בית

בבל , , 21/9/2019

                           

 

אמנון בר אור פתח דבר - נפש של בניין

מתוך זמן שימור


אני‭ ‬אוהב‭ ‬לגעת‭ ‬בבניינים‭: ‬להעביר‭ ‬יד‭ ‬על‭ ‬הקירות‭ ,‬למשש‭ ‬את‭ ‬הטיח‭ ,‬לגרד‭ ‬בקצות‭ ‬האצבעות‭ ‬את‭ ‬הצבע‭ ‬המתקלף‭ .‬הנגיעה‭ ‬בבניין‭ ‬היא‭ ‬עוד‭ ‬דרך‭ ‬לזכור‭ ‬אותו‭ ,‬עוד‭ ‬דרך‭ ‬להזכיר‭ ‬אותו‭ ‬לעצמי.‭ ‬הנגיעה‭ ‬היא‭ ‬גם‭ ‬אמצעי‭ ‬הקליטה‭ ‬של‭ ‬הזיכרונות‭ ‬שנשאבו‭ ‬לתוך‭ ‬החומרים‭ ‬ונספגו‭ ‬בהם‭ ‬לאורך‭ ‬השנים‭ .‬
נולדתי‭ ‬בצפון‭ ‬הישן‭ ‬של‭ ‬תל‭ ‬אביב‭ ‬בשנת‭ ‬.1951‭ ‬הורי‭ ‬היו‭ ‬ציונים‭ ,‬עולים‭ ‬מפולין‭ ,‬שניהם‭ ‬מרקע‭ ‬זעיר‮–‬בורגני‭ .‬אבי‭ ‬היה‭ ‬קבלן‭ ‬אינסטלציה‭ ‬שעבד‭, ‬מטבע‭ ‬הדברים‭ ,‬בעיקר‭ ‬בבתי‭ ‬הקופסאות‭ ‬הקבלניים‭ ‬שנבנו‭ ‬באותם‭ ‬ימים‭ .‬אני‭ ‬לא‭ ‬גיליתי‭ ‬עניין‭ ‬בבניינים‭ ‬אלא‭ ‬במציאות‭ ‬הדינמית‭ ‬שסביבי‭ :‬הנוף‭ ‬העירוני‭ ‬היה‭ ‬עמוס‭ ‬התרחשויות‭ ‬ועניין, ולהבדיל‭ ‬מן‭ ‬המבנים, השתנה‭ ‬כל‭ ‬הזמן. הצפון‭ ‬הישן‭ ‬היה‭ ‬באותם‭ ‬ימים‭ ‬אזור‭ ‬מוגבל‭ ‬ומוגדר, חממה‭ ‬מושלמת‭ ‬ואחידה. העולם‭ ‬שמחוץ‭ ‬לגבולותיו‭ ‬המוכרים‭ ‬לא‭ ‬היה‭ ‬קיים‭ ‬למעשה, וודאי‭ ‬שלא‭ ‬עודד‭ ‬מפגש‭ ‬עם‭ ‬העושר‭ ‬התרבותי‭ ‬העצום‭ ‬שטואטא‭ ‬אז‭ ‬מתחת‭ ‬לשטיח, כחלק‭ ‬ממדיניות‭ ‬כור‭ ‬ההיתוך‭ ‬הבן–גוריונית‭ ‬שעיקר‭ ‬תכליתה‭ ‬היה‭ ‬מחיקת‭ ‬הזיכרונות‭ ‬של‭ ‬מי‭ ‬שזה‭ ‬עתה‭ ‬באו‭ ‬בשערי‭ ‬הארץ‭.‬
אמא‭ ‬רצתה‭ ‬שאהיה‭ ‬רוקח. רוקחות, לפחות‭ ‬בתודעה‭ ‬הוורשאית‭ ‬שהביאה‭ ‬איתה‭ ‬מהבית, היתה‭ ‬מקצוע‭ ‬נחשק: שכר‭ ‬נאה, כבוד‭ ‬חברתי‭ ‬ומקצוע‭ ‬נדרש‭ ‬בכל‭ ‬מקום‭ - ‬פרט‭ ‬חשוב‭ ‬כאשר‭ ‬פוגרום‭ ‬זה‭ ‬או‭ ‬אחר‭ ‬עוקר‭ ‬אותך‭ ‬מהבית‭ ‬בכל‭ ‬כמה‭ ‬שנים. מאחר‭ ‬שבבית‭ ‬הספר‭ ‬היסודי‭ ‬לא‭ ‬הצטיינתי,  החלום‭ ‬הבורגני‭ ‬האחר‭ ‬של‭ ‬אמי‭ - ‬שאלמד‭ ‬בגימנסיה‭ ‬הרצליה‭ - ‬היה‭ ‬בלתי‭ ‬מושג. משום‭ ‬כך‭ ‬פנתה‭ ‬למצוא‭ ‬לבנה‭ ‬הבעייתי‭ ‬בית‭ ‬ספר‭ ‬תיכון‭ ‬ללבורנטים, שיסייע‭ ‬לי‭ ‬בהשלמת‭ ‬תעודת‭ ‬הבגרות‭ ‬ובה‭ ‬בעת‭ ‬יכשיר‭ ‬אותי‭ ‬גם‭ ‬לחיי‭ ‬הרוקחות. באותה‭ ‬תקופה‭ ‬היה‭ ‬רק‭ ‬בית‭ ‬ספר‭ ‬אחד‭ ‬כזה‭ ‬באזור‭ ‬תל‭ ‬אביב‭ - ‬גימנסיה‭ ‬סוקולוב‭ ‬לאור‭ - ‬הרחק‭ ‬מתחום‭ ‬המושב‭ ‬של‭ ‬הצפון‭ ‬הישן. אמא‭ ‬לא‭ ‬ניחשה‭ ‬שדווקא‭ ‬המקום‭ ‬שבו‭ ‬פעל‭ ‬בית‭ ‬הספר‭ ‬יגרום‭ ‬לבנה‭ ‬טלטלה‭ ‬תודעתית, שתרחיק‭ ‬אותו‭ ‬מהמסלול‭ ‬המובטח‭ ‬שתכננה‭ ‬לו‭.‬
גימנסיה‭ ‬סוקולוב‭ ‬לאור‭ ‬היתה‭ ‬ברחוב‭ ‬עזה‭ ‬ביפו‭ - ‬שם‭ ‬שאין‭ ‬מאחוריו‭ ‬פנים‭ ‬וזהות, אזור‭ ‬דמיוני‭ ‬לחלוטין‭ ‬למי‭ ‬שהייתי‭ ‬אז‭ ,‬מעין‭ "‬חוצלארץ‭" ‬שאף‭ ‬אחד‭ ‬לא‭ ‬רוצה‭ ‬לבקר‭ ‬בו. בעיני‭ ‬אמא, מיקומו‭ ‬של‭ ‬בית‭ ‬הספר‭ ‬ביפו‭ ‬היה‭ ‬בלתי‭ ‬נסבל‭ - ‬לא‭ ‬משום‭ ‬שההגעה‭ ‬אליו‭ ‬באוטובוסים‭ ‬ארכה‭ ‬שעה‭ ‬וחצי‭, ‬אלא‭ ‬בגלל‭ ‬הסביבה‭ ‬ה‭"‬פרענקית‭" ‬שהוא‭ ‬היה‭ ‬נטוע‭ ‬בתוכה. בבית‭ ‬שלנו‭ ‬לא‭ ‬אכלו‭ ‬חומוס, לא‭ ‬ידעו‭ ‬מה‭ ‬זאת‭ ‬פיתה‭ - ‬וגם‭ ‬לא‭ ‬רצו‭ ‬לדעת. בכל‭ ‬זאת, הרצון‭ ‬להבטיח‭ ‬את‭ ‬עתידי‭ ‬המקצועי‭ ‬היה‭ ‬חזק‭ ‬יותר‭.‬
הימים‭ ‬הראשונים‭ ‬בבית‭ ‬הספר‭ ‬היו‭ ‬הלם‭ ‬תרבותי‭ ‬רציני, מעין‭ ‬מצב‭ ‬כפוי‭ ‬של‭ ‬פליטוּת‭ ‬פתאומית. לראשונה‭ ‬בחיי‭ ‬נפגשתי‭ ‬עם‭ ‬אנשים‭ ‬ממקומות‭ ‬אקזוטיים‭ - ‬יפו‭, ‬בת‭ ‬ים‭, ‬חולון‭ - ‬שקשה‭ ‬להאמין‭ ‬שהייתי‭ ‬פוגש‭ ‬במעגל‭ ‬החיים‭ ‬שממנו‭ ‬באתי. עדיין‭ ‬לא‭ ‬הבנתי‭ ‬איפה‭ ‬אני‭ ‬נמצא, אבל‭ ‬היה‭ ‬ברור‭ ‬לי‭ ‬שזו‭ ‬סביבה‭ ‬פיזית‭ ‬מוזרה‭ ‬מאוד‭ ‬ושונה‭ ‬מבתי‭ ‬הספר‭ ‬שהכרתי. הבניין‭ ‬היה‭ ‬ישן, החדרים‭ ‬ענקיים‭ ‬עם‭ ‬תקרות‭ ‬גבוהות, מרצפות‭ ‬צבעוניות‭, ‬קשתות, תקרות‭ ‬עץ‭ ‬מצוירות, קרניזים‭ ‬מגולפים‭ - ‬אובייקטים‭ ‬שבעיקר‭ ‬היה‭ ‬מעניין‭ ‬לצייר‭ ‬בשיעורים‭ ‬משעממים. חלק‭ ‬מהאזורים‭ ‬היו‭ ‬אסורים‭ ‬לגישה, בשדה‭ ‬סמוך‭ ‬היו‭ ‬שלדים‭ ‬של‭ ‬מתקני‭ ‬שעשועים,  והיה‭ ‬גם‭ ‬ערבי‭ ‬אחד‭ ‬שגר‭ ‬בחדרון‭ ‬מתחת‭ ‬למדרגות‭ ‬ולא‭ ‬החליף‭ ‬איתנו‭ ‬מילה. אף‭ ‬אחד‭ ‬לא‭ ‬ידע‭ ‬מה‭ ‬הוא‭ ‬עושה‭ ‬שם. ללא‭ ‬ספק‭ ‬הוא‭ ‬לא‭ ‬היה‭ ‬השרת‭ ‬של‭ ‬בית‭ ‬הספר, כי‭ ‬לבית‭ ‬הספר‭ ‬היה‭ ‬שרת. לנוכחות‭ ‬שלו‭ ‬לא‭ ‬היה‭ ‬הסבר, ואנחנו‭ ‬לא‭ ‬שאלנו‭ ‬שאלות‭.‬
אלה‭ ‬הם‭ ‬אבני‭ ‬הבניין‭ ‬של‭ ‬הזיכרונות‭ ‬שלי‭ ‬מהבית‭ ‬ברחוב‭ ‬עזה‭ ‬13‭ ‬ביפו. זיכרונות‭ ‬אישיים, מיידיים, אבל‭ ‬לא‭ ‬כאלה‭ ‬שמבוססים‭ ‬על‭ ‬ידע, על‭ ‬מחקר, על‭ ‬שאלות. זיכרונות‭ ‬כאלה, מטבע‭ ‬הדברים, הם‭ ‬חלקיים. אף‭ ‬על‭ ‬פי‭ ‬שאי–אפשר‭ ‬להתעלם‭ ‬מהשפעתם‭ ‬המהפנטת‭ ‬על‭ ‬המשך‭ ‬חיי, הם‭ ‬נותרו‭ ‬מאחור, עדות‭ ‬הולכת‭ ‬ומיטשטשת‭ ‬לחשיפה‭ ‬ראשונה‭ ‬לתרבות‭ ‬חומרית‭ ‬אחרת, מגרה‭ ‬ומסקרנת, שהשפיעה‭ ‬כנראה‭ ‬במידת‭ ‬מה‭ ‬על‭ ‬הנתיב‭ ‬המקצועי‭ ‬שבחרתי‭ ‬לי‭.‬
ובכל‭ ‬זאת‭ ‬היה‭ ‬שם‭ ‬כל‭ ‬הזמן‭ ‬גם‭ ‬סיפור‭ ‬אחר, סיפור‭ ‬שהאדישות‭ ‬הגמורה‭ ‬שלי‭ ‬לקיומו‭ ‬יכולה‭ ‬להפתיע‭ ‬רק‭ ‬בדיעבד. בכל‭ ‬אותן‭ ‬שנים‭ ‬בבית‭ ‬הספר‭ ‬לא‭ ‬הבנתי‭ ‬את‭ ‬עוצמת‭ ‬המטען‭ ‬האחר‭ ‬של‭ ‬הזיכרונות‭ ‬שאצר‭ ‬בחובו‭ ‬הבניין. דווקא‭ ‬משום‭ ‬שהייתי‭ ‬חלק‭ ‬מהסיפור‭ ‬של‭ ‬הבניין, הייתי‭ ‬זקוק‭ ‬כנראה‭ ‬לעזרה‭ ‬מבחוץ‭ ‬כדי‭ ‬להתחיל‭ ‬לחשוף‭ ‬את‭ ‬הזיכרונות‭ ‬האלה‭.‬
שנים‭ ‬אחר‭ ‬כך, בשנת‭ ‬2001‭ ,‬פנה‭ ‬אלי‭ ‬האדריכל‭ ‬נאור‭ ‬מימר, תלמיד‭ ‬שהפך‭ ‬לעמית‭ ‬לעבודה‭ ,‬והציע‭ ‬לי‭ ‬לערוך‭ ‬סקר‭ ‬מקיף‭ ‬של‭ "‬בתי‭ ‬באר‭" ‬באזור‭ ‬יפו‭ - ‬בתי‭ ‬אמידים‭ ‬מהודרים‭ ‬שהוקמו‭ ‬במזרחה‭ ‬של‭ ‬יפו‭ ‬בלב‭ ‬פרדסים‭, ‬לרוב‭ ‬על‭ ‬בסיס‭ ‬מבני‭ ‬באר‭ ‬נמוכי‭ ‬קומה‭ ‬שנבנו‭ ‬קודם‭ ‬לכן‭. ‬נאור‭ ‬נולד‭ ‬וגדל‭ ‬ביפו, והעבר‭ ‬המעורפל‭ ‬של‭ ‬בתים‭ ‬עטורי‭ ‬גגות‭ ‬רעפים‭ ‬אדומים, בתים‭ ‬שראה‭ ‬במשך‭ ‬שנים‭ ‬מחלון‭ ‬חדרו, המשיך‭ ‬להטריד‭ ‬אותו‭ ‬גם‭ ‬אחרי‭ ‬שעבר‭ ‬להתגורר‭ ‬במקומות‭ ‬אחרים. הוא‭ ‬התחיל‭ ‬לחקור‭ ‬את‭ ‬הדבר‭ ‬בעצמו, ואז‭ ‬פנה‭ ‬אלי. הנושא‭ ‬לא‭ ‬עורר‭ ‬בי‭ ‬סקרנות‭ ‬רבה, אבל‭ ‬החלטתי‭ ‬בכל‭ ‬זאת‭ ‬להציע‭ ‬אותו‭ ‬לעמיתי‭ ‬להוראה‭ ‬באוניברסיטת‭ ‬תל‭ ‬אביב, האדריכל‭ ‬סרג‭'‬יו‭ ‬לרמן. סרג‭'‬יו‭ ‬גילה‭ ‬התלהבות‭ ‬רבה‭ ‬יותר.
שלחנו‭ ‬את‭ ‬הסטודנטים‭ ‬לחפש‭ ‬בתי‭ ‬באר.הם‭ ‬מצאו‭ ‬הרבה‭ ‬יותר‭ ‬מזה: על‭ ‬פי‭ ‬מפות‭ ‬ישנות, סיורי‭ ‬שטח‭ ‬מדוקדקים, עדויות‭ ‬בכתב‭ ‬ובעל–פה‭ ‬ותצלומים‭ ‬ישנים, נחשף‭ ‬פרק‭ ‬שלם‭ ‬בתולדות‭ ‬התרבות‭ ‬המקומית. בתי‭ ‬הבאר‭ ‬שמסביב‭ ‬ליפו‭ ‬היו‭ ‬היתדות‭ ‬שביניהן‭ ‬נמתחה‭ ‬העיר: השבילים‭ ‬הראשונים‭ ‬והדרכים‭ ‬העתיקות‭ ‬שקישרו‭ ‬ביניהם‭ ‬נסללו‭ ‬ברבות‭ ‬הימים‭ ‬לרחובות. בתי‭ ‬הבאר‭ ‬עצמם‭, ‬שהוקמו‭ ‬במקור‭ ‬כמבנים‭ ‬חקלאיים‭, ‬הפכו‭ ‬למעונות‭ ‬אירוח‭ ‬ולבסוף‭ ‬למגורי‭ ‬קבע. לאחר‭ ‬שננטשו‭ ‬בידי‭ ‬תושביהם‭ ‬המקוריים, והפרדסים‭ ‬שסביבם‭ ‬נעקרו‭ ‬וכוסו‭ ‬בבתי‭ ‬מגורים, נותרו‭ ‬הבתים‭ ‬בשטח‭ ‬כעדות‭ ‬רעועה‭ ‬לעבר‭ ‬נשכח‭ - ‬הם‭ ‬לא‭ ‬היו‭ ‬רק‭ ‬פריטים‭ ‬שוליים‭ ‬בנוף, אלא‭ ‬הגורם‭ ‬העיקרי‭ ‬שחולל‭ ‬אותו‭.‬
כך‭ ‬חזרתי‭ ‬גם‭ ‬לבית‭ ‬ברחוב‭ ‬עזה 13. נרוניאל‭ ‬תומי‭ ‬ודנה‭ ‬ליפובצקי, שניים‭ ‬מהסטודנטים‭ ‬ששלחנו‭ ‬לגלות‭ ‬בתי‭ ‬באר, התחילו‭ ‬לחשוף, נדבך‭ ‬אחר‭ ‬נדבך, את‭ ‬סיפורו‭ ‬של‭ ‬בית‭ ‬הספר‭ ‬שלי. פתאום‭ ‬התחילו‭ ‬לצוץ‭ ‬השמות. את‭ ‬הבית‭ ‬בנה‭ ‬אדם‭ ‬בשם‭ ‬עלי‭ ‬ביבי‭ ‬בסוף‭ ‬המאה‭ ‬ה‮–91. ‬ביבי‭ ‬היה‭ ‬קבלן‭ ‬אמיד‭ ‬ובעל‭ ‬קרקעות‭ ‬מיפו. הוא‭ ‬גר‭ ‬בבית‭ ‬עם‭ ‬משפחתו‭ ‬עד ‭ ‬.1948הערבי‭ ‬שגר‭ ‬מתחת‭ ‬למדרגות‭ ‬בית‭ ‬הספר‭ ‬היה‭ ‬עלי‭ ‬סוואלחי, אב‭ ‬הבית‭ ‬של‭ ‬משפחת‭ ‬ביבי. הוא‭ ‬נותר‭ ‬מאחור‭ ‬לשמור‭ ‬על‭ ‬הבית‭ ‬בזמן‭ ‬שמשפחת‭ ‬ביבי‭ ‬עזבה‭ ‬את‭ ‬יפו‭ ‬בגלל‭ ‬המלחמה‭ ‬והתפזרה‭ ‬בין‭ ‬ארצות‭ ‬ערב. זה‭ ‬לא‭ ‬מנע‭ ‬את‭ ‬הפקעת‭ ‬הבית‭ - ‬לכאורה‭ ‬משום‭ ‬שלא‭ ‬היו‭ ‬בידי‭ ‬עלי‭ ‬סוואלחי‭ ‬מסמכי‭ ‬הבעלות‭ - ‬אבל‭ ‬הותר‭ ‬לו‭ ‬להמשיך‭ ‬להתגורר‭ ‬עם‭ ‬משפחתו‭ ‬בבית‭ ‬המופקע‭, ‬בחדר‭ ‬בודד‭ ‬עם‭ ‬מקלחת. החדר‭ ‬שמתחת‭ ‬לגרם‭ ‬המדרגות‭.‬
בית‭ ‬ביבי‭ ‬היה‭ ‬בית‭ ‬באר‭ ‬קלאסי, שכלל‭ ‬מבנה‭ ‬חקלאי‭ ‬פרימיטיבי‭ ‬לאחסון‭ ‬כלים‭ ‬ותוצרת‭ ‬חקלאית, דיר‭ ‬לגמל, מתקני‭ ‬אנטיליה, חצר‭ ‬משק, בית‭ ‬מגורים‭ ‬וכמובן‭ - ‬פרדס‭ ‬גדול‭ ‬מסביב. הרחוב‭ ‬שעבר‭ ‬בסמוך‭ ‬לא‭ ‬היה‭ ‬סתם‭ ‬רחוב, אלא‭ ‬דרך‭ ‬ראשית‭ ‬שהובילה‭ ‬לעזה. עם‭ ‬השנים, עוד‭ ‬לפני‭ ‬שהתחלתי‭ ‬ללמוד‭ ‬שם, חוסלה‭ ‬חצר‭ ‬המשק‭ ‬כדי‭ ‬לפנות‭ ‬מקום‭ ‬למעבדות‭ ‬ביולוגיה. הפרדס‭ ‬שמסביב‭ ‬קמל. מתקני‭ ‬הלונה‭ ‬פארק‭ ‬של‭ ‬יפו‭,‬ שהקימו‭ ‬הבריטים‭ ‬בשיפולי‭ ‬הפרדסים‭ ‬למען‭ ‬ילדי‭ ‬הפצועים‭ ‬ששירתו‭ ‬בבריגדה‭ ‬הערבית‭ ‬במלחמת‭ ‬העולם‭ ‬השנייה, החלידו. רק‭ ‬רחוב‭ ‬עזה‭ ‬נשאר‭ ‬רחוב‭ ‬עזה, אף‭ ‬על‭ ‬פי‭ ‬שהיום‭ ‬כבר‭ ‬לא‭ ‬נוסעים‭ ‬דרכו‭ ‬לעזה‭.‬
בסוף‭ ‬שנות‭ ‬התשעים‭ ‬הוחלט‭ ‬להקים‭ ‬בסמוך‭ ‬לבניין‭ ‬ששיכן‭ ‬את‭ ‬גימנסיה‭ ‬סוקולוב‭ ‬לאור‭ ‬את‭ ‬המכללה‭ ‬האקדמית‭ ‬של‭ ‬תל‭ ‬אביב–יפו. לכאורה‭ ‬מפעל‭ ‬תרבותי‭ ‬שנועד‭ ‬להחזיר‭ ‬ליפו‭ ‬את‭ ‬כבודה‭ ‬הרמוס. למעשה, באותו‭ ‬הינף‭ ‬יד‭ ‬הוחלט‭ ‬למחוק‭ ‬את‭ ‬כל‭ ‬האזור‭ ‬הישן‭ - ‬הכולל‭ ‬כמה‭ ‬בתי‭ ‬באר‭ ‬אחרים‭ - ‬כדי‭ ‬להקים‭ ‬מגרשי‭ ‬חניה‭ ‬למכללה. בהחלטה‭ ‬זו‭ ‬לא‭ ‬היתה‭ ‬אפילו‭ ‬מידה‭ ‬קלה‭ ‬של‭ ‬כבוד‭ ‬להיסטוריה‭ ‬של‭ ‬יפו, לרחובותיה‭ ‬ולבנייניה. סוג‭ ‬כזה‭ ‬של‭ ‬עיוורון‭ ‬לא‭ ‬היה‭ ‬זר‭ ‬לי‭ - ‬בזמן‭ ‬ששקדתי‭ ‬על‭ ‬לימודי‭ ‬בגימנסיה‭ ‬סוקולוב‭ ‬לאור‭ ‬לא‭ ‬ראיתי‭ ‬לנגד‭ ‬עיני‭ ‬בית‭ ‬ערבי‭ ‬שדוד, לא‭ ‬חשבתי‭ ‬על‭ ‬ההקשר‭ ‬ההיסטורי‭ ‬של‭ ‬רחוב‭ ‬עזה‭ ‬ולא‭ ‬ניסיתי‭ ‬לשאול‭ ‬מי‭ ‬היו‭ ‬האנשים‭ ‬שגרו‭ ‬בבית‭ ‬לפני‭ ‬שהפך‭ ‬לבית‭ ‬ספר. בל‭ ‬הבית‭ ‬עצמו‭ ‬נשאר‭ ‬במקומו, כמעט‭ ‬ללא‭ ‬שינוי. מה‭ ‬שהשתנה‭ ‬היה‭ ‬הסיפור‭ ‬שיכולתי‭ ‬עכשיו‭ ‬לספר‭ ‬לעצמי‭ ‬עליו‭ ‬ועלי, סיפור‭ ‬שהנוכחות‭ ‬שלו‭ ‬חוזרת‭ ‬ומתחזקת‭ ‬רק‭ ‬משום‭ ‬שהבניין‭ ‬עדיין‭ ‬עומד‭ ‬באותו‭ ‬מקום‭ ‬וממשיך‭ ‬מן‭ ‬הסתם‭ ‬לצבור‭ ‬זיכרונות‭ ‬חדשים‭.‬
בניינים‭ ‬הם‭ ‬כמובן‭ ‬לא‭ ‬נשאי‭ ‬הזיכרונות‭ ‬היחידים‭ ‬שלנו. בשנת‭ ‬2007‭ ‬התבקשתי‭ ‬על‭ ‬ידי‭ ‬קיבוץ‭ ‬מענית‭ ‬לגבש‭ ‬חוות‭ ‬דעת‭ ‬בנוגע‭ ‬לשימור‭ ‬אתרים‭ ‬ברחבי‭ ‬הקיבוץ‭. ‬
מענית‭ ‬הוא‭ ‬קיבוץ‭ ‬יוצא‭ ‬דופן‭ ‬בתודעת‭ ‬השימור‭ ‬המרשימה‭ ‬של‭ ‬חבריו‭, ‬המצב‭ ‬ברוב‭ ‬הקיבוצים‭ ‬שונה‭ ‬לחלוטין. את‭ ‬תוכנית‭ ‬האב‭ ‬לקיבוץ‭ ‬מענית‭ ‬הכין‭ ‬בשנת‭ ‬1941‭ ‬האדריכל‭ ‬זאב‭ ‬רכטר, וחלקים‭ ‬ממנה‭ ‬עובדו‭ ‬ושונו‭ ‬בהמשך‭ ‬בידי‭ ‬האדריכל‭ ‬שמואל‭ ‬מסטצ‭'‬קין‭ - ‬שניהם‭ ‬מהשורה‭ ‬הראשונה‭ ‬של‭ ‬אדריכלי‭ ‬הסגנון‭ ‬הבינלאומי‭ ‬בארץ‭ ‬ישראל. הנחנו, אני‭ ‬וצוות‭ ‬משרדי, שנתבקש‭ ‬לשמר‭ ‬קודם‭ ‬כול‭ ‬את‭ ‬מה‭ ‬ששני‭ ‬האדריכלים‭ ‬האלה‭ ‬נגעו‭ ‬בו‭. ‬באנו‭ ‬לקיבוץ‭ ‬ודיברנו‭ ‬עם‭ ‬החברים. רצינו‭ ‬להבין‭ ‬מהו‭ ‬האתר‭ ‬החשוב‭ ‬להם‭ ‬ביותר‭ ‬בקיבוץ. התשובה‭ ‬שקיבלנו‭ ‬היתה‭ ‬מפתיעה‭ - ‬לא‭ ‬חדר‭ ‬האוכל‭, ‬לא‭ ‬בית‭ ‬הילדים, אפילו‭ ‬לא‭ ‬הבית‭ ‬הראשון. האתר‭ ‬החשוב‭ ‬ביותר‭ ‬בעיני‭ ‬החברים‭ ‬היה‭ ‬סלע.
ב‮–‬7‭ ‬בספטמבר‭ ‬1942‭ ‬עלה‭ ‬הקיבוץ‭ ‬על‭ ‬הקרקע. במהלך‭ ‬טקס‭ ‬העלייה‭ ‬על‭ ‬הקרקע‭ ‬נאם‭ ‬ליד‭ ‬הסלע‭ ‬אברהם‭ ‬הרצפלד, מראשי‭ ‬מפא‭"‬י, שנהג‭ ‬לקחת‭ ‬חלק‭ ‬בכל‭ ‬עלייה‭ ‬של‭ ‬יישוב‭ ‬חדש‭ ‬על‭ ‬הקרקע. הרצפלד‭ ‬היה‭ ‬כבר‭ ‬אז‭ ‬דמות‭ ‬מיתולוגית‭ ‬בתנועת‭ ‬העבודה, ונאומי‭ ‬העלייה‭ ‬על‭ ‬הקרקע‭ ‬שנהג‭ ‬לשאת‭ ‬היו‭ ‬לשם‭ ‬דבר. בסגנונו‭ ‬המיוחד‭ ‬פנה‭ ‬לחברים‭ ‬ואמר‭: "‬אני‭ ‬מודיע‭ ‬לכם, קינדערלך, הכול‭ ‬יהיה‭ ‬כאן. יהיו‭ ‬בתים‭ ‬ועצים, מים‭ ‬וחרושתף רפתותף לולים, כרמים, ילדים‭ ‬ונוער. הכול‭ ‬יהיה‭ ‬כאן‭!" ‬מן‭ ‬הסתם‭ ‬גם‭ ‬פצח‭ ‬כמנהגו‭ ‬בשירת‭ "‬שורו‭ ‬הביטו‭ ‬וראו‭" ‬כדי‭ ‬לתת‭ ‬תוקף‭ ‬לדברים. עם‭ ‬השנים‭ ‬נדמה‭ ‬שזיכרון‭ ‬דמותו‭ ‬הלך‭ ‬ודהה. הרצפלד‭ ‬היום‭ ‬הוא‭ ‬בעיקר‭ ‬שם‭ ‬של‭ ‬בית‭ ‬חולים‭ ‬גריאטרי. בקיבוץ‭ ‬מענית‭ ‬לא‭ ‬שכחו. הסלע‭ ‬הפך‭ ‬מאותו‭ ‬יום‭ ‬ל‭"‬סלע‭ ‬של‭ ‬הרצפלד‭".‬
אבל‭ ‬סלעים‭ ‬עם‭ ‬היסטוריה‭ ‬נדירים‭ ‬למדי‭ ‬בנוף‭ ‬היומיומי‭ ‬שלנו. בניינים‭ - ‬משום‭ ‬שהם‭ ‬תפאורה‭ ‬מתמדת‭ ‬לחיינו, לסיפורים‭ ‬שלנו, לדרך‭ ‬שבה‭ ‬אנחנו‭ ‬רואים‭ ‬את‭ ‬עצמנו‭ - ‬הם‭ ‬נוכחים‭ ‬קבועים‭ ‬בזיכרונות‭ ‬שלנו. לכל‭ ‬בניין‭ ‬ולכל‭ ‬מקום‭ ‬יש‭ ‬סיפור, בעצם‭ ‬הרבה‭ ‬יותר‭ ‬מסיפור‭ ‬אחד. ברחובות‭ ‬יש‭ ‬סיפורים, בכניסות‭ ‬לבניינים‭ ‬יש‭ ‬סיפורים, בעומק‭ ‬הדירות‭ ‬יש‭ ‬סיפורים. אבל‭ ‬את‭ ‬הסיפורים‭ ‬האלה‭ ‬צריך‭ ‬לדעת‭ ‬לגלות, לקרוא, לפענח, אחרת‭ ‬עיר‭ ‬היא‭ ‬סתם‭ ‬עיר, בית‭ ‬הוא‭ ‬סתם‭ ‬בית, והקירות‭ ‬נשארים‭ ‬אילמים‭.‬

A-time-for-conservation-cover.jpg

אמנון בר אור מהרסיך‭ ‬ומחריביך

אריך מנדלסון היה אולי אדריכל–העל המודרני הראשון שתכנן בארץ ישראל ,אבל בהחלט לא האחרון . >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית