בית

בבל , הודפס ב, 27/6/2017

ג’ימי לונץ בחיים לא היה במלחמה, אבל ידע שבטח ככה מרגישים שם

מתוך דניס ג'ונסון לא לזוז

ג’ימי לונץ בחיים לא היה במלחמה,  אבל ידע שבטח ככה מרגישים שם ־ שמונה–עשר חבר’ה בחדר אחד, ורובּ,  הבמאי, שולח אותם החוצה ־ שמונה–עשר חבר’ה שכם אל שכם, נעים להוראות המפקד ועושים מה שהתאמנו יום ולילה לעשות. ממתינים בשקט בחשכה מאחורי המסך הכבד, שלפניו מנחה הטקס מספר בדיחת קרש, ואז ־  “קבלו את חבורת הזמר סורקי החופים מאלהמברה קליפורניה!״ ־ והנה הם מחייכים אל האורות הלוהטים ומבצעים את שני השירים שלהם.
לונץ היה אחד מארבעת הסולנים. עם “גחלילית” נראה לו שהם הצליחו לא רע. הם שרו את התנועות בהתאמה, הגו את העיצורים ברכּוּת, לונץ ידע שהוא, לפחות, נלהב ומחייך, עם הרבה שפת גוף. ב”אם לא נחזור לאהוב כמו פעם” הם כבר עלו על הגל. אחידות, תהודה, חגיגיות ־ כל מה שרוב רצה מהם
תמיד. אף פעם הם לא ביצעו את זה כל כך יפה. לימין שוּר, במדרגות רד, למרתף של מרכז הכנסים, ושם שוב נערכו בשורות, הפעם כדי להצטלם למזכרת.
“אפילו אם נצא מקום עשרים מתוך עשרים,”  אמר להם רוב אחר כך, כשפשטו את בגדי ההופעה, את הטוקסידו הלבנים והווסטים המשובצים ועניבות הפרפר המשובצות,“ זה בעצם מקום עשרים מתוך מאה. צריך לזכור, חבר’ה,  שמאה חבורות זמר ניסו להתקבל לתחרות הזאת, ורק עשרים הצליחו להגיע עד
הנה, לשלב הזה בבייקרספילד. אל תשכחו את זה. אנחנו מתוך מאה, לא מתוך עשרים. תזכרו את זה, כן״?
 איכשהו נראה לו שרוב לא חושב שהם הצליחו מי יודע מה.
כמעט שתים–עשרה בצהריים. לונץ לא טרח להחליף בגדים. הוא חטף את תיק הספורט שלו, הבטיח להיפגש עם כל שאר החבר’ה בפונדק בֶּסט וֶליוּ ומיהר למעלה, עדיין בבגדי ההופעה. פתאום בא לו להמר. היתה לו הרגשה שהמזל איתו. בכיס הטוקסידו המבהיק בלובנו היה דף מקופל של סנטה אניטה. בשתים–עשרה וחצי הסוסים מתחילים לרוץ. צריך למצוא טלפון ציבורי ולצלצל למישהו. בדרך החוצה עבר בלובי וראה שהתוצאות כבר על הלוח. חבורת הזמר אלהמברה הגיעה למקום השבעה–עשר מתוך עשרים. אבל היי, לא לשכוח ־ זה בעצם המקום השבעה–עשר מתוך מאה.
נו, טוב ־ בסדר. לא הלך. אבל תחושת המזל עדיין לא עזבה אותו. גילוח, תספורת, טוקסידו. אפשר כמעט לחשוב שהוא במונטה קרלו.
הוא יצא מדלתות הזכוכית הגדולות ושם, ממש מול הכניסה, עמד גֶֶמבְּּל והסתכל בנכנסים וביוצאים. איש עצוב וגבוה במכנסיים יקרים ונעליים יקרות, מעיל ספורטיבי מצמר גמלים וכובע קש לבן של פנסיונרים שמשחקים גולף. על ראש גדול מאוד.
“היי, שלום,” אמר גמבל, “אז אתה שר בסגנון בַּרבֶּרשוֹפּ.״
“מה אתה עושה פה?”
“באתי לראות אותך.״
“לא, באמת.״
“באמת. תאמין לי.״
“בשביל זה באת עד בייקרספילד?״
תחושת המזל הזאת. היא כבר הכזיבה אותו לא פעם.
“אני חונה כאן,” אמר גמבל.
מכוניתו של גמבל היתה קאדילק ברוהם עם מושבי עור לבנים ורכים. ״ליד המושב שלך יש כפתור,” הוא אמר, “אתה יכול לכוון אותו איך שאתה רוצה.״
“ישימו לב שנעלמתי,” אמר לונץ. ״יש לי טרמפ בחזרה לאֶל–אֵיי. הכול מסודר.״
“תצלצל למישהו.״
“טוב, בסדר ־ רק תמצא לי טלפון ציבורי ואני קופץ לטלפן.״
גמבל הושיט לו טלפון סלולרי. ״אף אחד לא קופץ לשום מקום.״ 
לונץ טפח על כיסיו, מצא את פנקסו, פרש אותו על ברכו ולחץ על המקשים באגודלו. הוא הגיע לתיבה הקולית של רוב ואמר: ״היי, הסתדרתי. מישהו לוקח אותי טרמפ עד אלהמברה.״
הוא חשב רגע. ״זה ג’ימי.״
״מה עוד? לונץ? מה עוד? ״שום דבר.״ 
״יופי. אז להתראות בשלישי. החזרה בשלישי, נכון ? כן, יום שלישי.”
הוא החזיר את הטלפון לגמבל, שהכניס אותו לכיס המעיל האיטלקי המיופייף שלו.
לונץ אמר: “אני יכול לעשן?”
“בטח. באוטו שלך. לא אצלי.”

*

גמבל נהג ביד אחת והושיט זרוע ארוכה למושב האחורי לפשפש בתיק הספורט של לונץ. ״מה יש לנו כאן?״
“להגנה.״
“ממה? מדובי גריזלי?״
 הוא התכופף מעל ברכיו של לונץ ותחב אותו לתא הכפפות. ״חתיכת אקדח יש לך.״
לונץ פתח את תא הכפפות.
“תסגור את זה, לעזאזל.״
לונץ סגר אותו.
“אתה רוצה הגנה? תשלם את מה שאתה חייב. זאת ההגנה הכי טובה.”
“אני מסכים איתך במאה אחוז,” אמר לונץ, “ואני יכול אולי לספר לך על דוד שלי ? קבעתי איתו פגישה להיום אחרי
הצהריים.״
“דוד עשיר.״
“במקרה כן. ממש עכשיו הוא עבר הנה מהחוף המערבי. עשה הון מזבל. אני מדבר איתך על בנאדם שקונה מרצדס חדשה כל שנה. ממש עכשיו הוא עבר לבייקרספילד. פעם אחרונה שראיתי אותו הוא עוד גר בלה מיראדה. מלך הזבל של לה מיראדה. הוא אמר לי אז להתקשר אליו ברגע שאני צריך כסף. אכלנו צהריים בבית הסטייק אַאוּטבֶּק בלה מיראדה. וואו, איזה רמה. מגישים שם סטייקים עבים כמו היד שלך. אכלת פעם באאוטבק?״
“לא בזמן האחרון.”
“אז במילים אחרות, אני רוצה לצלצל לבנאדם לפני שנתרחק מהעיר יותר מדי.״
“במילים אחרות, אין לך איך לשלם.״
“כן, בהחלט כן,” אמר לונץ. ״יש לי איך לשלם. רק תן לי רגע את הטלפון שלך ואני יעשה קסם קטן.״
גמבל התנהג כאילו לא שמע.

“בחייך. הבנאדם נוהג במרצדס. תן לי לקפוץ אליו.״
“פאקינג בולשיט, הדוד הזה שלך.״
“בסדר. אז הוא דוד של שֶלי. אבל הוא אמיתי.״
“ושלי אמיתית?״
“היא ־ בטח.  שלי ? פעם חיינו יחד.״
“הדוד של איזה כלבה שפעם חייתם יחד.”
“תן לי צ’אנס, חבר.  תן צ’אנס לעשות את הקסם שלי.״
“אתה עושה אותו כרגע. וזה לא עובד.״
“שמע, בנאדם, שמע,” אמר לונץ, “בוא נתקשר לחוארז. תן לי לדבר עם הבנאדם בעצמו.”
“חוארז לא דברן גדול.״
“בחייך. אנחנו לא מכירים אחד את השני? מה הבעיה?״
גמבל אמר: “אחי בדיוק מת.״
“מה?״
“הוא מת בדיוק לפני שבוע.״
לונץ לא שמע אף פעם על אח. איך מדברים בהיגיון עם מישהו שזורק פתאום דבר כזה באמצע שיחה?
הם נסעו כעת צפונה. בייקרספילד הסריחה מנפט ומגז טבעי. במקומות הכי פחות צפויים, באמצע מרכז קניות או ליד אחת הכנסיות החדשות המיופייפות שכולן זכוכית וקימורים מעופפים, רואים פתאום מתקני קידוח שראשיהם עולים ויורדים.



nobody move.jpg

http://readingmachine.co.il/home/books/1494320694/1494321780