בית

בבל , , 17/8/2017

                           

 

בזים: וילטשייר, ספטמבר 1535

מתוך הילרי מנטל הביאו את הגופות

‫ילדיו נופלים מן השמים. הוא משקיף מעל גב סוס, דונמים של אנגליה משתרעים מאחוריו; הם צונחים, מוזהבי כנפיים, מבטם שטוף דם. גרייס קרומוול מרחפת בגבהים. בדממה היא עטה על טרפה, בדממה היא מחליקה אל אגרופו. אך הקולות שהיא משמיעה עכשיו, אוושת נוצות וקרקור, אנחת אברוֹת ופריעתן, צקצוק זעיר בגרונה, כל אלה הם קולות זיהוי, קִרבה, קולות של בת, שיש בהם הסתייגות כמעט. חזָהּ מפוספס דם קרוש, ובשר דבֵק בטופריה.‬
‫אחר כך יגיד הנרי, "הבנות שלך עפו יפה היום." אן קרומוול, ציפור נץ מרהיבה, מקפצת על הכפפה של רייף סדלר, שרוכב לצד המלך ומדבר איתו. הם עייפים; השמש יורדת, והם רוכבים בחזרה לוולף הול, המושכות רפויות על צווארי הסוסים. מחר יצאו עם אשתו ושתי אחיותיו. המֵתות האלה, שעצמותיהן שקעו מזמן בעפרה של לונדון, עברו עכשיו גלגול צורה. חסרות משקל הן דואות על זרמי האוויר העיליים. הן לא חומלות על איש. לא נענות לאיש. חייהן פשוטים. כשהן מביטות מטה הן רואות רק את טרפן ואת נוצותיהם השאולות של הציידים; הן רואות יקום מרפרף, מתכווץ, יקום שכולו ארוחתן.‬
‫כל הקיץ מתנהל כך, מהומה של ביתוק איברים, פרווה ונוצות מתעופפות לכל עבר; שילוח כלבי ציד וכינוסם, טיפוח מלא חיבה של הסוסים העייפים, וטיפול מסור של אנשי המלך בחבורות, בחבלות וביבלות. ובמשך כמה ימים לפחות, האירה השמש את פניה להנרי. בשלב כלשהו לפני הצהריים נקבצו עננים ממערב, וגשם ירד בטיפות גדולות ומבושמות. אך עד מהרה שבה השמש והגיחה בחום יוקד, ועכשיו השמים בהירים עד כדי כך שאפשר להרים מבט למרומים ולרגל אחר מעשיהם של הקדושים.‬
‫כשהם יורדים מהסוסים, מעבירים אותם לידי הסייסים ומטפלים במלך, מחשבותיו כבר נודדות אל הניירת: אגרות מווייטהול שהגיעו בדהרה בנתיבי הדואר, הנמתחים אל כל מקום שחצר המלוכה עוברת אליו. בארוחת הערב עם בני סימור יטה אוזן לכל סיפור שמארחיו ירצו לספר, ולכל נושא שיבחר המלך, שהערב הוא סתור שיער ונראה חביב ומאושר. כשהמלך ישכב לישון, יתחיל ליל העבודה שלו.‬
‫אף שהיום הגיע אל סיומו, הנרי רוצה להישאר בחוץ; עומד ומביט סביבו, שואף את זיעת הסוס, ועל מצחו פס אדום רחב מכוויית שמש. עוד בתחילת היום איבד את כובעו, ולכן, על פי המנהג, נאלצו כל בני החבורה להסיר את כובעיהם. המלך סירב לכל תחליף שהוצע לו. כשדמדומים יתגנבו על פני השדות והיערות, יֵצאו המשרתים ויתורו אחר מנוד נוצה שחורה על רקע העשב המתכהה, או אחר סמל הציד הבוהק, מדליון זהב ועליו הוּבֶּרטוּס הקדוש עם עיני ספיר.‬
‫כבר מרגישים את הסתיו. ברור שלא יהיו עוד ימים רבים כאלה. נערי האורוות של וולף הול מתרוצצים מסביב. וילטשייר והמחוזות המערביים נמתחים לתוך אובך תכלכל. ידו של המלך על כתפו, ופניו של הנרי שלווים ורציניים כשהוא מדבר וחוזר בדרך שבה עברו היום ־ החורשות הירוקות והנחלים החופזים, עצי האלמון על שפת המים, האובך המוקדם שהתפוגג עד תשע, הגשם הקצר, הרוח הקלה ששככה ודעכה, הדממה, חום אחר הצהריים.‬
‫"איך לא נשרפת, אדוני?" שואל רייף סדלר. מכיוון שהוא אדמוני כמו המלך, פניו מכוסים עכשיו כתמים ורודים ונמשים, ואפילו עיניו נראות דואבות. הוא, תומס קרומוול, מושך בכתפיו; הוא כורך את זרועו סביב כתפיו של רייף כשהם נסחפים פנימה. הוא עבר את איטליה כולה ־ משדה הקרב עד לשכת בנקאים מוצלת ־ בלי לאבד את חיוורונו הלונדוני.‬
‫ילדותו הפרחחית, הימים על הנהר, הימים בשדות, כל אלה הותירו אותו לבן כפי שהאל ברא אותו. "לקרומוול יש עור של שושן צחור," המלך מכריז. "זה הפרט היחיד בו שדומה לפרח הזה או לכל פרח אחר." כך הם מקניטים אותו כשהם פוסעים לאט לעבר ארוחת הערב.‬

‫המלך יצא למסע הקיץ השנתי בשבוע שבו מת תומס מור, שבוע רטוב להחריד בחודש יולי; עקבות פרסות עמוקים נותרו בבוץ כשהפמליה המלכותית עשתה את דרכה מווייטהול אל וינדזור. מאז כבר גמאו כברת דרך ניכרת במחוזות המערביים; עוזריו של קרומוול סיימו לטפל בענייני המלך בקצה הלונדוני והצטרפו לשיירה המלכותית באמצע אוגוסט.‬
‫המלך ובני לווייתו ישנים שנת ישרים בבתים חדשים מלבנים אדמדמות, בטירות ישנות שביצוריהן מתפוררים, ובטירות שנראות כמו צעצועים מארץ אגדות, טירות שמעולם לא בוצרו, ופגז תותח יוכל לחדור את קירותיהן כאילו הן עשויות נייר. אנגליה נהנית מחמישים שנות שלום.‬
‫זאת מנחתם של בני טיודור; הם מביאים איתם שלום. כל בית משתדל להיראות במיטבו לעיני המלך, ובשבועות האחרונים נראות עבודות טיוח מבוהלות ובנאות אבן מהירה, כשהמארחים נחפזים להציג את הוֶרד של טיודור לצד סמליהם. הם מוחים כל זכר לקתרינה, המלכה הקודמת, מנתצים בפטישים את רימוני אראגון, את פלחיהם המתפצלים ואת זרעיהם הדחוסים, המתעופפים. במקומם ־ אם אין זמן לגלף ־ מציירים בחטף את הבז של אן בולין על שלטי האצולה.‬
‫הנס הולביין הצטרף אליהם בשלב כלשהו וצייר את המלכה אן, אבל הציור לא מצא חן בעיניה. איך משביעים את רצונה בימים אלה? הולביין צייר את רייף סדלר, את זקנו הקטן והמסודר מתחת לפיו הקפוץ, ואת כובעו האופנתי שהוא עיגול עטור נוצות, המאוזן בזהירות על שערו הקצוץ. "עשית לי אף נורא שטוח, מאסטר הולביין," אומר רייף, והנס אומר, "תיקון אפים הוא לא בתחום יכולותי, מאסטר סדלר."‬
‫"הוא שבר את האף כשהיה קטן," הוא ־ קרומוול ־ אומר. "ניסה‬
‫להתאמן ברומח. במו ידי הרמתי אותו מתחת לרגלי הסוס ־ צרור עלוב ומייבב, שבכה וקרא לאימא שלו." ידו מתהדקת קלות על כתפו של הצעיר. "תתעודד, רייף. לדעתי אתה נראה יפה מאוד. אל תשכח מה הנס עולל לפרצוף שלי."‬
‫עכשיו הוא בן חמישים בערך. גוף של פועל, מוצק, שימושי, נוטה להשמנה. שיער שחור שמאפיר עכשיו, ובגלל עורו החיוור והאטום, שנראה חסין לגשם ולשמש כאחד, אנשים מגחכים ואומרים שאביו היה אירי, אם כי למעשה היה נפח ומבשל בירה בפאטני, וגם גוזז כבשים, בן אדם שדוחף את האף שלו לכל מקום, שוחר מדון ושש לקרב, שיכור ובריון, שלא פעם הובל לבית המשפט מפני שחבט במישהו או רימה אותו. איך בנו של אדם כזה הגיע למעמדו הרם כיום ־ זאת שאלה שאירופה כולה שואלת. יש אומרים שהוא עלה לגדולה עם בני בולין, בני משפחתה של המלכה. יש אומרים שזה קרה רק בזכות הקרדינל וולזי, פטרונו; קרומוול היה איש אמונו, ניהל את עסקיו וידע את סודותיו. אחרים אומרים שהוא מתרועע עם מכשפים. בנעוריו שהה מחוץ לממלכה, היה חייל שכיר, סוחר צמר, בנקאי. איש לא יודע היכן היה ואת מי פגש, והוא לא מזדרז לספר. הוא לא חוסך מעצמו שום מאמץ למען המלך, הוא מכיר בערכו שלו ובמעלותיו ודואג לקבל גמול על שירותיו: משרות, הכנסות צדדיות, שטרות קניין, בתי אחוזה וחוות. הוא יודע איך להשיג את מבוקשו, יש לו שיטה: הוא שובה את האדם בקסמו או משחד אותו, משדל אותו או מאייםעליו, מסביר לו מה יועיל לו באמת, ועורך לו היכרות עם צדדים באישיותו שהוא עצמו לא ידע על קיומם.‬
‫מזכיר המלך נושא ונותן מדי יום עם בני אצולה, שאילו רק יכלו היו מוחצים אותו בחבטה נקמנית אחת, כמו זבוב. מכיוון שהוא מודע לכך, הוא מקפיד על נימוסיו וכן על שלווה ועל מסירות בלתי–נלאית לענייניה של אנגליה. הוא לא נוהג להסביר את עצמו. הוא לא נוהג לדון בהצלחותיו. אבל בכל פעם שאלת המזל פקדה אותו, הוא היה מוכן לקראתה, דרוך על הסף, נכון לפתוח במהירות למשמע קול שריטתה המהוססת בדלת העץ.‬
‫בביתו שבעיר, באוסטין פרַיירס, תלוי על הקיר דיוקנו המהורהר; הוא עטוף בצמר ובפרווה, וידו קפוצה סביב מסמך כמבקש לחנוק אותו. הנס דחק אותו מאחורי השולחן, לכד אותו שם ואמר, תומס, אסור לך לצחוק; וכך הם המשיכו, הנס זמזם תוך כדי עבודה והוא נעץ מבט נוקב בחלל האוויר. כשראה את הדיוקן הגמור אמר, "אלוהים ישמור, אני נראה כמו רוצח." ובנו גרגורי אמר, "לא ידעת?". עכשיו מכינים עותקים לידידיו, ולמעריציו בין שוחרי התנ"ך בגרמניה. הוא לא מוכן להיפרד מהציור המקורי )עד שהתרגלתי אליו, הוא אומר(, ולכן, כשהוא נכנס לביתו, הוא נתקל בגרסאות של עצמו בשלבי התהוות שונים, תרשים כללי שעל חלק מתוויו כבר עברו בצבע. איך מתחילים לשרטט את דמותו? יש שמתחילים בעיניו הקטנות והחדות, יש שמתחילים בכובעו. יש שמתחמקים מן הסוגיה ומציירים את חותמו ומספריו, אחרים מתמקדים בטבעת הטורקיז שנתן לו הקרדינל. כך או כך, הרושם הסופי זהה: אם קרומוול נוטר לך טינה, לא היית רוצה להיתקל בו בלילה חשוך. אביו וולטר נהג לומר, "הבן שלי תומס, תעיף בו מבט נבזי והוא יעקור לך את העין. תשים לו רגל, והוא יכרות לך אותה. אבל כל עוד לא מרגיזים אותו, הוא ג'נטלמן אמיתי, וברצון יכבד אותך במשקה."‬
‫הנס צייר את המלך, נינוח במחלצות משי קיציות, יושב אחרי ארוחת הערב עם מארחיו. החלונות הגדולים פתוחים אל שירת ציפורים מתאחרת, ונרות ראשונים מוכנסים לחדר עם הפירות המסוכרים. בכל שלב במסע הנרי מתארח עם המלכה אן בבית המרכזי באחוזה זו או אחרת, ואילו אנשי הפמליה לנים אצל מכובדים אחרים בסביבה. לפחות פעם אחת במהלך השהייה מארחי המלך מזמינים אליהם גם את כל המארחים של בני פמלייתו, אירוע שמצריך התארגנות מיוחדת של משק הבית. לא פעם ספר את עגלות המצרכים המגיעות וראה מטבחים נמלאים מהומה, כשירד לשם בשעת שחר אפרפרה–ירקרקה, בזמן שניקו את תנורי הלבנים והכינו אותם לאצוות הכיכרות הראשונה, שלפו עצמות מן הבשר, שפתו סירים על האש, מרטו עופות ופירקו אותם לחלקים. דודו היה טבח של הארכיבישוף, וחלק מילדותו עבר עליו במטבחים בארמון לַמבֶּת; לכן הוא מכיר את הנושא לעומק ולא משאיר ליד המקרה שום היבט ברווחתו של המלך.‬
‫ימים מושלמים. האור הבהיר והשלֵו מבליט כל אוכמנית בוהקת על שיח, וכל עלה עץ משתלשל כמו אגס מוזהב כשהשמש מאחוריו. כשרכבנו מערבה בשיא הקיץ, ירדנו אל כרי ציד מיוערים, העפלנו אל גבעות המרעה והגחנו אל הרמות הנישאות, שגם מעבר לשני המחוזות המפרידים אפשר לחוש בהן בנוכחותו המתנועעת של הים. באזור‬
‫זה של אנגליה הותירו אבותינו הענקים את סוללות העפר שלהם ואת האבנים העומדות. משהו מדם הענקים עדיין זורם בעורקיו של כל אחד מאיתנו, האנגלים. בתקופות הקדומות ההן, בארץ שכבשים או מחרשות עדיין לא עשקו אותה, הם צדו חזירי בר ודישונים. היער נפרש הלאה, לאורך ימים ארוכים. כלי נשק עתיקים מתגלים לפעמים; גרזנים שאם לופתים אותם בשני אגרופים אפשר לקצור בהם סוס על רוכבו. איבריהם הגדולים של הענקים עדיין רוחשים מתחת לפני הקרקע. המלחמה היתה בטבעם, והמלחמה להוטה תמיד לצוץ שוב. לא רק מחשבות על העבר עולות כשרוכבים בשדות האלה, אלא גם מחשבות על מה שטמון באדמה הזאת ומתרבה בה; הימים העתידים לבוא, המלחמות שעדיין לא ניטשו, הפצועים והמתים העטופים כזרעים באדמתה של אנגליה השומרת על חומם. כשרואים את הנרי צוחק, כשרואים אותו מתפלל או מוביל את אנשיו במשעול המיוער, אפשר לחשוב שהוא יושב לבטח על כס מלכותו, ממש כפי שהוא יושב על סוסו. מראה שעלול להוליך שולל. בלילה הוא שוכב ער; הוא בוהה בקורות התקרה המגולפות; הוא סופר את ימיו. הוא אומר, "קרומוול, קרומוול, מה אני אעשה?" קרומוול, הצל אותי מהקיסר.‬
‫קרומוול, הצל אותי מהאפיפיור. ואז הוא מזמין את הארכיבישוף של קנטרברי, תומס קרנמר, ודורש לדעת, "נשמתי מקוללת?"‬
‫בלונדון, השגריר של הקיסר, אוסטאש שאפווי, מצפה מדי יום לַבשורה שאנשי אנגליה קמו ומרדו במלכם האכזרי והכופר. בכל לבו הוא משתוקק לבשורה הזאת, ומוכן להקדיש עמל וממון כדי שתתממש. אדונו, הקיסר קרל, מושל בארצות השפלה וגם בספרד ובשטחיה שמעבר לים. קרל עשיר, ומדי פעם הוא כועס על כך שהנרי טיודור העז להיפטר מדודתו קתרינה כדי להתחתן עם אישה שהאנשים ברחוב קוראים לה הפרוצה עם העיניים הגדולות. שאפווי שולח לאדונו אגרות בהולות ודוחק בו לפלוש לאנגליה, לעשות יד אחת עם המורדים בממלכה, עם הטוענים לכתר ועם כל השואפים לשינוי, ולכבוש את האי הטמא הזה, שבו המלך העביר חוק בפרלמנט שאִפשר לו לתת תוקף לגירושיו ולהכריז על עצמו שהוא אל. האפיפיור לא מרוצה מכך שלועגים לו באנגליה ומכנים אותו רק "בישוף רומא", ומכך שהכנסותיו מקוצצות ומוזרמות אל קופת האוצר של הנרי.‬
‫בּוּלוֹת ההחרמה של האפיפיור, שנכתבו אך עדיין לא הופצו, מרחפות מעל ראשו של הנרי והופכות אותו למנודה בקרב המלכים הנוצרים באירופה, שמוזמנים ברוב עידוד לחצות את התעלה או את הגבול הסקוטי ולשלוח יד אל כל רכושו. אולי הקיסר יבוא. אולי מלך צרפת יבוא. אולי הם יבואו יחד. אילו רק היה אפשר לומר שאנחנו מוכנים לקראתם, אבל המציאות שונה. במקרה של מתקפה ניאלץ אולי לחפור ולשלוף את עצמות הענקים כדי לחבוט בראשם, כי אין לנו מספיק תותחים, חומרי נפץ, פלדה. זאת לא אשמתו של תומס קרומוול. כפי ששאפווי אומר בחיוך מריר, ממלכתו של הנרי היתה במצב טוב יותר אילו היו ממנים את קרומוול חמש שנים קודם לכן.‬
‫אם מתכוונים להגן על אנגליה ־ וכך הוא מתכוון לעשות, כי הוא עצמו יֵצא לשדה הקרב וחרב בידו ־ צריך להבין מהי אנגליה. בחום אוגוסט עמד גלוי ראש ליד קברי אבות מסותתים, אנשים חמושים מכף רגל עד ראש בלוחות מתכת ואריגי שרשראות, ידיהם העוטות כפפות שלובות ומונחות בנוקשות על שריונם, וכפות רגליהם בנעלי השריון מונחות על אריות אבן, גריפונים, כלבי ציד. אנשי אבן, אנשי פלדה, רעיותיהם הרכות טמונות לצדם כמו חלזונות בקונכייתם. נדמה לנו שהזמן לא יכול לגעת במתים, אבל הוא נוגע באנדרטאות שלהם, מותיר אותם קצוצי אף ואצבע מפגעיו ושחיקתו. רגל זעירה וקטועה )כמו בפסלון של מלאך כורע( מבצבצת ממעטפת בד; קצה אגודל כרות מונח על כרית מסותתת. "בשנה הבאה נתקן את פסלי אבותינו," אומרים מושלי המחוזות המערביים; אך את שלטי המשפחה שלהם הם צובעים מחדש שוב ושוב, ובדיבורים הם מייפים את מעשי אבותיהם, את מי שהיו ואת מה שהיה להם ־ השריון שאבי עטה באז'ינקור, הגביע שאבי קיבל מידו של ג'ון מגוֹנט. ואם במלחמות האחרונות של יורק ולנקסטר צידדו אבותיהם וסביהם בצדהלא–נכון, הם מקפידים לשתוק. כעבור דור מוכרחים לסלוח על מעידות, לשפץ את המוניטין; אחרת לא תוכל אנגליה להמשיך קדימה, אלא תחוג ותסתחרר לאחור, אל העבר המזוהם.‬
‫לו אין אבות, כמובן; לא כאלה שאפשר להתפאר בהם. פעם היתה משפחת אצולה ששמה קרומוול, וכשטיפס מעלה בשירותו של המלך דחקו בו רַשָמֵי היוחסין שיאמץ את סמל המשפחה הזאת, למען הרושם.‬
‫אבל אני לא משלהם, אמר בנימוס, ואני לא מעוניין לנכס לעצמי את ההישגים שלהם. עוד בטרם מלאו לו חמש–עשרה ברח מאגרופיו של אביו,חצה את התעלה והתגייס לצבאו של מלך צרפת. הוא נלחם מיום שלמד ללכת; ואם בלאו הכי צריך להילחם, עדיף לעשות את זה בתשלום, לא? אחר כך, מכיוון שיש משלחי יד משתלמים יותר משירות צבאי, מצא גם אותם. לכן החליט לא למהר ולחזור הביתה. עכשיו, כשמארחיו רמי המעלה מבקשים עצה בנוגע למיקום מזרקה‬
‫או פסל של שלוש הגרציות המרקדות, המלך אומר להם, תשאלו את קרומוול; הוא ראה איך עושים את זה באיטליה, ומה שמתאים לאיטלקים מתאים גם לווילטשייר. לפעמים המלך יוצא למסע כלשהו רק עם בני לוויה שמסוגלים לרכוב למרחקים, ואילו המלכה נשארת מאחור עם בנות לווייתה והנגנים, כי הנרי וחביביו המעטים עוסקים בציד ברחבי הארץ.‬
‫וכך הם מגיעים לוולף הול, שם ממתין להם סר ג'ון סימור הזקן בין בני משפחתו המשגשגת.‬
Mantel_Bring-up-the-Bodies_2-l.jpg

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית