בית

בבל , , 19/10/2017

                           

 

מישל וולבק כניעה: ההתחלה

מתוך כניעה

"קול שאון עמום הוביל אותו לסן־סולפיס; מנהל הטקס עזב; הכנסייה עמדה להיסגר. מוטב היה לו הייתי מנסה להתפלל, אמר לעצמו; זה עדיף על פני בהייה בריק או בכיסא; אבל להתפלל? לא מתחשק לי; אני הלום קתוליות, מבוסם מאווירהּ רווי הקטורת והשעווה, אני חג סביבה ללא מטרה, נרגש עד דמעות מתפילותיה, סחוט עד לשד עצמותי מפסוקיה וממזמוריה. מאסתי בחיי, קצתי בעצמי, אבל מכאן ועד שינוי אורח חיי הדרך עוד ארוכה! וחוץ מזה... וחוץ מזה... אם אני חש מעורער בכנסיות, הרי ברגע שאני יוצא מהן, אני נבול ויבש כשהייתי. בסופו של דבר, אמר לעצמו, כשקם והלך בעקבות האנשים הספורים שלפניו שנהדפו על ידי השַּמָּש לעבר דלת, בסופו של דבר, לבי צמוק ויבש מרוב הוללות, לא אצלח עוד לדבר." 

(ז''ק הויסמנס, בדרך


במשך כל שנות נעורי העצובות, הויסמנס היה עבורי חבר לחיים, חבר נאמן; מעולם לא פקפקתי בו, מעולם לא שקלתי לזנחו, גם לא לפנות לנושא אחר; ואז, אחר–צהריים אחד ביוני 2007, אחרי השתהות ממושכת, אחרי התפתלויות רבות, אפילו קצת מעבר למקובל, הגנתי לפני חבר השופטים של אוניברסיטת פריז 4 ־ סורבון על תזת הדוקטורט שלי: ז'וריס–קרל הויסמנס, או היציאה מהמנהרה. מיד למחרת בבוקר (ואולי עוד באותו ערב, אני לא בטוח, ערב ההגנה על התזה שלי היה בודד, ואלכוהולי מאוד), הבנתי שחלק אחד בחיי הסתיים, ושככל הנראה היה זה החלק הטוב ביותר. 
זה המצב, בחברות שלנו שעודן מערביות וסוציאל–דמוקרטיות, של כל אלה שסיימו את לימודיהם, אבל רובם לא מבינים את זה או לא מבינים את זה מיד, הם מהופנטים מהתשוקה לכסף, או אולי לצרכנות אצל הפרימיטיבים שבהם, אלה פיתחו את ההתמכרות האלימה ביותר למוצרים מסוימים (הם מיעוט, הרוב, שקולים יותר ומחושבים יותר, מפתחים תשוקה פשוטה לכסף, ה"פרוטאוס הבלתי נלאה"), מהופנטים אף יותר מהתשוקה להוכיח את עצמם, להשיג בזכות עצמם מקום נחשק בחברה ובעולם שהם מדמיינים ומקווים שהוא תחרותי, משולהבים מהסגידה לאייקונים מגוונים: ספורטאים, מעצבי אופנה או אתרי אינטרנט, שחקנים ודוגמניות.
מסיבות פסיכולוגיות שונות שאין לי לא יכולת ולא רצון לנתח, התרחקתי בזהירות מדפוס כזה. באחד באפריל 1866, והוא אז בן שמונה–עשרה, עשה ז'וריס–קרל הויסמנס את צעדיו הראשונים בקריירה שלו בתור פקיד בדרגה שישית, במיניסטריון הפנים והדתות. ב-1874 הוא פרסם בהוצאה עצמית קובץ שירים בפרוזה, תיבת התבלינים, שזכה לתשומת לב מועטה להוציא מאמר אחד, אוהד באופן יוצא מהכלל, של תאודור דה בנוויל. צעדיו הראשונים בעולם, כפי שניתן להיווכח, לא לוו ברעש גדול.
חייו הפקידותיים חלפו להם, וכך גם חייו באופן כללי. ב-3 בספטמבר 1893 הוענק לו עיטור לגיון הכבוד על תרומתו לשירות הציבורי. ב-1898 יצא לגמלאות, אחרי שהשלים ־ חופשה ללא תשלום הובאה בחשבון ־ שלושים שנות שירות כנדרש בחוק. במהלך הזמן הזה הוא מצא דרך לכתוב ספרים שונים שגרמו לי, ממרחק של יותר ממאה שנה, לראות בו חבר. הרבה, אולי הרבה מדי נכתב על הספרות (ובתור איש אקדמיה שמומחיותו בתחום, אני חש מוסמך יותר מכל אחד אחר לומר זאת). ייחודה של הספרות, אמנות מרכזית במערב הנכחד לנגד עינינו, בסופו של דבר אינו קשה במיוחד להגדרה. כמו הספרות, המוזיקה יכולה לעורר ריגוש, מהפך רגשי, עצבות או אקסטזה מוחלטת; כמו הספרות, הציור יכול להוליד היקסמות, להטיל מבט חדש בעולם. אבל רק הספרות יכולה להעניק לכם אותה תחושה של מגע עם נפש אנושית אחרת, עם הכּוליות של אותה נפש, על חולשותיה ומעלותיה, על מגבלותיה, על קטנותה, על קיבעונותיה, על אמונותיה; על כל מה שמרגש אותה, שמעניין אותה, שמלהיב או דוחה אותה. רק הספרות יכולה לאפשר לכם לבוא במגע עם נפש של מת, באופן ישיר יותר, שלם יותר ועמוק יותר מכל שיחה, אפילו עם חבר ־ היא עמוקה יותר, ממושכת יותר משתהיה חברוּת. בשיחה לעולם איננו מתמסרים באופן מלא יותר מכפי שאנו עושים מול דף ריק, הפונה אל נמען אלמוני. מובן שכאשר מדובר בספרות, ליפי הסגנון, למוזיקליות של המשפטים יש חשיבות משלהם; אי אפשר להמעיט בחשיבות עומק המחשבה של מחבר, במקוריות רעיונותיו; אבל מחבר הוא בראש ובראשונה בן אנוש שנוכח בספריו, ובסופו של דבר חשוב פחות אם הוא כותב היטב או גרוע, העיקר שהוא כותב ושהוא נוכח בספריו (משונה שתנאי כה פשוט, לכאורה כה שוויוני, ולמעשה כה ברור וניתן להבחנה, נוצל כה מעט בידי פילוסופים מאסכולות שונות: משום שבני אדם הם בעיקרון, מעבר לטבעם המשתנה, בעלי אותו סך של ישות, לכולם יש נוכחות במידה פחות או יותר שווה; למרות זאת, זה לא הרושם שהם נוטעים, ממרחק של כמה מאות שנים, ולעתים קרובות מדי אנו רואים כיצד הם נשחקים במהלך הדפים שדומה כי נכתבו בידי רוח הזמן הרבה יותר מאשר בידי האישיות עצמה, ישות לא ברורה, שהולכת ומצטיירת כרוח רפאים אלמונית). באותו אופן, ספר שאוהבים, הוא לפני הכול ספר שאוהבים את מחברו, שרוצים לפגוש אותו, שרוצים להעביר איתו את הזמן. ובמשך שבע השנים האלה שבהן נמשכה העבודה על התזה שלי חייתי במחיצתו של הויסמנס, נוכחותו היתה תמידית כמעט. הויסמנס נולד ברחוב סוז'ה, גדל ברחוב סֵבְר וברחוב מֵסייה, מת ברחוב סן–פְּלַסיד ונטמן בבית הקברות מונפרנס. רוב חייו התנהלו בתחומי הרובע השישי של פריז ־ בדיוק כפי שחייו המקצועיים התנהלו, במשך למעלה משלושים שנה, במשרדי מיניסטריון הפנים והדתות. באותה תקופה, התגוררתי גם אני ברובע השישי של פריז, בחדר לח וקר, ובעיקר חשוך מאוד ־ החלונות פנו לחצר זעירה, כמעט באר, הייתי צריך להדליק אור החל משעות הבוקר המוקדמות. סבלתי מעוני, ואילו הייתי צריך לענות על אחד הסקרים שביקשו בקביעות "למשש את הדופק אצל הצעירים", ללא ספק הייתי מגדיר את תנאי החיים שלי כ"קשים למדי". עם זאת, בבוקר שבו הגשתי את התזה שלי (ואולי באותו ערב), המחשבה הראשונה שלי היתה שאני עומד לאבד משהו בלתי נתפס, משהו שלא אשוב למצוא לעולם: את החירות שלי. במשך כמה שנים איפשרו השרידים האחרונים של סוציאל–דמוקרטיה גוססת (באמצעות מלגת לימודים, שיטה של הנחות וזכויות סוציאליות נרחבות, ארוחות גרועות אך זולות במסעדות האוניברסיטאיות) להקדיש את כל ימי לפעילות שבחרתי: התרועעות אינטלקטואלית נטולת אילוצים עם חבר. כפי שמעיר בדייקנות אנדרה ברטון, ההומור של הויסמנס הוא מקרה ייחודי של הומור נדיב, שנותן לקורא יתרון מוקדם, שמזמין את הקורא להתלוצץ למפרע על חשבון המחבר, בגלל גודש תיאוריו הנוגים, הנוראים או המגוחכים. ומהנדיבות הזאת נהניתי יותר מכל דבר אחר, כשהייתי מקבל את קצבות המזון של סלרי ברוטב רמולד או פירה עם דג בקלה, בתוך שקעים של מגשי מתכת של בית חולים שהגישה המסעדה האוניברסיטאית בולייה לפוקדיה האומללים (אלה שהיה ברור שאין להם לאן ללכת, שללא ספק גורשו מכל המסעדות האוניברסיטאיות האפשריות, אבל עדיין החזיקו ברשותם כרטיס סטודנט, ואת זה לא יכלו לקחת מהם) ונזכר בשמות התואר של הויסמנס, בגבינה המצערת, בדג הסול מעורר הפלצות, ומדמיין את המטעמים שהויסמנס היה יכול לעשות מכְּלי המתכת האלה בסגנון בתי הכלא, שאותם לא הכיר, והרגשתי קצת פחות אומלל, קצת פחות לבד, במסעדה האוניברסיטאית בולייה.
אבל כל זה נגמר; נעורי, באופן כללי יותר, הגיעו לקצם. עכשיו בקרוב (וללא ספק די מהר), הייתי אמור להתמסר לתהליך של השתלבות מקצועית. זה לא שימח אותי כלל.



הלימודים האקדמיים בתחום הספרות מובילים כידוע פחות או יותר לשום מקום, להוציא אולי את התלמידים המוכשרים ביותר שמזומנת להם קריירה של הוראה באקדמיה בתחום לימודי הספרות ־ מצב קומי למדי, שיצרה שיטה שתכליתה האחת היא שכפולה העצמי תוך יצירת כישלונות של מעל 95 אחוז. 
יחד עם זאת, הם אינם מזיקים, ואף יכולים להיות שימושיים במידת הצורך. צעירה שמגישה את מועמדותה למשרת זבנית בסֵלין או בהֵרמֵס תצטרך באופן טבעי ובעדיפות עליונה להקפיד על הופעתה: אבל תואר ראשון או שני בספרות מודרנית יכול להוות נכס משני שיבטיח למעסיקהּ, בהנחה שיש לה מיומנויות שימושיות, גמישות אינטלקטואלית מסוימת שמאפשרת התפתחות מקצועית ־ צריך להוסיף שהספרות נהנתה תמיד מדימוי חיובי בקרב תעשיית היוקרה.
אשר לי, הייתי מודע לכך שאני משתייך לשוליים הצרים של "הסטודנטים המוכשרים ביותר". ידעתי שכתבתי תזה טובה, וציפיתי לציון לשבח; ועדיין ציפתה לי הפתעה נעימה בצורת ציון לשבח פה אחד של חבר השופטים, ובעיקר כאשר קראתי את הדו"ח על התזה, שהיה מצוין, כמעט משולהב: אם כך היו לי סיכויים טובים, אם רציתי, להתקדם לדרגת חבר סגל. בסיכומו של דבר, חיי נמשכו, חדגוניים ושטחיים כצפוי, בדומה לחיי הויסמנס מאה וחצי מוקדם יותר. השנים הראשונות של חיי הבוגרים עברו עלי באוניברסיטה; ודומה היה שאעביר בה את האחרונות, ואולי באותה אוניברסיטה (זה לא מה שקרה במציאות; קיבלתי את הדיפלומות שלי בפריז 4 ־ סורבון, והתחלתי ללמד בזו של פריז 3, קצת פחות יוקרתית, אבל ממוקמת גם היא ברובע החמישי, במרחק כמה מאות מטרים ממנה).
מעולם לא היה לי שמץ של נטייה להוראה ־ וחמש–עשרה שנים מאוחר יותר, הקריירה שלי רק אישרה את העדר הנטייה הראשונית הזאת. כמה קורסים שלימדתי בתקווה לשפר את רמת החיים שלי שכנעו אותי במהרה שהנחלת הידע היא רוב הזמן בלתי אפשרית; שרמות האינטליגנציה מגוונות באופן קיצוני; ושדבר אינו יכול למחוק או למתן את אי–השוויון הבסיסי הזה. אולי גרוע אף מכך, לא אהבתי את הצעירים ־ ומעולם לא אהבתי אותם, גם בתקופה שהייתי יכול להיחשב אחד משלהם. נדמה לי שרעיון הנעורים מחייב התלהבות מסוימת ביחס לחיים, ואולי מרדנות מסוימת, וכל זה אמור להיות מלווה ברגש עליונות, לפחות מעורפל, ביחס לדור שאותו נקראנו להחליף; אף פעם, בתוך תוכי, לא הרגשתי ככה. עם זאת היו לי חברים בצעירותי ־ או ליתר דיוק היו כמה חברים לספסל הלימודים שאיתם יכולתי לשקול, בלי לחוש תיעוב, ללכת לשתות קפה או בירה בהפסקה. בעיקר היו לי מאהבות ־ או ליתר דיוק, כמו שאמרו באותה תקופה (וכמו שעדיין אולי אומרים(, היו לי חברות ־ בערך אחת בשנה. קשרי האהבה האלה התקיימו בהתאם לנוסחה די קבועה. הם היו נולדים בתחילת השנה האקדמית במסגרת סמינרים, מהחלפת סיכומי שיעור, בקיצור בכל אותן הזדמנויות רבות לחיברוּת, השכיחות כל כך בחיי הסטודנט, ושהיעלמותן בהמשך, עם הכניסה לחיים המקצועיים, ממיטה על רוב בני האדם בדידות מהממת, קיצונית. הם חבשו את ספסל הלימודים לאורך כל השנה, את הלילות היו מעבירים אצלו או אצלה (בדרך כלל אצלה, האווירה האפלולית, כלומר הלא–בריאה בחדר שלי, נמצאה לא ראויה למפגשי אהבהבים), יחסי מין התקיימו (באופן מספק שנעים לי לחשוב שהיה הדדי). בתום חופשת הקיץ, כלומר בתחילת שנת הלימודים האקדמית החדשה, הקשר היה מגיע לקצו, כמעט תמיד ביוזמת הבנות. קרה להן משהו במהלך הקיץ, זה היה ההסבר שנתנו לי, בדרך כלל בלי לפרט; אחדות, שללא ספק חסו עלי פחות, סיפרו בלי חשש שהן פגשו מישהו. נו, אז מה? גם אני הייתי מישהו. במבט לאחור, ההסברים העובדתיים האלה נראים לי לא מספקים: אני לא מתכחש לכך, הן אכן פגשו מישהו; אבל מה שגרם להן לייחס לפגישה הזאת משקל מספיק כדי לנתק את היחסים איתי, ולהתמסר ליחסים חדשים, לא היה אלא יישום מודל התנהגות של אוהבים, רב עוצמה אך מרומז, ושעוצמתו רבה יותר ככל שהוא מרומז יותר.
לפי מודל האהבה שהיה מקובל בצעירותי (ודבר לא גרם לי לחשוב שהדברים השתנו באופן משמעותי), אחרי תקופת נדודים מיניים קצרה בתחילת גיל ההתבגרות, היו הצעירים אמורים לנהל יחסי אהבה בלעדיים, במונוגמיה חמורה, או להצטרף למשחק של פעילויות לא רק מיניות אלא גם חברתיות (יציאות, סופי שבוע, חופשות). ליחסים אלה לא היתה שום מטרה מוגדרת, אך צריך להתייחס אליהם כאל הכשרה ליחסי אהבה, במובנים מסוימים כמו סטאז' (פרקטיקה שהתפשטה והפכה להיות אחד התנאים הנדרשים לקבלת המשרה הראשונה). מערכות יחסים המושתתות על אהבה שאורכן משתנה (מניסיוני, שנה אחת בהחלט יכולה להתקבל על הדעת), במספר משתנה (עשר עד עשרים בהערכה סבירה), שהחליפו זו את קודמתה, עד שהגיעה, כמו באפותיאוזה, מערכת היחסים האחרונה, זו שהפעם תישא אופי זוגי, מחייב וסופי, ושתוביל, דרך הולדת ילדים, לייסודה של משפחה.
חוסר התוחלת המושלם של הנוסחה הזאת התברר לי רק הרבה יותר מאוחר, רק לאחרונה למעשה, כאשר הזדמן לי, במרווח של כמה שבועות בין שתי מערכות יחסים, לפגוש את אורֵלי, ואחר כך את סנדרה (ואני משוכנע שהמפגש עם קלואה או עם ויולן לא היה משנה בהרבה את מסקנותי). ברגע שנכנסתי למסעדה הבסקית שאליה הזמנתי את אורלי לסעוד, הבנתי שמצפה לי ערב קודר. למרות שני בקבוקי אירולגי לבן שחיסלתי פחות או יותר לבד, חשתי קשיים הולכים וגוברים, שנעשו במהרה קשים מנשוא, לקיים רמה סבירה של תקשורת חמימה. מסיבות שלא הצלחתי להבהיר לעצמי, העלאת זיכרונות משותפים נראתה לי פתאום מעשה גס שכמעט לא יעלה על הדעת. אשר להווה, היה ברור שאורלי לא הצליחה להתמיד במערכת יחסים זוגית, שההרפתקאות המזדמנות עוררו בה יותר ויותר גועל, שחיי הרגש שלה עד כה הובילו לאסון גמור, חסר תקנה. למרות זאת היא ניסתה להתאושש ממנו, לפחות פעם אחת, אני מסיק זאת מכמה רמיזות, בלי הצלחה. המרירות והחמיצות שבהן דיברה על עמיתיה הגברים (השיחה שלנו הגיעה, בסופו של דבר, לחייה המקצועיים ־ היא היתה אחראית על התקשורת באיגוד בין–מקצועי של יינות בורדו, ומתוקף תפקידה הרבתה לנסוע, בעיקר לאסיה, כדי לקדם את התוצרת הצרפתית) התברר בוודאות אכזרית שהיא חטפה לא מעט. בכל זאת הופתעתי כאשר הזמינה אותי, ממש לפני שיצאה מהמונית, "לעלות לשתות כוסית אחרונה," היא גמורה, אמרתי לעצמי, ברגע שדלתות המעלית נסגרו מאחורינו כבר ידעתי שלא יקרה כלום, אפילו לא התחשק לי לראות אותה עירומה, רציתי להימנע מזה, זה קרה בכל זאת, ורק אישר את מה שחשתי כבר: לא רק במישור הרגשי היא חטפה, גופה ספג נזקים בלתי הפיכים, ישבניה ושדיה היו כחושים, מרוקנים מבשר, שטוחים ומידלדלים, היא כבר לא יכלה יותר, כבר לא תוכל יותר להיחשב מושא לתשוקה. 
הארוחה שלי עם סנדרה התנהלה פחות או יותר ברוח אותה נוסחה, בשינויים קלים מתבקשים (מסעדת דגים, משרה של מזכירת הנהלה בחברת תרופות רב–לאומית), וסופה היה בעיקרו זהה, חוץ מזה שסנדרה, העגלגלה והעליזה יותר מאורלי, הותירה בי את הרושם של בדידות עמוקה פחות. עצבותה היתה גדולה, חשוכת מרפא, וידעתי שבסוף היא תספר הכול; כמו אורלי, היא היתה אחרי הכול ציפור מכוסה בנפט, אבל היא הצליחה לשמור, אם יורשה לי להתבטא כך, על יכולת גבוהה יותר לנענע את הכנפיים. בתוך שנה או שנתיים היא תזנח את כל שאיפות ההתחתנות, רגישותה שלא כבתה לגמרי תדחף אותה לחפש את חברתם של אנשים צעירים, היא תהפוך להיות מה שמכונה קוּגֵרית, וזה יימשך ללא ספק כמה שנים, עשר שנים במקרה הטוב ביותר, עד שחוסר הביקוש לבשרה הרופס ימיט עליה בדידות מוחלטת.
KNIAA-spread.jpg

חוש המאבק

״חוש המאבק״ (Le sens du combat), קובץ השירה השלישי של מישל וולבק ראה אור לראשונה ב-1996. >>>

המפה והטריטוריה

כשז'ד מרטן נסע לאירלנד לפגוש את מישל וולבק כדי לשכנע אותו לכתוב הקדמה לקטלוג התערוכה השנייה שלו, סדרת "המקצועות הפשוטים", הוא היה אמן כמעט נשכח. >>>

לצאת מהמאה העשרים

העולם הוא בגודל בינוני.
(...)
שום דבר בעולם הזה לא יפה יותר מאשר הערפל העולה מעל הים.

בספר זה מכונסים טקסטים שכתב מישל וולבק בין הרומן "החלקיקים האלמנטריים" (1998) ובין הרומן "פלטפורמה" (2001). >>>

להישאר בחיים

בטקסטים אלה, הנעים בין מסה, כתבה עיתונאית, מניפסט, סיפור קצר, שירה ושירה בפרוזה, מסמן וולבק בכתיבתו החדה, המחוספסת והלקונית את המתווה הראשוני של עולמו: השמים ריקים, המבטים אבודים, הזמנים מתים. >>>

אפשרות של אי

מי מביניכם ראוי לחיי נצח?

דניאל הוא קומיקאי ציני שעשה קריירה מטאורית מבדיחות מרושעות ונבזיות על מין, מוצא, דת וגזע.
סיפור החיים שלו הוא רדיפה אחר אהבה, מין ונעורים, ובריחה מהשיעמום, מהבדידות ומהזיקנה. >>>

פלטפורמה

על גברים מאירופה ונשים מתאילנד, על תעשייה, תיירות, מין, תקשורת, כלכלה, אהבה, פוליטיקה. וולבק ממשיך לתעד את שקיעתו של האדם המערבי ומוסיף לקטלוג ההבלים של ההוה שלל מפגשים בלתי אפשריים שבין העולם הראשון ובין העולם השלישי. >>>

הרחבת תחום המאבק

איש מחשבים צעיר וחסר ייחוד נשלח למורת רוחו להפיץ את בשורת המחשב ברחבי צרפת. חייו הולכים ומתבררים כירידה מתמשכת אל השאול של חיי היומיום. שום דבר דרמטי רק החיים שכל אחד מכיר: עבודה, בילוים, מין, צרכנות, טלוויזיה. >>>

החלקיקים האלמנטריים

מישל וברונו הם שני אחים למחצה שנולדים בשנות החמישים ומתבגרים עם המאה העשרים, החברה הצרכנית והפורנוגרפיה. החלקיקים האלמנטריים הוא הרומן השני של מישל וולבק שהציב אותו כדמות הפרובוקטיבית והחשובה של הספרות הצרפתית העכשווית. >>>

 

מחסום אחרון נגד הליברליזם

אָנוּ דּוֹחִים אֶת הָאִידֵאוֹלוֹגְיָה הַלִּיבֶּרָלִית מִשּׁוּם שֶׁאֵין
בִּיכָלְתָּהּ לְהַתְווֹת לָנוּ כִּוּוּן , נָתִיב שֶׁיּוֹבִיל לְפִיּוּס
שֶׁל הַפְּרָט עִם הַדּוֹמִים לוֹ בְּקֶרֶב קְהִלָּה
שֶׁנִּתָּן לְכַנּוֹתָהּ >>>

מכתב מ-26 בינואר 2008

שבו מישל וולבק פותח באש: "יחד אנחנו מהווים סמל מופתי להתנוונות המחרידה של התרבות והאינטליגנציה הצרפתיות". >>>

לנזרוטה (ההתחלה)

גבר בודד שהחמיץ את ליל הסילבסטר האחרון של המאה העשרים רוכש במחיר מבצע שבוע נופש "הכול כלול" באי לנזרוטה שבקנריים. באי השומם ונטול האטרקציות הוא פוגש תיירים אירופים אחרים שמאבדים את דרכם כמוהו ומתוודע לכת מסתורית שבחרה להקים במקום שגרירות לחוצנים. >>>

שירת התנועה המופסקת

"כל אדם מסוגל לייצר בעצמו מעין מהפכה קרה אם יתמקם למשך רגע מחוץ לשטף המידע-פרסומת. קל מאוד לעשות זאת; מעולם לא היה קל יותר להתמקם, ביחס לעולם, בעמדה אסתטית: די לפסוע צעד אחד הצדה. ואפילו הצעד הזה, בסופו של דבר, אינו דרוש. >>>

אבטלה

אֲנִי חוֹלֵף בָּעִיר שֶמִמֵנָה לְכְּלוּם אֵינִי מְצָפֶּה
בֵּין יְצוּרִים אֶנוֹשִיִים תָּמִיד חַדָשִים
את המֶטְרוֹ האֲוִוירִי הַזֶה אֲנִי מַכִּיר בְּעַל פֶּה;
לִפְעָמִים אֲנִי יָכול לא לְדָבֵּר חודָשִים. >>>

תנוך האוזן הימנית שלי

מותקף על ידי המחלה, הגוף אינו מאמין יותר לשום אפשרות של הקלה. שיר בפרוזה מאת מישל וולבק. >>>

מאחורי השיניים שלי

מאחורי השיניים שלי ועד סוף הגרון שלי החיך שלי מרופד בהסתעפויות חומות, מוקשות ומסובכות זו בזו כענפים מתים; אבל בתוכם חי עצב של כאב. >>>

כמו קרפיונים

כדי להסוות את ריח המוות שיוצא לנו מהלוע, שיוצא לנו בלתי מנוצח מהלוע, אנחנו מוציאים מילים. >>>

סוף הערב

זה יהיה, על אף זאת, לילה מוגן; אבל לא תעריכו את ההגנה הזאת. אתם תעריכו אותה רק יותר מאוחר. כשתחזרו לעיר, כשתחזרו לאור היום, כשתחזרו לעולם. >>>

קליאופטרה 2000

הצעירים והיפים מזדיינים עם צעירים ויפים אחרים; הזקנים והמכוערים מזדיינים עם זקנים ומכוערים אחרים. אשתי ואני השתייכנו לקטגוריית הבינוניים ; אנחנו מזדיינים לפיכך, בבינוניות, עם בינוניים אחרים. >>>

כמו וויקאנד ברכב

כמו וויקאנד ברכב,
כמו סרטן ברחם,
המקרים המשתרשרים
לפי תכנית מסתדרים.

ובכל זאת, המגבות הרטובות,
לאורך הבריכות הנבובות,
משמידות את הכניעה
והמוח נכנס לתנועה. >>>

הגרמני

"כשהלכתי ברחובות השוממים, שמתי לב, לפני הכל, לתופעה מוזרה: כל השלטים בחנויות ובבתי הקפה, תפריטי המסעדות, הכל היה כתוב בשפה הגרמנית. " >>>

"מי ששם את האצבע על הפצע, בהכרח לוקח על עצמו את תפקיד האנטיפת."

מתוך ראיון עם מישל וולבק שראה אור בספר המסות שלו Interventions. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית