה לי מוכרת מעט, אבל לא הצלחתי לזהותה. זה היה גבר לבוש במעיל שחור, אוחז נר כמו האחרים, מוקף בכמה אנשים שאיתם דיבר בחצי קול. ממקומו במרכז המעגל, מתנשא מעל ההמון, מרוחק אך מושך את המבט, הוא עשה רושם של איש חשוב, ובאופן מוזר חשבתי על ראש כנופיה המלווה בשומרי ראשו שבא להשתתף בטקס הקבורה של אחד מאנשיו. ראיתי בחטף רק את צדודיתו, את צווארון מעילו המורם שכיסה על זקנקן. אישה שעמדה לצדי והבחינה בו גם היא אמרה לשכנתה: "אדוארד כאן, זה טוב." הוא סובב את ראשו, כאילו שמע אותה על אף המרחק. להבת הנר סיתתה את תווי פניו.
זיהיתי את לימונוב.

2
כמה זמן לא חשבתי עליו? הכרתי אותו בתחילת שנות השמונים, כשהתיישב בפריז, עטור בהילת ההצלחה של הרומן השערורייתי שלו, המשורר הרוסי מעדיף כושים גדולים. בספר סיפר על החיים העלובים והמופלאים שניהל בניו יורק אחרי שהיגר מברית המועצות. עבודות קטנות, הישרדות מיום ליום במלון קודר ולעתים ברחוב, השתגלויות הטרו והומוסקסואליות, השתכרויות, מעשי שוד ותגרות: באלימות ובזעם שלו הוא הזכיר את הסחף האורבני של רוברט דה נירו בנהג מונית, בתנופה ובחיוניות שלו את הרומנים של הנרי מילר. ללימונוב היו עור עבה ושאננות של קניבל. הוא לא היה סתמי, הספר הזה, והמפגש עם מחברו לא היה מאכזב. באותה תקופה היינו רגילים לכך שלדיסידנטים סובייטים יש זקנים עבותים ושהם לבושים בטעם רע, שהם גרים בדירות קטנות גדושות בספרים ובאיקונות, ובהן הם מעבירים לילות שלמים בשיחות על ישועת העולם באמצעות האורתודוקסיה; מצאנו את עצמנו מול בחור סקסי, מתוחכם, משעשע, שנראה בעת ובעונה אחת כמו מלח הולל וכוכב רוק. זה היה כשהפאנק היה בשיאו, הגיבור המוצהר שלו היה ג'וני רוטן, המנהיג של הסקס פיסטולז, והוא לא היסס לכנות את סולז'ניצין אידיוט זקן. זה היה שינוי מרענן, הדיסידנטיות הניו–וֵוייבית הזאת, ומרגע שהגיע היה לימונוב חביבו של עולם הספרות הפריזאי הקטן ־ שבו עשיתי אני את צעדי הראשונים והביישניים. הוא לא היה סופר בדיוני, הוא ידע לספר רק את חייו, אבל חייו היו מרתקים והוא סיפר אותם היטב, בסגנון פשוט, ישיר, בלי הצטעצעויות ספרותיות, באנרגיה של ג'ק לונדון רוסי. אחרי כרוניקות ההגירה שלו פרסם את זיכרונותיו כילד בפרוור של חארקוב, באוקראינה, אחר כך כמתבגר עבריין ולאחר מכן כמשורר אוונגרד במוסקבה, בימי ברז'נייב. הוא דיבר על התקופה ההיא ועל ברית המועצות בנוסטלגיה לגלגנית, כעל גן עדן לחוליגנים ממולחים, ולא היה נדיר שבסיומה של ארוחה, כשכולם היו שיכורים מלבדו, כי הוא עמיד באופן יוצא דופן לאלכוהול, היה משמיע דברי שבח לסטלין, שאותם ייחסנו לחיבתו לפרובוקציה. פגשנו אותו במועדון פּאלאס, מתגנדר במעיל צבאי של קצין בצבא האדום. הוא כתב בל'אידיוט אנטרנסיונל ־ העיתון של ז'אן–אדרן אלייה, שמבחינה אידאולוגית לא היה טלית שכולה תכלת, אבל קיבץ סביבו נפשות אנטי–קונפורמיסטיות ומבריקות. הוא אהב להתכתש, היתה לו הצלחה בל–תיאמן עם בחורות. הליכותיו החופשיות ועברו ההרפתקני הרשימו אותנו, הצעירים הבורגנים שהיינו. לימונוב היה הברברי שלנו, הפרחח שלנו: אהבנו אותו.

הדברים התחילו לקבל תפנית מוזרה כשהקומוניזם התמוטט. כולם שמחו על כך חוץ ממנו, שלא נראה מתלוצץ כלל כשהציע להעמיד את גורבצ'וב מול כיתת יורים. הוא התחיל להיעלם לו למסעות ארוכים בהרי הבלקנים, שם, כפי שגילינו למרבה האימה, נלחם לצד הכוחות הסרביים ־ שבעינינו נחשבו כנאצים או כרוצחי עם הוּטוֹאים. ראו אותו, בסרט דוקומנטרי של הבי–בי–סי, יורה במקלע על סראייבו הנצורה תחת מבטו רב החסד של רדובאן קארדז'יץ', מנהיג הסרבים של בוסניה ופושע מלחמה נודע. אחרי מעשי הגבורה הללו הוא חזר לרוסיה והקים בה מפלגה הנושאת את השם המחייב המפלגה הנציונל–בולשביקית. בכתבות נראו לעתים צעירים גלוחי ראש, לבושים שחור, שצעדו ברחובות מוסקבה בהצדעה ספק–נאצית (זרוע מורמת) ספק–קומוניסטית (אגרוף קפוץ) וצעקו ססמאות כמו "סטלין! בֶּריָה! גולאג!" (כלומר: אנחנו רוצים אותם בחזרה!). הדגלים שהניפו היו חיקוי לדגלי הרייך השלישי, עם מגל ופטיש במקום צלב קרס. והאיש עם המבט הפראי בכובע קסקט של בייסבול שנופף במגאפון שבידיו והלך בראש האנשים הללו, היה הבחור המשעשע ושובה הלב שכמה שנים קודם לכן היינו גאים כל כך להיות החברים שלו. היתה לזה השפעה מוזרה ביותר עלינו ־ כאילו גילינו שחבר לשעבר מהתיכון נעשה חבר בארגון פשע גדול או פוצץ את עצמו בפיגוע טרור. חשבנו עליו, העלינו זיכרונות, ניסינו לתאר את השתלשלות האירועים ואת המניעים האישיים שהוליכו את חייו בנתיב כה רחוק משלנו. בשנת 2001 נודע לנו שלימונוב נעצר, נשפט ונכלא, מסיבות מעורפלות שעניינן הברחת נשק וניסיון הפיכה בקזחסטן. בפריז לא הזדרזנו, בלשון המעטה, לחתום על עצומה הקוראת לשחרורו.

לא ידעתי שהשתחרר מהכלא, ובעיקר נדהמתי למצוא אותו כאן. הוא נראה פחות רוקיסט מבעבר, יותר אינטלקטואל, אבל היתה סביבו תמיד אותה הילה ־ תקיפה, אנרגטית, מוחשית אפילו במרחק מאה מטרים. התלבטתי אם להצטרף לשורת האנשים שנראו נרגשים מנוכחותו וניגשו לברך אותו ביראת כבוד. אבל ברגע מסוים מבטינו הצטלבו, וכשניכר בו שהוא לא מזהה אותי, ומכיוון שממילא לא ידעתי מה לומר לו, החלטתי לוותר.
חזרתי למלון, נרעש מהפגישה, ושם חיכתה לי הפתעה חדשה. כשעלעלתי באוסף המאמרים של אנה פוליטקובסקאיה, גיליתי שלפני שנתיים היא סיקרה את משפטם של שלושים ותשעה חברים במפלגה הנציונל–בולשביקית, שנאשמו בפריצה למשרדי ההנהלה הנשיאותית ובהשחתתם תוך קריאות "פוטין תסתלק!". על הפשע הזה נגזרו עליהם עונשי מאסר כבדים, ופוליטקובסקאיה יצאה להגנתם בקול רם וצלול: אנשים אמיצים, מעורבים, היחידים כמעט שאפשר לסמוך עליהם בנוגע לעתידה המוסרי של הארץ.
מי היה מאמין. הפרשה נראתה לי סגורה וחתומה: לימונוב הוא פשיסט מפחיד, שעומד בראש מיליציה של גלוחי ראש. והנה עכשיו, אישה שנחשבת פֶּה אחד לקדושה מאז מותה, מדברת עליו, עליהם, כעל גיבוריו של קרב דמוקרטי ברוסיה. זמירות דומות נשמעו באינטרנט, מכיוונה של יֶלֶנה בּוֹנר. ילנה בונר! אלמנתו של אנדריי סחרוב, המלומד הנודע, הדיסידנט הנודע, איש–המצפון הנודע, חתן פרס נובל לשלום. גם היא חשבה שהנָצְבּוֹלִים הם בסדר גמור, ובאותה הזדמנות למדתי שכך מכנים ברוסיה את חברי המפלגה הנציונל–בולשביקית. אולי הם צריכים לשקול, אמרה, להחליף את שם המפלגה שלהם, שצורם לאוזניים מסוימות; חוץ מזה הם אנשים נפלאים.
כמה חודשים מאוחר יותר נודע לי שנוסדה קואליציה בשם דְרוּגַאיָה רוֹסיה, רוסיה האחרת, שמורכבת מגארי קספרוב, מיכאיל קסיונוב ואדוארד לימונוב ־ כלומר, אחד משחקני השחמט הגדולים ביותר של כל הזמנים, ראש הממשלה לשעבר של פוטין וסופר על פי הקריטריונים הזניחים שלנו. חבורה משעשעת. משהו, ללא ספק, השתנה ־ אולי לא לימונוב עצמו אלא המעמד שזכה לו בארצו. לכן כשמכרי פטריק סנט–אקזופרי, שליח לה פיגארו במוסקבה, דיבר איתי על סדרת כתבות שבכוונתו לפרסם ושאל אותי אם יש לי רעיון לנושא הכתבה הראשונה, עניתי לו בלי לחשוב פעמיים: "לימונוב." פטריק פתח עלי זוג עיניים. 
"הלימונוב הזה הוא חוליגן קטן," אמרתי. "לא יודע, שווה ללכת לבדוק."
"בסדר," קטע אותי פטריק בלי לבקש עוד הסברים, "לך תבדוק." 
נזקקתי לזמן מועט כדי לעלות על עקבותיו: השגתי דרך סאשה איבנוב, עורך ממוסקבה, את מספר הטלפון הנייד שלו. אבל אחרי שהשגתי את מספר הטלפון הזה נזקקתי לזמן כדי להשתמש בו. התלבטתי איזה טון דיבור לאמץ, לא רק ביחס אליו, אלא גם מבחינתי: האם אני חבר ותיק או תחקירן חשדן? לדבר ברוסית או בצרפתית? לפנות אליו בגוף שני יחיד או בגוף שני רבים? אני זוכר את ההתלבטויות האלה, אבל למרבה הפלא, לא את המשפט שהשמעתי אחרי הצלצול הראשון ועוד בטרם נשמע הצלצול השני, כשענה. נראה שאמרתי את שמי, והוא אמר, ללא שמץ היסוס: "אה, עמנואל. הכול בסדר?" מלמלתי שכן, לא הייתי מוכן לתשובתו: הכרנו בקושי, לא התראינו זה חמש–עשרה שנה, ציפיתי שאצטרך להזכיר לו מי אני. הוא המשיך מיד: "היית בטקס בדוברובקה, בשנה שעברה, נכון?"
קולי נדם. אמנם צפיתי בו באריכות, ממרחק מאה מטרים, אבל מבטינו הצטלבו רק להרף עין ודבר מצדו ־ לא עצירה לרגע ולא הרמת גבות ־ לא העיד על כך שזיהה אותי. מאוחר יותר, כששבתי לעשתונותי, חשבתי שסאשה איבנוב, ידידנו העורך, היה יכול לדווח לו שהתקשרתי, אבל לא אמרתי לסאשה איבנוב דבר על נוכחותי בדוברובקה. התעלומה נותרה, אם כן, בעינה. בהמשך הבנתי שאין מדובר בתעלומה, אלא פשוט שיש לו זיכרון מופלא ושליטה עצמית מופלאה לא פחות. אמרתי לו שאני רוצה לכתוב עליו כתבה נרחבת, והוא הסכים בלי גינונים שאתלווה אליו במשך שבועיים ־ "אלא אם כן," הוסיף, "יכניסו אותי לכלא."

3
שני בריונים צעירים גלוחי ראש, לבושים במכנסי ג'ינס ובז'קטים שחורים, מגפיים צבאיים לרגליהם, באו לקחת אותי אל מנהיגם. אנחנו חוצים את מוסקבה במכונית וולגה שחורה וכהת חלונות ואני כמעט משוכנע שעומדים לכסות את עיני, אבל לא ־ מלאכי השרת שלי מסתפקים בסריקה מהירה של חצר הבניין, לאחר מכן של תא המעלית ולבסוף של המסדרון, המוביל לדירה קטנה ואפלולית, מרוהטת כמו סקוּוֹט, שבה שני גלוחי ראש אחרים הורגים את הזמן בעישון סיגריות. אדוארד, מסביר לי אחד מהם, מחלק את זמנו בין שלוש או ארבע דירות מגורים במוסקבה, ומחליף ביניהן לעתים מזומנות ככל האפשר, נמנע משעות פעילות מקובלות ולא עושה צעד אחד בלי שומרי ראש ־ פעילים של המפלגה שלו.
אני אומר בלבי, בזמן ההמתנה, שהכתבה שלי מתחילה טוב: דירות מסתור, חשאיוּת, כל זה מרגש והרפתקני להפליא. אבל אני מתקשה לבחור בין שתי הגרסאות של סיפור ההרפתקאות הזה: הטרוריזם או המחתרת, קארלוס או ז'אן מולן ־ אם כי עד שהמשחק לא מסתיים והגרסה הרשמית של הסיפור מתקבעת, הן דומות זו לזו. אני גם שואל את עצמי מה הציפיות של לימונוב מהביקור שלי. האם לאחר שנכווה ברותחין בכמה כתבות דיוקן שכתבו עליו עיתונאים מערבים הוא זהיר יותר, או שהוא סומך עלי שאטהר את שמו? אפילו לי, ביני לבין עצמי, אין מושג. זה אפילו נדיר, כשמתכוננים לפגוש מישהו ולכתוב עליו, לדעת במידה מעטה כל כך איזה ריקוד רוצים לרקוד.
במשרד ספרטני מוגף וילונות שהכניסו אותי אליו לבסוף הוא עומד, בג'ינס ובסוודר שחור. לחיצת ידיים, בלי חיוך. בדריכות. בפריז היינו אומרים "אתה", אבל בטלפון הוא אמר "אתם" וגם עכשיו המשכנו בלשון רשמית. אף על פי שאינו משתמש בה, הוא מדבר צרפתית טוב יותר משאני מדבר רוסית, והוא בוחר אם כן בצרפתית. בעבר הוא עשה שכיבות סמיכה והניף משקולות, שעה ביום, ונראה שהוא מתמיד בכך, משום שבגיל שישים וחמש הוא עדיין רזה: בטן שטוחה, צללית של נער מתבגר, מעט קמטים ועור שחום של מונגולי, אבל עכשיו יש לו שפם וזקנקן אפורים שבגללם הוא דומה קצת לד'ארטאניאן מזדקן באחרי עשרים שנה, ודומה מאוד לקומיסר בולשביקית ובייחוד לטרוצקי ־ חוץ מזה שטרוצקי, למיטב ידיעתי, לא עשה bodybuilding.
במטוס קראתי שוב את אחד מספריו הטובים ביותר, יומנו של מפסידן, שכריכתו האחורית מרמזת על הטון: "אם היו צ'ארלס מנסון או לי הרווי אוסוולד כותבים יומן, הוא היה דומה לזה". העתקתי כמה קטעים ממנו אל הפנקס שלי. את זה, למשל: "אני חולם על מרד אלים. לעולם לא אהיה נבוקוב, לעולם לא ארדוף אחרי פרפרים באחו הצרפתי, ברגליים אנגלופוניות ושעירות. תנו לי מיליון ואקנה נשק ואבעיר את אש ההתקוממות בכל ארץ שהיא". זה התסריט שהוא סיפר בגיל שלושים, כשהיה מהגר בלי פרוטה והתגולל על מדרכות ניו יורק, ושלושים שנה אחר כך, הנה ־ הסרט היה למציאות. יש לו בו התפקיד שחלם עליו: המהפכן המקצועי, הטכנאי של הגרילה האורבנית, לנין בקרון המשוריין שלו.
אני אומר לו את זה. זה מצחיק אותו, הוא צוחק ביובש צחוק לא נעים, בנשיפת אוויר דרך הנחיריים. "זה נכון," הוא אומר. "הגשמתי בחיי את התוכנית שלי." אבל הוא מבהיר: זה כבר לא הזמן להתקוממות חמושה. הוא כבר לא חולם על מרד אלים, אלא יותר על מהפכה כתומה, כמו זו שהתחוללה עכשיו באוקראינה. מהפכה פציפיסטית, דמוקרטית, שלדבריו הקרמלין חושש מפניה יותר מכול, ומוכן לרסק אותה בכל האמצעים. לכן הוא מנהל אורח חיים של אדם נמלט. לפני כמה שנים כיסחו אותו במכות עם מחבט בייסבול. לאחרונה ניצל בשן ועין מפצצה. שמו מתנוסס בראש הרשימה של "אויבי רוסיה", כלומר האנשים שצריך לחסל, שהפקידות המקורבת לשלטון ממליצה להוקיע, ולשם כך מפרסמת ברבים את כתובות מגוריהם ואת מספרי הטלפון שלהם. השמות האחרים ברשימה הזאת היו פוליטקובסקאיה, שנורתה ברובה קצוץ קנה; סוכן הפס"ב לשעבר ליטוויננקו, שהורעל בפולוניום אחרי שפתח את הפה על הסטייה הקרימינלית של שירותי הביטחון שלו; המיליארדר חודורקובסקי, הכלוא כיום בסיביר בגלל שאיפותיו הפוליטיות. והבא בתור זה הוא, לימונוב.

למחרת הוא עורך מסיבת עיתונאים עם קספרוב. באולם אני מזהה את רוב הפעילים שפגשתי בזמן שהכנתי את הכתבה על פוליטקובסקאיה, אבל נוכחים שם גם לא מעט עיתונאים, בעיקר זרים. חלקם נראים נלהבים מאוד, כמו אותו צוות שוודי שלא מסתפק בדיווח קצר אלא שוקד על הכנת סרט דוקומנטרי שלם ־ שלושה חודשי צילום ־ על מה שהוא מקווה שיהיה תחייתה הבלתי–נמנעת של תנועת דרוגאיה רוסיה. נראה שהשוודים מאמינים בכך ללא סייג, ומקווים למכור את הסרט שלהם ביוקר לכל העולם ברגע שקספרוב ולימונוב יגיעו לשלטון.
גוף חסון, חיוך חם, פרצוף נאה של יהודי אמריקאי: כשהשניים עולים לבמה, אלוף העולם לשעבר בשחמט נראה מרשים יותר מלימונוב, שעם הזקנקן שלו ומשקפיו נראה כמגלם את תפקיד האסטרטג קר המזג, בצלו של המנהיג הטבעי. מכל מקום, קספרוב הוא זה שפותח במרץ, ישר ולעניין, ומסביר למה הבחירות הנשיאותיות שאמורות להתקיים בשנה הבאה ־ 2008 ־ הן הזדמנות היסטורית. פוטין מסיים את כהונתו השנייה. החוקה אוסרת עליו לכהן פעם שלישית והוא הרחיק מקרבתו את כולם, כך ששום מועמד אחר לא יוכל להגיע לשלטון. בפעם הראשונה בהיסטוריה של רוסיה, לאופוזיציה דמוקרטית יש סיכוי. התקשורת מוטה, קשה לדעת באיזו מידה נמאס לרוסים מהאוליגרכים, מהשחיתות, מכוחו הכול–יכול של הפס"ב, אבל הוא, קספרוב, יודע. הוא יודע לדבר, פורט על נימי קולו כעל צ'לו, ואני מתחיל לחשוב שאולי השוודים צודקים. אני רוצה להאמין שאני לוקח חלק במשהו יוצא מגדר הרגיל, משהו מהסוג של הקמת סולידריות. בשלב הזה שכני, עיתונאי אנגלי, מגחך ונושף לעברי אדים רוויי ג'ין: "בולשיט. הרוסים מעריצים את פוטין ולא מבינים למה החוקה המחורבנת שלהם אוסרת עליהם לבחור בפעם השלישית ברציפות נשיא כל כך מוצלח. אבל אסור לשכוח פרט קטן: מה שהחוקה אוסרת, זה שלוש כהונות ברציפות. היא לא אוסרת לפסוח על סיבוב אחד, עם איש קש שיחמם את הכיסא, ואז לחזור. אתה עוד תראה."
השיחה האגבית הזאת מצננת את התלהבותי. בבת–אחת, האמת עוברת לצד הריאליסטים. אנשים שיודעים, ושלא נותנים שיספרו להם סיפורים, כמו ידידי המעודן פאבל, שאמר שהסיפור הזה של אופוזיציה דמוקרטית ברוסיה זה כמו לרצות להצריח במשחק דמקה; משהו מנוגד לכללי המשחק, שמעולם לא עבד ולעולם גם לא יעבוד. קספרוב, שרק לפני רגע הייתי מוכן לראות בו וַלֵנסָה רוסי, הפך למעין פרנסואה ביירו. הנאום שלו נשמע לי עכשיו נמלץ, ארכני, ושכני ואני מתחילים לרקום בינינו שותפות לדבר עבירה של תלמידים גרועים המחליפים ביניהם תמונות גסות בירכתי הכיתה. אני מראה לו ספר של לימונוב שבדיוק קניתי. הוא לא תורגם לשום שפה חוץ מסרבית, נקרא אנטומיה של גיבור ומכיל מקבץ תצלומים כהים שבהם נראה הגיבור המדובר, לימונוב בכבודו ובעצמו, צועד בבגדי הסוואה לצד ארקן איש המיליציה הסרבי, ז'אן–מארי לה פן, הפופוליסט הרוסי ז'ירינובסקי, שכיר החרב בוב דנאר ועוד כמה הומניסטים. "Fucking fascist," מגיב העיתונאי האנגלי.
שנינו נושאים עיניים אל לימונוב. הוא יושב במרחק–מה מקספרוב ומאזין לטענותיו על רדיפות המשטר, ולא ניכר בו שהוא מצפה למה שכל הפוליטיקאים מצפים לו בְּכנס: שהדובר ישתתק כבר ושיגיע תורם לדבר. הוא פשוט יושב שם, קשוב, זקוף ונינוח כמו נזיר זן במדיטציה. קולו החם של קספרוב נשמע כבר כמו המהום מרוחק: אני סוקר עכשיו את פניו החתומות של לימונוב, וככל שאני סוקר אותן יותר, אני מבין יותר שאין לי שום מושג על מה הוא חושב. האם הוא באמת מאמין במהפכה הכתומה הזאת? האם משעשע אותו להיות ה–outlaw, הכלב הזועם, לשחק בתפקיד הדמוקרט הערכי בקרב הדיסידנטים הוותיקים ופעילי זכויות האדם האלה שכל חייו טען שהם נאיבים? האם הוא מתענג בחשאי על היותו הזאב בדיר הכבשים?
אני מוצא בפנקס שלי קטע אחר מיומנו של מפסידן: "בחרתי בצד של הרע: עיתונים גרועים, כרוזים משוכפלים בסטנסיל, תנועות פוליטיות חסרות סיכוי. אני אוהב מפגשים פוליטיים שמגיע אליהם רק קומץ של אנשים ואת הקקופוניה של מוזיקאים גרועים. ואני שונא תזמורות סימפוניות. אם יום אחד אהיה בשלטון אשחט את כל הכנרים והצ'לנים". חשבתי לתרגם את זה לעיתונאי האנגלי אבל לא היה צורך בכך, הוא ודאי חשב על אותו דבר משום שבאותו רגע הוא התכופף לעברי ואמר לי, הפעם בלי להתבדח כלל: "החברים שלו צריכים להיזהר. אם במקרה הוא יגיע לשלטון, הדבר הראשון שיעשה זה לירות בכולם."

אין לזה כל ערך סטטיסטי, ובכל זאת: במהלך הכתבה הזאת דיברתי על לימונוב עם יותר משלושים איש ־ עם זרים שהסיעו אותי במכוניתם, כי במוסקבה כל אחד הוא נהג מונית לעת מצוא, ועם חברים שמשתייכים למה שאפשר לכנות בזהירות מרבית בּוֹבּוֹאִים רוסים: אמנים, עיתונאים, עורכים, שמרהטים את ביתם באיקאה וקוראים את המהדורה הרוסית של אֵל. חוץ מכמה מתלהמים, איש לא השמיע מילה אחת בגנותו. אף אחד לא הגה את המילה "פשיזם", וכשאמרתי: "בכל זאת, הדגלים האלה, הססמאות...", הם משכו בכתפיהם וחשבו שאני מתחסד. כאילו הלכתי לראיין בעת ובעונה אחת את וולבק, לו ריד וכהן–בנדיט: שבועיים במחיצת לימונוב, איזה מזל יש לך! זה לא אומר שהאנשים המיושבים האלה יהיו מוכנים להצביע בשבילו ־ לא יותר משהצרפתים, אני חושב, יצביעו לוולבק אם במקרה יציג את מועמדותו. אבל הם אוהבים את אישיותו המיוסרת, הם מעריצים את כישרונו ואת האומץ שלו, והעיתונים ידעו את זה, הם דיברו עליו בלי הרף. לסיכום, הוא כוכב. 
אני מתלווה אליו למסיבה של רדיו אקו מוסקבה, אחד האירועים החברתיים המרכזיים של העונה. הוא מגיע לשם עם הגורילות שלו, אבל גם עם אשתו החדשה, יֵקתֵרינה ווֹלקוֹבה, שחקנית צעירה שהתפרסמה בזכות סדרת טלוויזיה. נראה שהם מכירים את כל הסלתה והשמנה של הצמרת הפוליטית–התקשורתית שנהרה לערב הזה, ומרגע היכנסם אף אחד לא מצולם ומחובק כמותם. אני מקווה שלימונוב יציע לי להצטרף אליהם אחר כך לארוחת ערב, אבל הוא לא עושה זאת. הוא גם לא מזמין אותי לדירה שיקתרינה גרה בה עם בנם ־ אני לומד באותו ערב שיש להם תינוק בן שמונה חודשים. חבל: הייתי שמח לראות את מקום מנוחתו של הלוחם, בין דירת מסתור אחת לשנייה. הייתי רוצה להפתיע אותו בעת מילוי התפקיד הבלתי–צפוי מבחינתו, של אב משפחה. יותר מכול הייתי רוצה להכיר טוב יותר את יקתרינה, שהיא מקסימה ומפגינה חביבות בסגנון שחשבתי ששמור רק לשחקניות אמריקאיות: מרבה לצחוק, מוקסמת מכל מה שאתה אומר לה, זונחת אותך כשמישהו חשוב יותר עובר בסביבה. בכל זאת מזדמן לי לפטפט איתה במשך חמש דקות, ליד מזנון האוכל, ודי בהן כדי שהיא תספר לי בפשטות מרעננת שלפני שפגשה את אדוארד היא לא התעניינה בפוליטיקה אבל עכשיו היא מבינה: רוסיה היא מדינה טוטליטרית, צריך להילחם למען החופש, לקחת חלק בכל צעדי המחאה ־ מה שנראה שהיא עושה באותה רצינות שבה היא משתתפת בסמינרים ליוגה שלה. למחרת אני קורא ריאיון איתה בעיתון נשים, ובו היא נותנת עצות בענייני יופי ומדגמנת למצלמה כשהיא כרוכה בעדינות סביב בעלה מתנגד השלטון הידוע. מה שמטריד אותי זה שכשהיא נשאלת על פוליטיקה היא חוזרת בדיוק נמרץ על הדברים שאמרה לי, ומטיחה האשמות בפוטין באותו חוסר זהירות ששחקנית מגויסת, אצלנו, היתה מאשימה בו את סרקוזי בשם המהגרים הלא–חוקיים. אני מנסה לדמיין מה היה קורה בימי סטלין או אפילו ברז'נייב, בהנחה הבלתי–סבירה בעליל שדברים כאלה היו יכולים להיות מודפסים אז, ואני אומר לעצמי שהטוטליטריות הפוטינית אינה כה איומה ־ יכול להיות יותר גרוע.

4
אני מתקשה לחבר בין הדימויים האלה: הסופר הפרחח שהכרתי בעבר, לוחם הגרילה במנוסה, הפוליטיקאי האחראי, הידוען שדפי המגזין People הקדישו לו אינספור מאמרים. אני אומר לעצמי שכדי להבין טוב יותר אני צריך לפגוש פעילים של המפלגה שלו, נצבולים פשוטים. גלוחי הראש שהסיעו אותי בכל יום בוולגה השחורה בעקבות מנהיגם ושבהתחלה הרתיעו אותי קצת הם בחורים נחמדים אבל לא נוטים לקשור שיחה, או אולי אני הוא זה שמתקשה בכך. ביציאה ממסיבת העיתונאים עם קספרוב ניגשתי לבחורה, סתם מפני שחשבתי שהיא נאה, ושאלתי אותה אם היא עיתונאית. היא ענתה שכן ־ כלומר היא עובדת באתר האינטרנט של המפלגה הנציונל–בולשביקית. חמודה להפליא, חכמה, לבושה היטב: היא היתה נצבולית.
דרך הבחורה המקסימה הזאת אני פוגש גם בחור מקסים, האחראי ־ החשאי ־ על אזור מוסקבה. שיער ארוך אסוף בגומייה, פנים מאירות, ידידותיות. הוא ממש לא נראה פשיסט ־ יותר כמו פעיל אנטי–גלובליזציה או כמו אוטונומיסט בסגנון קבוצת טָרנאק. בדירת הפרוור הקטנה שלו יש דיסקים של מאנו צ'או, ועל הקירות ציורים בסגנון ז'אן–מישל בָּסקייָה, שציירה אשתו.
אני שואל: "ואשתך שותפה למאבק הפוליטי שלך?"
"כן," הוא עונה. "דרך אגב, היא בכלא. היא היתה אחת משלושים ותשעה הנאשמים במשפט הגדול של 2005. זה שסיקרה פוליטקובסקאיה."
הוא אומר את זה בחיוך רחב, בגאווה. אשר לו, זה שהוא עצמו לא בכלא זה לא באשמתו, רק "מְנִי נִי פּוֹוִיזְלוֹ": לא היה לי מזל, פעם אחרת אולי, שום דבר לא אבוד.
הלכנו יחד לבית המשפט העירוני טָגָנְסקַאיה, שבו הועמדו למשפט באותו יום כמה נצבולים. אולם זעיר, הנאשמים אזוקים בתוך כלוב, ועל שלושת הספסלים השמורים לציבור, חברים שלהם, כולם מהמפלגה. מאחורי הסורגים שבעה אנשים: שישה בחורים במראה מגוון למדי ־ סטודנט מזוקן, מוסלמי בתלבושת working class hero ־ ואישה מבוגרת קצת יותר, שערה השחור סתור, חיוורת, די יפה, מהסוג של מורה להיסטוריה שמאלנית שמגלגלת סיגריות. הם נאשמים בחוליגניזם, כלומר בתגרה עם הנוער הפּוּטִיניאני. פציעות קלות לשני הצדדים. כשהם נחקרים הם אומרים שאלה שמולם תקפו אותם והם אלה שעומדים למשפט, שהמשפט הוא לגמרי פוליטי, ושאם יצטרכו לשלם מחיר על דעותיהם, אין בעיה ־ הם ישלמו. ההגנה טוענת שהנוכחים אינם חוליגנים אלא סטודנטים רצינים, עם ציונים טובים, ושהם כבר היו במעצר שנה, זה אמור להספיק. הטיעון לא משכנע את השופט. גזר הדין לכולם: שנתיים. השוטרים לוקחים אותם, הם יוצאים צוחקים, מניפים אגרוף ואומרים: "דוֹ סְמֵרְטי": עד המוות. חבריהם מתבוננים בהם בקנאה: הם גיבורים.

יש אלפים, אולי עשרות אלפים כמותם, שמוחים נגד הציניות שהפכה לדת של רוסיה ומקיימים פולחן אישיות סביב לימונוב. האיש הזה שהיה יכול להיות האבא שלהם, ואפילו, כשמדובר בצעירים ביותר, הסבא שלהם, ניהל אורח חיים הרפתקני שכל בן עשרים חולם עליו. הוא אגדה חיה, והלב של האגדה הזאת, מה שגורם להם לרצות לחקות אותו, הוא ההרואיות הקוּלית שהפגין במשך תקופת מאסרו. הוא היה בלֶפוֹרְטוֹבוֹ, המבצר של הקג"ב שבמיתולוגיה הרוסית משתווה בהחלט לאלקטרז. הוא היה במחנה עבודה, בתנאים הקשים ביותר, והוא מעולם לא התלונן, מעולם לא התקפל. הוא מצא דרך לא רק לכתוב שבעה או שמונה ספרים אלא גם לעזור ביעילות לחבריו לתא, שמצדם ראו בו סוּפֶּר–בוס וסוג של קדוש. ביום שהשתחרר מהכלא, אסירים וסוהרים רבו ביניהם על הזכות לשאת את מזוודתו.

כששאלתי את לימונוב עצמו איך היה בכלא, הוא הסתפק בהתחלה בתשובה: "נוֹרמַל'נוֹ," שברוסית משמעותה: בסדר, אין בעיה, שום דבר מיוחד, ורק מאוחר יותר סיפר לי את הסיפור הקטן הבא: 
מלֵפוֹרטובוֹ העבירו אותו למחנה אנגלס, על הוולגה. מדובר במוסד לדוגמה, חדש ומצוחצח, פרי תכנונם של ארכיטקטים שאפתנים שמראים אותו בשמחה למבקרים הזרים כדי שיסיקו ממנו מסקנות מחמיאות על השיפורים בתנאי הכליאה ברוסיה. למעשה, האסירים בכלא אנגלס קוראים למחנה העבודה שלהם "יוּרוֹגולאג", ולימונוב מאשר שהעידון הארכיטקטוני שלו לא מנעים את החיים בו יותר ממתקני הכליאה הקלאסיים המוקפים גדרות תיל דוקרני ־ אולי אפילו פחות. במחנה הזה כל הכיורים, העשויים ממשטח פלדה ממורק ומחוברים לצינור ניקוז יצוק בשיפוע מתון ומדויק, הם אותם כיורים בדיוק שיש במלון אחד שתכנן המעצב פיליפ סטארק, ובמלון הזה שיכן את לימונוב המוציא לאור האמריקאי שלו בעת שהותו האחרונה בניו יורק, בסוף שנות השמונים.
זה עורר בו מחשבות. איש מחבריו למאסר לא היה יכול לערוך את ההשוואה הזאת. אף אחד מהם גם לא היה לקוח אלגנטי של מלון ניו–יורקי אלגנטי. הוא תהה אם יש בעולם עוד הרבה אנשים כמותו, אדוארד לימונוב, שניסיון החיים שלו כולל היכרות עם עולמות מגוונים כל כך: זה של אסיר פלילי במחנה לעבודת כפייה על הוולגה, וזה של סופר מצליח העושה חיל על רקע תפאורה של פיליפ סטארק. לא, היתה המסקנה שלו; ללא ספק לא. והוא שאב ממנה גאווה שמובנת לי, והיא גם זו שעשתה לי חשק לכתוב את הספר הזה.

אני חי בארץ שלווה, שהניידות החברתית בה אינה גבוהה. נולדתי במשפחה בורגנית ברובע ה–16 ונעשיתי בּוֹבּוֹ מהרובע העשירי. אבי מנהל בכיר ואמי היסטוריונית נודעת, אני כותב ספרים, תסריטים, ואשתי עיתונאית. להורי יש בית קיט באי רֶה, ואני רוצה לקנות בית קיט בגארד. אני לא חושב שזה רע, או שיש בכך כדי להסביר את הדעה הקדומה בדבר עושרו של הניסיון האנושי, אבל לפחות מנקודת מבט גיאוגרפית וחברתית, אי–אפשר לומר שהחיים נשאו אותי רחוק מאוד מנקודת המוצא שלי, והמצב הזה נכון לגבי רוב חברי.
ואילו לימונוב היה פרחח באוקראינה; אליל של האנדרגראונד הסובייטי; הומלס, אחר כך משרת בביתו של מיליארדר במנהטן; סופר אופנתי בפריז; חייל אובד בבלקנים; ועכשיו, בבלגן העצום של אחרי הקומוניזם, מנהיג כריזמטי זקן של מפלגת צעירים נואשים. הוא רואה בעצמו גיבור, ואפשר לראות בו מנוול: בנקודה הזאת אני משהה את השיפוט שלי. אבל מה שחשבתי, אחרי שניהנתי מהאנקדוטה המשעשעת על הכיורים בסאראטוב, זה שהחיים רבי התהפוכות והסכנות אומרים משהו. לא רק עליו, על לימונוב, לא רק על רוסיה, אלא גם על הסיפור של כולנו מאז תום מלחמת העולם השנייה.
משהו, כן, אבל מה? אני מתחיל את הספר הזה כדי ללמוד.  
   

limonov-ramil-sitdikov.jpg

אדוארד לימונוב בבית משפט מספר 370 במוסקבה שם הואשם בקיום הפגנה לא חוקית בכיכר לוביאנקה ב-5 במרס 2012. / Photo: Ramil Sitdikov / RIA Novosti

ויקטור פלווין אומון רע

אומון רע תמיד רצה להיות קוסמונאוט. שאיפה זו הובילה אותו לביה"ס הסודי לטיס, ולמשימת התאבדות לירח . בשיאו של רגע הגבורה אליו התכונן כל חייו, כשהוא פוסע על אדמת הירח, מגלה אומון את האמת המדהימה על תוכנית החלל הסובייטית, ואת השקרים שמהם היו ארוגים חייו. >>>

יבגני זמיאטין השיטפון

קובץ סיפורים זה מוכיח את שליטתו המוחלטת של זמיאטין במה שכינה "הטכניקה של הפרוזה". בלשון דחוסה ותמציתית, שופעת דימויים, מתוארים ביד אמן דרמות קטנות של אנשים פשוטים, רוסים או אנגלים, הנקרעים בין תשוקותיהם לבין כוחות אי-הסדר המערערים את עולמם המאורגן והמוגן. >>>

בוריס מיכאילוב עניי חארקוב 1

בוריס מיכאילוב עניי חארקוב 2

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית