מתוך מלך, בלש

‫את בוקר יום הולדתי התשעים אני מבלה בחברת שני בחורים לא‬ ‫מגולחים יושבים לוטוס על כריות, אחד מהם אילם. על כל פנים אינו‬ ‫מוציא דבר מפיו מלבד המהום סתום ותמרות עשן. השני דובר עברית‬ ‫אך מעדיף לשוחח בשפת הסימנים. הגעתי לדירה של נלי. מי? רונאל.‬ ‫נל? אה, היא לא בבית. איפה היא? תנועת יד רחבה, משתמעת ליותר‬ ‫משתי פנים. אתם יודעים מתי תחזור? הפעם שניהם נרתמים למאמץ‬ ‫המחשבתי. משפשפים עיניים מואדמות, מחככים זיפים. האילם מזדקף‬ ‫לחצי ישיבה ומושך בכתפיים. השני זקוק להרהור מעמיק יותר. כל זה‬ ‫כמובן לא חשוב. אני מבזבז את זמני על שני הפראזיטים שמתארחים‬ ‫בדירתה של נלי. אולי הם גרים שם. טלפון אין בדירה. הקשר בין אדם‬ ‫למקום נותק. הישבן מרותק לכיסא אבל המכשירים ניידים, המרכזיות‬ ‫במיקור חוץ. בהודו. קראתי באינטרנט. כתובת? אתה מתכוון למייל?‬ ‫איפה היא מתקלחת ומחרבנת, ביאהוּ! צרחתי על הקול המאנפף‬ ‫במשרדי חברת ההפקות שאת מספר הטלפון שלה גיליתי על כרטיס‬ ‫ביקור בארנקי, השד יודע כיצד התגלגל לשם ואני מבזבז זמן יקר,‬ ‫כאמור, כי נלי נעלמה. שני הפלאפונים מדווחים בצינה שהמנוי איננו‬ ‫מחובר. אף אחד לא ראה אותה כבר איזה זמן, מסכם הקומוניקטיבי‬ ‫מקץ סבב אֵסֵמֵסים. סבב מה? הנה, אתה רואה כאן על הצג, לא, אני‬ ‫לא רואה, שכחתי את המשקפי קריאה. כמה זמן, יום, יומיים? אה...‬ ‫אולי יומיים? זאת אומרת שלושה? בעצם נדמה לו שלא הגיעה לשיעור‬ ‫ביום, רגע, איזה יום זה היה האיצ'ו ואן? סליחה, אני מתפרץ, מה‬ ‫פתאום איצ'וּ וְאַן? אני מחפש את נלי. מי? לא, לא הבנת, אי–צ'וּאן.‬ ‫זה קצת כמו צ'י–גוֹנג רק מפוקס יותר, רגע, הוא סופר על האצבעות,‬ ‫ביום ראשון? בעצם איזה יום היום? רביעי. וואלה? בני התשחורת לא‬ ‫מבינים מה יש לי להיכנס ללחץ. הם ממליצים לי לקרוא את הדוֹב של‬ ‫פּוּ ולהזיז את הגבינה שלי. אני ממליץ להם לשמור את הפה שלהם.‬ ‫מפה לשם זז האילם למטבח לחלוט לנו תה צמחים והשני נבוך כל–כך‬ ‫מן האינטימיות הכפויה שהוא מציע לי שאכטה ומאבד את עשתונותיו‬ ‫כשאני תופס את הג'וינט, כן, ג'וינט, בחור, צינגל'ה, אני יודע מה זה,‬ ‫תאר לעצמך, ומוצץ בשקיקה. אֶה, אֶה, אתה... הוא נשנק איתי ביחד,‬ ‫רגע, מי אמרת שאתה, סבא שלה? לא, סתם זקן, אני משיב, מלך,‬ ‫אנרכיסט. נעים מאד. עיניו אורות. בוא'נה, הוא צועק למטבח, אתה‬ ‫לא מאמין, בוא מהר אחי, ולי הוא אומר אנריכסטים זה הכי ואני מה‬ ‫זה דלוק לנסוע לקובה, אפילו עשיתי קעקוע של צ'ה פה והוא מתכופף‬ ‫ומפשיל את המכנס ומראה לי את המהפכן הרצוּח מרוּח על קיבורת‬ ‫השוק שלו. פלא שלא דחף אותו לתחת.‬

התברר שיש לנו הרבה מן המשותף, לאיתמר, לבוריס (איש הדממה) ולי: מישהי, לסבית כאילו מכביסה ורודה, לא ורודה, שחורה, ווּאַלה, אולי כבשה שחורה בעצם?.. סחבה אותם פעם להפגנה נגד הכיבוש, היו שם אנרכיסטים עם דארבּוּקות כאלה שמתחפשים לליצנים, אם אני מכיר, בטח שמכיר, אנרכיסטים נגד הגדר. כן, אלה. יפה, אני שמח. ייתכן שנסנו מפני אותו מטח גז מדמיע אל גבעות הטרשים באיזה מחסום, בקלנדיה, אני שואל, בבלעין, בדרום הר חברון, איפה הפגנתם אני שואל ואיתמר נבוך, בשטחים אנא עארף, מי זוכר את השמות הערבים האלה? בקיצור, אנשים אחים אנחנו. טוב ויפה. אין להם בעיה עם זה שאציץ רגע בחדר של נל. זאת אומרת וואלה, אולי בעצם עדיף שלא? תשמע, זה השיקולים שלך. אבל בְּסבּבּה. אחד שהיה בקובה ועוד הולך להפגנות וכאלה, מבחינתי אתה גדול, אתה מלך, זאת אומרת היי ־ איזה קטע, באמת קוראים לך מלך? ווּאוּ. גדול. לא, באמת. תיזהר לא לדרוך על שום דבר שמיילל. קוראים לו הרצל או עוּפְמִפּה, איך שבא לך?

פתחתי את דלת החדר. הסמקתי. נולדתי באלף תשע–מאות ושבע–עשרה (התאריך מעורר בי עצמי פליאה, אי–אמון). עלומי פרחו בין בית החרושת לקסרקטינים, בתי כלא והמחנות. יש לי צורך כפייתי בסדר וניקיון. אני סולד מאינטימיות שלא במקומה, דהיינו, מאמין באהבה חופשית אם הכוונה ליחסים שוויוניים, בלי שטרי בעלות חתומים בידי הרשות, ולא לאורגיות בעירום תחת כיפת השמים, עירום בכלל מטריד אותי, גם הומואים שמתנשקים בפומבי מעצבנים אותי. דרך אגב, אינני מבין מדוע כולם צריכים להתחבק ולהתנשק כל היום ולהגיד מתוק, מתוקה. נכון, זה לא בסדר, צדקה מרים, אני פוריטני זקן חסר תקנה ולכן הסמקתי. בגלל צנעת הפרט. בגלל הברדק הנוראי בחדרה של נלי שממנו בצבצו נעוריה המלבלבים, המבולבלים, המלוכלכים, צר לי לומר. אריזות ריקות של חטיפים ותחבושות היגייניות, סיגריה גלמודה על המיטה שמצעיה פרועים, תחתונים זעירים, חוטיני קוראים להם, בבקשה, אפילו את זה אני יודע, מגולגלים סביב עצמם ומגוּנים כחשופיות, אירוטיים כמו החזיות היצוקות מספוג עם ציורי המיקימאוס וחוברות הקומיקס הפרוצות עם אוזני החמור, וכרזה לא ממוסגרת של ילדה יפנית מחופשת לעליסה בארץ הפלאות בסינר, מצנפת ויקטוריאנית וכפפות תחרה. ובובת שפן. נתקעתי מול הפוסטר, מזועזע מן המבט הריק שנשקף מפרצוף הבובה הלבן כפורצלן, עד שהבנתי שאין זו ילדה בכלל אלא אישה צעירה, עבת קרסול. מעניין שבּרדק ברוסית פירושו בית זונות ובהשלכה אי–סדר, בדיוק כמו בּורדל בצרפתית וקזינו באיטלקית. באמת מעניין, שוב אתה בורח לאטימולוגיה מלך, קראתי את עצמי לסדר, סדר באי–סדר, לשבת, לנשום עמוק, גלולה מתחת ללשון, להירגע. אין שום סיכוי למצוא משהו בּבּלגן הזה. פתאום נתקפתי חשד שמישהו הקדים אותי, מישהו חיפש כאן משהו, זו הסיבה לאנדרלמוסיה הנוראה אבל איתמר דחק את פרצופו העגום מבעד לדלת והבטיח לי שאין מצב, הכול נראה לו במקום, אולי חוץ מהחבילת כביסה על הפּוּף אבל זה בטח השליח השאיר, מתי? בשבוע שעבר אולי, בעצם לא, אתמול... שלשום? לך תדע. כן, השליח מצא את החדר לבד, לא, אין לו מושג כמה זמן נשאר ומאיפה לו לדעת אם זה באמת הכביסה שלה. בחבילה היה סדין אחד מקופל ותו לא. עם הדפס של צמד יצורים כעורים, מגוהץ למשעי. ולטר וגרומיט, הסביר לי איתמר בעצב, זה סרט מצויר. איתמאר אמרתי, אי–ת–מר, תיקן אותי במלרע, איתאמאר התעקשתי, אני מתחיל להיות מודאג. הוא בהה בי והשפיל מיד את העיניים. בחור גבוה ודק, יפה תואר, קצת שפוף. לא מגולח. תלתלים מדובללים יורדים עד כתפיו. השמיע מין צחקוק. זה נשמע לי הזוי, אמר, אתה רואה סרטים. סליחה? לא, לא הבנת, התכוונתי שאתה חי בסרט, לא חשוב, זה מין ביטוי כזה, ההורים שלה? אני חושב שעילית, עילית זה אמא שלה כאילו? חתכה עם החבר שלה לגליל. איפה בגליל? אה... זיכְרון אולי? אה, זה לא בגליל? קוּל, נמסור לרונאל שתתקשר אם היא. ותקפוץ פעם בלי קשר. ביי. ונדבר?..

בן פול האדם מחפש משמעות

האדם מחפש משמעות. זה ידוע. תנאי החקירה שלי רחוקים מלהיות אידאליים. אני לא מבין גרמנית. הפסקתי לצאת מן הבית. יכולת הריכוז שלי פוחתת מיום ליום, ממש מיום ליום. >>>

בן פול ההתחלה

"עלי להתרכז. משהו הלך לאיבוד. לא לאיבוד, לעזאזל. לקחו לי. הדלת נעולה, בדקתי. המיזוג פועל, האזעקה מהבהבת, הכול עובד. האחוזה מושתתת על עקרון הניצוּל עד הסוף. א. מזעוּר (המקום שאנחנו תופסים)‬ ‫ב. צמצום (מן השהות) ג. נוחות (חיסכון באנרגיה). הגז סגור? שכחתי. >>>

גירסה להדפסה