בית

בבל , , 24/3/2017

                           

 

התיאטרון

מתוך אמילי סנט ג׳ון מנדל תחנה אחת-עשרה

המלך עמד בשלולית אור כחולה, מתנדנד על רגליו. המערכה הרביעית של "המלך ליר", ליל חורף בתיאטרון אלג'ין בטורונטו. בתחילת ההצגה, בזמן שהקהל נכנס, ישבו שלוש ילדות על הבמה – בנות ליר בילדותן – ושיחקו במשחק מחיאות כפיים. עכשיו חזרו שלושתן כהזיות בתמונת השיגעון. המלך דידה והושיט אליהן יד כשהתרוצצו מצד לצד, בין הצללים. שמו היה ארתור ליאַנדֶר, בן חמישים ואחת, ופרחים היו שזורים בשערו.
"האם אתה מכיר אותי?" שאל השחקן שגילם את גלוֹסטֶר.
"את עיניך אני זוכר די טוב," אמר ארתור, ודעתו הוסחה אל קורדליה בגרסת ילדותה. ואז זה קרה: שינוי חל בפניו, הוא מעד, הושיט יד אל עמוד תפאורה, אבל שגה באומדן המרחק וכף ידו נחבטה בעץ.
"מן המותניים ומטה הן תיישים," אמר, ולא זו בלבד שהשורה היתה שגויה, היא גם נאמרה בקול מחרחר שכמעט לא נשמע. הוא עירסל את זרועו בחיקו, כמו ציפור פצועה. השחקן שגילם את אדגר הביט בו בתשומת לב: ייתכן שארתור עדיין משחק. אבל מישהו קם ממקומו בשורה הראשונה באולם. סטודנט לרפואת חירום. חברתו משכה בשרוולו ולחשה, "ג'יוואן! מה אתה עושה?" וגם ג'יוואן עצמו לא היה בטוח בהתחלה, כשהצופים בשורות שמאחוריו לחשו לו שיֵשב. סדרן התקדם לעברו. שלג התחיל לרדת על הבמה.
"גם הגדרון עושה זאת..." לחש ארתור, וג'יוואן, שהכיר היטב את המחזה, הבין שהשחקן חזר שתים-עשרה שורות אחורה. "הגדרון..."
"אדוני," אמר הסדרן, "אתה מוכן ל..."
אבל זמנו של ארתור ליאנדר הלך ואזל. הוא התנדנד, עיניו הזדגגו, וג'יוואן ידע בוודאות שהוא כבר לא ליר. הוא דחף את הסדרן ורץ אל המדרגות שמובילות לבמה, אבל סדרן אחר מיהר עכשיו לאורך המעבר, ולכן נאלץ ג'יוואן לזנק על הבמה בלי להיעזר במדרגות. הבמה היתה גבוהה מכפי שציפה, והוא נאלץ לבעוט בסדרן הראשון כשאחז בשרוולו. השלג היה פיסות פלסטיק, ראה ג'יוואן מזווית העין, חתיכות קטנות ושקופות שנצמדו לז'קט שלו והתחככו בעורו. המהומה הסיחה את דעתם של אדגר וגלוסטר, ואיש משניהם לא הביט בארתור, שנשען על עמוד עץ לבוד ובהה במבט חלול. צעקות נשמעו מאחורי הקלעים, ושני צללים התקרבו במהירות, אבל ג'יוואן כבר הגיע אל ארתור, תפס אותו בדיוק כשאיבד את ההכרה והניח אותו בעדינות על הקרקע. השלג ירד במהירות סביבם, נוצץ באור התכלכל. ארתור לא נשם. שני הצללים – המאבטחים – נעצרו במרחק כמה צעדים, כי הבינו כנראה שלא מדובר בסתם מעריץ מופרע. הקהל נהפך לנהמת קולות, הבזקים של מצלמות טלפון, קריאות לא ברורות בחשכה.
"אוי, לא," אמר אדגר. "אלוהים ישמור." הוא השיל מעליו את המבטא הבריטי ששימש אותו קודם, ועכשיו נשמע כמו יליד אלבמה, כפי שהוא אכן היה. גלוסטר הוריד את התחבושת שכיסתה חצי מפרצופו (עיני הדמות כבר נעקרו בשלב זה במחזה), נותר קפוא במקומו, ושפתיו נפתחו ונסגרו כמו פה של דג.
לבו של ארתור לא פעל. ג'יוואן התחיל בהחייאה. מישהו צעק הוראה כלשהי, והמסך ירד באוושת בד וצל, סילק את הקהל מהמשוואה והפחית חצי מבוהק הזרקורים. שלג הפלסטיק המשיך לרדת. המאבטחים נסוגו. האורות השתנו – הגוונים הכחולים והלבנים של סופת השלג הוחלפו באור ניאון שנראה צהוב לעומתם. ג'יוואן עבד בשקט באור המרגרינה, ומדי פעם העיף מבט בפניו של ארתור. בבקשה, חשב, בבקשה. עיניו של ארתור היו עצומות. תנועה כלשהי נראתה במפלי הבד של המסך – מישהו חבט מצדו השני וגישש אחר הפתח, וכעבור כמה שניות צץ גבר מבוגר בחליפה אפורה וכרע מצדו השני של ארתור.
"אני קרדיולוג," אמר. "וולטר גַ'קוֹבּי." עיניו נראו גדולות מאחורי המשקפיים, ושערו הידלדל בקצה קודקודו.
"ג'יוואן צ'וֹדהַרי," אמר הסטודנט. הוא לא ידע בוודאות כמה זמן הוא כבר כאן. אנשים נעו סביבו, אבל כולם נראו מרוחקים ומעורפלים, מלבד ארתור, ועכשיו גם האיש הזה, שהצטרף אליהם. כמו להיות בעין הסערה, חשב ג'יוואן; הוא, וולטר וארתור נמצאים כאן יחד, בלב השלווה. וולטר נגע לרגע במצחו של השחקן, בעדינות, כמו הורֶה שמרגיע ילד קודח.
"כבר הזמינו אמבולנס," אמר וולטר.
המסך שירד הוסיף לבמה אינטימיות בלתי צפויה. ג'יוואן חשב על הריאיון שארתור העניק לו לפני שנים, כשהיה כתב בידור בלוס אנג'לס במשך זמן קצר. הוא חשב גם על חברתו, לורה, ושאל את עצמו אם היא עדיין מחכה לו בשורה הראשונה או שכבר יצאה למבואה. הוא חשב בלבו, בבקשה תתחיל לנשום שוב, בבקשה. הוא חשב גם על המסך הסגור, שיצר מין קיר רביעי והפך את הבמה לחדר, אם כי חדר חסר תקרה כמעט – רק פנסים וגשרי גישה מרחפים, שאפשר להחליק ולהשתחל ביניהם בלי שאף אחד ישים לב. מחשבה מופרכת, אמר ג'יוואן לעצמו. אל תהיה טיפש. אבל עכשיו חש עקצוץ בעורפו, כאילו מביטים עליו מלמעלה.
"אתה רוצה שאני אחליף אותך?" שאל וולטר. ג'יוואן שיער שהקרדיולוג מרגיש חסר תועלת כצופה בלבד, ולכן הינהן, הרים את ידיו מן החזה של ארתור והניח לוולטר להמשיך במקומו.
הוא המשיך להביט על הבמה סביבו: לא ממש חדר, חשב. ארעי מדי, כל הפתחים האלה, החללים החשוכים בין לוחות התפאורה, התקרה החסרה. מזכיר יותר אולם נוסעים בתחנת רכבת או בנמל תעופה, שכולם עוברים בו במהירות. האמבולנס הגיע, ושני פרמדיקים שחורי מדים, גבר ואישה, התקרבו במהירות (אף שהשלג המשיך לרדת סביבם, משום-מה), עטו כמו עורבים על השחקן שנפל ודחקו הצדה את ג'יוואן. האישה נראתה צעירה כמו נערה כמעט. ג'יוואן קם ונסוג. עמוד העץ שארתור נחבט בו היה חלק ומבריק כמו שיש. 
שחקנים ועובדי במה ניצבו מכל עבר. בעלי תפקידים בלתי ברורים שאחזו בידיהם לוחות כתיבה. "למה אף אחד לא מפסיק את השלג המחורבן הזה?" אמר אחד מהם. קורדליה וריגַן החזיקו זו בידה של זו ובכו ליד המסך, ואדגר ישב על הרצפה לא רחוק משם וכיסה את פיו בידו. גונריל דיברה בשקט בסלולרי. ריסים מלאכותיים הטילו צללים על עיניה.
איש לא הביט בג'יוואן, ועלה על דעתו שתפקידו במופע תם ונשלם. גם הפרמדיקים לא הצליחו להועיל, כנראה. הוא רצה למצוא את לורה. היא בטח מחכה לו במבואה, נסערת מן ההתרחשות. ואפילו יש סיכוי – המחשבה עוררה בו אשמה, ובכל זאת חלפה במוחו – שהמעשה שלו יעורר בה התפעלות.
מישהו הצליח להפסיק את השלג סוף-סוף, ופתותים שקופים אחרונים נשרו מטה. ג'יוואן חיפש את הדרך הקלה ביותר לצאת מהתמונה, אבל פתאום שמע יבבה והבחין בילדה שראה עוד קודם, השחקנית הקטנה, שכרעה על הבמה ליד עמוד העץ השני, משמאלו. ג'יוואן כבר ראה את "המלך ליר" בארבע הפקות שונות, אבל באף אחת מהן לא השתתפו ילדים, ורעיון הבימוי הזה נראה לו חדשני. הילדה היתה בת שבע או שמונה. שוב ושוב ניגבה את עיניה בתנועה שמרחה את האיפור על פניה ועל גב ידה.
"להתרחק!" קרא הפרמדיק לאחר שהצמיד את המַפעֵם, העמיתה שלו נסוגה ומכת החשמל טילטלה את הגוף.
"שלום לך," אמר ג'יוואן לילדה שצפתה בפרמדיקים. הוא כרע על ברכיו מולה. למה אף אחד לא בא לקחת אותה מכאן? לא היה לו שום ניסיון עם ילדים – אם כי תמיד רצה ילד או שניים משלו – והוא הרגיש שהוא לא יודע איך לדבר איתם.
"להתרחק," אמר הפרמדיק שוב.
"לא כדאי שתסתכלי על זה," אמר ג'יוואן.
"הוא ימות, נכון?" היא נשמה ביפחות קטנות.
"אני לא יודע." הוא רצה להגיד משהו מעודד, אבל בלבו ידע שהמצב לא נראה טוב. ארתור שכב בלי ניע על הבמה, למרות הטלטלה החשמלית הכפולה. וולטר אחז במפרק ידו, הביט בקדרות לנקודה רחוקה וחיכה לדופק. "איך קוראים לך?" שאל ג'יוואן את הילדה.
"קירסטֶן," היא ענתה. "קירסטן ריימונד." האיפור המרוח על פניה יצר מראה מטריד.
"קירסטן," אמר ג'יוואן, "איפה אמא שלך?"
"היא צריכה לקחת אותי רק באחת-עשרה."
"שעת המוות?" אמר הפרמדיק.
"ומי משגיח עלייך כשאת כאן?"
"טניה היא המפעילה שלי." הילדה עדיין בהתה בארתור. ג'יוואן זז קצת כדי לחסום את שדה הראייה שלה.
"עשרים ואחת וארבע-עשרה דקות," אמר וולטר ג'קובי.
"מפעילה?" שאל ג'יוואן.
"ככה קוראים לה," אמרה הילדה. "היא משגיחה על שלושתנו כשאנחנו כאן." גבר בחליפה הגיח מימין במה ודיבר בבהילות עם הפרמדיקים, והם הניחו את ארתור על האלונקה, כיסו אותו בשמיכה והצמידו לו מסכת חמצן. ג'יוואן הבין שהעמדת הפנים הזאת נעשית למען בני משפחתו של ארתור, כדי שלא יקבלו את ההודעה על מותו דרך חדשות הערב. מחוות ההתחשבות הזאת נגעה ללבו.
הוא קם והושיט יד לילדה המייבבת. "בואי," אמר, "נמצא את טניה. היא בטח מחפשת אותך."
ספק רב. אם טניה היתה מחפשת את בת חסותה, בוודאי כבר היתה מגיעה אליה. ג'יוואן הוביל את הילדה אל מאחורי הקלעים וניסה למצוא את הגבר בחליפה שנראה כממונה על המקום. אבל הוא כבר נעלם. תוהו ובוהו שרר מסביב, המולה ותזזית, צעקות לזוז הצדה ולפנות את הדרך לשיירה – שני הפרמדיקים שהסיעו את האלונקה של ארתור תחת עינו הפקוחה של וולטר. התהלוכה נעלמה לאורך המסדרון לעבר יציאת השחקנים, והמהומה רק הלכה וגאתה עכשיו, כי כולם בכו, דיברו בסלולרי, התגודדו בקבוצות קטנות וחזרו שוב ושוב על הסיפור ("ואז אני מסתכלת ורואה שהוא נופל"), נבחו הוראות או התעלמו מהוראות שאחרים נבחו עליהם.
"יש כאן המון אנשים," אמר ג'יוואן. הוא לא אהב התקהלויות. "אולי טניה כאן?"
"לא. אני לא רואה אותה בשום מקום."
"טוב," אמר ג'יוואן, "אז אולי כדאי שנישאר במקום אחד וניתן לה למצוא אותנו." הוא זכר שפעם קרא עצה כזאת בחוברת הישרדות – מה לעשות אם הלכת לאיבוד ביער. כמה כיסאות ניצבו לאורך הקיר האחורי, והוא התיישב על אחד מהם. מכאן ראה את הצד האחורי החשוף של לוחות התפאורה. עובד במה טיאטא את השלג.
"ארתור יהיה בסדר?" שאלה קירסטן, שטיפסה על הכיסא לצדו, התיישבה ולפתה את בד שמלתה באגרופיה.
"אני לא יודע," אמר ג'יוואן, "אבל בואי נשמח שהוא עשה את הדבר שהוא הכי אהב בעולם." הוא ביסס את אמירתו על ריאיון שקרא חודש קודם לכן, כשארתור התראיין ל"גלוֹבּ אֶנד מֵייל" – "כל חיי חיכיתי לגיל שבו אוכל לשחק את המלך ליר, ומשחק על במה הוא הדבר שאני הכי אוהב, המיידיות הזאת ש..." – אבל במבט לאחור נראו המלים נבובות. ארתור היה קודם כול שחקן קולנוע, ומי מאנשי הוליווד רוצה להתבגר?
קירסטן שתקה.
"מה שרציתי להגיד," אמר ג'יוואן, "שגם אם ההצגה הזאת היתה הדבר האחרון שהוא עשה בחיים שלו, אז לפחות הוא עשה משהו שגרם לו אושר."
"וזה באמת היה הדבר האחרון שהוא עשה?"
"אני חושב שכן. אני מצטער."
השלג היה עכשיו ערימה נוצצת מאחורי התפאורה. הר קטן.
"גם אני הכי אוהבת," אמרה קירסטן אחרי כמה רגעים.
"מה?"
"לשחק בהצגה," היא אמרה. אבל עכשיו הגיחה מתוך ההתקהלות אישה צעירה, שפניה חרושי דמעות, וניגשה אל קירסטן בזרועות פשוטות. היא בקושי הביטה בג'יוואן כשאחזה בידה של הילדה, וקירסטן הלכה איתה, אבל רגע לפני שנעלמה העיפה מבט אחורה. 
ג'יוואן קם וחזר אל הבמה. איש לא עצר אותו. במידה מסוימת ציפה לראות את לורה מחכה לו במקום שבו השאיר אותה, במרכז השורה הקדמית – כמה זמן עבר בעצם? – אבל כשמצא סוף-סוף את הפתח במסך הקטיפה ויצא אל האולם, ראה שהקהל כבר נעלם. סדרנים טיאטאו את הרצפה והרימו תוכניות שנפלו בין השורות, וצעיף שנשכח נותר על אחת המשענות. הוא נמנע מלהביט בעיניהם של הסדרנים כשפסע לעבר המבואה המפוארת, המרופדת שטיח אדום, שבה עדיין היו כמה אנשים, אבל לורה לא היתה ביניהם. כשהתקשר אליה, לא היתה תשובה. כנראה כיבתה את הטלפון בתחילת ההצגה ושכחה להפעיל אותו כשיצאה.
"לורה," אמר למשיבון שלה, "אני במבואה. אני לא יודע איפה את."
הוא ניגש אל פתח שירותי הנשים וקרא למנקה האחראית, אבל היא השיבה שהשירותים ריקים. הוא הקיף את המבואה ולבסוף ניגש אל המלתחה. מעילו היה בין האחרונים שנותרו על הקולבים. המעיל הכחול של לורה כבר לא היה שם.

כשיצא מהתיאטרון, הופתע ג'יוואן מהשלג היורד – הד לפתותי הפלסטיק השקופים, מהבמה, שעדיין דבקו בז'קט שלו. חמישה צלמי פפראצי שהו כל הערב מחוץ לכניסת השחקנים, ברחוב יאנג. ארתור כבר לא היה מפורסם כמו פעם, אבל עדיין היה ביקוש לתצלומים שלו, במיוחד עכשיו, כשהיה מעורב בגירושים לוחמניים במיוחד מדוגמנית‑שחקנית שבגדה בו עם במאי.
גם ג'יוואן היה צלם פפראצי עד לפני זמן לא רב. עכשיו קיווה שיצליח לעבור בלי שעמיתיו לשעבר יבחינו בו, אבל כישוריהם המקצועיים של האנשים האלה כללו יכולת-על להבחין בכל מי שמנסה להתחמק מהם, והם עטו עליו מיד.
"מה שלומך? אתה נראה טוב," אמר אחד מהם. "איזה מעיל!" ג'יוואן לבש את מעיל הצמר שלו, שלא היה חם מספיק, אבל השיג את המטרה הרצויה, כי כך לפחות לא נראה כמו עמיתיו לשעבר, שהסתובבו בדרך כלל במעילי פוך וג'ינס. "איפה אתה, בנאדם?"
"עובד בפאב," אמר ג'יוואן. "לומד להיות פרמדיק."
"מה, רפואת חירום? בא לך להתפרנס מגירוד שיכורים מהמדרכה?"
"אני רוצה לעשות משהו שתורם לאנושות, אם זה מה שאתה מתכוון."
"כן, טוב. אבל יצאת עכשיו מהתיאטרון, כן? מה קרה שם בפנים?" 
הצלמים האחרים דיברו בטלפון. "אני אומר לך, הבנאדם מת," אמר אחד מהם, שעמד ליד ג'יוואן. "כן, בטח, השלג מפריע לצילום, אבל תסתכל על מה ששלחתי לך עכשיו, הפרצוף שלו בתמונה כשמכניסים אותו לאמבולנס..."
"אין לי מושג מה קרה," אמר ג'יוואן. "פשוט הורידו את המסך באמצע המערכה הרביעית." לא התחשק לו לדבר עם אף אחד עכשיו (חוץ מאשר עם לורה, אולי), ובמיוחד לא התחשק לו לדבר איתם. "מה, ראיתם שלוקחים אותו באמבולנס?"
"הוציאו אותו על אלונקה מכאן, דרך יציאת השחקנים," אמר אחד הצלמים. הוא עישן סיגריה בתנועות מהירות, עצבניות. "פרמדיקים, אמבולנס, כל העסק."
"איך הוא נראה?"
"האמת? כמו גווייה."
"טוב, יש בוטוקס ויש בוטוקס," אמר אחד מהם.
"הוציאו הודעה?" שאל ג'יוואן.
"איזשהו עסקן בחליפה יצא ודיבר איתנו. תשישות, וגם – לא תאמין! – התייבשות." כמה מהם צחקו. "תשישות והתייבשות – ככה זה תמיד אצל החבר'ה האלה, מה?"
"באמת הגיע הזמן שמישהו יסביר להם," אמר מאבחן הבוטוקס, "שמישהו יתפוס אומץ, ייקח איזה שחקן הצדה ויגיד לו, 'תשמע, בנאדם, צריך לפעמים לשתות מים ולישון, הבנת? לך תעדכן את כולם.'"
"טוב, לצערי לא ראיתי מה קרה שם בפנים," אמר ג'יוואן. "תסלחו לי רגע..." הוא העמיד פנים שהוא מקבל שיחה חשובה, התנתק מהם, הצמיד את הטלפון הקר לאוזנו והתרחק לאורך רחוב יאנג. אחר כך, בפתח אחת החנויות הסגורות, נעצר וחייג שוב ללורה. הטלפון שלה עדיין היה כבוי.
אם יזמין מונית, יהיה בבית בעוד חצי שעה, אבל הוא נהנה להיות בחוץ, באוויר הצלול, רחוק מאנשים. השלג ירד מהר יותר עכשיו. ג'יוואן נמלא חיוניות, ואיתה גם תחושת אשמה קלה. איזה חוסר הגינות: הלב שלו פועם בלי שום בעיה, ואילו ארתור שוכב איפשהו, קר וחסר תנועה. ג'יוואן המשיך לפסוע צפונה, לאורך רחוב יאנג, ידיו היו טמונות עמוק בכיסי מעילו והשלג עיקצץ על פניו.
הוא גר בקֵבֶּג'טאון, צפונית-מזרחית לתיאטרון. בשנות העשרים לחייו עבר מרחקים כאלה ברגל בלי לחשוב פעמיים, קילומטרים עירוניים שחשמליות אדומות חולפות בהם, אבל כבר די הרבה זמן לא הלך כל כך הרבה. הוא לא היה בטוח שיצליח עכשיו, אבל כשפנה ימינה ברחוב קרלטון, הרגיש שהתאוצה מושכת אותו הלאה וחלף בצעד קליל על פני תחנת החשמלית הראשונה.
כשהגיע לפארק גני אֵלֶן, שהיה אמצע הדרך פחות או יותר, נתקף פתאום אושר בלתי מוסבר. ארתור מת, מיהר לנזוף בעצמו, לא הצלחת להציל אותו ואין שום סיבה לשמוח. ובכל זאת נמלא התרוממות רוח, כי כל חייו התלבט באיזה מקצוע הוא רוצה לעסוק, ועכשיו היה בטוח, בטוח לגמרי, שהוא רוצה להיות פרמדיק. ברגעים שבהם אחרים בוהים בחוסר אונים, הוא זה שייגש למלאכה.
הוא נתקף תשוקה משונה לרוץ לתוך הצמחייה החשוכה. הסערה הפכה את הפארק למקום זר, מלא שלג וצללים, גזעי עצים שחורים, והזוהר הירקרק, התת-מימי, של חממת הצמחים הטרופיים. בילדותו אהב לשכב על הגב בחצר ולראות איך השלג יורד עליו. שכונת קבג'טאון כבר נראתה מרחוק, הפנסים ברחוב פרלמנט היו עמומים משלג. הטלפון רטט בכיסו. הוא עצר לקרוא את המסרון מלורה: כאב לי הראש אז הלכתי הביתה. תוכל לקנות חלב?
כל הרוח יצאה ממפרשיו. הוא לא היה מסוגל להמשיך ללכת. הוא רכש את כרטיסי התיאטרון כמחווה רומנטית. כאילו ביקש להגיד, בואי נעשה משהו נחמד במקום לריב כל הזמן. אבל היא זנחה אותו שם, השאירה אותו על הבמה בזמן שביצע החייאה לשחקן מת, והלכה הביתה. ועכשיו היא רוצה שיקנה חלב. 
מכיוון שהפסיק ללכת, נהיה לו קר. כבר בקושי הרגיש את אצבעות הרגליים. קסם הסערה התפוגג, ואיתו נמוג גם האושר שחש רגע קודם לכן. הלילה היה חשוך ומלא תנועה, שלג ירד מהר ובשקט, והמכוניות החונות לאורך הרחוב תפחו, התעגלו והלבינו. ג'יוואן חשש ממה שהוא עלול לומר אם יחזור עכשיו הביתה אל לורה. לרגע שקל להיכנס לאיזה פאב, אבל לא התחשק לו לדבר עם אף אחד, וגם להשתכר לא התחשק לו. רק להיות קצת לבד, עד שיחליט איך הוא רוצה להמשיך. הוא נכנס אל דממת הפארק.

11_front ssmall.jpg

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית