בית

בבל , , 22/10/2017

                           

 

רונלדו קוּרֵיָה דִי בְּרִיטוּ אֲדֹנִיָּה

מתוך הגליל

החדשות על סבא רימונדו קאיטנו נודעו לנו זמן רב לפני המסע ברחבי אינימונס. מצבו הבריאותי הידרדר, וייתכן שמסיבת יום הולדתו לא תיערך.

מתוך ציות לתחושות מוקדמות בדבר האסון הממשמש ובא, אני חושב על האפשרות לחזור לרסיפה,אלה חששות המקננים בלבי לפני כל המפגשים המשפחתיים. עיניהם של דויד וישמעאל עוקבות אחרי בציפייה למוצא פי, שניהם יראים שמא אחזור בי מהנסיעה. הם אמנם אינם תלויים בי כדי להמשיך בדרך, אבל אני הוא המתערב ומפשר במחלוקות ביניהם, כך היה כבר כשרעינו עדרי עגלים, ונפצעתי בעקבי בערב שדמה לערב הזה.

הכול דומה לעבר, אפילו הדרכים החוזרות ונשנות ודומיית המתים, רוחות רפאים שהלכו להן כפי שאני הולך, חרד ומדוכדך.

זה זמן מה אני נוהג ברכב לבד. בני הדודים שלי עלו לארגז הטנדר, חשופים לשמש ולאבק של שלהי הערב, ערב דצמבר שגשם צפוי בו. יופי כזה אינו אלא מלכודת. נחוצים לי המשקפיים כדי להתעלם מכחול השמים ומן העננים המתאימים לקולנוע עלילתי.

החום מכעיס אותי. הוא בוקע מן האבנים הצצות מכל עבר כמו שיח מטפס. אין דבר המזכיר את הדומייה יותר מהאבן, חומר הגלם של הערבה* שאנחנו חוצים במהירות רבה.

איך עלה בידו של בן דודי ישמעאל להשיג כסף כדי לקנות טנדר? זו שאלה שטרם העלינו. אנו משאירים את חיסול החשבונות לשלב מאוחר יותר. אחרי ככלות הכול, חזרנו ונפגשנו בתום היעדרות ממושכת. במשך זמן רב היינו איש לרעהו חדשות ותו לא.

תשומת לבי נתונה לעצי הקרנאובה התמירים כגופו של בן דודי דויד, ובעיני רוחי אני שב ורואה את הערב הכאוב ההוא, את דויד בורח עירום, אך ורק חולצה לבנה לגופו, ערוותו חשופה ודם זורם בין רגליו. שוב אני נתקף בחילה כדרכי מאז ומתמיד, מקננת בי היראה הסתומה שמא אינני מבין מאומה, אפילו אחרי שנים של פסיכואנליזה. אני רוצה לחזור, מאיץ את מהירות הנסיעה, מתרווח על מושב הנהג. פעם נוספת אני שב אל העבר, אל הערב שבו קרה הכול. עיני נעוצות בתמונות

מצלמה מקובעת, בקדימון הנמשך חמשעשרה או עשרים דקות.

אצא באמצע הסרט. איני רוצה להמשיך.


אני ממשיך בין מגרשי כדורגל מכוסים בחול, שוּלי דרכים הנפוצים לאורך כבישי ברזיל. נערים מסתערים על הכדור כמו אינדיאנים נושאי טקפה המתנפלים על אויב. ערים עניות, זהות בכול: בכנסיות, בכיכרות, במסבאה שהזבובים רוחשים בה. על אם הדרך שוטר של אגף התנועה מצפה להזדמנות לגבות כסף מנהג עבריין. אופנוענית מושיבה קשישה ב"סירת" האופנוע ומורה את הדרך לשלוש פרות רזות. שני מיתוסים מתפוגגים בבת אחת לנגד עיני: הבוקֵר העטוי כל כולו בבגדי

עור, והסוס של עלילות הגיבורים מהתקופה שגררו בה את השוורים בזנבם.

אני מדמיין את בית סבי וסבתי לאחר שהטרקטורים משטחים אותו כדי לפנות מקום לכביש שייסלל. מחמת הרעש החזק של המכוניות ולמראה אורות הפנסים ניעור בי הרושם שאני על כוכב אחר. ולא היא. הערבה נמשכת עוד ועוד לפניַ, מצדדי, מאחורי. האספלט מצחין. פעם כבר בכיתי בגלל הפצע השחור הזה בנוף, זה המבתק את האדמות. עתה, אני מסיח את דעתי בעזרת המכוניות העוברות על פני.

איפה הן הדרכים הפתוחות שסללו אבותינו, אלה שבחרו בארץ הזאת כדי לגור בה, הם שהביאו עמם עדרים והקימו מכלאות? אני מחפש את נהר הז'גואריבה והנה הוא רק אפיק חולי, זיכרונם הרדום של מים הנאספים בבצורת ועולים על גדותיהם בעונת הגשמים.

מה היה יעדם של העצים שנגדעו? איני רואה אלא שממה אפורה, בלי אף כתם ירוק. השמש, המתקרבת כבר אל קצה, מעצימה את החשש מפני הלילה. השיבה אל אַרְנֶירְוֹס* מעוררת בי התנגדות, מפני שאני פוחד מהפגישה עם משפחתי. קורותיה נכתבו בשלוש מאות שנות בידוד ונשמרו בארגזים שמעולם לא אווררו אותם, אחת היא עד כמה התפזרנו בחיפוש אחר עולמות תרבות אחרים.


אני עוקב אחר שני האחים במראה האחורית. עורו הכהה של ישמעאל בולט בערב הקרֵב אל קצו, כמוהו כצלקת על פניו, אותות החושפים את מוצאו בבני הקנלה. דויד צעיר ממנו, עורו לבן ושערו בהיר, שום דמיון בינו לבין אחיו. אני עוצר את הרכב ומבקש מהשניים לרדת מהארגז אל תא הנהג. מתחיל להיות קר. אני מותח רגליים וזרועות, קופץ וצועק. בני הדודים צוחקים, הם דוחפים אותי בבדיחוּת הדעת, צועקים בקול רם יותר מקולי. אני מעמיד פנים שהכול כשורה, מבקש להראות

שהפגישה והמסע מסיבים לי אושר.

ישמעאל אוחז בהגה. השתרר בינתיים חושך מוחלט.

העלווה המוארת באור הפנסים מזכירה שדה מושלג. ההשוואה שביסוד הדימוי אינה מוצאת חן בעיני. הסיכויים שנגיע לפני תשע בערב נעשים קלושים יותר ויותר בעטיו של הכביש הגרוע. מהדורות החדשות בטלוויזיה מראות מדי יום ביומו את העזובה כאן. שודדים חמושים ברובים עלולים להתנפל עלינו כבר בפיתול הבא, הם נוסעים בטנדרים מיובאים כמו הטנדר שלנו. כרי המרעה של הבקר בערבה פינו מקום למטעי קנאביס.

"להכניס דיסק?" שואל דויד.

"תלוי במוזיקה. זה פגוג'י?"* מתלוצץ ישמעאל.

"הטעם שלך במוזיקה די הידרדר, אחי. נראה לי עדיף שתתחיל לנענע מרקה ולערוך פז'ילנסה."**

ישמעאל אינו פוצה פה. ההתייחסות למוצאו מרגיזה אותו, אף על פי שנבצר ממנו להסתיר את שורשיו. הוא אמנם אינו מתבייש בכפר שלו, ברהדו קורדה, אחת היא מה עלוב המקום, אבל הוא אינו יכול לשאת את הבוז שרוחשת לו המשפחה מסיארה. בניה שוכחים שגם הם בני תערובת של לבנים עם אינדיאנים מבני הז'וקס.

ישמעאל פולט קללה ולופת את ההגה. אני מדמיין את הטנדר מתדרדר לתהום בפיתול הבא ואת ראשו של ישמעאל נערף. המראה הישןנושן שב ונגלה לנגד עיני: דויד רץ,

חולצתו הלבנה מוכתמת בדם, סבא רימונדו קאיטנו צופה מבעד לחלון, אדיש כאילו הוא צופה במהדורת חדשות, דוד שלמה בתוך הבית, דוד נתן חוצה את המפתן. סוס מסתובב שוב ושוב, מדמם, דקור דרבונות. הפרשׂ הוא אליהו, אחיו האחר של דויד. איני רואה את ישמעאל.


hagalil_bookcover.jpg

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית