בית

בבל , , 22/10/2017

                           

 

דניס ג'ונסון חירום

מתוך הבן של ישו

עבדתי בחדר מיון במשך שלושה שבועות, אם אני לא טועה. זה היה ב–1973, לפני סוף הקיץ. מכיוון שלא היה לי מה לעשות במשמרות הלילה, חוץ מלקבץ את דו"חות הביטוח, התחלתי פשוט לשוטט מטיפול נמרץ לב לקפטריה וכו', לחפש את ג'ורג'י, הסניטר, חבר די טוב שלי. לפעמים הוא היה גונב כדורים מהארונות.
הוא עבר בסמרטוט על מרצפות חדר הניתוח. "אתה עוד עושה את זה?" אמרתי.
"אלוהים, יש כאן הרבה דם," הוא התלונן.
"איפה?" הרצפה נראתה לי די נקייה. 
"מה לעזאזל עשו כאן?" הוא שאל אותי.
"הם הוציאו לפועל הליך ניתוחי, ג'ורג'י," אמרתי לו.
"יש כל כך הרבה גועל נפש בתוכנו, בן אדם," הוא אמר, "וכל–כולו רוצה לצאת החוצה." הוא השעין את המגב על הארון.
"למה אתה בוכה?" לא הבנתי.
הוא עמד במקומו, הרים באטיות את שתי ידיו אל אחורי ראשו והידק את הצמה שלו. אחר כך תפס את המגב והתחיל לצייר בו קשתות רחבות בתנועה מקרית, רועד ומתייפח וזז לכל כיוון ממש ממש מהר. "למה אני בוכה?" אמר, "ישו. וואו, כן–כן, מושלם."
הסתובבתי בחדר המיון עם אחות שמנה, רוטטת. אחד מהרופאים של שירות הבריאות והסעד המשפחתי, טיפוס שאף אחד לא אוהב, בא לחפש את ג'ורג'י כדי שינקה אחריו. "איפה ג'ורג'י?" הוא שאל.
"ג'ורג'י בחדר הניתוח," אמרה אחות. 
"שוב?"
"לא," ענתה אחות, "עדיין." 
"עדיין? מה הוא עושה?"
"מנקה את הרצפה."
"שוב?"
"לא," חזרה ואמרה אחות, "עדיין."
בחזרה לחדר הניתוח. ג'ורג'י שמט את המגב וכרע בתנוחה של ילד שמטנף את החיתולים שלו. הוא הסתכל למטה בפה פעור באימה.
הוא אמר, "ומה אני עושה בעניין הנעליים המזוינות האלה, בן אדם?"
"הדבר הזה שגנבת, מה שזה לא יהיה, אני מתאר לעצמי שכבר בלעת הכול, נכון?"
"תקשיב, תשמע איך הן מרשרשות," הוא אמר, הולך בזהירות על עקביו.
"תן לי לבדוק לך את הכיסים, בן אדם."
הוא נעמד ומצאתי את האוצר שלו. השארתי לו שניים מכל סוג, יהיו מה שיהיו. "חצי משמרת כבר עברה," אמרתי לו.
"טוב, כי אני באמת, באמת, באמת, צריך משקה," הוא אמר. "תוכל לעזור לי בבקשה לנגב כאן את הדם?"
בסביבות שלוש וחצי בבוקר נכנס פנימה בחור עם סכין בעין. ג'ורג'י הוביל אותו.
"אני מקווה שלא אתה עשית לו את זה," אמרה אחות.
"אני?" אמר ג'ורג'י, "לא. ככה הוא היה."
"אשתי עשתה את זה," אמר האיש. הלהב היה שקוע עד הניצב בפינה החיצונית של עינו השמאלית. זו היתה מין סכין ציידים.
"מי הביא אותך הנה?" שאלה אחות.
"אף אחד. פשוט באתי ברגל. זה רק שלושה רחובות מכאן," אמר האיש.
אחות שלחה בו מבט. "כדאי שנשכיב אותך."
 "אוקיי, אני בהחלט מוכן למשהו כזה," אמר האיש.
היא בחנה את פניו במבט ארוך יותר.
"העין השנייה שלך," היא שאלה, "זו עין מזכוכית?"
"זה פלסטיק, או משהו מלאכותי כזה," הוא אמר.
"ואתה יכול לראות בעין הזאת?" שאלה, מתכוונת לעין הפצועה.
"אני יכול לראות, אבל אני לא יכול לאגרף את יד שמאל, כי הסכין הזאת עושה משהו למוח שלי."
"אלוהים," אמרה אחות.
"נראה לי שכדאי שאני אקרא לרופא," אמרתי.
"נו, אתה מתחיל להבין משהו," הסכימה אחות.
הם השכיבו אותו, וג'ורג'י אמר לחולה, "שֵם?"
"טרנס ובר."
"הפנים שלך שחורות. אני לא יכול לקלוט מה אתה אומר."
"ג'ורג'י," אמרתי.
"מה אתה אומר, בן אדם? אני לא יכול לקלוט."
אחות חזרה, וג'ורג'י אמר לה, "הפנים שלו שחורות."
היא התכופפה אל החולה. "לפני כמה זמן זה קרה, טרי?" היא צעקה ישר בפניו.
"לא מזמן. אשתי עשתה את זה. ישנתי," אמר החולה.
"אתה רוצה משטרה?"
הוא חשב על זה רגע, ובסוף אמר, "רק אם אני מת."
אחות הלכה לאינטרקום שעל הקיר וקראה לרופא התורן, ההוא משירות הבריאות והסעד. "יש לי הפתעה בשבילך," היא אמרה באינטרקום. הוא לא מיהר לעברה במסדרון, כי ידע שהיא שונאת את שירות הבריאות הציבורי ומשהו בטון העולץ בקולה לא היה יכול לרמוז אלא על משהו שמעבר להכשרתו, פוטנציאל להשפלה.
הוא העיף מבט לתוך חדר הטראומה וראה את המצב: הפקיד, כלומר, אני, עומד ליד הסניטר, ג'ורג'י, שנינו מסוממים ומסתכלים על חולה שסכין תקועה לו בפרצוף.
"אז מה הבעיה פה?" הוא אמר.
הרופא כינס את שלושתנו במשרד שלו ואמר, "אז ככה. אנחנו חייבים להכין פה צוות, צוות מלא. אני רוצה מישהו טוב בעיניים. מצוין בעיניים. את האיש הכי טוב בעיניים. אני רוצה מנתח מוח. ואני רוצה מישהו שעובד ממש טוב בגז. תשיגו לי גאון. אני לא נוגע בראש הזה. הפעם אני רק מסתכל. אני יודע מה המגבלות שלי. אנחנו רק נכין אותו ונחזיק אותו חזק. סניטר!"
"אתה מתכוון אלי?" אמר ג'ורג'י. "שאני אכין אותו?"
"זה בית חולים?" שאל הרופא, "זה חדר מיון? זה פציינט? אתה הסניטר?"
חייגתי למרכזיית בית החולים ואמרתי למרכזנית להשיג לי את האיש לעיניים ואת האיש למוח ואת האיש לגז.
ג'ורג'י נשמע בכל האולם, רוחץ ידיים ושר שיר של ניל יאנג, שהולך ככה:
‏ "Hello, cowgirl in the sand. Is this place at your command?"
"האיש הזה לא בסדר, לגמרי לא, לגמרי," אמר הרופא.
"כל עוד הוא יכול לשמוע את ההוראות שלי, זה לא נוגע לי," התעקשה אחות, מעלה בכף איזה חומר מתוך צנצנת. "אני צריכה לחשוב על החיים שלי ועל הביטחון של המשפחה שלי."
"בסדר, או–קיי. אל תהרגי אותי," אמר הרופא.
 האיש של העיניים היה בחופשה או משהו. בשעה שמרכזנית בית החולים הרימה כמה טלפונים וניסתה למצוא מישהו אחר באותה רמה, שאר המומחים מיהרו לחצות את הלילה כדי להצטרף אלינו. הסתובבתי והתבוננתי בטבלאות. לעסתי עוד כמה מהכדורים של ג'ורג'י. לכמה מהם היה טעם שמזכיר ריח של שתן, כמה מהם צרבו, לכמה היה טעם של גיר. כמה אחיות ושני רופאים שהשגיחו על מישהו בטיפול נמרץ היו עכשיו איתנו.
לכל אחד היה רעיון אחר בנוגע לדרך הנכונה לגשת לבעיה שעל הפרק, להוצאת הסכין מהמוח של טרנס ובר. אבל כשג'ורג'י חזר מהכנת החולה — גילוח הגבות שלו, חיטוי אזור הפציעה וכו' — נראה היה שהוא מחזיק את סכין הציידים בידו השמאלית.
השיחה פשוט צנחה לתהום.
"מאיפה," שאל הרופא לבסוף, "הבאת את זה?"
אף אחד לא הוציא מילה אחת נוספת, לא במשך זמן רב למדי.
אחרי כמה רגעים אמרה אחת מאחיות הטיפול הנמרץ, "השרוך שלך נפתח." ג'ורג'י הניח את הסכין על עגלה והתכופף כדי לסדר את הנעל.
נשארו לנו עוד עשרים דקות להעביר. 
"מה שלומו?" שאלתי.
"מי?" שאל ג'ורג'י.
מתברר שטרנס ובר עדיין יכול לראות בעינו הטובה, והרפלקסים והיכולות המוטוריות שלו סבירים, למרות התלונה שלו קודם לכן. "סימני החיים שלו נורמליים," אמרה אחות שמנה. "אין שום בעיה אצל הבחור הזה. זה אחד מהמקרים האלה, פשוט." 
אחרי זמן קצר אתה שוכח שזה קיץ. אתה לא זוכר מה זה בוקר. עבדתי שתי משמרות כפולות עם הפסקה של שמונה שעות ביניהן, שעות שהעברתי בשינה על אלונקה בתחנת האחיות. הכדורים של ג'ורג'י גרמו לי להרגיש כמו בלון הליום ענקי, אבל הייתי ערני לגמרי. ג'ורג'י ואני יצאנו החוצה לחניה, לטנדר הכתום שלו.
 נשכבנו על משטח של לוחות עץ מאובקים בחלק האחורי של הרכב, אור היום הכה בעפעפינו וניחוח אספסת הצטבר לנו על הלשון. 
"אני רוצה ללכת לכנסייה," אמר ג'ורג'י.
"בוא נלך ליריד המחוזי."
"הייתי רוצה לעבוד את האל. באמת."
"יש שם נצים ועיטים פצועים. מהאגודה ההומניטרית," אמרתי.
"כרגע אני צריך כנסייה שקטה."
ג'ורג'י ואני הסתובבנו במכונית ובילינו נהדר. במשך זמן מה היום היה בהיר ושליו. זה היה אחד מהרגעים שאתה פשוט נמצא בהם ושילכו לעזאזל כל הבעיות שהיו ויהיו. השמים כחולים והמתים קמים לתחייה. אחר כך, אחר הצהריים, בכניעות עצובה, חשף היריד המחוזי את שדיו. חסיד נלהב של השימוש באל–אס–די, גורו מפורסם מאוד של דור האהבה, התראיין לצוות טלוויזיה משמאל לכלובי העופות. גלגלי עיניו נראו כאילו קנה אותם בחנות לתחפושות זוועה. לא עלה על דעתי, בעודי מרחם על החוצן הזה, שבלעתי בחיי לא פחות ממנו.
אחרי זה הלכנו לאיבוד. נסענו במשך שעות, ממש שעות, אבל לא הצלחנו למצוא את הכביש שמוביל בחזרה העירה.
ג'ורג'י התחיל להתלונן. "זה היה היריד הכי גרוע שהייתי בו. איפה היו המתקנים?"
"היו שם מתקנים."
ארנב גדול התפרץ לכביש ופגענו בו.
"היו שם קרוסלה, גלגל ענק והדבר הזה שקוראים לו הפטיש ואנשים התקפלו והקיאו אחרי שירדו ממנו." אמרתי, "אתה עיוור לגמרי?"
"מה זה היה?"
"ארנב."
"הרגשתי מכה."
"פגעת בו. הוא נפגע."
ג'ורג'י ממש נעמד על דוושת הבלם. "נזיד ארנבים."
הוא הכניס את הטנדר להילוך אחורי ונסע בזיגזג אל הארנב. "איפה הסכין שלי?" הוא כמעט דרס את החיה המסכנה פעם נוספת.
"נקים מחנה ביער," הוא אמר, "לארוחת בוקר נאכל את הכרעיים שלו." הוא נופף בסכין הציידים של טרנס ובר באופן מסוכן למדי, לדעתי. 
בתוך דקה הוא עמד בקצה השדה, מבתר את היצור הצנום, משליך הצדה את האיברים הפנימיים שלו. "הייתי צריך להיות רופא," קרא.
משפחה בדודג' גדולה, המכונית היחידה שראינו זה זמן רב, האטה ושלחה מבטים תמהים מהחלון כאשר חלפה על פנינו. האב שאל, "מה זה, נחש?"
"לא, זה לא נחש," אמר ג'ורג'י, "זו ארנבה עם תינוקות בתוכה."
"תינוקות!" אמרה האם, והאב האיץ, למרות קולות המחאה של אי אילו ילדים קטנים מאחור.
ג'ורג'י חזר. הוא ניגש לצד שלי בטנדר והחולצה שלו מתוחה לפניו כאילו הוא נושא בתוכה תפוחים, או משהו אחר, אבל אלה היו, בעצם, ארנבונים מיניאטוריים דקיקים. "בשום פנים ואופן אני לא אוכל את הדברים האלה," אמרתי לו.
"קח אותם, קח אותם, אני צריך לנהוג, קח אותם," הוא אמר, שמט אותם על ברכי ונכנס לצד שלו בטנדר. הוא התחיל לנסוע מהר יותר ויותר וארשת של התרוממות רוח על פניו. "הרגנו את האמא והצלנו את הילדים," אמר.
"מתחיל להיות מאוחר," אמרתי, "בוא נחזור העירה."
"בטח," שישים, שבעים, שמונים וחמש, נוגעים בתשעים. 
"כדאי לדאוג שלארנבים האלה יהיה חם," אחד אחד החלקתי את היצורים הקטנים בין כפתורי החולצה שלי והחזקתי אותם על הבטן. "הם בקושי זזים," אמרתי לג'ורג'י.
"נביא להם חלב וסוכר וכל זה. נגדל אותם בעצמנו. הם יהיו גדולים כמו גורילות."
הכביש שהלכנו בו לאיבוד המשיך בקו ישר לאמצע העולם. הלילה עדיין לא ירד, אבל לשמש לא היה יותר כוח מלפנס מצויר. מכסה המנוע, שהיה כתום בהיר, נהפך באור הזה לכחול עמוק.
ג'ורג'י נתן לנו לסטות אט אט, כאילו נרדם או התייאש ולא ניסה עוד למצוא את הדרך.
"מה העניין?"
"אנחנו לא יכולים להמשיך. אין לי אורות," אמר ג'ורג'י.
חנינו תחת שמים מוזרים. תמונה חיוורת של רבע ירח הוקרנה עליהם.
היה לידנו מין חורש קטן. היום היה יבש וחם, האורנים וכל מה שהיה שם נראו כמבעבעים לאטם, אבל כשהתיישבנו שם לעשן סיגריות התחיל להיות קר מאוד.
"הקיץ נגמר," אמרתי.
זו היתה השנה שעננים ארקטיים נעו בה אל המערב התיכון והיו לנו שני שבועות חורפיים בספטמבר.
"אתה קולט שהולך לרדת שלג?" שאל אותי ג'ורג'י.
הוא צדק, סערה שצבעה כחול פלדה התחילה להתחשר. קמנו והתחלנו להתהלך סביב באופן אידיוטי לגמרי. הצינה הנפלאה! הפריכות הפתאומית הזאת באוויר, והחריפות של ירוק העד שננעצת בנו! 
כשהלילה ירד, משבי השלג הסתחררו סביב ראשינו. לא יכולתי למצוא את הטנדר. היינו אבודים יותר ויותר. כל הזמן קראתי בקול, "ג'ורג'י, אתה רואה?" והוא כל הזמן אמר, "רואה מה? רואה מה?"
האור היחיד שנראה לעין היה פס של שקיעה שהבהב מתחת לשולי העננים. הלכנו לשם. 
דילגנו ברכות במורד הגבעה לעבר שדה פתוח שנראה כמו בית קברות צבאי, מלא בשורות–שורות של צלבים זהים, צנועים, על קברי חיילים. מעולם קודם לכן לא נתקלתי בבית הקברות הזה. בקצה הרחוק של השדה, ממש לפני מסכי השלג, השמים פערו את פיהם ומלאכים צנחו מתוך קיץ כחול בוהק ופניהם העצומות מפוספסות אור ומלאות חמלה. המראה שלהם דקר את לבי וגלש במורד חוט השדרה שלי, חוליה אחר חוליה. ואם היה לי משהו במעיים, הייתי עושה במכנסיים מרוב פחד.
ג'ורג'י פרש את זרועותיו וצעק, "זה הדרייב–אין, בן אדם!" 
"הדרייב–אין..." לא הייתי בטוח בפשרן של המילים האלה.
"הם מקרינים סרטים באמצע הסערה המזוינת!" צעק ג'ורג'י.
"אני מבין. חשבתי שזה משהו אחר," אמרתי.
צעדנו לשם בזהירות וטיפסנו על הגדר הפרוצה ונעמדנו ממש מאחור. הרמקולים, שחשבתי בטעות שהם צלבים, המהמו בקול אחיד. אחר כך נשמעה מוזיקה מצלצלת וכמעט הצלחתי לזהות את המנגינה. כוכבי קולנוע מפורסמים רכבו על אופניים לצד נהר, פולטים קולות צחוק מפיותיהם הענקיים, החמודים. אם מישהו בא לראות את הסרט הזה, הוא עזב כשהתחילה הסערה. לא נשארה במקום אפילו מכונית אחת, אפילו לא מכונית שנתקעה כאן בשבוע שעבר כי התקלקלה, או מכונית שהשאירו פה כי נגמר לה הדלק. אחרי שתי דקות, באמצע ריקוד מסחרר, המסך הפך שחור, הקיץ הקולנועי נגמר, השלג השחיר ולא נשאר שם דבר פרט לצליל הנשימה שלי.
"הראייה שלי מתחילה לחזור," אמר ג'ורג'י אחרי דקה נוספת.
נכון, האפרוריות הכללית התחילה להוליד צורות מגוונות. "אבל מי מהן קרובות, ומי רחוקות?" התחננתי שיסביר לי.
בניסוי וטעייה, אחרי צעדים רבים קדימה ואחורה בנעליים רטובות, מצאנו את הטנדר והתיישבנו בו רועדים.
"בוא נסתלק מפה," אמרתי.
"אנחנו לא יכולים לזוז בלי אורות."
"אנחנו חייבים לחזור. אנחנו רחוקים מהבית."
"לא נכון."
"נסענו משהו כמו חמש מאות קילומטר."
"בקושי יצאנו מהעיר, סתום. הסתובבנו במעגלים." 
"זה לא מקום לעמוד בו. אני שומע את הכביש הראשי לא רחוק."
"פשוט נחכה פה עד שיהיה מאוחר. נוכל לנסוע הביתה מאוחר. נהיה בלתי נראים."
ישבנו והקשבנו לכלי הרכב הכבדים הנעים מסן פרנסיסקו לפנסילבניה על הכביש הבין–ארצי כמו רעידות שחולפות במסור מתכת ארוך, בשעה שהשלג קבר אותנו. 
בסופו של דבר אמר ג'ורג'י, "כדאי שנשיג קצת חלב בשביל הארנבונים האלה."
"אין לנו חלב," אמרתי.
"נמיס בו סוכר."
"למה שלא תשכח מהחלב הזה?"
"אלה יונקים, בן אדם."
"תשכח מהם."
"איפה הם בכלל?"
"אתה לא מקשיב לי. אמרתי 'תשכח מהם'."
"איפה הם?"
האמת היא ששכחתי מהם לגמרי והם מתו. 
"הם החליקו מאחורי ונמעכו," אמרתי בדמעות.
"הם החליקו מאחוריך?"
הוא התבונן בי כשהוצאתי אותם ממקומם מאחורי גבי.
הרמתי אותם אחד אחד והחזקתי אותם בידי ושנינו התבוננו בהם. הם היו שמונה. הם לא היו גדולים יותר מהאצבעות שלי, אבל הכול כבר היה שם.
רגליים קטנות! עפעפיים! אפילו שפמות! "הלכו לעולמם," אמרתי.
ג'ורג'י שאל, "כל דבר שאתה נוגע בו נהפך לחרא? זה קורה לך כל הזמן?"
"לא פלא שקוראים לי 'הדפוק'."
"והשם הזה לא יעזוב אותך."
"זה ברור לי."
"'הדפוק' ילך איתך עד הקבר."
"רק הרגע אמרתי שזה ככה. כבר הסכמתי איתך," אמרתי.
ואולי זה לא קרה כשירד השלג, אולי זה קרה כשישנו בטנדר, אולי אז התגלגלתי על הארנבונים ומחצתי אותם. זה לא משנה. מה שחשוב לי לזכור עכשיו הוא שמוקדם בבוקר למחרת, השלג נמס על החלונות והאור העיר אותי. ערפל כיסה הכול ולאור השמש הוא התחיל להיראות חד ומוזר יותר ויותר. הארנבונים עדיין לא היו בעיה, או שכבר היו בעיה ונשכחו, ושום דבר לא הטריד אותי. הרגשתי את יופיו של הבוקר. יכולתי להבין איך טובע יכול לחוש פתאום רוויה מצמא עמוק. או איך עבד יכול פתאום להתיידד עם אדונו. ג'ורג'י ישן ופניו על ההגה.
ראיתי שביבי שלג כפריחה שופעת על גבעולי הרמקולים של הדרייב–אין — לא, הם רק חשפו את הפריחה שתמיד היתה שם. איל זכר גדול עמד לו דומם באחו מאחורי הגדר, מקרין סביבו סמכות וטיפשות, וזאב ערבות חצה את השדה בריצה ונעלם מאחורי הצמחייה.
אחר הצהריים הספקנו לחזור לעבודה ולהמשיך הכול כאילו כלום לא הפסיק להתרחש ומעולם לא היינו במקום אחר.
"אדוני רועי," אמר האינטרקום. הוא אמר את זה בכל ערב, כי זה היה בית חולים קתולי. "אבינו שבשמים," וכו'.
"כן, בטח," אמרה האחות.
האיש עם הסכין בראשו, טרנס ובר, שוחרר בערך בשעת ארוחת הערב. אשפזו אותו ללילה אחד והדביקו לו רטייה — והכול ללא צורך, בעצם.
 הוא עצר ליד חדר המיון כדי להגיד שלום. "מה אני אגיד לכם, הכדורים האלה שנתנו לי, לכל דבר יש טעם נורא בגללם," אמר.
"היה יכול להיות יותר גרוע," אמרה האחות.
"אפילו ללשון שלי."
"זה ממש נס שלא גמרת עיוור או מת," היא הזכירה לו.
הפציינט זיהה אותי. הוא הודה לי בחיוך. "הצצתי לשכנה כשהיא השתזפה בחצר," הוא אמר. "אשתי החליטה לעוור אותי."
הוא לחץ את ידו של ג'ורג'י. ג'ורג'י לא זיהה אותו. "מאיפה אני אמור להכיר אותך?" שאל את טרנס ובר.
כמה שעות קודם לכן אמר ג'ורג'י משהו, שהבהיר באחת ובאופן מוחלט את ההבדל בינינו. זה היה כשנסענו בחזרה העירה, לאורך האוטוסטרדה, דרך המישורים התפלים. אספנו טרמפיסט, ילד שאני מכיר. עצרנו את הטנדר והבחור עלה לאטו מן השדות כאילו הוא עולה מפי הר געש. שמו היה הארדי. הוא נראה רע, אפילו רע יותר מאיתנו, ואנחנו נראינו רע, מן הסתם. 
"הסתבכנו. ישנו בטנדר כל הלילה," אמרתי להארדי.
"תיארתי לעצמי," אמר הארדי, "או זה, או שנסעתם אלף קילומטר."
"גם זה," אמרתי.
"או שאתם חולים או נגועים במשהו."
"מי הבחור הזה?" שאל ג'ורג'י.
"זה הארדי. הוא גר איתי בקיץ שעבר. מצאתי אותו ליד הדלת. מה קרה לכלב שלך?" שאלתי את הארדי.
"הוא עדיין שם, בדרום."
"כן, שמעתי שנסעת לטקסס."
"עבדתי בכוורות," אמר הארדי.
"וואו, היצורים האלה עוקצים?"
"לא כמו שחושבים," אמר הארדי, "אתה חלק מהקידוח היומי שלהם. זה הכול חלק מהרמוניה."
בחוץ, משטח אדמה אחיד נע עוד ועוד מול עינינו. היום היה בהיר, ללא ענן, מעוור. אבל ג'ורג'י אמר, "תראו את זה," והצביע ישר לפנינו.
כוכב אחד בער בעוז כזה, שהוא הופיע, זוהר וכחול, בשמים הריקים.
"זיהיתי אותך מיד," אמרתי להארדי, "אבל מה קרה לשיער שלך? מי קצץ אותו?"
"אני לא רוצה לספר."
"אל תגיד לי ש..."
"גייסו אותי."
"לא נכון."
"כן נכון. אני בנפקדות. דפקתי נפקדות רצינית. אני חייב להגיע לקנדה."
"אוי, זה נורא," אמרתי להארדי.
"אל תדאג," אמר ג'ורג'י, "נביא אותך לשם."
  "איך?"
"נמצא דרך. אני חושב שאני מכיר כמה אנשים. אל תדאג. אתה בדרך לקנדה."
איזה עולם! היום כולו נמחק, גלגלו אותו כמו מגילה והחביאו אותו באיזה מקום. כן, אני יכול לגעת בו באצבעותי, אבל איפה הוא?
אחרי כמה רגעים שאל הארדי את ג'ורג'י, "במה אתה עובד?" וג'ורג'י אמר, "אני מציל נפשות."

תרגום מאנגלית: ארז שוייצר

 

att29b45.jpg

תצלום סטילס מתוך סצינה מ"הבן של ישו", סירטה של אליסון מקניל מ- 1999 בכיכובו של בילי קרודופ. בסצינה משתתף דניס ג'ונסון עצמו (בתפקיד האיש עם הסכין בעין)

לא לזוז

ג׳ימי לונץ הוא איש תמים (פחות או יותר).
כשהוא יוצא מתחרות חבורות זמר בסגנון ברברשופ שבה השתתף בבייקרספילד שבקליפורניה, יש לו הרגשה שהמזל לצדו. פתאום בא לו להמר. בשתים–עשרה וחצי הסוסים מתחילים לרוץ. >>>

עץ עשן

"היה היתה פעם מלחמה.
היה היתה פעם מלחמה באסיה, ועם הטרגדיות שלה נמנתה העובדה שהיא באה בעקבות מלחמת העולם השנייה, מלחמה מודרנית שהצליחה איכשהו לשמר או להחיות חלק מהריגושים והמעללים של מלחמות קודמות. >>>

השם של העולם

"דבר לא נדרש ממני. היה עלי להניח רגל, ועוד רגל, ולצפות שבאחד הימים אתרחק מספיק מן השמש השחורה והקרה שלי כדי לחמוק בעדינות מן המסלול. >>>

 

1963

לילה קודם לכן, בשלוש לפנות בוקר, נרצח הנשיא קנדי. טוראי יוסטון ושני הטירונים האחרים ישנו כשהדיווחים הראשונים עשו את דרכם סביב העולם. >>>

 

אסתר פלד לאורה הצח של המציאות

"פשוט כך: אנשים 'מטעינים' אנשים אחרים באנרגיה מינית, או באהבה, וככה חיים להם ברצינות גמורה: עושים בשבילם דברים, משנים מסלולים בגללם, משתדלים מאוד, רבים ומתפשרים בכאב גדול, וגם עושים ילדים. גם את הילדים שלהם אנשים מטעינים באנרגיית החיים, אהבה. >>>

סם שפרד לשוטט בגן עדן

בקובץ היפהפה הזה של מעשיות, שפרד בוחן את היחסים בין גברים ונשים, אבות ובנים, את מקומו של האדם בטבע, מושגים כמו "גבריות" ו"העמדת פנים" וחושף בהומור את הנעשה מאחורי הקלעים של תעשיית הקולנוע. >>>

אתגר קרת סוסיקו

" סוסיקו" - סיפור קצר של אתגר קרת. >>>

שירה אבן על יחסי מין אחרי פיגועי תופת

אחרי כל פיגוע קשה, ליאת ואני היינו ניצבים בפני בעיה קורעת לב. לשכב או לא לשכב? >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית