בית

בבל , , 27/5/2020

                           

 

נתן ויינשטוק פתח דבר

מתוך נוכחות כה ארוכה

הריק
קיבלתי זאת תמיד במשיכת כתפיים סבלנית
שכן לסבול בשקט זה אות–ההיכר של כל
שבטנו. אתה מכנה אותי כופר, חותך–גרון
כלב, יורק על הקפוטה היהודית שלי, 
הכול רק כי אני עושה שימוש
במה שהוא שלי
שייקספיר, הסוחר מוונציה

עובדה שאי–אפשר להתעלם ממנה: חיסול שנעשה באכזריות חסרת תקדים
תחילה עובדה ־ חותכת כלהב הגיליוטינה, שאי–אפשר להתעלם ממנה. ב-1945 סיפק העולם הערבי מקלט למיעוט יהודי של קרוב ל-900,000 נפש. היום לא נותרו ממנו כי אם שרידים של 4,500 ניצולים. במילים אחרות, יותר מ-99.54 אחוז מן האוכלוסייה היהודית במדינות ערב נאלצו לגלות. כלום אומדים אנו את חומרת התופעה הזאת, את חומרת ה"צרימה שקשה לשמוע"? ממדי החיסול הזה הם אכן חסרי תקדים. בעשורים האחרונים של רוסיה הצארית, וחרף הרדיפות המחרידות, הפוגרומים החוזרים ונשנים והמדיניות האנטישמית הגלויה שנקטו השלטונות, המשיכו שני–שלישים של האוכלוסייה היהודית להיאחז בארץ מולדתם בדבקות נואשת. המשטר ההיטלרי מכריז בגלוי, החל ב-1933 ועוד לפני שהתחיל ברצח–עם, על רצונו לעקור מן השורש את "הלא–ארים" מקרב החברה הגרמנית באמצעות חוקים מפלים וחריגים, מעשי ביזה מגואלים בדם, רדיפות, החרמות ונידויים ומעצרים במחנות ריכוז. ואף על פי כן, שליש מן היהודים הגרמנים עדיין מתעקשים ערב מלחמת העולם השנייה להמשיך להישאר בארץ מולדתם כנגד כל הסיכויים. בשנים 1969-1968 היה זה תורם של המנהיגים הקומוניסטים של "הדמוקרטיה העממית" הפולנית לפתוח במתקפה אנטי–יהודית נתעבת (שכונתה בצביעות "אנטי–ציונית"), במיטב הסגנון של המשטרה הסטליניסטית, בלוויית הלשנות פומביות, פיטורים רחבי היקף וגיוס ההמון, כל אלה על רקע מתקפות שטנה ואלימות נוראה מצד אמצעי התקשורת כנגד המיעוט היהודי, שנעשה השעיר–לעזאזל של המשטר המתמוטט. ה"טיהור" הזה דרבן 20,000 איש מתוך 25,000 אנשי הקהילה להגר, משמע שהיתר, שהיוו חמישית מן היהודים, עמדו בלחצים וברדיפות, ומיאנו לנטוש את בתיהם. ברור לחלוטין שהשיעור הגבוה, יותר מ-99 אחוז של העזיבות שנרשמו במדינות ערב ־ המקביל במובן זה לתוצאות הבחירות באותו סדר גודל ־ מעיד על אווירת מחנק שחותם שלטונו של הפחד טבוע בה. אין בכוונתי לערוך הקבלה מכנית בין הגרועות שברדיפות שהיהודים נאלצו לסבול במהלך מאה וחמישים השנים האחרונות ובין ההשפלות שניחתו עליהם תחת שלטון האסלאם. אולם האחוזים אינם טועים.

מיעוט ש"נעקר בכוח" מסביבתו הטבעית
איך ניתן להסביר את הטיהור הזה, המושלם כמעט מההיבט המתמטי, של המרכיב היהודי בעולם הערבי, אשר "נרדף כמקשה אחת" ו"נעקר בכוח" מסביבתו הטבעית בידי המשטרים הערביים? ודאי לא בכך שנסתמך על הראיה לכאורה שהיהודים לא השתלבו בחיק האוכלוסיות במזרח התיכון או בצפון אפריקה. הקהילה היהודית הנסמכת על נוכחות בת אלפיים שנה במרחב הערבי–המוסלמי, היתה מושרשת בו עוד מאות שנים לפני הולדת האסלאם, שהרי היהודים בני האזור ההוא היו ילידי המקום במלוא מובן המילה עוד בימי קדם. גם לא בכך שנתרץ זאת בהתנכרות לכאורה של היהודים לשאיפות הלאומיות, החברתיות או התרבותיות של המוני העם. כלום נשכח שהיהודי יעקב סנוע (המכונה אבו נדארה) היה מי שיצא במצרים בססמה ששלהבה את בני דורו: "מצרַים למצרִים"? כלום נשכח שהלוחמים היהודים הם שסיפקו את השריון האנושי למפלגות הקומוניסטיות בצפון אפריקה, במצרים, בעיראק ובפלסטין, והעלו על נס את המאבק נגד הקולוניאליזם? שהספרות הערבית המודרנית חייבת הכול לסופרים היהודים–העיראקים? לא נוכל גם לטעון שאסונן של הקהילות מקורו באיזו לוחמנות ציונית שלכאורה היתה עלולה לנתק אותם מסביבתם. ההפך הוא הנכון, מתברר דווקא שהשרשת התנועה הציונית באזור היתה בדרך–כלל תהליך מייגע וכרוך בקשיים. תומכיו נתקלו דרך קבע באדישות כללית, שלא לדבר על התנגדות נחרצת. דחייה זו התגלתה בחוגים שונים ומשונים, החל ברב הראשי של מצרים, הרב חיים נחום וכלה בפעילים הקומוניסטים היהודים העיראקים חברי "הליגה האנטי–ציונית" והביטאון שלהם "אל–עוּסְבה" (הליגה). נאמר אפוא מיד שססמאות נבובות ואמירות שחוקות לא הן שיביאו עימן הבהרות. אוסיף ואומר, לאלה המעלים את הטענה שהמדיניות הישראלית היא האחראית לתלאות שניחתו על היהודים בעולם הערבי, כי טיעון זה פוסל את מי שמחזיקים בו: אלה הנוטלים מן האזרחים היהודים בארץ מסוימת את האחריות למעשיהם ומטילים אותה על מדינה אחרת, כמוהם כמי שמאששים את הטענה: "זו אשמת היהודים", המהווה מאז ומתמיד תשתית לאנטישמיות.

מעטה שתיקה מוזר המעיד על מבוכה עמוקה
השתיקה המוזרה האופפת את שאלת היציאה המוחלטת של כל האוכלוסייה היהודית מהמרחב התרבותי הערבי די בה כדי להעיד על מבוכה עמוקה. מה פשר השתיקה הרועמת הזאת, העומדת למרבה הפלא בניגוד גמור ללהט המאפיין את ההתגייסות לעניין הפליטים הפלסטינים (וברור מאליו שמדובר כאן בבעיה כאובה הדורשת פתרון)? בשלב זה אסתפק בהשערה שהבלק–אאוט הזה, הרחוק מלהיות פן שולי של השאלה, נוגע בלב–לבה של הבעיה. מכיוון שאכן מדובר כאן בסוג של הכחשה, כלומר, באמת אשר מסרבים לשמוע אותה. 

מעמד הד'ימי
יציאת היהודים מן העולם הערבי, שממדיה מעוררים מבוכה שכזאת, מקורה במשטר הד'ימיות, כלומר במעמד הנחוּת–מבנית שאליו השתייכו היהודים. שהרי במסורת האסלאמית היהודים הם ד'ימים, כלומר נתינים, בני–חסות של השליט האסלאמי, או למעשה של הסולטן. המונח ד'ימיות מציין את היחס בין המגן, מעניק החסות (הסולטן) ובן–חסותו (הד'ימי), משטר המשותף לכל אלה הנמנים עם עמי הספר (אהאל–אל–כִּתאב) ־ יהיו אלה יהודים, נוצרים ובני הכת היהודית–נוצרית של הסאבינים, ושהוחל בהמשך גם על הזורואסטרים. בתמורה להגנה המוענקת להם, חייבים הד'ימים לשלם מס מיוחד, ג'יזיה, "המבטא את הכפיפות", וכן מוטלים עליהם מסים נוספים גבוהים מאוד וגזירות מוגדרות מאוד: הם חייבים לקיים את מנהגי דתם בצנעה, לגלות יראת כבוד כלפי "המאמינים האמיתיים" (הכוונה למוסלמים) וללבוש בגדים המיוחדים להם בלבד, שיאפשרו לחברי הקבוצה השלטת לזהותם במבט חטוף. בנוסף לכך נאסר עליהם להשתמש בבהמות אצילות (סוס או גמל), לשאת כלי נשק או להיות בעלים של כלי נשק, להיות בעלי עבדים או להחזיק ספרים מוסלמיים ולבנות בתים גבוהים יותר מאלה של המאמינים בהא הידיעה. עליהם לחלוץ נעליים ולפסוע ברגליים יחפות בשכונות המוסלמיות או באחדות מהן. במקרה של אסונות טבע, הם חייבים לשלם לשלטונות במס או בעבודה בגופם או בבהמתם. הם מנועים מלשאת נשים מוסלמיות ועדותם אינה מתקבלת בבתי–משפט. נוהג שבא להשלים את החוקים הקשורים למעמדם מבטא באורח סמלי את הבוז העמוק עד אין חקר שמעורר מעמד הד'ימי: נשים מוסלמיות המכסות בדרך כלל את פניהן בנוכחות גברים, יכולות להסיר את הרעלות שלהן בלי כל בושה בנוכחות ד'ימי ־ בייחוד אם הוא יהודי ־ וכך מודגשת ביתר שאת שפלותו הבסיסית, מנהג המזכיר מיד התנהגות של נשים לבנות באפריקה השחורה בעידן הקולוניאלי, שהיו מתפשטות בלי כל רתיעה בנוכחות הבוי האפריקאי שלהן. "כל התקנות הללו", מזכירה לנו איבט קטן בנסמון, "מיושמות בקפדנות יתרה, או פחותה, בהתאם לתקופות השונות ולמצב הפוליטי בארץ, אבל אחדות מהן, הגוררות בעקבותיהן את העונש המרבי, תלויות מעל ראשיהם כחרב דמוקלס: כל עלבון כנגד הקוראן, כל דבר שעלול להתפרש כלעג, כל מבט חודר ששולח יהודי אל אישה מוסלמית חייבים בעונש מוות.

מזרח ומערב: אותו מעמד נחות 
הד'ימיות כופה על הלא–מוסלמים מעמד של נחיתות מתמדת, ומבחינה זו נראה כי מצבם של היהודים תחת דגל האסלאם, כולל במהלך השנים המפוארות של הדו–קיום באנדלוסיה, אינו שונה כלל מן המצב בו היו נתונים היהודים במערב. הן כשמדובר בעולם הנוצרי והן שבעולם המורי, בשני המקרים היהודי כפוף ומשועבד לשלטונות. מארק כהן מעיר, עם זאת, שבחברה האסלאמית מעמד הד'ימי מתקשר להימצאות בשוליים בקרב חברה הייררכית מאוד, יותר מאשר להרחקה ונידוי או לשלילת זכויות. אך גם אם עלינו להכיר בעובדה שחוק–עומר מעניק לד'ימי את זכות הקיום (בכפיפות לתנאים מסוימים), שוודאי היתה בזמנה הישג רב חשיבות, הרי שהשבחים הרגילים המהללים את "הסובלנות" של האסלאם בנקודה זו משאירים מקום להרהורים. קיימת יותר מקרבה בין שני המשטרים. קלוד כאהן מציין למשל ש"ההתקשחות" המופגנת ביחס לד'ימים הָחֵל בשלוש או בארבע המאות האחרונות של ימי–הביניים היא "בת–זמנה של זו הקיימת בנצרות כנגד היהודים". ואכן, המערב הנוצרי נטל מסיציליה הסאראצנית את החובה שהוטלה על היהודים לענוד אות קלון על בגדיהם ־ הטלאי הצהוב ־ שיאפשר את זיהוים החזותי לאלתר. ושתי התקנות המבזות המסמלות את ההידרדרות במעמדם החוקי של היהודים בארצות הנצרות במאה השלוש–עשרה ־ האיסור לשאת כלי נשק מצד אחד, והקאמרקנכטשאפט (כלומר ההכפפה הישירה של היהודים למרותו של הקיסר) מן הצד האחר יכולות להתפרש כהעתקה של ההגבלות המשפילות המאפיינות את מעמדו של הד'ימי. קיצורו של דבר, בניסיון "לאמוד את חוסר הסובלנות של הנצרות ושל האסלאם, על הדמיון והשוני שביניהן, באמצעות השוואה, מגיעים למסקנה הפשוטה שהאסלאם, חרף לא מעט תלאות, התייחס לשארית היהודים שנותרו בו ביתר סובלנות מאשר אירופה".

בוז והשפלה
במהלך הפרקים הבאים תינתן לנו ההזדמנות לבדוק מקרוב ובמפורט את הגורל שהיה שמור לקהילות היהודיות בכל אחת מארצות ערב בנפרד, ואולם מן הראוי להדגיש לאלתר ־ וזה אינו משחק מילים ־ שהד'ימי הוא לפני הכול אדם–מופחת (נזכיר שבצרפתית דימינוּאֶה פירושו מופחת). עיקר העיקרים של הד'ימיות הוא בשעבוד נתעב לקבוצה המוסלמית השלטת, כפי שהבהיר זאת בכנות גמורה סולטן מרוקו מולאי עבד א–רחמן (1822-1859) באיגרת ששלח ב-1842 לקונסול הצרפתי בטנג'יר שבא לבקש ממנו להיטיב את מצבם של היהודים בארצו: "יהודי ארצנו המבורכת הם בחינת מעאהדון אשר קיבלו עליהם את תנאי חוקנו הדתי בכל הקשור למעמד העמים הנהנים מחסות (ד'ימים) [...]. כל עוד הם מקיימים תנאים אלה אסור לשפוך את דמם ואסור לפגוע ברכושם. אך אם אינם נשמעים אפילו לאחד מהתנאים האלה, חוקנו המבורך מתיר לשפוך את דמם ולנשלם מרכושם. דתנו המפוארת אינה מעניקה להם אלא אותות קלון ונחיתות. לכן תיחשב כעבירה נגד תנאי החסות אפילו הרמת קול של יהודי בפני מוסלמי. יבושם לכם אם במדינתכם [צרפת] היהודים הם שווים לכם. אך אצלנו אין הדבר כך..."

נוכחות נסבלת בבחינת רע הכרחי
"הסובלנות" שהד'ימים נהנים ממנה מחייבת הערה נוספת. ראינו שבתמורה לתקנות של תלות משפילה, האסלאם מוכן לסבול נוכחות של קהילה יהודית בקרבו. אלא שההסכם הזה הוא ההפך הגמור מהתחשבות ומהענקת יחס של כבוד. מכיוון שבלי קשר למסגרת ־ המשפילה במודע ובכוונה תחילה ־ שבתוכה הוא משתלב, ההגנה שמציע משטר הד'ימיות מושתתת על התלות המוחלטת של הנתין המוגן. דבר אינו מיטיב לתאר את הבוז הכרוך בעצם מעמד הד'ימיות יותר מטקס ההשפלה שהתלווה במרוקו ־ לא יאוחר מסוף המאה התשע–עשרה ־ לתשלום השנתי של מס השעבוד (הג'יזיה): "בכל שנה בתאריך קבוע היה צריך ראש כל אחת מן הקהילות [היהודיות] למסור את הסכום לנציג הסולטן, והלה, מצדו, היה חייב לסטור לו או לחבוט בו במקל כדי להדגיש היטב את חוסר השוויון בין הנותן לבין המקבל, מטבע ברייתם". ברשימת ההשפלות מופיעה הסטירה הזאת כמקבילה המדויקת של "החסד" שגמל האפיפיור קלמנט התשיעי ליהודי רומא ב-1668: הוא ביטל את השתתפות היהודים בקרנבל, שהיה יקר ללב הרומאים, והחליף אותה במס שנתי שהיה עליהם לשלם למושלה של עיר–הנצח; והלה היה מניח את רגלו על מפרקתו של בא–כוחם של היהודים שהשתחווה לפניו, ומשלח אותו בצעקה: "לך!" (אנדאטה), או אם תרצו, המקבילה של ההשפלה הטקסית שנכפתה בעבר על יהודי הדרום: "בימים מסוימים, בעיקר ביום שישי הקדוש, היו מנהיגי היהודים באים ברוב חגיגיות לקפיטול (בית–הממשל) על מנת לקבל שם, בנוכחות האדון הרוזן ונתיניו, קבל עם ועדה, סטירת לחי".

אחיזה מערבית המשתקפת בחוקי הקפיטולציות
העולם הערבי, השקוע בקהות חושים של שקיעה מואצת ובלתי נמנעת שראשיתה בשלהי העת החדשה, מצא עצמו לפתע, עם הגעת הכוחות הצרפתיים ב-1798, מתעמת עם החדירה האירופית. ההרפתקה של בונפרטה שנחת במצרים בראש 30,000 איש של "צבא המזרח" שלו, היתה רק השלב הראשון בתהליך ההשתלטות המערבית, שהוביל לשליטה ממושכת, ובעקבותיה לכיבושי שטחים. להשתלטות הזאת קדם קיצוץ שיטתי ומכוון של הכלכלה המקומית, שהלכה ונעשתה תלויה יותר ויותר באירופה. והאחיזה הזאת באה לידי ביטוי בעיקר בלחצים דיפלומטיים וצבאיים של המעצמות, שדאגו להגן על אזרחיהן ועל משתפי הפעולה עימן מפני רשויות השלטון הרודני ומפני מערכת המשפט המקומית, ולכונן לעצמן ערוצי השפעה. הן תבעו והצליחו לקבל מעמד מועדף באמצעות חוקי הקפיטולציות. הודות לצורת השלטון הזאת, קיבלו הנציגים של מדינות אירופה מעמד ממשי של פיקוח והתערבות בפוליטיקה שניהל העולם המוסלמי, זכות–יתר חריגה שאליה התלוותה בחישה הולכת וגדלה בחייהן הפנימיים של הארצות. התערבויות שכאלה הלכו ונעשו מעיקות ועוררו עוינות חרישית בקרב האוכלוסייה העממית ובחוגי החברה הגבוהה. 

ההגנה של הנציגים הדיפלומטיים האירופים
בהקשר זה בדיוק ייהנו רבים מן הסוחרים היהודים המקומיים ־ שקשרו עוד זמן רב קודם לכן קשרי מסחר עם מדינות זרות ־ מההגנה של הנציגים הדיפלומטים האירופים. יתרה מזאת, כמה מנהיגים בולטים בקהילות היהודיות המערביות ־ המוכר ביותר ביניהם הוא סר משה מונטיפיורי ־ ינצלו את השפעתם ואת קשריהם כדי לעורר רגישות בדעת הקהל ובקרב חוגי השלטון בארצותיהם באשר לגורלם העגום של בני דתם בצפון אפריקה ובמזרח התיכון. נזכיר גם את היוזמות של אגודות יהודיות שפעלו במחוזות הללו במטרה להפיץ השכלה ולעזור ליהודי העולם הערבי–המוסלמי ־ כמו אליאנס–יזראליט–אוניברסל (AIU) שמושבה היה בפריז ־ והשתלבו באורח טבעי לחלוטין במדיניות ההתפשטות של ארץ–האם. כתוצאה מכך, יראה העולם הערבי בהשתדלויות הקהילות היהודיות האירופיות למען אחיהם במזרח כמעין המשכיות של המדיניות הקולוניאלית, והיהודים המקומיים ייתפסו בעיניהם כנשאים של השפעת המעצמות. יוצא אפוא שכל אותן התערבויות, יוזמות ולחצים דיפלומטיים שמטרתם להעניק שוויון אזרחי ליהודי העולם הערבי–המוסלמי ולשים קץ לתקנות הדיכוי שנכפו עליהם, ייראו בעיני המוסלמים כהתערבות בלתי נסבלת של המעצמות הקולוניאליות המבקשות לכפות עליהם את הערכים שלהן עצמן במקום המנהגים שהיו מקובלים עליהם מאז ומעולם. ההקבלה המתבקשת כאן היא תחושת הזעם שמילאה את לב האמריקאים תושבי מדינות הדרום, כשהשלטון הפדרלי בוושינגטון החליט לבטל את החוקים המפלים המקוממים ביותר כנגד האוכלוסייה השחורה במדינות הדרום של ארצות הברית. נציין עם זאת שאף כי היעדים האימפריאליסטיים של המעצמות היו ברורים מכול וכול, הרי שהתערבותן נעשתה לפעמים גם בהשראת מטרות הומניסטיות לחלוטין. כך למשל ניצבה אנגליה בשנים 1816-1841 בראש המאבק נגד הסחר בשחורים, וחתמה על אמנות הדדיות רבות שהעניקו לחותמים עליהן זכות לביקורים הדדיים, זכות שאיפשרה לצי המלחמה שלה לבקר באוניות סוחר במטרה לעצור ספינות עבדים.

המשפיל חש מושפל
היוזמות שננקטו במטרה להיטיב את גורלו של המיעוט היהודי הולידו תוצאה בלתי צפויה. בכל פעם שהמאמצים הללו נשאו פרי, ואכן הביאו בעקבותיהם הקלה או אפילו ביטול גזירות שנבעו ממעמד הד'ימי ונועדו לבזות את היהודים, חווה העולם הערבי את הרפורמות המבורכות הללו כהשפלה. פעם נוספת נאלצה הארץ לכרוע ברך בפני "הרומים" (כינוי בוז לנוצרים מן המערב)! היפוך תמוה זה של מצב הדברים עורר בלב המשפיל את התחושה שהוא מושפל. כך למשל ב-1860 בתטואן, כשהסולטן מולאי עבאס נאלץ לסגת בפני הצבא הספרדי, התנפל ההמון המוסלמי, שחש בוש ונכלם בשל התבוסה הזאת, על השכונה היהודית: "הם פורצים את הדלתות בחבטות גרזן, הורסים את הבתים, את בתי–הכנסת, מפלחים גוף פה, ראש שם... והביזה מתחילה, פרועה, ואחרי שהם שמים אותה בכליהם, הם מעלים באש..." משום שכפי שמציינת ההיסטוריונית של הקהילה היהודית בתטואן, "במה לטהר את כבודם שנפגע בידי הנוצרים אם לא בדמו המקולל באותה מידה של היהודי הנמצא שם, מאחורי הקירות הללו, בהישג יד?" אין פלא אפוא שהיהודים התטואנים קיבלו את פני הספרדים, שבאו ושמו קץ לזוועות, כמושיעיהם. אחרי הכיבוש כוננה ספרד מועצה עירונית שייצגה את האוכלוסייה התטואנית (L'Ayuntamiiento mixto judio-morisco), שכללה יהודים ו"מורים" גם יחד. זה היה בגדר חידוש בלתי נסבל לחלוטין בעבור המוסלמים, "אשר העובדה שהיהודים 'הועלו בדרגה' לרמתם של המוסלמים [...] גרמה להם לחוש שהם 'מונמכים' לרמת הד'ימים שלהם". וקמה צעקה ־ בנסיבות ההן כמו במקרים רבים אחרים ־ שהצבת היהודים כשווי–ערך למוסלמים כמוה כיצירת "ד'ימיות הפוכה".

מתווה המחקר
במהלך הפרקים הבאים, אשתדל לשרטט בקווים כלליים את התפתחות הקהילות היהודיות במדינות ערב השונות החל באמצע המאה התשע–עשרה, במטרה לזהות את המנגנונים החברתיים והמדיניים שהביאו בעקבותיהם את עקירתם ואת עזיבתם. נבדוק תחילה את מצבם של היהודים בעולם המוסלמי הלא–ערבי, משום שהאימפריה העות'מאנית ־ שהרפובליקה הכמאליסטית היא יורשתה ־ מהווה את הדגם שלפיו עוצבו החברות הערביות. בהמשך נטפל בקהילות היהודיות במדינות השונות בעולם הערבי, החל באמצע המאה התשע–עשרה, באופן שישחזר את הרקע לעקירתם ולעזיבתם. הניתוח יעקב אפוא אחר המדיניות שנקטה כל אחת מהמדינות השונות שבהן מדובר: ארצות המגרבּ, מצרים, ארצות הסהר הפורה וכן בחצי האי ערב, ולא נשכח את המקרה הייחודי של פלסטין. לבסוף, תאפשר לנו ההקבלה בין המסלולים השונים האלה לנסח אי–אלו השערות באשר לסיבות להיעלמות המיעוטים היהודיים מן העולם הערבי ובאשר לדממה המעיקה האופפת את השאלה הזאת. 

Weinstock_cover_8.4_front.jpg

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית