בית

בבל , , 21/4/2018

                           

 

ההתחלה

מתוך ניקולא פארג עוד תראה

לשיר קוראים אולי Nobody wanna see us together. ואולי שם קצר יותר, מפורש פחות. בכל אופן, בפזמון, מישהו בשם אֵייקוֹן אומר: Nobody wanna see us together / But it don’t matter no / I got you babe. שאר המילים, אין לי מושג. אף פעם לא ממש התאמצתי לזכור אותן. בפעם הראשונה שראיתי את קְלֵמוֹן מקשיב לשיר, במכונית, הוא לא עניין אותי. אני לא משתגע על R'n’B מתקתק, של גברים שמשחקים אותה שבורי לב בגופיות סבא צמודות ומכנסי פשתן לבנים. הפתיע אותי, אגב, שקלמון ביקש ממני את הלפטופ כדי להעלות את השיר לאייפוד שלו. לפני שחבריו לספסל הלימודים הכירו לו את הראפ הצרפתי, שאותו אני שונא אולי אפילו יותר מה-R'n'B הדביק הזה, לפני שחבריו לכיתה ז' השחורים והערבים צירפו אותו למועדון המעריצים של בּוּבָּה, רוֹהף, סֵיפוּ, סיניק, אם–סי ז'אן–גַבָּן או קֵרי ג'יימס, הייתי תמים מספיק לחשוב שהוא יאהב לנצח את הדברים שאני השמעתי לו ושהוא אמר לי (לפחות עד שנכנס לחטיבת הביניים) שגם הוא אוהב, עד כדי כך שביקש ממני כל הזמן למלא בהם את האייפוד שלו: הביץ' בויז, דיוויד בואי, הרולינג סטונז וניק קייב, בקיצור, כל האולדיז החנוניים האלה שלא הגיוני באמת לחבב בגיל שתים–עשרה רק כדי לרצות את אבא שלך. שחושב שמכיוון שלא מדובר בבאך, גם לא בבְּרָסַאנס או באיזו ענתיקה מוּכרת אחרת, אם הוא ישמע את זה בפול ווליום בפז'ו 206 המצ'וקמקת שלו, בכביש הראשי, הבן שלו יחשוב שהוא צעיר לנצח.

אני שואל את עצמי איך יכולתי להיות תמים כל כך, ובעיקר אידיוט מספיק כדי להתעצבן בגלל התפנית המוזיקלית הפתאומית הזאת של קלמון. איך יכולתי לשכוח שהוא נכנס לגיל ההתבגרות ולהיעלב, עד כדי כך שהרגשתי צורך לחקות בפניו בנבזיות את כל הראפרים המחליאים האלה, בניסיון להמאיס אותם עליו, ואף על פי שגם היום אינני חובב גדול של המוזיקה שלהם, רק איזכור שמם מעורר בי סערת רגשות. כי היום, אני מסוגל לפרוץ בבכי רק למראה כובע בייסבול ניוארה עם המדבקה הזהובה 59Fifty, או שרשרת כסף על שרירי חזה נפוחים, ג'ינס רחב נמוך מדי וחולצת בייסבול XXL, כל תחפושות ההיפ–הופ האלה שהייתי מוכן להקריב למענן את הבריאות שלי, את שתי ידי ושתי רגלי, שהייתי מוכן לספוג בגללן את העינויים הכי ברבריים רק כדי להחזיר את קלמון ולראות אותו מתהדר בהן, כמו כל החברים שלו. אני, שבחודשים האחרונים צעקתי עליו כל בוקר בסלון להרים כבר את הג'ינס הזה שהוא נהנה ללבוש עם החצי–תחת בחוץ כמו שלימדו אותו בבית הספר. אני, שפקדתי עליו להפסיק ללעוס כל היום פזמונים מפגרים וגסים, וגם להפסיק לדבר בטלפון במבטא של הפרוורים עם חברים. המבטא הזה, הג'ינס עם החצי–תחת בחוץ והפזמונים המטומטמים והריקים האלה שכל כך לא התאימו לו, לו שאהב להשתמש מחוץ לכותלי בית הספר בסגנון דיבור קצת מיושן ומליצי, שאהב להשתעשע ולומר דברים כגון: "במידה שהדבר עשוי לעניין אותך, אבא, הריני להודיעך רשמית כי נייר הטואלט אזל בחדר השירותים." שידע בעל–פה את רשימת ערי הבירה והדגלים של כל ארצות תבל, שלמד בכוחות עצמו שבאפגניסטן מדברים פרסית ופאשטו, וטָגָלוֹג בפיליפינים ואמהרית באתיופיה, שאהב קרם לחות עם ריח עדין ואת הנוחות המעומלנת שבחולצת טריקו מגוהצת היטב, באותן פעמים נדירות מדי שהכרחתי את עצמי לגהץ לו אחת לפני בית הספר.
לכן, ביום שהשמיעו את Nobody wanna see us together בדיוק כשהדלקתי את הרדיו במכונית, בזמן שנסענו בכביש המהיר ב-206 הישנה והוא התחנן שרק לא אחליף תחנה: "תשאיר, אבא," הוא קפץ בהתרגשות, רכן קדימה במושב הקדמי שהרשיתי לו לשבת בו זמן קצר קודם לכן, רכן למרות חגורת הבטיחות, כאילו ניסה לגונן על מכשיר הרדיו בגופו, לוודא שלא אחליף תחנה. "תשאיר, אבא," הוא אמר בטון סמכותי יותר, "אני מת על השיר הזה." לפני שביקש ממני עוד באותו ערב, כשחזרנו הביתה, שאשאיל לו את הלפטופ שלי כדי להוריד את השיר מאני–לא–יודע איזה אתר שיתוף לא חוקי ולהעלות אותו לאייפוד שאפל הכחול שבדיוק קניתי לו בפעם השנייה, קלמון איבד את הראשון שקניתי לו ליום ההולדת האחד–עשר, או שפילחו לו אותו בבית הספר, אף פעם לא הצלחתי לגלות באמת. ואלוהים איך שאני קיללתי אותו אחרי שאיבד את האייפוד הזה: "אין לך טיפת כבוד למתנות שלי," צעקתי עליו בסלון, "זה בלתי נסבל, לראות איך אתה מזלזל בכל דבר," "אף פעם אי–אפשר לסמוך עליך," "אתה לא אמין," "אתה משחק אותה בריון עם התחתונים בחוץ ועם המבטא מהפרוורים אבל בפנים אתה פשוט תינוק, לא מגיע לך לקבל ממני שום מתנה יותר," אמרתי לו והעוויתי את פי בגועל מרושע, באופן הכי משפיל ומאשים שאפשר.
לכן, אם כן, עוד באותו ערב, כששמעתי את קלמון מזמזם בעצב מעבר לדלת חדרו את השיר כשאוזניות על ראשו, כמו כל נער כמעט–מתבגר טיפוסי, מיד חשבתי שהוא ודאי מאוהב. מפני שללא ספק לא חבריו חובבי הראפ הצרפתי הם שהמליצו לו, אחרי רוהף, סיניק ודומיהם, להקשיב לאייקון המתקתק, אין סיכוי. תהיתי אם זה לא בגלל הטיול לאוֹבֶרְן שתכננו מוריו לסיום שנת הלימודים, ארבעת הימים האלה בלָה–בּוּרבּוּל שקלמון חזר מהם מוזר כל כך, אם זה לא בעיקר בגלל מסיבת סוף הטיול, רגע לפני החזרה לפריז, מעין מסיבת סיום לתלמידים, אם זה לא בגלל אותו לילה של אמצע יוני, עם המוזיקה, החשכה וכמה נורות צבעוניות שהוסיפו יופי וחלקות לפניהן של בנות הכיתה, וליתר דיוק לפניה של מריה או רַניה, מעולם לא הצלחתי לגלות מי משתיהן היתה יפה יותר בעיניו, ואם זה לא משום שמצא בפניה של אחת מהן, לראשונה בחייו, זיקוק של רגשותיו ושל רגישותו העמוקה לכול: הלילה, ניצני הקיץ, המוזיקה וכל השאר.
רק ממראהו פזור הדעת והנוגה בשובו, ברגע שירד מהרכבת, עם חבריו שהוא לא רצה להתעכב בחברתם בנוכחותי, מחמת הבושה, מהבעת המסתורין הזאת נטולת השמחה שהיתה נסוכה על פניו, שלושה ימים מאוחר יותר, כשהסתגר בחדר כשאוזניות האייפוד אוטמות את אוזניו, הבנתי שהסלואו הזה של אייקון מענג אותו ומכאיב לו בעת ובעונה אחת, ללא ספק מכאיב יותר אם מביאים בחשבון את האירוניה שבמילים. מפני שכמו ערי בירה ודגלים, קלמון גם אהב אנגלית. קלמון אהב להתאמץ להבין אנגלית ולהגות אותה במבטא הנכון בכיתה, למרות הבדיחות המפגרות של הסעידים, הבכּארים והקֵווינים למיניהם. ושקרוב לוודאי, רניה או מריה העדיפו להזמין לסלואו צמוד לצלילי השיר מישהו אחר ולא אותו. שבמנגינה הדביקה אך המפתה הזאת נחנכו חייו על סף גיל ההתבגרות, העירוב היחיד במינו הזה של תשוקה שזה עתה נולדה לנערה ומרירות שבהעדפת מישהו אחר על פניך.
את כל זה ניחשתי לא רק מהבעת הבדידות העצובה על פניו כשנכנס לחדר והסתגר, אלא בעיקר מתווי פניו, פני הילדוּת העגולות עדיין שלו, מההצטנעות הגדולה מדי שבלחייו ובחיוך שלו, מהילדות הניכרת עדיין בתיק הגב התפוח, תיק של ילד קטן שהונח בתמימות מעל ג'ינס עם חצי–תחת בחוץ, מאיבר המין המכווץ ונטול שער הערווה במקלחת, מחוסר הבושה התמים שבו נהג לחצות את הדירה עירום ונוטף מים בחיפוש אחר מגבת נקייה ויבשה. לחייו וחיוכו של קלמון אמרו עדיין ילדוּת. אבל העיניים, אם ידעת להסתכל בהן, העיניים של קלמון אמרו את מה ששמר רק לעצמו: את כל ההשפלות המרושעות שחוטפים בגיל הזה בין בנים, בין בנים ובנות. ואני, אני ידעתי שהעיניים האלה של הבן שלי אומרות גם את הרגישות היתרה וההבנה העמוקה שלו לדברים ולאנשים, לכל האנשים, כולל אותן בנות שלא שוות רבע ממה שהן היו רוצות שיחשבו עליהן, גם אם זה לא משנה דבר בנוגע לתשוקה שהן מעוררות בך. העיניים האלה שלא הצליחו למקד את תשומת לבה של איזו מריה או רניה מקרית, מושא התשוקה של כל בני הכיתה שלא שעו להתעכב ולהבין את העיניים האלה. מריה ורניה שהבליטו את פתיינותן המלבלבת במכנסי ג'ינס צמודים שהן לבשו עם חצי–תחת בחוץ, שמעליהם לא נתלו ילקוטים גדולים של ילדים קטנים. המריות והרניות שכבר התאפרו ושיחקו בלהיות נשים מול בחורים כמו סעיד, קווין או בכּאר: שער ערווה טרם זמנו בבולבול, בלי ילקוטים גדולים של ילדים קטנים על הגב ומעיזי פנים עם הבנות בהבעה ובמבט נטולי מסתורין.
אך באותה מידה שהתחשק לי לתת לקלמון שיעור בטעם טוב משנוכחתי שהוא נרגש יתר על המידה מהאייקון הזה עם גופיות הסבא והפשתן הלבן ולהוכיח לו שהוא טועה ושהזמרים הסבים שלי שווים הרבה יותר, באותו מידה אם כן התאפקתי לא לתת לו שיעור–לחיים שרירותי ביום שובו מלה–בורבול. מתוך כבוד לסודות גיל ההתבגרות הראשונים שלו, מתוך כבוד נבוך לסירוב המוחלט הראשון שהובהר לי עם הסתגרותו בחדר, התאפקתי לא להתערב במה שלא מענייני ולא לומר לו את כל הדברים הרעים שאני חושב על המריות והרניות, על הג'ינסים שלהן הצמודים מדי לגילן ועל איפורן הזנותי להפליא. התאפקתי לא להוכיח לו שבעוד עשרים שנה, לאחר שתחלוף תהילת נעוריהן ושדיהן הזקופים, הן כבר יהיו פחות בררניות על רחבות הריקודים ויתאזרו בסבלנות כמו כולם בתור בסופרמרקט, עם התחת הנפול והפרצוף הסתמי שלהן, עם כמה פיות להאכיל בבית, עם מצוקות כספיות, עם בעיות בעבודה ועם הבעל, כמו כולם. ואז, כשלא יהיה להן אפילו די דמיון כדי לחלום, כשתהיינה משועבדות לעגלות המלאות קניות עצובות, ולאיזה בעל בשם סעיד, בכּאר או קֵווין, לא תהיה להן אפילו הזכות להיזכר בעוצמת מבטו של קלמון זה או אחר. וכך, בעוד עשרים שנה, עם שער ערווה בבולבול ובלי הלחיים העגולות המצטנעות מדי, בלי הילקוט השמן והשפעתם המטומטמת של הקווינים והבכּארים למיניהם, לאחר שילמד להשתלט על התקפי רגשנות היתר וילמד להעריך את עצמו, יהיה התגלמות העידון, חוש ההומור והטעם הטוב, בקיצור, האביר על הסוס הלבן יהיה הוא, קלמון שלי.
Tu verras_cover_front.jpg

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית