האדם מחפש משמעות. זה ידוע. תנאי החקירה שלי רחוקים מלהיות אידאליים. אני לא מבין גרמנית. הפסקתי לצאת מן הבית. יכולת הריכוז שלי פוחתת מיום ליום, ממש מיום ליום. בכל זאת הגעתי, לדעתי, לממצא משמעותי. אני חייב להאמין בזה. באופן בלתי נמנע, במוקדם או במאוחר, מתחילים לפקפק. החיפוש נעשה נואש. בסך הכול הרי אני יצור די עלוב מכל בחינה שהיא. אני קמצן. כל פעם שאני מתקמצן אני אוכל את עצמי אחר–כך שעות, שפלותי מביישת אותי. אני פחדן. אלה התכונות הכי המכוערות. בנוסף לזה אני עצלן (יותר ויותר), פטפטן וגרגרן. את יצר המין איבדתי. איבדתי את החשק. מה זה אומר עלי? נותרה בי בכל זאת נחישות רפה להמשיך לחקור. מאז שנולדתי, להערכתי, ממש מרגע שהגחתי לעולם, עוד בעיניים עצומות כבר נדחפתי על–ידי אי–הנחת שפעפעה בי וגרמה לי, בנוסף לגזים, שיהוקים וצרחות ובכי מר, לבדוק כל דבר שנקרה בדרכי, להניח את ממצאי זה בצד זה, להשוות, למצוא את ההבדלים ולבחון את הדמיון, לצרף דבר לדבר ולפעמים, ברגעי המזל (החסד) הנדירים, ההולכים ומתמעטים, מטבע הדברים, לדלג בבת–אחת על כמה שלבים ולהגיע לדבר אחר לגמרי, חדש ומופלא מפני שנולד כביכול מעצמו, ללא אבא ואמא, צירוף בלתי צפוי! אני מדלג ולהרף עין אני מאושר, ממש מאושר. אבל הדמות הדֶמונית החדשה שלי, יֶקֵליוּס, תוקעת אותי. התיעוד בנושא זעוּם ומוּגבּל, באופן הנראה לי לא סביר וכמעט זְדוני (מכוון), לעשור אחד בקושי בחיי יֶקֵליוּס וגם זה חסר, רצוף סתירות ועיקרו מספרים (תאריכים ונתונים סטטיסטיים). על אף רזוֹנוֹ, קיומו הדֶמוֹני של דוֹקטור יֶקֵליוּס מתעבּה ומאפיל על קיומה של החולה טרוּדֵה, על הילדים הרצוּחים ואפילו, אני נאלץ להודות, על בּנימין פּול, זאת האמת, יקליוס מאפיל (מאפיל!) על הסופר האבוד שלי, חסר הערך בגוגל, התגלית הגדולה ביותר שלי עד היום. אין לי טענות לעצמי. הרי גם בּ"פּ עצמו, בלב המאפליה, בדמדומי ההכרה האחרונים, קרא לעצמו בּנימין פּול דֶמוניק! לקראת הצהריים התחילה הרוח. היה יום בהיר וחמים, השמים כחולים, פתאום פרצה מין שאגה או צוויחה, הכול עף, חלונות נטרקו והעץ האדיר בחוץ התנודד מצד לצד כאילו חטף סטירה מיד ענקים בלתי נראית, סגרתי מהר את כל החלונות אבל פרץ הרוח דמם בינתיים באותה פתאומיות. השמים נשארו כחולים ללא ענן, היה חם. כל היום עלתה הרוח, במרווחים הולכים וקטֵנים של שקט מאיים, כמעט שקט, מפעם לפעם עבר בשדרה אוטובוס, עברה מכונית בודדת, שמעתי בחלוף כל מכונית לעצמה, מין פס קול שאורכו כאנחה ואז שקט וציוצי צפורים, כמו בערב חג או שישי. שמעתי את הכריזה של אוטובוס 142 בכל עצירה בתחנה, קַו מֵ–אה אַר–בָּ–עים אוּ–שְתַ–יים ל–כי–וון עַ–תי–דימממ... ונחרת המנוע עם עקירתו של הגוף הגדול מן התחנה. לפנות ערב, מטחי גשם. הגשם הצליף באלכסון, במערבולות. עכשיו אני יושב בחושך ושומע את הרוח משתוללת. ענפים שורקים ונשברים, שלד הבניין חורק, הקורות מתפוקקות בתוך הקירות ומעל לכול נוהמת הרוח, לא שואגת, לא שורקת, נוהמת. ומבעד לנהמה הכבדה, בהפוגות שבין מתקפות הרוח החובטת בבית השברירי, ברחוב השברירי, בכל מה שצמח או נבנה ביגיעה עצומה, בסבל, בתאווה ובעורמה ובשברון לב מוטחת הרוח ללא רחם, ובין המכות התוכפות בקצב מואץ ובכוח מתגבר להרוס אני שומע בבירור פעמוני רוח על איזה גג או מרפסת מצטלצלים בדנדון דקיק, עדין, ללא הרף. דיוקנו של הפסיכיאטר יקליוּס מטושטש מאוד ורצוף סתירות. סתירות אדירות, מניכֵאיות! זהו דיוקן בשחור לבן תפור בגסות ממספרים, מתאריכים ומסתירות. הרוח עולה, הרוח הורסת בקירות ושורטת בחלונות, הרוח היא כוח לא מרוסן, שאין לרסנו, כמו השמש. אני מסכם את העובדות הידועות לי (המעטות, הסותרות). יש בידי תיאור אחד בלבד של האישיות הזאת אבל לא יכולתי לבקש לעצמי תיאור ממצה וחריף מזה. זהו תיאורה של סתירה.