בית

בבל , , 23/5/2019

                           

 

קלי לינק ארנק הפיות

מתוך כישוף למתחילים

פעם נהגתי ללכת עם החברים שלי לחנויות צדקה. היינו תופסים רכבת לבוסטון והולכים ל'מחוז המלבושים' – מין מחסן עצום של בגדי וינטג'. הכול שם מסודר לפי צבעים, ואיכשהו זה עושה את כל הבגדים יפים. כאילו עברת דרך הארון מספרי נרניה, אבל במקום למצוא את אסלן והמכשפה הלבנה ויוסטס המחריד מצאת עולם קסום של בגדים. במקום חיות מדברות היו שם צעיפי נוצות ושמלות כלולות ונעלי באולינג וחולצות מודפסות ונעלי דוק מרטינס, והכול תלוי על קולבים – קודם שמלות שחורות, כולן ביחד, כמו ההלוויה הכי גדולה שהתקיימה אי פעם בתוך אולם, ואחר כך שמלות כחולות – כל גוני הכחול שאפשר לדמיין – ואז שמלות אדומות וכן הלאה. אדומים–ורודים ואדומים כתמתמים ואדומים–סגולים ואדומי–ניאון ואדומי סוכריה. לפעמים הייתי עוצמת את העיניים ונטשה ונטלי וג'ייק היו גוררים אותי למתלה ומחככים את היד שלי בשמלה. "תנחשי איזה צבע זה."
היתה לנו תיאוריה כזאת, שאפשר ללמוד לגלות את הצבע של משהו רק ממישוש. לדוגמה, לשבת על מדשאה ולדעת בעיניים עצומות איזה צבע ירוק יש לדשא, רק לפי התחושה המשיית והגמישה. בבגדים, דברים מקטיפה אלסטית הם תמיד אדומים למגע כשהעיניים עצומות, גם אם הם לא אדומים. נטשה היתה תמיד הכי טובה בלנחש צבעים, אבל נטשה גם הכי טובה בלרמות במשחקים בלי להיתפס.
פעם אחת עברנו על חולצות טריקו של ילדים ומצאנו חולצת חבובות שהיתה של נטלי בכיתה ג'. ידענו שהחולצה היתה שלה כי השם שלה עוד היה שָם, במקום שאמא שלה כתבה אותו בטוש בלתי מחיק לפני שנטלי יצאה למחנה קיץ. ג'ייק קנה לה אותה בחזרה, כי הוא היחיד שהיה לו כסף באותו סופשבוע. הוא היחיד שהיתה לו עבודה.
אולי אתם תוהים מה בחור כמו ג'ייק עושה ב'מחוז המלבושים' עם חבורת בנות. הקטע עם ג'ייק שהוא תמיד עושה חיים, לא משנה מה הוא עושה. הכול מוצא חן בעיניו, וכולם מוצאים חן בעיניו, אבל אני מוצאת חן בעיניו יותר מכול. אין לי מושג איפה הוא עכשיו, אבל אני בטוחה שהוא עושה חיים משוגעים ותוהה מתי אני מתכוננת להגיע. אני תמיד מאחרת. אבל הוא יודע את זה.
היתה לנו תיאוריה כזאת שלדברים יש מחזורי חיים, כמו לאנשים. מחזור החיים של שמלות כלולות וצעיפי נוצות וחולצות טריקו ונעליים וארנקים כולל את 'מחוז המלבושים'. אם בגדים הם טובים, או אפילו אם הם רעים בצורה מעניינת, 'מחוז המלבושים' הוא המקום שהם מגיעים אליו כשהם מתים. אפשר לדעת שהם מתים לפי הריח. כשאתה קונה אותם ומכבס אותם ומתחיל ללבוש אותם שוב והם מתחילים להריח כמוך, אז מתחיל הגלגול הבא שלהם. אבל הקטע הוא שאם אתה מחפש משהו מסוים, אתה פשוט חייב להמשיך לחפש אחריו. אתה חייב לחפש טוב–טוב.
במרתף של 'מחוז המלבושים' מוכרים בגדים ומזוודות מרופטות וספלי תה על המשקל. אפשר לקנות שם שמונה קילו שמלות נשף–תיכון – שמלה שחורה צמודה, שמלה סגלגלה מצויצת, שמלה ורודה מסתחררת, שמלת לַאמֶה כסופה ומנצנצת ודקיקה כל כך שאפשר להעביר אותה בטבעת של מחזיק מפתחות – בשמונה דולר. אני הולכת לשם כל שבוע, לחפש את ארנק הפיות של סבתא זוֹפִיָה.
ארנק הפיות: הוא ענקי ושחור וקצת שעיר. אפילו בעיניים עצומות אפשר להרגיש שהוא שחור. שחור משחור, כאילו אם תיגע בו, היד שלך עלולה להיתקע בתוכו, כמו בזפת או בחול טובעני שחור או כמו שמושיטים את היד בלילה, להדליק את האור, אבל מרגישים רק חשכה.
פיות חיות בתוכו. אני יודעת איך זה נשמע, אבל זאת האמת.

סבתא זופיה אמרה שהארנק הוא נכס משפחתי. היא אמרה שהוא בן למעלה ממאתיים שנה. היא אמרה שכשהיא תמות, אני צריכה להשגיח עליו. להיות השומרת שלו. היא אמרה שזה יהיה באחריותי.
אמרתי שהוא לא נראה כזה עתיק, ושלפני מאתיים שנה לא היו ארנקים, אבל זה רק עצבן אותה. "אם ככה אז תגידי לי, ז'נבייב, מותק, איפה לדעתך גברות זקנות היו שמות את משקפי הקריאה ואת התרופות ללב ואת המסרגות שלהן?"

אני יודעת שאף אחד לא יאמין לשום דבר מכל זה. זה בסדר. אילו חשבתי שתאמינו, לא הייתי יכולה לספר לכם. תבטיחו לי שלא תאמינו לאף מילה. זה מה שזופיה היתה אומרת לי כשסיפרה לי סיפורים. בהלוויה אמא שלי אמרה, בתערובת של צחוק ובכי, שאמא שלה היתה השקרנית הטובה בעולם. נראה לי שהיא חשבה שאולי זופיה לא מתה באמת. אבל אני ניגשתי לארון של זופיה והסתכלתי לה ישר בעיניים, והן היו עצומות. בבית הלוויות איפרו אותה בצללית כחולה ובאייליינר כחול. היא לא נראתה מתה, אלא כאילו היא עומדת להיות מגישת חדשות בפוֹקס. זה היה מצמרר והעציב אותי אפילו עוד יותר. אבל לא נתתי לזה להסיח את דעתי.
"אוקיי, זופיה," לחשתי. "אני יודעת שאת מתה, אבל זה חשוב. את יודעת בדיוק כמה זה חשוב. איפה הארנק? מה עשית איתו? איך אני מוצאת אותו? מה אני אמורה לעשות עכשיו?"
היא לא אמרה מילה, כמובן. היא רק שכבה שם, עם חיוך קטן כזה על הפרצוף, כאילו היא חושבת שכל העניין – המוות, הצללית הכחולה בעיניים, ג'ייק, הארנק, פיות, שבץ–נא, בַּאלדֵזִיווּרלֵקִיסטַאן, הכול – הוא בדיחה. תמיד היה לה חוש הומור מוזר. בגלל זה היא הסתדרה טוב כל כך עם ג'ייק.

גדלתי בבית הסמוך לבית שאמא שלי התגוררה בו כשהיתה ילדה. אמא שלה, זופיה סווינק, סבתא שלי, שמרה עלי כשאמא ואבא שלי היו בעבודה.
זופיה מעולם לא נראתה כמו סבתא. היה לה שיער שחור ארוך, שאותו היא קלעה כלפי מעלה במגדלים מחודדים. היו לה עיניים כחולות גדולות. היא היתה גבוהה יותר מאבי. היא נראתה כמו מרגלת או בלרינה או פיראטית או כוכבת רוק. היא גם התנהגה ככה. לדוגמה, היא מעולם לא נהגה לשום מקום. היא רכבה על אופניים. זה הטריף את אמא שלי. "למה את לא מתנהגת כמו אישה מבוגרת?" היא היתה שואלת, וזופיה רק צחקה בתשובה.
זופיה ואני שיחקנו כל הזמן שבץ–נא. זופיה תמיד ניצחה, למרות שהאנגלית שלה לא היתה מי–יודע–מה, כי החלטנו שמותר לה להשתמש במילים באלדזיוורלקיוֹת. באלדזיוורלקיסטאן הוא המקום שזופיה נולדה בו, לפני יותר ממאתיים שנה. זה מה שזופיה אמרה. (סבתא שלי טענה שהיא בת יותר ממאתיים. אולי אפילו יותר. לפעמים היא טענה שאפילו פגשה את ג'נגיס חאן. הוא היה נמוך ממנה בהרבה. אני מניחה שאין לי זמן לספר את הסיפור הזה.) באלדזיוורלקיסטאן היא גם מילה ששווה המון נקודות בשבץ–נא, למרות שהיא לא ממש נכנסת בלוח. זופיה הניחה אותה בפעם הראשונה ששיחקנו. אני הייתי די מרוצה כי הרווחתי ארבעים ושתיים נקודות על "זיקוקים".
זופיה לא הפסיקה להזיז את האותיות על המסילה שלה. אחר כך הציצה בי, כאילו היא רוצה לראות אם אנסה לעצור אותה, והניחה את "לדזיוורלקיסטאן" אחרי "בא". היא השתמשה ב"זיקוקים", "גורל", "לשון", "משאלות", "ממתק", "סנדל" ו"שרביט", והפכה את "צבע" ל"אצבע". "באלדזיוורלקיסטאן" חצתה את כל הלוח ואז חרגה ממנו שמאלה.
התחלתי לצחוק.
"השתמשתי בכל האותיות שלי," אמרה זופיה. היא ליקקה את העיפרון והתחילה לחשב את הנקודות.
"זאת לא מילה," אמרתי. "'באלדזיוורלקיסטאן' זאת לא מילה. חוץ מזה, את לא יכולה לעשות דבר כזה. את לא יכולה לשים מילה של שש–עשרה אותיות על לוח ברוחב של חמש–עשרה."
"למה לא? זאת ארץ," אמרה זופיה. "זאת הארץ שנולדתי בה, מתוקה קטנה."
"התנגדות," אמרתי. הלכתי להביא את המילון וחיפשתי בו. "אין מקום כזה."
"ברור שעכשיו אין," אמרה זופיה. "זה לא היה מקום גדול כל כך, אפילו כשזה היה מקום. אבל שמעת על סמרקנד, ועל אוזבקיסטאן ועל דרך המשי ועל ג'נגיס חאן. לא סיפרתי לך איך פגשתי את ג'נגיס חאן?"
חיפשתי את סמרקנד. "אוקיי," אמרתי. "סמרקנד זה מקום אמיתי. מילה אמיתית. אבל באלדזיוורלקיסטאן לא."
"עכשיו קוראים לה בשם אחר," אמרה זופיה. "אבל לדעתי חשוב לזכור מאין באנו. לדעתי זה לא יהיה הוגן אם אני לא אוכל להשתמש במילים באלדזיוורלקיות. האנגלית שלך הרבה יותר טובה ממני. תבטיחי לי משהו, פה מלא כופתאות, משהו קטן–קטן. תזכרי את השם האמיתי של המקום הזה. באלדזיוורלקיסטאן. עכשיו כשאני מסכמת הכול, יוצא לי מאתיים שישים ותשע נקודות. זה נראה לך הגיוני?"
אם תקראו לארנק הפיות בשמו הנכון, זה יהיה משהו כמו "אוֹרזִיפַּאנִיקַאנִיקץ", שפירושו "שק העור שהעולם חי בתוכו", רק שזופיה מעולם לא אייתה את המילה הזאת פעמיים באותה צורה. היא אמרה שחייבים לאיית אותה קצת אחרת בכל פעם. רצוי לא לאיית אותה אף פעם בדיוק בצורה הנכונה, כי זה מסוכן.
אני קראתי לו ארנק הפיות מפני שפעם הנחתי "פיה" על הלוח בשבץ–נא. זופיה אמרה שמאייתים את זה עם שתי יו"ד, לא עם אחת. היא בדקה במילון, והפסידה תור.

זופיה אמרה שבבאלדזיוורלקיסטאן השתמשו בלוח ובלבני משחק לניבוי עתידות, לחיזוי ולפעמים אפילו סתם בשביל הכיף. היא אמרה שזה היה דומה קצת למשחק שבץ–נא. זאת כנראה הסיבה שהיא התגלתה כשחקנית שבץ–נא טובה כל כך. הבאלדזיוורלקיסטאנים השתמשו בלבני המשחק ובלוח כדי לתקשר עם האנשים שחיו מתחת לגבעה. האנשים שחיו מתחת לגבעה ידעו את העתיד. הבאלדזיוורלקיסטאנים נתנו להם חלב מותסס ודבש, והנשים הצעירות בכפר נהגו ללכת ולשכב בחוץ על הגבעה ולישון תחת כיפת השמים. האנשים מתחת לגבעה היו כנראה די חמודים. אם כבר נכנסת לתוך הגבעה, היה חשוב מאוד שלא תישארי שם כל הלילה, ולא משנה עד כמה הבחור מתחת לגבעה היה חמוד. אם לא היית מקפידה על כך, ואפילו אם היית נשארת רק לילה אחד ויחיד מתחת לגבעה, כשהיית יוצאת שוב החוצה היית עלולה לגלות שחלפו מאה שנה. "תזכרי את זה," זופיה אמרה לי. "לא משנה עד כמה הבחור חמוד. אם הוא רוצה שתלכי איתו לבית שלו, זה לא רעיון טוב. להתמזמז זה בסדר, אבל אל תישארי ללילה."
אחת לכמה זמן היתה אחת הנשים שמתחת לגבעה מתחתנת עם גבר מהכפר, אבל זה מעולם לא נגמר טוב. הבעיה היתה שהנשים מתחת לגבעה היו טבחיות איומות. הן לא הצליחו להסתגל לצורה שבה הזמן זרם בכפר, והתוצאה היתה שהארוחה תמיד נשרפה, או לא התבשלה מספיק. אבל הן לא יכלו לסבול ביקורת – היא פגעה ברגשותיהן – ואם הבעל מהכפר היה מתלונן, או אפילו אם נראה כאילו הוא רוצה להתלונן, זה היה הסוף. האישה מתחת לגבעה היתה חוזרת לביתה, וגם אם בעלה בא והתחנן והפציר והתנצל, לפעמים חלפו שלוש שנים או שלושים שנה או כמה דורות לפני שיצאה שוב החוצה.
אפילו הנישואים המוצלחים והמאושרים ביותר בין הבאלדזיוורלקיסטאניות לבין האנשים מתחת לגבעה קרסו כשהילדים גדלו מספיק כדי להתלונן על האוכל. אבל בעורקיהם של כל תושבי הכפר זרם קצת דם–גבעה.
"זה קיים בתוכך," אמרה זופיה ונישקה אותי בקצה האף. "ירושה מסבתא שלי ומאמא שלה. זה מה שעושה אותנו יפות כל כך."
כשזופיה היתה בת תשע–עשרה, הכוהנת–השאמאנית בכפר שלה הטילה את לבני המשחק וגילתה שמשהו רע עומד לקרות. כנופיית פורעים עמדה לפשוט על הכפר. לא היה שום טעם להילחם בהם. הם עמדו להעלות באש את כל הבתים ולקחת את הצעירים והצעירות לעבדים ולשפחות. וכאילו לא די בכך, רעידת אדמה עמדה להתחולל, ואלה היו חדשות רעות משום שבדרך כלל כשהופיעו פורעים היו אנשי הכפר נכנסים מתחת לגבעה למשך הלילה, וכשיצאו שוב החוצה היו מגלים שהפורעים כבר אינם שם מזה חודשים או עשורים או אפילו מאה שנה. אבל רעידת האדמה הזאת עמדה לשסע את הגבעה.
האנשים מתחת לגבעה היו בצרות. ביתם עמד להיחרב, ונשקף להם גורל אכזר של נדודים על פני האדמה. נגזר עליהם לבכות ולקונן על מר גורלם עד שהשמש תכבה והשמים יתבקעו ומי–הים ירתחו ויבעבעו והאנשים יתייבשו ויהיו לאבק פורח. על כן המשיכה הכוהנת–השאמאנית והתנבאה עוד קצת, והאנשים מתחת לגבעה אמרו לה להרוג כלב שחור ולפשוט את עורו ולתפור מהעור ארנק גדול דיו להכיל תרנגולת, ביצה וסיר בישול. כך עשתה, ואז האנשים מתחת לגבעה עשו שפְּנים הארנק יהיה גדול דיו להכיל את כל הכפר ואת כל האנשים מתחת לגבעה והרים ויערות וימים ונהרות ואגמים ומטעים ורקיע וכוכבים ורוחות ושדים ומפלצות מופלאות וסירנות ודרקונים ונמפות יער ובנות ים וחיות קטנות ואת כל האלים הקטנים שהבאלדזיוורלקיסטאנים והאנשים מתחת לגבעה סגדו להם.
"הארנק שלך עשוי מעור של כלב?" אמרתי. "איכס!"
"חיית מחמד קטנה ויקרה," אמרה זופיה בהבעה רווית ערגה. "כלב הוא מאכל ערב לחך. לבאלדזיוורלקיסטאנים, כלב הוא מעדן מלכים."
לפני שהגיעה כנופיית הפורעים ארזו בני הכפר את כל רכושם ועברו לגור בארנק. הסגר היה עשוי מעצם. אם פתחת את הארנק בדרך מסוימת, זה היה סתם ארנק גדול דיו להכיל תרנגולת וביצה וסיר בישול מחרס, או זוג משקפי קריאה וספר–ספרייה וקופסת גלולות. אם פתחת את הסגר בדרך אחרת, היית מוצאת את עצמך בסירה קטנה ששטה בשפך נהר. מימינך ומשמאלך היו יערות, שם קבעו הכפריים הבאלדזיוורלקיסטאנים והאנשים מתחת לגבעה את משכנם החדש.
אבל אם, לעומת זאת, פתחת את הארנק בדרך הלא נכונה, היית מוצאת את עצמך בארץ אפלה שריחה ריח דם. שם חי שומר הארנק (הכלב שמעורו תפרו את הארנק). לשומר לא היה עור. היללה שלו גרמה לדם לפרוץ החוצה מאוזנייך ומאפך. היא קרעה לגזרים את כל מי שסובב את הסגר בכיוון ההפוך ופתח את הארנק בדרך הלא נכונה.
"הנה הדרך הלא נכונה לפתוח את הארנק," אמרה זופיה. היא סובבה את הסגר והראתה לי איך היא עושה את זה. היא פתחה את פי הארנק, אבל רק קצת, והושיטה לי אותו. "קדימה, מותק, תקשיבי רגע."
קירבתי את ראשי לארנק, אבל לא קרוב מדי. לא שמעתי כלום. "אני לא שומעת כלום," אמרתי.
"הכלב המסכן כנראה ישן," אמרה זופיה. "אפילו סיוטים צריכים לישון מדי פעם."

אחרי שהשעו את ג'ייק מבית הספר, כולם התחילו לקרוא לו הודיני. כולם חוץ ממני. אני אסביר מדוע, אבל אתם צריכים להתאזר בסבלנות. זאת עבודה קשה לספר הכול בסדר הנכון.
ג'ייק חכם יותר מרוב המורים שלנו וגם גבוה מהם. לא גבוה כמוני. אנחנו מכירים מכיתה ג'. ג'ייק תמיד היה מאוהב בי. הוא אומר שהיה מאוהב בי אפילו לפני כיתה ג', לפני שבכלל פגש אותי. לי לקח זמן להתאהב בג'ייק.
בכיתה ג' ג'ייק כבר ידע הכול, רק לא לרכוש חברים. הוא היה הולך אחרי כל היום. זה עצבן אותי כל כך עד שבעטתי לו בברך. כשזה לא עזר, זרקתי לו את הילקוט מחלון ההסעה של בית הספר. גם זה לא עזר, אבל בשנה שלאחר מכן ג'ייק עשה כמה מבדקים, ובית הספר החליט שהוא יכול לדלג על כיתה ד' וכיתה ה'. אפילו אני ריחמתי אז על ג'ייק. הוא לא הסתדר בכיתה ו'. הילדים מכיתה ו' לא הפסיקו לתקוע לו את הראש באסלה ולהוריד עליו את המים, אז הוא תפס בואש ושחרר אותו במלתחה של הבנים.
בבית הספר עמדו להשעות אותו עד סוף שנת הלימודים, אבל ג'ייק פשוט יצא לחופשה של שנתיים ולמד אצל אמא שלו בחינוך ביתי. הוא למד לטינית ועברית ויוונית, וגם לכתוב ססטינות, להכין סושי, לשחק ברידג' ואפילו לסרוג. הוא למד סיף וריקודי נשף. הוא עבד בבית תמחוי וצילם סרט סופר–8 על משחזרי מלחמת האזרחים שמשחקים קרוקט אתגרי בתלבושת מלאה במקום לירות בתותחים. הוא התחיל ללמוד גיטרה. הוא אפילו כתב רומן. לא קראתי אותו – הוא אומר שזה רומן איום ונורא.
כשהוא חזר אחרי שנתיים, כי לאמא שלו היה סרטן בפעם הראשונה, בית הספר החזיר אותו למחזור שלנו, לכיתה ז'. הוא עדיין היה הרבה יותר מדי חכם, אבל סוף–סוף היה לו גם מספיק שכל כדי להבין איך להשתלב. חוץ מזה הוא היה טוב בכדורגל, והוא נראה מעולה. ציינתי את העובדה שהוא ניגן בגיטרה? כל הבנות בבית הספר היו דלוקות על ג'ייק, אבל אחרי הלימודים הוא היה בא איתי הביתה ומשחק שבץ–נא עם זופיה ושואל אותה שאלות על באלדזיוורלקיסטאן.
לאמא של ג'ייק קראו סינתיה. היא אספה צפרדעי חרס ובדיחות טוק–טוק–מי–שם. כשהיינו בכיתה ט' היה לה שוב סרטן. כשהיא מתה, ג'ייק שבר לרסיסים את כל הצפרדעים שלה. זאת היתה ההלוויה הראשונה שהלכתי אליה. כעבור כמה חודשים אבא של ג'ייק הזמין לדייט את המורה של ג'ייק לסיף. הם התחתנו מיד אחרי שג'ייק סולק מבית הספר בגלל הפרויקט שהכין ב'לימודים מתקדמים' על הודיני. זאת היתה החתונה הראשונה שהלכתי אליה. ג'ייק ואני גנבנו בקבוק יין ושתינו אותו, ואני הקאתי בבריכה של הקאנטרי–קלאב. ג'ייק הקיא על שתי הנעליים שלי.

בכל אופן, במשך כמה שבועות חיו הכפר והאנשים מתחת לגבעה באושר ועושר בתוך הארנק, שאותו הם קשרו לסלע בבאר חרבה שהאנשים מתחת לגבעה קבעו שתשרוד ברעידת האדמה. אבל חלק מהבאלדזיוורלקיסטאנים רצו לצאת שוב החוצה ולראות מה קורה בעולם. זופיה היתה אחת מהם. כשהם נכנסו לארנק היה קיץ, אבל כשיצאו החוצה ועלו מתוך הבאר ירד שלג והם גילו שכל הכפר שלהם היה לעיי חרבות ופסולת–בניין ישנה ומתפוררת. זופיה נשאה את הארנק, והם הלכו בשלג עד שהגיעו לכפר אחר, כפר שלא ראו מעולם. כל האנשים בכפר ההוא היו עסוקים באריזה ובעזיבה, מה שעורר בזופיה ובחבריה תחושה לא טובה. נראה כאילו המצב לא השתנה כלל מאז שנכנסו לארנק.
הם הלכו בעקבות הפליטים, שנראו כאילו הם יודעים לאן הם הולכים, ובסופו של דבר הגיעו כולם לְעיר. זופיה מעולם לא ראתה מקום כזה. היו שם רכבות ואורות חשמל ובתי קולנוע, והיו שם אנשים שירו זה בזה. פצצות נפלו. היתה מלחמה. רוב הכפריים החליטו לטפס ולהיכנס מיד בחזרה אל הארנק, אבל זופיה התנדבה להישאר בעולם ולהשגיח על הארנק. היא התאהבה בסרטי קולנוע ובגרבוני משי ובגבר צעיר, עריק רוסי.
זופיה והעריק הרוסי התחתנו ועברו הרבה הרפתקאות ולבסוף הגיעו לאמריקה, שם נולדה אמי. פה ושם נועצה זופיה בלבני המשחק ודיברה עם האנשים שחיו בארנק, והם היו אומרים לה איך להתחמק מצרה ואיך היא ובעלה יכולים להרוויח קצת כסף. מדי פעם יצא מהארנק אחד הבאלדזיוורלקיסטאנים או אחד האנשים מתחת לגבעה כדי לקנות כמה מצרכים או כדי ללכת לסרט או לקפוץ ללונה–פארק ולנסוע ברכבות הרים, או להחליף ספרים בספרייה.
ככל שזופיה יעצה יותר לבעלה, כך גדלו הרווחים שלהם. בעלה התחיל להסתקרן לגבי הארנק, משום שהרגיש שיש בו משהו מוזר, אבל זופיה אמרה לו שלא ידחוף את האף. הוא התחיל לרגל אחרי זופיה, וראה שגברים זרים ונשים זרות נכנסים ויוצאים מהבית. הוא היה בטוח שזופיה מרגלת למען הקומוניסטים, או שהיא מנהלת רומנים מהצד. הם רבו והוא שתה יותר ויותר, ובסופו של דבר הוא זרק את לבני המשחק ששימשו אותה לחיזוי עתידות. "רוסים הם בעלים גרועים," אמרה לי זופיה. בסופו של דבר, לילה אחד הוא פתח את סגר העצם ונכנס אל תוך הארנק כשזופיה ישנה.
"חשבתי שהוא עזב אותי," אמרה זופיה. "במשך כמעט עשרים שנה חשבתי שהוא עזב אותי ואת אמא שלך והסתלק לקליפורניה. לא שהפריע לי. נמאס לי להיות נשואה ולבשל ארוחות ולנקות את הבית בשביל מישהו אחר. יותר טוב לבשל מה שאני רוצה לאכול ולנקות כשאני מחליטה לנקות. זה היה קשה יותר לאמא שלך, שלא היה לה אבא. זה מה שהכי הפריע לי.
"ואז התברר שבעצם הוא לא ברח. הוא נשאר לילה אחד בארנק ואז חזר החוצה עשרים שנה אחר כך, נאה בדיוק כמו שזכרתי, ומכיוון שעבר המון זמן סלחתי לו על כל המריבות. השלמנו והכול היה מאוד רומנטי, ואז כשרבנו שוב למחרת בבוקר הוא הלך ונתן נשיקה בלחי לאמא שלך, שישנה במשך כל הביקור, ונכנס ישר בחזרה לתוך הארנק. לא ראיתי אותו שוב במשך עשרים שנה נוספות. בפעם האחרונה שהוא צץ הלכנו לראות את מלחמת הכוכבים, והסרט כל כך מצא חן בעיניו שהוא נכנס בחזרה לתוך הארנק כדי לספר עליו לכול האחרים. בעוד כמה שנים כולם יצוצו וירצו לראות אותו בווידיאו, וגם את כל ההמשכים."
"תגידי להם שאין מה לראות את הטרילוגיה המקדימה," אמרתי.

הקטע עם זופיה וספריות הוא שהיא תמיד מאבדת ספרי ספרייה. היא אומרת שלא איבדה אותם, ושבעצם היא אפילו לא החזיקה אותם אצלה יותר מהמותר. העניין הוא שאפילו שבוע אחד בתוך ארנק הפיות נמשך הרבה יותר זמן בעולם–הספרייה. אז מה היא אמורה לעשות? כל הספרניות שונאות את זופיה. אסור לה לקחת ספרים באף אחד מהסניפים באזור שלנו. כשהייתי בת שמונה היא שכנעה אותי ללכת לספרייה ולקחת בשבילה ביוגרפיות וספרי מדע ורומנים רומנטיים של ג'ורג'ט הייר. אמא שלי רתחה כשהיא גילתה, אבל אז כבר היה מאוחר מדי. זופיה כבר איבדה את רובם.

נורא קשה לכתוב על אנשים כאילו הם באמת מתים. אני עדיין מאמינה שזופיה בטח יושבת בסלון שלה, בבית שלה, צופה באיזה סרט אימה ישן, מפילה פופקורן אל תוך הארנק שלה. היא מחכה לי שאבוא לשחק שבץ–נא.
אף אחד כבר לא יחזיר את ספרי הספרייה האלה.

אמא שלי היתה חוזרת הביתה מהעבודה ומגלגלת עיניים. "את מספרת להם את סיפורי הפיות שלך?" היא היתה שואלת. "ז'נבייב, סבתא שלך היא שקרנית מזעזעת."
זופיה היתה מקפלת את לוח השבץ–נא, מסתכלת אלי ואל ג'ייק ומושכת בכתפיה. "אני שקרנית נהדרת," היא היתה אומרת. "אני השקרנית הכי טובה בעולם. תבטיחו לי שלא תאמינו לאף מילה."
אבל היא לא הסכימה לספר לג'ייק את הסיפור על ארנק הפיות. רק את האגדות והמעשיות הבאלדזיוורלקיסטאניות הישנות על האנשים מתחת לגבעה. היא סיפרה לו איך היא ובעלה הצליחו לחצות את כל אירופה כשהם מסתתרים בערמות שחת ובאסמים. מה שהיא סיפרה לי זה איך פעם, כשבעלה הלך לחפש אוכל, חוואי אחד מצא אותה מתחבאת בלול התרנגולות שלו וניסה לאנוס אותה. אבל היא פתחה את ארנק הפיות כפי שפתחה אותו כשהראתה לי, והכלב יצא וטרף את החוואי וגם את כל התרנגולות שלו.
היא לימדה את ג'ייק ואותי לקלל בבאלדזיוורלקית. אני יודעת גם איך אומרים "אני אוהבת אותך," אבל אני לא מתכוונת לומר את זה שוב לאף אחד, חוץ מאשר לג'ייק, כשאמצא אותו.
כשהייתי בת שמונה האמנתי לכל דבר שזופיה סיפרה לי. כשהייתי בת שלוש–עשרה כבר לא האמנתי לאף מילה. כשהייתי בת חמש–עשרה ראיתי גבר יוצא מהבית של זופיה ועולה על אופני שלושת–ההילוכים שלה ורוכב במורד הרחוב. הוא לבש בגדים משונים. הוא היה צעיר בהרבה מאמא שלי ומאבא שלי, ולמרות שלא ראיתי אותו מעולם לפני כן, הוא נראה לי מוכר. עקבתי אחריו על האופניים שלי כל הדרך עד למינימרקט. חיכיתי ליד הקופות בזמן שהוא קנה חמאת בוטנים, ג'ק דניאלס, שש מצלמות חד–פעמיות ולפחות שישים חפיסות של עוגיות חמאת בוטנים 'ריס', שלוש שקיות 'נשיקות הרשי', חופן חטיפי שוקולד 'מילקי וויי' ועוד כמה דברים ממעמד הממתקים שליד הקופה. בזמן שהזבן בקופה עזר לו לארוז בשקיות את כל השוקולד הזה, הוא הרים את מבטו וראה אותי. "ז'נבייב?" הוא אמר. "זה השם שלך, נכון?"
הסתובבתי וברחתי בריצה מהחנות. הוא חטף את השקיות ורץ אחרי. נראה לי שהוא אפילו לא לקח את העודף. המשכתי לרוץ, ואז הרצועות של אחד הכפכפים שלי ברחו מהסוליה, כמו שקורה לפעמים, וזה ממש עצבן אותי אז פשוט עצרתי. הסתובבתי אליו.
"מי אתה?" שאלתי.
אבל כבר ידעתי. הוא נראה כמו מישהו שיכול להיות האח הקטן של אמא שלי. הוא היה ממש חמוד. יכולתי להבין למה זופיה התאהבה בו.
שמו היה רוסטאן. זופיה סיפרה להורים שלי שהוא מומחה לפולקלור באלדזיוורלקיסטאני, ואמרה שהוא יתארח אצלה למשך כמה ימים. היא הביאה אותו אלינו לארוחת ערב. גם ג'ייק היה שם, והיה ברור לי שג'ייק יודע שמשהו קורה. כולם חוץ מאבא שלי ידעו שקורה משהו.
"אתה מתכוון שבאלדזיוורלקיסטאן זה מקום אמיתי?" שאלה אמא שלי את רוסטאן. "אמא שלי אומרת את האמת?"
יכולתי לראות שהשאלה הזאת קצת תקעה את רוסטאן. היה ברור שהוא מת לומר שאשתו שקרנית מזעזעת, אבל אם ככה, מה הסיפור שלו? במקרה כזה הוא לא היה יכול להיות מי שהוא אמור להיות.
מן הסתם היו הרבה דברים שהוא רצה לומר. בפועל הוא אמר רק, "זאת פיצה ממש טובה."
רוסטאן צילם הרבה תמונות בארוחת הערב. למחרת הלכתי איתו לפתח את התמונות. הוא הביא איתו כמה גלילי פילם עם תמונות שצילם בתוך ארנק הפיות, אבל התמונות לא יצאו טוב. אולי הפילם היה ישן מדי. עשינו העתקים מהתמונות מארוחת הערב, כדי שגם אני אוכל לקבל כמה. יש ביניהן תמונה מעולה של ג'ייק, יושב בחוץ על מרפסת הכניסה. הוא צוחק ומרים את היד אל הפה, כאילו הוא מנסה לתפוס את הצחוק. העליתי את התמונה ההיא על המחשב שלי, וגם תליתי אותה על הקיר מעל המיטה שלי.
קניתי לרוסטאן ביצת 'קדבורי', ואז לחצנו ידיים והוא נתן לי נשיקה אחת על כל לחי. "תני אחת מהנשיקות האלה לאמא שלך," הוא אמר, ואני חשבתי איך בפעם הבאה שאראה אותו אולי אהיה בגיל של זופיה, והוא יהיה מבוגר ממני רק בכמה ימים. בפעם הבאה שאראה אותו, זופיה תהיה מתה. לג'ייק ולי אולי יהיו ילדים. זה היה מוזר מדי.

אני יודעת שרוסטאן ניסה לשכנע את זופיה לחזור איתו לחיות בארנק, אבל היא לא הסכימה.
"יש לי סחרחורת כשאני שם," היא היתה אומרת לי. "ואין להם בתי קולנוע. ואני צריכה להשגיח על אמא שלך ועלייך. אולי כשתהיי מבוגרת מספיק כדי להשגיח על הארנק אני אכניס את הראש פנימה לשעה קלה, רק לביקור קצר."

לא התאהבתי בג'ייק מפני שהוא חכם. גם אני די חכמה. אני יודעת שאם אתה חכם זה לא אומר שאתה נחמד, ואפילו לא שיש לך הרבה שכל ישר. תראו לאיזה צרות אנשים חכמים מכניסים את עצמם.
לא התאהבתי בג'ייק מפני שהוא יודע להכין גלילות מאקי ויש לו חגורה שחורה בסיף, או השד יודע מה שמקבלים כשטובים בסיף. לא התאהבתי בג'ייק מפני שהוא מנגן בגיטרה. הוא יותר טוב בכדורגל מאשר בגיטרה.
הנה הסיבות שבגללן יצאתי לדייט עם ג'ייק. בגללן, ומפני שהוא הזמין אותי. הוא שאל אם אני רוצה ללכת לסרט, ואני שאלתי אם אני יכולה להביא את סבתא שלי ואת נטלי ואת נטשה. הוא אמר שבטח, וככה ישבנו חמישתנו וצפינו במעודדות צמודות, ומדי פעם זופיה הפילה כמה ממתקי 'מילק דוּד' או קצת פופקורן לתוך הארנק שלה. אין לי מושג אם היא האכילה את הכלב, או שהיא פתחה את הארנק בצורה הנכונה וזרקה אוכל על בעלה.
התאהבתי בג'ייק כי הוא סיפר בדיחות טוק–טוק טיפשיות לנטלי, ואמר לנטשה שמכנסי הג'ינס שלה מוצאים חן בעיניו. התאהבתי בג'ייק כשהוא לקח אותי ואת זופיה הביתה. הוא ליווה אותה עד לדלת הכניסה שלה ואחר כך הוא ליווה אותי עד הדלת שלי. התאהבתי בג'ייק כשהוא לא ניסה לנשק אותי. מה שקרה זה שהייתי בלחץ מכל עניין ההתנשקות. רוב הבנים חושבים שהם יותר טובים בזה מכפי שהם באמת. לא שאני חושבת שאני כזאת גאון בהתנשקות, אבל לא נראה לי שהתנשקות צריכה להיות ספורט תחרותי. זה לא טניס.
נטלי ונטשה ואני התאמַּנו זו עם זו בהתנשקות. רק כדי להתאמן. נהיינו די טובות בזה. יכולנו להבין למה אומרים שכיף להתנשק.
אבל ג'ייק לא ניסה לנשק אותי, ורק נתן לי חיבוק ממש גדול. הוא טמן את פניו בשׂערי ונאנח. ככה עמדנו שם, ובסוף שאלתי, "מה אתה עושה?"
"רק רציתי להריח את השיער שלך," הוא אמר.
"אוה," אמרתי. זה עשה לי תחושה מוזרה, אבל במובן הטוב. תחבתי את האף שלי בשערו החום והמתולתל. הרחתי אותו. עמדנו שם והרחנו זה את שערו של זה, והרגשתי כל כך טוב. הרגשתי כל כך מאושרת.
ג'ייק אמר לתוך השיער שלי, "את מכירה את השחקן הזה, ג'ון קיוזאק?"
אמרתי, "כן. מת עלייך זה אחד הסרטים שזופיה הכי אוהבת. אנחנו רואות אותו כל הזמן."
"אז הוא אוהב לגשת לנשים ולהריח להן את בתי השחי."
"איכס!" אמרתי. "איזה שקר! מה אתה עושה עכשיו? זה מדגדג."
"אני מריח לך את האוזן," אמר ג'ייק.

לשיער של ג'ייק היה ריח של אַייס טִי עם דבש, אחרי שכל הקרח נמס.

להתנשק עם ג'ייק זה כמו להתנשק עם נטלי או עם נטשה, אלא שזה לא רק בשביל הקטע. זאת תחושה שאין לה מילה בשבץ–נא.

הסיפור עם הודיני הוא שג'ייק התחיל להתעניין בו במסגרת הקורס בהיסטוריה אמריקאית בלימודים מתקדמים. שנינו שובצנו בקורס היסטוריה לכיתה י'. עשינו פרויקטים ביוגרפיים. אני עשיתי מחקר על ג'וזף מקארתי. לסבתא שלי היו כל מיני סיפורים על מקארתי. היא שנאה אותו בגלל מה שעשה להוליווד.
ג'ייק לא הגיש את הפרויקט שלו. במקום זה הוא אמר לכל הכיתה שלנו ב'לימודים מתקדמים' מלבד מר סטריפ (אנחנו קוראים לו מריל) לפגוש אותו בשבת באולם הספורט. כשהגענו, ג'ייק שיחזר את אחת ההימלטויות של הודיני בעזרת שק כביסה, אזיקים, לוקר מהמלתחה, שרשראות אופניים ובריכת השחייה של בית הספר. לקח לו שלוש וחצי דקות להשתחרר, ובחור בשם רוג'ר צילם כמה תמונות ואחר כך העלה את התמונות לרשת. אחת התמונות הגיעה לבוסטון גלוב, וג'ייק עף מבית הספר. האירוניה היא שבזמן שאמא שלו היתה בבית חולים, ג'ייק הגיש מועמדות ל–MIT. הוא עשה את זה בשביל אמא שלו. הוא חשב שככה היא תהיה מוכרחה להישאר בחיים. היא כל כך התרגשה מ–MIT. כמה ימים אחרי שהעיפו אותו, מיד אחרי החתונה, בזמן שאבא שלו והמורה לסיף היו בברמודה, הוא קיבל הודעה בדואר שקיבלו אותו לאוניברסיטה, ושיחת טלפון ממישהו במשרד הקבלה שהסביר מדוע הם נאלצים לבטל את קבלתו ללימודים.

אמא שלי רצתה לדעת למה נתתי לג'ייק לכרוך סביב עצמו שרשראות אופניים ועמדתי והסתכלתי בזמן שפיטר ומייקל דחפו אותו לעמוקים של הבריכה. אמרתי שהיתה לו תוכנית גיבוי: עשר שניות נוספות, וכולנו היינו קופצים לבריכה ופותחים את הלוקר ומוציאים אותו משם. בכיתי כשאמרתי את זה. עוד לפני שג'ייק נכנס ללוקר הבנתי כמה טיפשית ההתנהגות שלו. אחר כך הוא הבטיח לי שלעולם לא יעשה שוב שום דבר דומה לזה.
זה היה הרגע שבו סיפרתי לו על רוסטאן, בעלה של זופיה, ועל הארנק של זופיה. איזו טיפשה אני?

אז אתם בטח כבר מנחשים מה קרה אחר כך. הבעיה היא שג'ייק האמין לי בעניין הארנק. בילינו הרבה אצל זופיה, במשחקי שבץ–נא. זופיה מעולם לא הניחה לארנק הפיות לצאת מטווח הראייה שלה. היא אפילו לקחה אותו איתה לשירותים. אני חושבת שהיא אפילו ישנה איתו מתחת לכרית.
לא סיפרתי לה שאמרתי משהו לג'ייק. בחיים לא הייתי מספרת על זה לאף אחד אחר. לא לנטשה. אפילו לא לנטלי, שהיא האדם הכי אחראי בעולם. עכשיו, כמובן, אם הארנק יצוץ וג'ייק עדיין לא יחזור, אהיה חייבת לספר לנטלי. מישהו יצטרך לשים עין על הדבר המטופש הזה בזמן שאלך לחפש את ג'ייק.
מה שמדאיג אותי זה שאולי אחד הבאלדזיוורלקיסטאנים או אחד האנשים מתחת לגבעה או אולי אפילו רוסטאן הגיח מן הארנק לסידורים ונבהל כשגילה שזופיה לא שם. אולי הם יבואו לחפש אחריה ויחזירו את הארנק. אולי הם יודעים שאני אמורה להשגיח עליו עכשיו. או שאולי הם לקחו אותו והחביאו אותו איפשהו. אולי מישהו הפקיד אותו במחלקת אבדות בספרייה, והספרנית הטיפשה הזאת התקשרה ל–FBI. אולי מדענים בפנטגון בודקים את הארנק ברגע זה. עושים עליו ניסויים. אם ג'ייק יֵצא, הם יחשבו שהוא מרגל או נשק–על או חייזר או משהו. הם לא יתנו לו סתם ללכת.

כולם חושבים שג'ייק ברח, מלבד אמא שלי, שמשוכנעת שהוא ניסה עוד הימלטות–הודיני וכנראה שוכב עכשיו בקרקעית של איזשהו אגם. היא לא אמרה לי את זה, אבל ברור לי שזה מה שהיא חושבת. היא לא מפסיקה לאפות לי עוגיות.

מה שקרה זה שג'ייק אמר, "אני יכול להסתכל בזה רק לשנייה?"
הוא אמר את זה בכזאת אדישות, שנדמה לי שהוא תפס את זופיה לא מוכנה. היא בדיוק הכניסה יד לארנק כדי להוציא כסף. זה היה ביום שני בבוקר, ועמדנו בלובי של אולם הקולנוע. ג'ייק עמד מאחורי דלפק החטיפים. הוא עבד שם. הוא חבש כובע מטופש מנייר אדום ומין סינר. הוא היה אמור לשאול אותנו אם אנחנו רוצים להגדיל את המשקאות שלנו.
הוא הושיט יד מעל לדלפק והוציא את הארנק של זופיה ישר מתוך היד שלה. הוא סגר אותו ואז פתח אותו שוב. נדמה לי שהוא פתח אותו בדרך הנכונה. לא נראה לי שהוא הגיע למקום האפל. הוא אמר לי ולזופיה, "אני תכף חוזר." ופתאום הוא כבר לא היה שם. היינו רק אני וזופיה והארנק, שהיה מוטל על הדלפק במקום שג'ייק שמט אותו.
אילו הייתי זריזה מספיק, נראה לי שהייתי מצליחה ללכת אחריו. אבל זופיה היתה השומרת של ארנק הפיות במשך תקופה ארוכה מאוד. היא חטפה בחזרה את התיק ונעצה בי מבט נוקב. "הוא ילד רע מאוד," היא אמרה. היא בערה מחימה. "לדעתי עדיף לך בלעדיו, ז'נבייב."
"תני לי את הארנק," אמרתי. "אני צריכה ללכת להחזיר אותו."
"זה לא צעצוע, ז'נבייב," היא אמרה. "זה לא משחק. זה לא שבץ–נא. הוא יחזור כשהוא יחזור. אם הוא יחזור."
"תני לי את הארנק," אמרתי. "או שאקח אותו ממך."
היא החזיקה את הארנק גבוה מעל לראשה, כך שלא אוכל להגיע אליו. אני שונאת אנשים שגבוהים ממני. "מה תעשי עכשיו?" אמרה זופיה. "תפילי אותי? תגנבי את הארנק? תסתלקי ותשאירי אותי כאן שאסביר להורייך לאן הלכת? תגידי שלום לחברים שלך? כשתחזרי החוצה הם כבר יהיו בקולג'. יהיו להם משרות ותינוקות ובתים והם אפילו לא יזהו אותך. אמא שלך תהיה אישה זקנה ואני אהיה מתה."
"לא אכפת לי," אמרתי. התיישבתי על השטיח האדום הדביק בלובי והתחלתי לבכות. מישהו עם תג–שם קטן ממתכת ניגש ושאל אם אני בסדר. שמו היה "מיסי". או שאולי הוא ענד את התג של מישהי אחרת.
"אנחנו בסדר גמור," אמרה זופיה. "לנכדה שלי יש שפעת."
היא לקחה לי את היד ומשכה אותי למעלה. היא כרכה את זרועה סביבי ויצאנו מהקולנוע. אפילו לא הספקנו לראות את הסרט האידיוטי. אפילו לא הספקנו לראות עוד איזשהו סרט ביחד. אני לא רוצה ללכת יותר לסרטים, לעולם. הבעיה היא שאני לא רוצה לראות סופים עצובים. ואני לא יודעת אם אני מאמינה בסופים השמחים.
"יש לי תוכנית," אמרה זופיה. "אני אלך לחפש את ג'ייק. את תישארי כאן ותשגיחי על הארנק."
"גם את לא תחזרי," אמרתי. בִּכיי גבר. "ואם תחזרו, אני אהיה בת איזה מאה וג'ייק עדיין יהיה בן שש–עשרה."
"הכול יהיה בסדר," אמרה זופיה. הלוואי ויכולתי לספר לכם כמה יפה היא נראתה באותו רגע. לא היה חשוב אם היא משקרת או באמת יודעת שהכול יהיה בסדר. היה חשוב רק איך היא נראתה כשאמרה זאת. היא אמרה, בביטחון מוחלט, ואולי בכל הכישרון של שקרנית מוכשרת להפליא, "התוכנית שלי תפעל. אבל קודם כול אנחנו הולכות לספרייה. אחד האנשים מתחת לגבעה בדיוק הביא לי מותחן של אגתה כריסטי, ואני צריכה להחזיר אותו."
"אנחנו הולכות לספרייה?" אמרתי. "אולי פשוט נלך הביתה ונשחק קצת שבץ–נא?" אתם בטח חושבים שזה היה סרקזם, וזה אכן היה סרקזם. אבל זופיה תקעה בי מבט חד. היא ידעה שאם אני סרקסטית, זה סימן שהמוח שלי שוב פועל. היא ידעה שאני יודעת שהיא מנסה להרוויח זמן. היא ידעה שאני מגבשת תוכנית משלי, שהיתה דומה מאוד לתוכנית של זופיה, מלבד העובדה שאני זאת שנכנסת לארנק. החלק שהעסיק אותי היה האיך.
"גם זאת אפשרות," היא אמרה. "תזכרי, כשאת לא יודעת מה לעשות, אף פעם לא מזיק לשחק שבץ–נא. זה כמו לקרוא באי–צ'ינג או בעלי תה."
"אפשר רק למהר בבקשה?" שאלתי.
זופיה רק הסתכלה עלי. "ז'נבייב, יש לנו המון זמן. אם את עומדת להשגיח על הארנק, את חייבת לזכור את זה. את חייבת להיות סבלנית. את יכולה להיות סבלנית?"
"אני יכולה לנסות," אמרתי לה. אני מנסה, זופיה. אני מנסה בכל כוחי. אבל זה לא הוגן. ג'ייק הסתלק ועכשיו הוא עובר הרפתקאות ומדבר עם חיות מדברות, ומי יודע, אולי גם לומד לעוף ואיזו בחורה יפהפייה בת שלושת אלפים מתחת לגבעה מלמדת אותו לדבר באלדזיוורלקית שוטפת. אני בטוחה שהיא גרה בבית שמתרוצץ על רגלי תרנגולת, ושהיא אומרת לג'ייק שהיא מתה לשמוע אותו מנגן משהו בגיטרה. אולי תתנשק איתה, ג'ייק, כי היא הטילה עליך כישוף. אבל לא חשוב מה תעשה, העיקר שלא תעלה אליה הביתה. אל תירדם במיטה שלה. תחזור מהר, ג'ייק, ותביא איתך את הארנק.

אני שונאת את הסרטים האלה, הספרים האלה, שבהם איזה בחור מסתלק ועובר הרפתקאות ובינתיים הבחורה צריכה להישאר בבית ולחכות. אני פמיניסטית. אני מנויה על מגזין Bust, ואני צופה בשידורים חוזרים של באפי. אני לא מאמינה בזבל מהסוג הזה.

עוד לא עברו חמש דקות בספרייה, וזופיה כבר שלפה ביוגרפיה של קארל סייגן והפילה אותה לתוך הארנק. אין ספק שהיא ניסתה להרוויח זמן. היא ניסתה להמציא תוכנית שתפעל נגד התוכנית שהיא ידעה שאני מגבשת. תהיתי מה היא חושבת שאני מתכננת. קרוב לוודאי שזאת היתה תוכנית הרבה יותר טובה מכל מה שהצלחתי להעלות בדעתי.
"אל תעשי את זה!" אמרתי.
"אל תדאגי," אמרה זופיה. "אף אחד לא הסתכל."
"לא אכפת לי אם מישהו ראה! מה אם ג'ייק יושב שם בסירה, או שבדיוק הוא עמד לחזור ואת פשוט זרקת לו את זה על הראש!"
"זה לא עובד ככה," אמרה זופיה. אחר כך היא אמרה, "זה מגיע לו, בכל אופן."
ממש באותו רגע הספרנית ניגשה אלינו. גם לה היה תג–שם. כל כך נמאס לי מאנשים ומתגי–השם המטופשים שלהם. אני אפילו לא מתכוונת לומר לכם מה היה השם שלה. "ראיתי את זה," אמרה הספרנית.
"ראית מה?" שאלה זופיה. היא חייכה אל הספרנית מלמעלה, כאילו היא מלכת הספרייה והספרנית היא נתינה שעותרת אליה.
הספרנית נעצה בה מבט נוקב. "אני מכירה אותך," היא אמרה בנימה שהִסגירה יראת כבוד, כאילו היא צפרית חובבת שכרגע ראתה את ביגפוט. "יש לנו תמונה שלך על הקיר במשרד. את גב' סווינק. אסור לך לשאול ספרים כאן."
"זה מגוחך," אמרה זופיה. היא היתה גבוהה מהספרנית בשישים סנטימטר לפחות. קצת ריחמתי על הספרנית. אחרי הכול, כרגע זופיה גנבה ספר שמושאל לשבוע. קרוב לוודאי שהיא לא תחזיר אותו במאה השנים הקרובות. אמא שלי תמיד הבהירה שהתפקיד שלי הוא להגן על אנשים מפני זופיה. אני משערת שהייתי השומרת של זופיה לפני שנהייתי שומרת הארנק.
הספרנית הושיטה יד למעלה וחטפה את הארנק של זופיה. היא היתה קטנה אבל חזקה. היא משכה את הארנק בחוזקה וזופיה מעדה והוטחה אחורה אל אחד השולחנות. לא האמנתי. כולם חוץ ממני זוכים להציץ בארנק של זופיה. איזו מין שומרת אני אהיה?
"ז'נבייב," אמרה זופיה. היא החזיקה לי את היד בכוח רב, ואני הבטתי בה. היא נראתה מעורערת וחיוורת. "אני נורא מצטערת לגבי כל זה. תגידי לאמא שלך שזה מה שאמרתי."
אחר כך היא אמרה עוד משהו, אבל נראה לי שזה היה בבאלדזיוורלקית.
הספרנית אמרה, "ראיתי שהכנסת לכאן ספר. פה בפנים." היא פתחה את הארנק והציצה פנימה. מתוך הארנק בקעה צווחת זעם ארוכה, גלמודה, פראית ונואשת לחלוטין. אני לא רוצה לשמוע שוב את הצליל הזה בחיים. כל הנוכחים בספרייה הרימו את עיניהם. הספרנית השמיעה צליל שנוק והשליכה את הארנק של זופיה רחוק ככל האפשר. זרזיף דם קטן יצא מאפה וטיפה אחת צנחה על הרצפה. בהתחלה חשבתי שזה סתם מזל שהארנק היה סגור כשהוא צנח לארץ. מאוחר יותר ניסיתי לפענח מה זופיה אמרה. הבאלדזיוורלקית שלי לא מי יודע מה, אבל אני חושבת שהיא אמרה משהו כמו "אלא מה. ספרנית טיפשה. אני חייבת ללכת לטפל בכלב הארור." אז אולי זה מה שקרה. אולי זופיה שלחה חלק מעצמה פנימה עם הכלב חסר העור. אולי היא נלחמה בו וניצחה וסגרה את הארנק. אולי היא התיידדה איתו. כלומר, היא תמיד האכילה אותו בפופקורן בקולנוע. אולי היא עדיין שם בפנים.
מה שקרה בספרייה זה שזופיה נאנחה קצת ועצמה את עיניה. עזרתי לה להתיישב על כיסא, אבל אני חושבת שהיא כבר לא היתה שם באמת. כשהאמבולנס הגיע סוף–סוף נסעתי איתה, ואני נשבעת שאפילו לא חשבתי על הארנק עד שאמא שלי הופיעה. לא אמרתי מילה. פשוט השארתי אותה שם בבית החולים עם זופיה, שהיתה מחוברת למסכת חמצן, ורצתי כל הדרך חזרה לספרייה, אבל היא היתה סגורה. אז רצתי שוב כל הדרך חזרה, לבית החולים, אבל אתם כבר יודעים מה קרה, נכון? זופיה מתה. אני מרגישה נורא לכתוב את זה. הסבתא הגבוהה, המצחיקה, היפהפייה שלי, גנבת–הספרים, שחקנית השבץ–נא, מספרת–הסיפורים, מתה.
אבל אתם מעולם לא פגשתם אותה. אתם בטח תוהים לגבי הארנק. מה קרה לו. תליתי מודעות בכל רחבי העיר, כאילו שהארנק של זופיה הוא איזה כלב שאבד, אבל אף אחד לא התקשר.

אז זה הסיפור עד כה. לא שאני מצפה שתאמינו למשהו מכל זה. אתמול בערב נטלי ונטשה באו אלי ושיחקנו שבץ–נא. הן לא ממש אוהבות שבץ–נא, אבל הן מרגישות שמתפקידן לעודד אותי. אני ניצחתי. אחרי שהן הלכו הביתה הפכתי את לבני המשחק ואז התחלתי לאסוף אותן בקבוצות של שבע. ניסיתי לשאול שאלה, אבל היה קשה לבחור אחת בלבד. גם המילים שקיבלתי לא היו כאלה מוצלחות, אז החלטתי שאלה לא מילים באנגלית. אלה היו מילים בבאלדזיוורלקית.
ברגע שהבנתי את זה, הכול התבהר לגמרי. בהתחלה הנחתי את "קיריף", שפירושה "חדשות משמחות", ואחר כך יצא לי י', ב', ו', ל', עוד י', ס' וז'. ואז יכולתי להפוך את "קיריף" ל"יבולקיריפיסז", שמשמעותה יכולה להיות "התוצאה המשמחת המתקבלת מצירוף של סבלנות ומאמצים שקדניים".
אני עוד אמצא את ארנק הפיות. לבני המשחק אמרו שאמצא. אני אסובב את הסגר ואכנס לארנק ואעבור הרפתקאות משלי ואציל את ג'ייק. תוך זמן קצר מאוד נצא בחזרה מן הארנק. אולי אפילו אתיידד עם הכלב המסכן ההוא ואוכל להיפרד לשלום מזופיה, הפעם באמת. רוסטאן יופיע שוב ויצטער נורא שהחמיץ את ההלוויה של זופיה, והפעם הוא יהיה אמיץ דיו לספר לאמא שלי את כל הסיפור. הוא יספר לה שהוא אבא שלה. לא שהיא תאמין לו. לא שאתם צריכים להאמין לסיפור הזה. תבטיחו לי שלא תאמינו לאף מילה.

front.jpg

קלי ג'קסון

דברים מוזרים קורים

דברים מוזרים קורים בסיפוריה של קלי לינק: איש מת שולח מכתבים לאשתו, חייזריות בלונדיניות פולשות למנהטן, זוג בירח דבש משתתף בתחרות יופי אפוקלפיטית, בלשית צעירה ניזונה מחלומות.

קלי לינק מתמרנת בין ריאליזם ופנטזיה, בשטח ההפקר שבין אליס מונרו וג'יי קיי רולינג. >>>

 

כובע המומחה

"כשמ ת י ם," סמנתה אומרת, "לא צריך לצחצח שיניים..."
"כשמ ת י ם," קלייר אומרת, "גרים בקופסה, וכל הזמן חושך, אבל לא פוחדים אף פעם."
קלייר וסמנתה הן תאומות זהות. הגיל שלהן יחד הוא עשרים שנה, ארבעה חודשים ושישה ימים. קלייר יותר טובה מסמנתה בלהיות מ ת ה. >>>

 

עזמי בשארה כיסופים בארץ המחסומים

"היום עצמו עשוי לכלות את זמנו בהמתנה מול המחסום. הזמן עצמו מחכה שם במקום."

בשעה שהזמן מחכה במחסום, רק המחשבות חופשיות להמשיך ולנדוד הלאה.
בשעה שהזמן מחכה במחסום מתרחשות דרמות קטועות, עולים חלקי שיחות, צפים הרהורים ושברי התבוננות אירוניים ופיוטיים. >>>

סמי ברדוגו ילדה שחורה

באחד-עשר הסיפורים שבקובץ, מעניק הסופר לגיבוריו קול אותנטי וחי ובו בזמן מרחף ומתבונן בעין מפוכחת ואירונית. המשפחה בסיפורים תמידחסרה, פגומה. הפריפריה חסרת -שם, לא מזוהה. הראייה החדה של הסופר, כמעט אכזרית במפוכחות שלה, מעצימה אנושיות וחמלה גדולה. >>>

יבגני זמיאטין מאמאי

בערבים ובלילות אין יותר בתים בפטרבורג: יש ספינות אבן שש-קומתיות. עולם בודד שש-קומתי, שטה הספינה על גלי האבן בין עולמות שש-קומתיים בודדים אחרים; הספינה חוצה את אוקיינוס האבן הסוער רחובות, נוצצת בשלל אורות התאים. בתאים אין דיירים, כמובן: יש נוסעים. >>>

אסף שור אהרן, סיפור ספציפי

סיפור קצר מאת אסף שור שהתפרסם לראשונה בגליון מס' 2 של כתב העת "מטעם". >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית