בית

בבל , , 12/12/2019

                           

 

זלי גורביץ' הקדמה

מתוך קוֹל דֹּדִים

"שיר השירים" הוא שם פשוט ומצטלצל, כמו ספר הספרים, מלך המלכים, קודש הקודשים. הוא השיר בה"א הידיעה, הכי שיר שיש ־ המשובח שבמשובחים, הנבחר, כ"תפוח בעצי היער" וכ"שושנה בין החוחים", כ"דודי בין הבנים" וכ"רעייתי בין הבנות" ־ היפה בשירים כַּיפה בגברים וכיפה בנשים. 
הכותרת פתוחה גם למשמעות אחרת, טכנית יותר, ועל פיה מדובר בשיר הכולל שירים רבים, שיר העשוי שירים שונים ־ לקט שירי אהבה ושירי חתונה בספר אחד לשימושו של הציבור הרחב; שירים נפרדים, גם אם קשורים, שהתגלגלו באופנים שונים ולמטרות חברתיות שונות במשך מאות ואלפי שנים, נערכו בידי עורכים מאוחרים וכונסו יחד לאסופּה, וזאת בלי שעורכים אלה הגדירו תמיד במדויק מתי מסתיים שיר אחד ומתחיל הבא אחריו.1
מהחיבור בין השיר המשובח ביותר עם אוסף השירים משתמע שהשירים שלוקטו יחד, הם המשובחים שבשירים. ברוח זאת אפשר להבין את הכותרת "שיר השירים" גם כ"שירם של השירים". ספר "שיר השירים" הוא כולו שיר, והוא יודע זאת, יודע מהו שיר. 
לא סתם נבחרו דווקא שירי אהבה כמופת השירה. בשירי אהבה משוררים פנויים להתענג על השיר, לאהוב את השירה בעיצומה של האהבה בין הרעיה לדוֹד. האהבה והשירה מתהוללות זו עם זו, והשירה לאהבה הופכת ללא כל קושי לאהבה לשירה. שירה ואהבה משפיעות זו על זו וקשורות זו לזו בקשר אמיץ. השירה חיונית לאהבה ־ היא מעוררת אותה, מפיחה בה חיים. אך גם האהבה חיונית לשירה ־ היא מאפשרת אותה, היא רגע השירה. אם שורות השיר שהאוהבים הוגים הן אכן שלהם, הרעיה והדוד מצטיירים כדמויות שהשירה יוצרת כדי להשמיע את עצמה מפיהן. 
כל זה מתרחש ברמזים, והשאלה היא איך קוראים אותם, איך מצרפים רמז לרמז ופסוק לפסוק לכדי תמונה אחידה ממה שאינו שלם במובן הסיפורי של המילה. אין פה התחלה, אמצע וסוף, וגם לא מבנה אחיד. שיר השירים הוא תצרף, ועל כן הרצף קטוע, קופץ, מדלג, חוזר על דברים מסוימים כמה וכמה פעמים, לעתים בגרסאות מעט שונות, ולא קל לעקוב אחריו. חייבים להשלים את החסר, לדמיין את כוליוּת השיר, לחבר אותו בכל פעם מחדש. 
מתחילתו שיר השירים מזמין את קוראיו לעבור אל ספֵרה מטפורית, אך בד בבד מוביל אותם בנפתולי היחסים הארציים, הפשוטים, הנפרשׂים ומתגלים בספר. הספֵרה הזאת חיונית כדי להכיל את ההתרגשות, את ההתפעמות ממשהו לא ידוע, טוטלי, גדול ורחב ־ אֶרוֹס. יש לומר אותו כדי לדעת מהו. המילה מאפשרת להכיל, להחזיק, להעביר. אם המילה מדויקת, היא מחזיקה כמה דברים יחד, מעַבָּה משמעויות שונות לתיבה אחת. היא מלאה אך גם פתוחה, ריקה, צליל בין צלילים, הגה בין הגאים.
לשון האהבה בשיר השירים מודעת לעיבויָהּ. היא טעונה, פתוחה לקריאות שונות, אך גם קונקרטית וצלולה בתיאורֶיהָ ובמגעה. אחרת לא היתה מצליחה להפעים לבבות, לרגש אוהבים ולהעניק השראה ליוצרים בכל התחומים ־ בשירה, בספרות, במוזיקה, באמנות ־ מהמאה השלישית לפני הספירה ־ זמן חיבורה המשוער של המגילה, ועד היום. 
שיר השירים הוא היחיד מבין ספרי התנ"ך שמכנה את תכולתו בשם "שירים". קהלת מהביל הבלים, משלֵי ממשיל משלים, תהלים מזמר מזמורים, הנביאים מתנבאים, וגם איוב עשוי פסוקי דיבור–שירה. עם זאת, שיר השירים מתחייב לשיריותו. אך אין הוא שר מה שנקרא באנגלית poem. הוא שר song. הוא ה–Song of Songs. שמו לא מרמז לספר–אהבה או לפסוקי–תשוקה (כמו הקָמָה–סוּטְרָה, למשל), אלא פשוט לספר שירים.
בשירים אלה, המעולים שבשירים, מתגלה ידיעה עמוקה של סוד השירה. במובן זה שיר השירים הוא גם שיר על שירים, שירם של השירים. יש סוד בשיר השירים, והסוד גלוי לעין ־ במילים, בשורות, במשחקי הצליל ובמשחקי חידה, בקולות השלובים זה בזה, בדרמה הבלתי פוסקת, ברשת הדימויים. כל אלה ועוד אפופים סוד. 
כך פעל עלי קסמו של שיר השירים, כשפגשתי בו בפעם הראשונה בתחילת גיל העשרה, בשעה שקראתי את ספרו של לאון יוריס "אקסודוס". בספר זה הושמו פסוקים משיר השירים בפיהם של גיבורי וגיבורות הספר בסצנות המין. הצברים החדשים הלוחשים זה לזה פסוקי חשק משיר השירים היו עבור לאון יוריס, מן הסתם, המשך ישיר של המסורת המקראית ־ העברית הצברית החזירה את שיר השירים לפה ולאוזן, לרגעיו האינטימיים ביותר של היהודי החדש. ואמנם, גם אם דרך ספר שנכתב באנגלית ותורגם לעברית, לאון יוריס היה הראשון שהחזיר לי ולידידי את לחש הפיתוי: "אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים", או את המילה המסתורית "סְמָדַר", שפעלו עלינו כשיקוי. 
מאותה נגיעת קסם ועד היום חלפו כחמישים שנה, וקסמו של שיר השירים עלי רק הולך ומתעצם. ככל שמתרחבת ההיכרות שלי עם הרקע שלו ועם פרטיו, כך גוברת סקרנותי לפלאיו ויִראתי מפניהם ־ מפני יופיו הטרי והרענן, מפני ידיעתו העמוקה והנסתרת מה הם דודים ו"מה זאת אהבה", מפני מזגו שכה משפיע על הגוף ועל החושים ומעורר חלומות וחשקים "חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים". 
רבים מפסוקי שיר השירים זכורים ומושרים כפסוקים בודדים, ואפשר לשבצם בשיחה ובכתיבה, באיור ובלחן. עם זאת עוצמתם ניתנת להם מההקשר של היצירה כולה, שכל פסוק בודד נושא אתו, כי קיומו נתון בתוך מסכת שלמה שיש בה דו–שיח, אבל גם סיפור אהבה. הסיפור דורש יותר משזירת פסוקי השירה זה לזה. הוא דורש המשכיות, עלילה מתפתחת, גיבורים. ואכן, יש במגילה סיפור, ויש בה גיבורים ־ הרעיה והדוד ־ האוהבים והנאהבים. אולם הסיפור אינו ברור בעליל, ולכן הוא מאפשר קריאות שונות ואף סותרות. יש שמפרשים ומפענחים באופן חד–משמעי את הסיפור וקובעים מיהו הדוד ומיהו המלך, ומה הסיפור שלהם עם הרעיה ומה סיפורה שלה עמם, ויש המשאירים את הסיפור פתוח, ואף מפקפקים בקיומו של סיפור עם התחלה, אמצע וסוף, ומעדיפים לראות בו אוסף שירי חתונה שהעלילה הקושרת אותם היא תוספת מאוחרת. 
המגילה נקראה מאז ומתמיד קריאה כפולה ־ ככתב סתרים שמֵימי וכשיר אהבה ארצי, כספר קדוש, כספר חילוני, פסטורלי, עתיק ומודרני כאחד. באלגוריה הקדושה האהבה בין הרעיה לדוד עוברת הפשטה מיתית, והופכת למשל על מערכת היחסים בין עם ישראל ואלוהיו, משל על אהבה בין ארץ לשמים. שיר השירים הוא המקור העברי לתיאור היחס בין מאמינים לאלוהיהם במונחים של אהבה ותשוקה. 
אך לא רק הפשט מפרנס את המיתוס. גם המיתוס מטעין את הפשט ומרומם אותו לגובה שמימי. בשיר השירים האהבה הארצית מיתית, גם כאשר לא ניתנים שמות אלוהיים לכוחות הפועלים. הרעיה היא "חוֹלַת אַהֲבָה", כלומר השתלט עליה כוח גדול ממנה, והוא גורם לה לרוץ לבקש את שאהבה נפשה, למצוא מענה לתשוקתה. הצד המיתי מגיע לשיאו באקט השבועה שנרמזת בו, במשחק עדין, בכפילות בין ארציות לשמימיות. השבועה היא "בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה" ־ דמויות מיתיות של אהבה השאולות מן המישור הארצי, מהטבע, מהשדה, אך בעת ובעונה אחת מרמזות על המקור האלוהי של השבועה בצליליהן הקרובים ל"אלוהי צבאות".
המשחק בין הרעיה לדוד, וביניהם לבין החבורות הסובבות אותם ־ הרוֹעים הרֵעים, בנות ירושלים, השומרים, המלך, האֵם ־ הוא כשלעצמו רב–עניינים ועשיר. זוהי דרמה המתרחשת כולה ב"עולם האהבה", במעין זמן–חלום שבו מציאות ודמיון משמשים בערבוביה. לכן גם בקריאה חילונית של שיר השירים אפשר לטוות סיפור שהעלילה בו מתפתחת מתחילתו ועד סופו ־ אגדה על נערה הנקרעת בין ארמון המלך לכפר, או סיפור הפורש את תולדות מאבקו של המלך שלמה ביצריו. אלא שגם הקריאה הארצית לא מצליחה לייצב את הסיפור, ונשארים בו "זנבות" רבים מחוץ למסגרת שניסו לכפות עליו קוראים ופרשנים. 
ואולי דווקא חוסר גיבושו של הסיפור הוא החשוב, כי הוא מותיר את השיר הגדול ללא תבנית עלילתית סגורה, כזו שעלולה להסתיר את העובדה שזו מגילה של שירים נפרדים שלא נכתבו במקורם כסיפור אחיד ועקיב. גם אם יש נושא אחד למגילה ־ האהבה, היא מגוללת באופן מפוזר למדי את הדרמה הפנימית של עולם האהבה והדודים. מסירת הסיפור בדרך זו שונה באופן משמעותי משני הספרים האחרים המיוחסים לשלמה המלך ־ ספר קהלת שעניינו ההבל, וספר משלי שעניינו דרך הישר. על פי המדרש: 
ר' יונתן אמר: שיר השירים כתב [שלמה המלך] תחלה ואח"כ משלי ואח"כ קהלת... כשאדם נער ־ אומר דברי זמר, הגדיל ־ אומר מְשָלוֹת, הזקין ־ אומר הבל הבלים (שיר השירים רבה, א י).
כלומר, שיר השירים הוא שירת נעורים, זמר של התלהבות ושל התרגשות הגילוי. משלי הוא מורה דרך לאיש המבוגר שנמצא ב"אמצע החיים", וקהלת הוא "אחרֵי" ־ שורה עליו אווירת סיכום וחשבון של האדם הזקן. שיר השירים הוא "לפנֵי", בשלב הניצנים, ההתחלה, התעוררות התשוקה. בהיותו לפנֵי, השיר מעיד על תפקידו, על כך שהוא לא יכול, ואין לו גם לשם מה, להתקיים כשהתשוקה מגיעה לרגע מימושה. שיר אהבת הנעורים הוא לעד בַּדרך–אֶל. הוא לא מתאר משהו שהיה, ולא מתרפק על זיכרונות. הוא שימושי ־ "עובד" בשירות הזוג כדי להניף את דגלי האהבה, לרַגש, לסייע לבחירה, לפיתוי, למשיכה, להתקרבות. מה שיקרה בין הרעיה לדוד לכשיגיעו אל הנשיקה המלאה של גופיהם, הוא כבר מחוץ לשיר, כי אז השיר לא נחוץ עוד.
ולכן הסיפור גם פחות חשוב מהשיר. יותר משהמגילה מספרת היא שרה. נדמה כי לא הדרמה הסיפורית היא אשר מסעירה את דמיונם של הקוראים במגילה, אלא השירים ויופיים הנדיר שכבר מאה דורות מהווים מקור בלתי אכזב לפרשנים, לציירים, למוזיקאים וללוחשי אהבה למיניהם. זהו אחד הפלאים של השפה העברית, ועדיין לא נס לחו. שיר השירים מזדמר אך גם נקרא כסיפור וכאלגוריה וכן כטקסט פולחני, פואטי ומוזיקלי. תורת השירה של שיר השירים היא גם תורת אהבה ־ יש בו פרקים "מעשיים" לצד פרקי התבוננות באהבה כפי שהיא בשיאה, מָשָׁל היתה כוח טבע, תופעה, ישות.
לא כת של יודעי סוד נחוצה כדי להבין את שיר השירים. טמונים בו מכמנים שכל הקוראות והקוראים, ובמיוחד יודעי העברית, יאספו מהם מלוא חופניים, וכל מבקשות ומבקשי האהבה ימצאו בו את מבוקשם. 

cover_sfs.jpg

שיחה

מה העניין בשיחה? האם יש לה ערך בפני עצמה או שהיא אמצעי בלבד ליצירת שיתוף פעולה? האם אנחנו משוחחים כדי לגלות משמעות? כדי לזכות בהכרה? כדי לא להישאר לבד? האם רעיונות מוצאם בשיחה? האם תרבות, אמנות ומחשבה אינן אלא שיחות? השאלה נוגעת לכל תחום פעילות שכרוך בו >>>

חשבונו של קהלת

בחשבונו של קהלת מציע זלי גורביץ' קריאה חדשה בספר קהלת המחיה את חוכמתו של קהלת ואת שירתו המופלאה, פותחת ופורשת את מילות המפתח המקוריות שלו - כמו "הבל", "עניין" ו"חשבון", ומגלה מחדש את קהלת כאיש קרוב שניתן גם היום לקרוא בו ולשוחח איתו על החיים. >>>

 

פתיחה

וַיהי האדם לנפש חיה.
תרגום אונקלוס: לרוח מְמַלְלָא

אני מדבר/ת
את/ה נוכח/ת
הוא/היא נסתר/ת

אני מוצא שמעשה השיחה הוא הפעילות המענגת ביותר בחיינו.
אם היה עלי עכשיו לבחור, הייתי מעדיף לאבד את ראייתי 
מאשר לוותר על כושר הדיבור והשמיעה. >>>

חשבונו של קהלת: פתיחה

הדמות המסתורית הזאת – קהלת – מי הוא היה? מתי חי? מה קרא? מה שמעו אוזניו? עם מי הוא התרועע? אין יודע. הידיעה עליו ועל נסיבות חיבורו של ספר קהלת נמוגה עם השנים ואבדה לעד. >>>

גם ככה וגם ככה

אם התגלגלְתָּ ימינה
תהיה יְמָנִי
אם התגלגלְתָּ שְׂמֹאלָה
תהיה שְׂמָאלִי >>>

קהלת מלשון מה?

הבנת קהלת אינה תלויה בפרטים ביוגרפיים. הוא דמות מלאה, שלמה, מקורית, החיה בדמיונם של קוראים והוגים כבר כמאה דורות, גם בלי שנדע מי היה. >>>

 

עמנואל ברנהיים אשתו

רופאה בת 30 מנהלת רומן חשאי עם גבר. היא אוספת בשקדנות את החפצים שהוא מותיר אחריו (עטיפות קונדומים , קוביות סוכר, מקלות לערבוב קוקטיילים) ואת בדלי האינפורמציה הנדירים שהוא מספק לה (על אשתו , על עבודתו, ושוב על אשתו) סיפור פשוט על אהבה, על ניאוף ועל יחסים. >>>

דאצ'יה מריאני קולות

מיקלה קנובה, שדרנית רדיו, "פסיכולוגית" של קולות אנושיים, חוזרת מחופשה ומגלה ששכנתה היפה, נרצחה באכזריות בדירתה. במקביל, מחליט מנהל תחנת הרדיו בה היא עובדת ,לערוך סדרה על פשעים לא מפוענחים נגד נשים. השדרנית מוצאת עצמה מעורבת בעל כורחה בפרשיית הרצח. >>>

לורי מור נותנת

בסרט האחרון שלה המצלמה התעכבה על האגן, אגן הירכיים החשוף, ולמרות שזה לא היה האגן שלה, יצא לה שם של אחת שנותנת.
"יש לך את הגוף לזה," אמרו לה מנהלי הסטודיו בארוחת צהריים בצ'ייסנס. היא הפנתה את מבטה. "הביאס קורפוס," אמרה, בלי לחייך. >>>

אסף שור מוטי (הקדמה)

הספר הזה חמור במבנהו. חמור ופשוט. פירמידה סימטרית מאוד שראשה עננים ובסיסה גיאומטריה אוקלידית. ובכל זאת הוא ספר, לא קונצרט וכדומה אמנויות ביצוע, ואין לי אפשרות לשבת באולם ולהעיר בזמן החזרות. ואין שום חציצה בין הקהל והבמה. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית