בית

בבל , , 24/8/2017

                           

 

הקדמה

מתוך איל ויצמן סף המדבר, קו העימות

בשעות הבוקר המוקדמות ב-12 ביוני 2014, זמן קצר לאחר שהשיגו צו הריסה מבית המשפט המחוזי של באר–שבע, נכנסו כמה מאות שוטרים בליווי משאיות ובולדוזרים אל תוך בית הקברות המגודר של משפחת אל–טורי בכפר אל–עראקיב השוכן לא רחוק מהעיר והחלו להרוס את הבתים והמבנים האחרים שהוקמו בסמוך לקברים. קומץ המשפחות הבדואיות שהאמינו כי בית העלמין ישמש להן מגן לאחר שבתיהן נהרסו פעם אחר פעם נסוג למפלט האחרון — מסגד מאולתר שהקימו לעצמן בקרבת מקום — אך השוטרים לא היססו לגרור את בני המשפחות אל מחוץ למבנה ולהרוס אותו. המשפחות התמידו בסירובן לעזוב ונותרו ללא קורת גג. שיח' סָֿיאח אל–טוּרי, שהוביל את ההתנגדות לפינויים בכוח, הבטיח: “אנחנו נחיה על האדמה הזו בכבוד או שניקבר בה בכבוד“.
היתה זו הפעם ה-65 שבה נהרס היישוב הבדואי באל–עראקיב — השוכן במרחק דקות נסיעה ספורות מבאר–שבע, כמה עשרות קילומטרים לאורך נחל אכזב בעל אותו שם — ולא היתה זו הפעם האחרונה. ההריסות באל–עראקיב החלו ב-2002, ארבע שנים לאחר שמשפחות בדואיות החלו לשוב וליישב את המקומות שמהם נעקרו בכוח חמישים שנה קודם לכן. ההריסות נמשכו במקביל, ועל אף עתירות שהגישו התושבים בתקווה שהמערכת המשפטית תסייע להם להגן על אדמותיהם, או לכל הפחות תיתן להם הפוגה זמנית. נורי אל–עֻקְבִּי, פעיל זכויות אדם בדואי בולט כבר כמעט ארבעים שנה, הוביל קמפיין ציבורי ומאבק משפטי עיקש מאוהל מחאה שהוקם באזור אחר של אל–עראקיב, כמה קילומטרים ממערב לבית הקברות. האוהל שלו נהרס כמה עשרות פעמים עד שב-2009 אסרה אותו המשטרה ואסרה על נוכחותו באזור. 
הריסות הבתים באל–עראקיב, כביישובים בדואיים אחרים שלא קיבלו הכרה משפטית, הן הפרק האחרון עד כה בסאגה המכונה כיום “הקרב על הנגב“: מהלך ממשלתי שיטתי שנועד לעקור את הבדואים מאדמותיהם בסף המדבר הצפוני, לרכזם בעיירות שהוקמו לשם כך, רובן באזורי המדבר הצחיחים יותר ולהפקיע את אדמותיהם לטובת יישובים יהודיים, שדות ויערות. במחזור הסלמה אחרון זה הפך הנגב לאחד מאזורי הסְפָר השנויים ביותר במחלוקת בישראל/פלסטין. אך בניגוד לגבולות פיזיים ואחרים שיצר הקונפליקט, גבול זה אינו מסומן בגדרות וחומות, אלא דווקא בקו התפר שבין שני אזורי אקלים: אזור האקלים הים–תיכוני הסוב–טרופי וחגורת המדבר. זהו סף שנמתח לאורך יותר מ-7,500 ק“מ ברציפות, מקצהו הצפון–מערבי של מדבר סהרה לאורך המדבר הערבי הגדול ועד למדבר גובי שבמונגוליה. סיפור הכפר אל–עראקיב נגול אם כך בהתאם למיקומו על קו התפר הזה, המתקדם ונסוג חליפות, וחולק גורל משותף עם גורלם של מקומות אחרים לאורכו. 
סף המדבר הוא גבול חמקמק וקשה לסימון. בוטניקאים מגדירים אותו לפי הבדלים בסוגי הצמחים, גיאולוגים לפי תצורות הקרקע, וגיאוגרפים לפי צורות היישובים וצפיפותם. על פי רוב מקובל להגדירו במונחים מטאורולוגיים, לפי התפלגות המשקעים ומסות האוויר היבש. אולם למרות הקושי בסימון הסף, ייצוג הנתונים במפה נדרש להיות מדויק. כדי להבחין בין אזורי אקלים, מטאורולוגים מותחים “קווים שווי גשם“ [isohyets] — המחברים את כל הנקודות בעלות אותה כמות משקעים שנתית ממוצעת (ר' מפה בעמ' 7 למטה).
בתנאי האקלים של המזרח התיכון וצפון אפריקה, סף המדבר עמד על קו 200 מ“מ מאז 1918, משום שבזמן זה חשבו ש-200 מ“מ גשם בשנה הם כמות המים המינימלית הנדרשת לגידול דגנים ללא השקיה מלאכותית בשטח מישורי. ברוב המפות המטאורולוגיות, בקו 200 מ“מ — המכונה גם “קו הצחיחות“ — מתחלף מגוון הולך וצר של חגורות ירוקות או כחולות בקשת מתרחבת של גוני צהוב וכתום. לפיכך, סף המדבר אינו רק מצב טבעי, אלא הוא תוצר של משחק הגומלין בין נתוני מזג האוויר (משקעים/טמפרטורה), דפוסי שימוש אנושי (שיטות חקלאיות מודרניות) ומיני צמחים (סוגי הדגנים שבהם משתמשים בחקלאות אינטנסיבית). 
על פני הקרקע לא ניתן לזהות קו גבול ברור, אלא רק השתנות הדרגתית של הנוף. לאורך השנים פיתחו הבדואים דרכים להשתמש בכמויות גשם קטנות בהרבה כדי לעבד את יבוליהם הרחק מדרום לקו הצחיחות. בעוד הגבולות בין צלעות משולש הנגב עם מצרים וירדן מסומנים כקווי גבול בינלאומיים ישרים וקבועים, גבול הנגב בצפון מוגדר על ידי סף המדבר, שהשתנה לאורך מאות שנים. מצד אחד, התגלו שרידי ערים נבטיות וביזנטיות כ-50 ק“מ מדרום לסף המדבר של ימינו; מצד אחר, מאז סוף המאה ה-19, קרטוגרפים כמו הגרמני–האמריקאי גוטליב שומאכר[Schumacher]  ואיש המנהל הקולוניאלי הבריטי הרברט קיצ'נר [Kitchener] מתחו את הקו צפונית למקומו כיום, פחות או יותר לאורך קו 300 המ“מ של ימינו.
מאז 1931, כשהיישוב החל להנהיג מדידות מטאורולוגיות מדויקות, נקבע קו הצחיחות על סמך תצפיות, חישובי ממוצעים ותיקונים מקומיים. בדומה לקו החוף, אם כי בכיוון ההפוך, הוא גואה בשנות בצורת ונסוג בשנים ברוכות גשמים. הקו המתוח על המפות הרשמיות באטלס ישראל לסימון גבול הנגב הוא הממוצע בין כל השנים המתועדות, עם טווח תנודתיות של 15-18 ק“מ לכל כיוון.
כשקו גבול מטאורולוגי חמקמק ומשתנה מסומן כקו קרטוגרפי קבוע, הדבר משפיע על התהליכים הפוליטיים המתנהלים לאורכו. סף המדבר היה זה מכבר לסמן מדיני ומשפטי חשוב. לפני הקמת המדינה ב-1948, הוא סימן בעיני היישוב את תחילת ה“שממה“ שיש “להפריח“. “כיבוש הנגב“ לא היה רק התפשטות טריטוריאלית, אלא גם יוחסה לו היכולת לשנות את האקלים. יישוב הנגב נתפש כמעין כוח טבע שביכולתו גם להוריק את המדבר. השימוש בהשקיה מלאכותית, זני זרעים חדשים, טכנולוגיות עיבוד אינטנסיביות, דשנים, קוטלי מזיקים וייעור רחב היקף כפו על המדבר נסיגה הדרגתית. הדיפה זו של המדבר כללה גם עקירה בכוח של תושביו הבדואים. עשרות שנים לאחר הקמת המדינה, פותח מנגנון שיפוטי המבוסס על קו הצחיחות המטאורולוגי על מנת להצדיק את ההפקעות הללו. כיוון שסף המדבר סימן גבול שמעבר לו נחשבו עיבוד הקרקעות ויישוב חקלאי לבלתי–אפשריים, משפטנים טענו כי האזור אינו מעובד בפועל, ולפיכך אין להכיר בזכויות קניין בדואיות כלשהן עליו. מאז ואילך, סימן קו הצחיחות את גבול אזור ההפקעות שבתוכו היו הבדואים נתונים לחסדי המדינה ונוכחותם הותרה בו רק מטעמים הומניטריים לפנים משורת הדין. 
*
הבה נתחקה אחר סף המדבר הקרטוגרפי/מטאורולוגי החוצה את ישראל/פלסטין ומעבר לה (ר' מפה בעמ' 7 למטה). בחופה המערבי של הארץ, מתחיל קו הצחיחות בדרום רצועת עזה, מעט מצפון לח'אן יונס. זהו שטח של דיונות שבו התגוררה קהילת הדייגים הענייה של בדואי שבט אל–מָוואסי. באזור בתיהם של דייגים אלה הוקם גוש קטיף בתחילת שנות ה-70. כשישראל פינתה את ההתנחלויות הללו ב-2005, נהרסו מבניהן עם בתים פלסטיניים רבים מסביב להן. על כן אך הגיונית העובדה שמרגע כניסתו לישראל/פלסטין, קו הצחיחות מתקדם על גבי ערימה של הריסות. נמשיך לעקוב אחר הקו המטאורולוגי ונחלוף על פני כמה מהשכונות ומחנות הפליטים של עזה ונחצה את קווי המצור שמכילים את תושבי הרצועה (זכרו כי הדבר מתאפשר כי אנו נישאים ברוח מזג האוויר). כעת בתוך שטח ישראל, קו הצחיחות חוצה יישובים חקלאיים ועיירות פיתוח לאורך קילומטרים ארוכים של שדות על סף המדבר הצפוני. בהמשך נחצה את ואדי אל–עראקיב ונעבור את בית העלמין הישן ואת הבתים ההרוסים של משפחת אל–טורי. כאן ובגבעות שמסביב ניטש “הקרב על הנגב“. 
משם מעפיל הקו בשיפולים הרכים של הר חברון העשוי מאבן גיר רכה וקשה לסירוגין. אנו נישאים שוב עם הרוח אל מעל מערכת של גדרות, הפעם אלו המרכיבות את חומת ההפרדה. מצדה האחר של החומה נמצאים הצבא וקבוצות מתנחלים “עצמאיות“, אלה האחראים להרס בתים, לסתימת בארות ולגירוש קהילות הבדואים — כל זאת ללא צורך בהתנהלות החוקית הנדרשת, ולו רק למראית עין, בתוך ישראל. מעבר לקו פרשת המים מתעקל קו הצחיחות צפונה מזרחית לחברון ולקריית ארבע. מצפון לעיר מיתמרות הגבעות כשיניים שבורות, צוקים חדים ונקיקים המנקזים במהירות את מי השיטפונות אל ים המלח. נשמור על קו גובה קבוע פחות או יותר של 300 מ' מעל פני הים ונעבור כמה התנחלויות, כולל נוקדים — ביתו של שר החוץ לשעבר אביגדור ליברמן — וממזרח לירושלים גם את מעלה אדומים, אחת ההתנחלויות הגדולות בגדה המערבית, הבנויה על אדמות בדואי הגָ'האלין, שעדיין נאחזים בשולי פרוור הגנים הירוק הזה. לפני כמה שנים ניסו המתנחלים לעקור את הג'האלין מבתיהם באמצעות שפיכת ביוב ממעלה אדומים במורד השיפועים שבהם בנו את בתיהם.
בהמשך הקו נרד כמה מאות מטרים וננוע לאורך השיפולים המערביים של עמק הירדן, בגובה דומה למפלס פני הים. רבים מ-8,000 הבדואים באזור הם פליטים שגורשו מהנגב לאחר מלחמת 1948. רוב השטח מוגדר כ“שמורות טבע“, “שטחי אש“ או שדות חקלאיים השייכים ל-37 ההתנחלויות בבקעה. בניסיון לשמור על “סטריליות“, מרחיק הצבא את הבדואים באמצעות ירי ברועים ועדריהם. ב-2014, תכנן הצבא לרכז את הבדואים בבקעת הירדן בעיירה חדשה. כמה עשרות קילומטרים מצפון לים המלח אפשר לנשום לרווחה: זנב המפלצת חוצה את גדרות הגבול הירדני כדי להיעלם בשיפוליהם המערביים של הרי עמאן. 
מובן שבכך לא תמו נדודיו. לאורך סִפי המדבריות הגדולים של צפון אפריקה והמזרח התיכון, רשויות קולוניאליות ואחר כך לאומיות השתמשו בהשקיה מלאכותית כדי לעבד את האדמות והטילו את מוראן על הבדואים על ידי עקירתם מאזורי שטח נרחבים וריכוזם במקומות קטנים יותר. אלא שבעשורים האחרונים הופיע כוח נגדי רב עוצמה והחל לדחוק את המדבר בכיוון הנגדי. הטמפרטורות ושיעורי האידוי נמצאים במגמת עלייה. המדבור — תוצאה של שינויי אקלים מעשה ידי אדם — החל להדוף את קו הצחיחות צפונה. מיליוני קילומטרים רבועים של ערבות ואדמות חקלאיות הופכים לאדמות בור עם התרחבות המדבר. אינספור שדות מתייבשים לאורכו ודוחקים מאות מיליוני איכרים בכל רחבי העולם אל מתחת לקו העוני. בצורות הובילו לתחרות גוברת על משאבים הולכים ומידלדלים והחריפו את ההשלכות של סכסוכים פנימיים שונים, כולל בסוריה ובלוב, שם מלחמות אזרחים היו אכזריות יותר, מאחר שגם היו קרבות על שטחים מצטמצמים. הידלדלות האדמה בעקבות סכסוכים אלה החמירה בתורה את תהליך המדבור.
מעבר לגבול ירדן, נע הקו צפונה ומזרחה וחודר לתוך סוריה בעיר הגבול דרעא, שבה, בעקבות סדרה ארוכה של בצורות, הובילו מחאות האיכרים לפרוץ מלחמת האזרחים בסוריה ב-2011. לאחר מכן חוצה הקו את שדות הקרב של המלחמה המתמשכת עד לפאתיהן המזרחיים של דמשק ואחריה חומס, לאורך ספו של המדבר הסורי הגדול. מפעלי השקיה שהוקמו בעבר על סף המדבר הותירו אחריהם תעלות פתוחות, סכרים וצינורות, שכיום מהווים שדות קרב בין המיליציות השונות. מכאן פונה הקו מזרחה, לעבר א–ראקה, כיום בירת "המדינה האסלאמית", ואל האזורים שסועי הקרבות בצפון עירק. משם הוא חוצה את אירן ועובר למחוזות הגבול של אפגניסטאן ופקיסטאן, שם ניטשו כמה מהקרבות המרים ביותר בלחימה המתמשכת באזור. מלחמות והתקוממויות התרחשו לרוחבה של יבשת אפריקה כולה לאורך קווי מדבר הסהרה, הצפוני כמו גם הדרומי — מסומליה דרך סודאן/דרפור ועד מאלי. 
מיפוי מטאורולוגי של תקיפות מזל“טים ממחיש צירוף מקרים נוסף: רבות מהתקיפות הללו, מדרום וזיריסטאן שעל גבול פקיסטאן-אפגניסטאן ועד צפון תימן, בסומליה, בלוב ובמאלי, וכן בעירק ובעזה, מתבצעות לאורך קו ה-200 מ“מ או בסמוך לו. אל–עראקיב שוכנת על אותו סף המדבר: כשהוא מתקדם או נסוג, מורגש השינוי במרחב כולו. 
*
ההתחקות אחר הקו במסעו מזרחה ומערבה אין פירושה כי הסכסוכים לאורכו הוכתבו במישרין רק על ידי גורמים אקלימיים; מטרתי היא להצביע על תהליך היסטורי מתמשך של אינטראקציות בין אלימות פוליטית ובין תנאים אקלימיים משתנים לאורך קו תפר זה. מתחים קיימים ממילא הוחרפו עקב תזוזות של קו הצחיחות, וסכסוכים מתמשכים באזורים אלה פגעו בצמחייה ובחקלאות והאיצו את המדבור. 
פרנאן בּרוֹדֶל [Braudel], ההיסטוריון הצרפתי מאסכולת האנאל של אמצע המאה ה-20, ביקש להרחיב את מסגרת הדיון ההיסטורי ולכלול בו את הסביבה, הטופוגרפיה, האקלים ומשטר הרוחות — לאורך היסטוריה ארוכת טווח שאותה כינה “המֵשֵך הארוך“ [longue durée]. בספרו על הים התיכון מקדיש ברודל תשומת לב מיוחדת לחיים על ספי המדבר, אבל לפני 60 שנה הוא חשב על הטבע בעיקר במונחים של מחזוריות אטית. תולדות “האדם בזיקתו אל הסביבה“, כתב ברודל, נגולות כה לאט עד שהן כמעט אל–זמניות“. אבל בימינו לא ניתן עוד להחשיב את האקלים כגורם קבוע. האקלים משתנה יד ביד עם ההיסטוריה האנושית, מתחרה בה ומקיים עמה יחסי גומלין המתאפיינים בקשרי סיבתיות הולכים ומתהדקים, שהשלכותיהם כבר יצאו מכלל שליטה. ההאצה העכשווית של השינוי האקלימי אינה רק תוצאת לוואי בלתי–מכוונת של התיעוש. מאז ומתמיד היווה האקלים מושא מוצהר של הפעולה הקולוניאלית. שינוי אקלים הוא אם כך לא רק "הנזק האגבי" של ההיסטוריה, אלא גם מושא כוונותיה.  


saf_cover_27.12.jpg

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית